ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן לא׃ תפלת שמו"ע לע"ל בקול רם

ברשימות כ"ק אדמו"ר (חוברת קסט) הביא כמה ענינים שישתנו לע"ל, ואחד מהם הוא שתהי' תפלת שמונה עשרה בקול רם כדאיתא בלקו"ת שה"ש ד"ה כי על כל כבוד בסופו, (מח,ב) ובתו"א סו"פ ויגש (מה,ב), ובס' שערי גאולה (ימות המשיח אות מד) הובא שיחת קודש דש"פ ויגש תשמ"ו שהביא דברי התו"א הנ"ל שמסיים: "וכמו"כ יובן ענין שמו"ע צלותא בחשאי הוא רק בזמן הזה, שהנוקבא היא בחי' מקבל ולא משפיע, אבל לעתיד כשתתעלה להיות בבחי' משפיע כמו הדכר עצמו, אז יהי' השמו"ע בקול רם" ואמר דרואים כאן דבר חידוש שלא שמים לב אודותיו, שלע"ל תהי' תפלת שמו"ע בקול רם, ויש לעיין ולחפש היכן הוא מקור הדברים לחידוש זה, דבודאי דדבריו של אדה"ז עצמם הם מקור וכו', אבל כנראה יש מקור לדבר גם בספרים שלפני זה, והביא דברי הזהר פ' ויגש (רי, א) דקול ברמה נשמע קאי על "עלמא דאתי", וראה בזה גם בלקוטי שיחות חל"ה פ' ויגש א סעי' ו ובהערה *40 שם, ומוסיף לבאר זה בפנימיות הענינים עפ"י מ"ש בלקוטי לוי"צ שם על הזהר עיי"ש.

ואפשר לומר בזה (בדרך ההלכה), דהנה כתב הרמב"ן סו"פ בא (יג, טז) וז"ל: וכוונת כל המצות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו והיא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו וכו', עכ"ל, וכ"כ בדרשת "תורת ה' תמימה" (כתבי הרמב"ן ע' קנג).

וכבר הקשו ע"ז בכ"מ שהרי תפלה צריכה להיות בלחש ומהו"ע שכתב שצ"ל רוממות הקול וכו'? (ראה 'תכלת מרדכי' שם, ועוד) ומבארים בזה דתפלת שבח והודאה שאני שצ"ל בקול, וראה בס' לב ציון (פ' בא שם) שהביא ביאור בדברי הרמב"ן וז"ל: ענין רוממות הקול בתפלה, שהשבח והודאה שאנחנו נותנים להקב"ה לא יהיו בהחבא, רק בפרסום ובפרהסיא, באמירת פ' בכורים (דברים כה, ו) שהמביא ביכורים מודה להקב"ה על חסדיו נאמר "וענית ואמרת" ופירש"י "וענית בקול רם", אמרו חז"ל סוטה (לב, ב) "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מפני מה תקנו תפלה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עבירה", אולם טעם זה כחו יפה לגבי תפלת שמו"ע שנתקנה בלחש מפני שיש בה בקשות ולפיכך יש בה מקום לוידויים של עוברי עבירה, אבל תפלות וברכות שעיקרן שבח, אין מה להסתיר אותן, וצריך לאמרן בהכרזה נגלית לעיני כל העולם, עכ"ל.

נוסח התפלה לע"ל

והנה ידוע מה דאיתא במדרש (ויק"ר פ' צו ט, ז, ילקוט שמעוני תהלים תתנד ועוד): "כל התפלות בטלות לע"ל וההודאה אינה בטלה", וי"ל שהפירוש בזה הוא דלע"ל שתהי' הטוב מושפעת הרבה וכו' הנה תפלת שמו"ע לא יהי' בדרך בקשת צרכיו אלא בדרך הודאה, וכמ"ש באבודרהם (סדר תפלות של חול סוף שער הב') בשם הרד"ק לפרש זה וז"ל: שרצה לומר באמרו כי התפלות בטלות, שלא יצטרכו לשאול צרכי עולם, כי בטובה גדולה יהיו כל הימים ואין להם אלא שבח והודאה לשם יתברך וכו', עכ"ל.

ויש לבאר בזה ע"ד שכתב בס' בית אלקים להמבי"ט (שער היסודות פרק סא), דקצת הברכות של חול ותפלות המועדים והמוספין צריך לומר כי יהי' שינוי בנוסח שלהם בזמן הגואל והתחייה, כמו ושבור עול הגוים נאמר ונודה לך על ששברת עול הגוים וכו', ואתה מוליכנו קוממיות לארצנו וכו', ובברכת תקע בשופר גדול נאמר נודה לך ה"א על שתקעת בשופר גדול לחרותנו ונשאת נס וכו', וקבצתנו יחד מארבע כנפות הארץ כו', נודה לך על שהשבת שופטינו כבראשונה והסרת ממנו יגון ואנחה ומלכת עלינו, נודה לך על שלא הי' תקוה לרשעים, תשכון בתוך ירושלים עירך לעולם וכו' בניינה תהי' בנין עולם בא"י בונה ירושלים, נודה לך על שהצמחת צמח דוד וקרנו הרמות וכו', עיי"ש עוד. והסיכום הוא שכל ברכות שמו"ע יתקיימו גם לעת"ל, אלא שמקצתם ישתנו כנ"ל שיהיו בנוסח הודאה.

נוסח הברכות בזמן הבית

ועי' גם בשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' קסא שכתב שגם בזמן הבית (שני) היו מתפללין כדמוכח מסוכה נג,א "משם לתפלת השחר ומשם לתפלת המוספין" אלא שכל אותן הברכות בשמו"ע העוסקות בבנין ירושלים וכו' ודאי לא הי' כמטבען דהאידנא, כיון שהיתה עדיין עיר על תילה בנוי' ועבודה במקומה, אלא שהיו מתפללים שתתקיים מלכות בית דוד, ושלא יחרב ביהמ"ק, ושלא יגלו ישראל מארצם, וכ"כ הרשב"א והריטב"א ברכות מח, ב, ובטור סי' קפח בהא דאיתא שדוד ושלמה תיקנו ברכת ובנה ירושלים שבברכת המזון, דאעפ"י שהיתה בנוי' בזמנם, מעיקרא הי' מטבעה על קיום ירושלים עיי"ש, (ראה בזה לעיל – סי' כט-ל. וראה רשימות חוברת קנח ע' 7 שהביא מר' שרירא גאון בנוגע לנוסח התפלה בבית ראשון).

ולפי"ז י"ל עפ"י מדרש הנ"ל והילקוט, שכן יהי' גם בנוגע לשאר ברכות שכולם יהיו באופן של הודאה, ולפי הרמב"ן שתפלת הודאה צ"ל בקול, נמצא שכן יהיו כל התפלות דלע"ל בקול.

ואין להקשות דכיון דתפלה נמנית בתרי"ג מצוות, וא"כ הרי עכצ"ל שנוהג גם לע"ל, והרי להרמב"ם עיקר מצות התפלה הוא "בקשת צרכיו" (ולא "סידור שבחיו של מקום" כמ"ש אדה"ז בסי' קפה סו"ס ב) וכדמדייק הרבי בכ"מ דלהרמב"ם עיקר ענין התפלה הוא בקשת צרכיו, והרי לפי הנ"ל לא יהי' זה לע"ל? די"ל בפשטות כמ"ש הרמב"ם בסהמ"צ (מ"ע קפז) לגבי מצות הריגת ז' אומות שהוא מצוה שנוהג לדורות כשימצא בו אפשרות הדבר ההוא, אף ששבעה עממין כבר אבדו מ"מ כיון שאם ימצא אפשרות הרי יש המצוה, לכן ה"ז מצוה הנוהג לדורות, וכמו שמבאר הרבי בארוכה, ועד"ז הוא בעניננו, וכן בשאר מהתרי"ג מצות דאפילו באותן המצוות שמצד המצב דימות המשיח לא יתקיימו בפועל, מ"מ ה"ה מצוות הנוהגות לדורות באם יהי' אפשרות זו, (וכ"כ ביפה תואר בויק"ר פ' צו שם).

(ויל"ע קצת ממ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק בנוגע לימות המשיח וז"ל: וזהו לשון החכמים אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ויהיו בימיו עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם. אבל באותם הימים יהי' בנקל מאד על בני אדם למצוא מחיתם עד שבעמל מעט שיעמול האדם יגיע לתועלת גדולה וכו' עכ"ל, וא"כ לפי"ז לשיטת הרמב"ם לכאורה שייך בקשת צרכיו על שלא יהי' חלש וכיו"ב, ואולי יש לחלק בזה בהב' תקופות שבימות המשיח כמבואר בלקוטי שיחות חכ"ז בחוקותי א' (וראה שם הערה 78), ובחט"ו עשרה בטבת סעי' יא, ועוד בכ"מ).

תפלה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה

ולכאורה י"ל בזה עוד, דהנה איתא בסוטה (שם כנ"ל) בשם רשב"י שתקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה, ופרש"י מפני מה תיקנו שיהא אדם אומר תפלתו בלחש כדאשכחן בחנה וקולה לא ישמע שלא לבייש את עוברי עבירה המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם, והמהרש"א שם הקשה דהא בברכות כד, ב, איתא טעם אחר דהמשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה, ופירש"י כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש? ותירץ דאם הכל היו מגביהים קולם בתפלתם אין שייך חשש דקטני אמנה, ועיקר הטעם שהוצרכו לתקן שהכל יתפללו בלחש הוא מפני עוברי עבירה, ובמילא מי שמשמיע קולו יותר משאר אנשים הרי הוא מקטני אמנה עיי"ש, וראה אבות פ"ה מ"ה במ"ש רש"י בהא דעומדין צפופים ומשתחוים רוחים, וביומא כא, א, כתב רש"י בהדיא דמשתחוים רוחים שלא ישמע איש וידוי של חבירו כדי שלא יכלם, ועי' מנ"ח מצוה שסד סק"י. היוצא מדברי המהרש"א הנ"ל שכל יסוד הטעם דתפלת לחש הוא משום שלא לבייש עוברי עבירה המתוודים, ומשום זה אמרינן בברכות דאם מגביה קולו ה"ה מקטני אמנה כנ"ל אבל שניהם הם דין אחד.

ולפי"ז יש לתרץ דברי הטור (או"ח סי' קא) בדין תפלה בלחש, שלא הביא גם הטעם דמס' סוטה שלא לבייש עוברי עבירה (כפי שהביא אדה"ז שם), והביא רק הטעם משום שהוא מקטני אמנה? ולהנ"ל ניחא כיון שהם דין אחד ואין נפק"מ בהטעם דמס' סוטה.

ולפי"ז י"ל גם בנוגע ללע"ל כשיתבטל הרע בעולם ולא יהיו עוברי עבירה, וכמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה פ"ט ה"ב: "ומפני זה נתאוו כל ישראל וכו' לימות המשיח וכו' לפי שבאותן הימים תרבה הדעת והחכמה והאמת וכו' ונאמר (יחזקאל לו,כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם וכו'", ולא יהיו אז עוברי עבירה, ועי' גם תוס' ישנים יומא יג,א, בד"ה הלכה כר' יוסי דלע"ל יהיו הכל צדיקים, עיי"ש, במילא יתבטל הך תקנה דתפלה בלחש ויתפללו בקול.

אלא דבשו"ע אדה"ז שם (סעי' ב) משמע דלא סב"ל כהמהרש"א אלא שהם ב' דינים נפרדים, דמצד הדין דקטני אמנה לא ישמיע קולו לאחר העומד חוץ לד' אמותיו, אבל אי"צ להתפלל בלחש לגמרי, משא"כ משום הך טעם שלא לבייש עוברי עבירה תקנו להתפלל בלחש לגמרי שלא ישמיע אלא לאזניו בלבד עיי"ש, היינו דמצד הדין דחנה למדים רק שלא ישמיע חוץ לד' אמותיו, אבל אח"כ תיקנו עוד להתפלל בלחש לגמרי משום שלא לבייש עוברי עבירה, וראה שו"ת תשובה מאהבה סי' יג שכ"כ, ועפי"ז מתורץ קושיית המהרש"א הנ"ל, וכן תתורץ בזה קושיית הבאר שבע בסוטה שם דמה שייך לומר ש"תיקנו" תפלה בלחש, הלא מקרא מלא הוא בחנה? ועי' מהר"ץ חיות שם מה שתירץ, אבל לאדה"ז א"ש כיון דהא דסוטה, היא תקנה נוספת על חנה, ואכמ"ל.

נמצא מזה דלדעת אדה"ז אפילו בלי הטעם דעוברי עבירה, אין להתפלל באופן שאחר העומד חוץ לד"א ישמע תפלתו, וראה עוד בברכי יוסף או"ח שם ונימוקי או"ח סי' תקפב ועוד.

ובמה שהוזכר לעיל דלע"ל יתבטל הרע בעולם ולא יהיו עוברי עבירה,יל"ע אם יהי' כן גם בתחילת ימות המשיח בתקופה הראשונה לפי דעת הרמב"ם דעולם כמנהגו נוהג, דבלקוטי שיחות חכ"ד פ' שופטים (ב) הקשה בתחילה לגבי ערי מקלט לע"ל שאפילו רוצח בשוגג לא יהי' שייך אז, אבל בסעי' ו שם משמע דלדעת הרמב"ם דעולם כמנהגו נוהג יהי' שייך רוצח בשוגג, עיי"ש.

וראה בס' מגיד מישרים פ' ויקהל (ד"ה שנת ש"ו) וז"ל: "מגלינא לך רזא טמירא . . שבזמן תחיית המתים דהוא בתר ימות המשיח, יהא חרב עלמא מתאוות וכיסופין בהאי עלמא, והא בהוא זימנא יתבטל יצר הרע מעלמא", עכ"ל, דמבואר דיתבטל רק אח"כ.

ועי' שבת קנא, ב, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, ובפי' הרמב"ן על התורה על הפסוק ומל ה' וגו' (דברים ל,ו) כתב וז"ל: כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל.. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו..וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי..אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.. וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ עכ"ל.

ולפי"ז לכאורה יש להוכיח דלפי שיטת הרמב"ם שפסק כשמואל דלא יתבטל היצה"ר כדמוכח מהגמ' שבת הנ"ל דפליגא אדשמואל, אבל יש לדחות דרש"י פירש שם "זכות וחובה" באופן אחר דלא קאי על היצה"ר, אלא דהיינו לא דבר לזכות בו שכולם יהיו עשירים וכו' עיי"ש, ואין זה שייך ליצה"ר, וא"כ אפשר לומר שכן פי' גם הרמב"ם.

וראה שו"ת להורות נתן חלק אהע"ז סי' נט שביאר שישנם ב' סוגי יצה"ר, הא' מלאך נברא המסית לחטוא, והב' יצה"ר שהוטבע בטבע האדם בכדי לתת לו האפשריות לבחור בטוב ולדחות הרע, והביא שם ראיות מחז"ל לב' סוגים אלו, ובימות המשיח יתבטל רק סוג הא' ולא סוג הב', ובזה תירץ כמה סתירות בענין זה עיי"ש בארוכה, וראה ויק"ר פכ"ז, יב, דלע"ל כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה, ועי' בפי' המהרז"ו שם משום דלעת"ל לא יחטאו, אבל הקשה שם מקראי דיחזקאל פמ"ה ופמ"ו, דמפורש שם שיהיו קרבנות חטאות ואשמות עיי"ש, ועי' גם בס' עבודה תמה שער ז' (סג,א) שהאריך ג"כ בזה והביא קראי דיחזקאל, ומבאר שבתחילת ימות המשיח לא ישתנה עדיין טבע האדם ורק ברבות הימים שיהיו ישראל פנוים לתורה ולעבודת ה' יתחכמו מאד ויזדככו עד שברבות הימים יהייו כולם קדושים עיי"ש בארוכה.