ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן ל׃ עוד בענין חיוב תפלות בביאת משיח
בהמשך להמבואר בסי' הקודם, דלכאורה אי נימא שתיקנו התפלות רק משום "ונשלמה פרים שפתינו", לכאורה הי' צ"ל דבימות המשיח שיהי' הקרבת הקרבנות בפועל, לא יצטרכו עוד לזה. והובא הך דסוכה נג, א, דאמר רבי יהושע בן חנניא: "שכשהיו שמחים במקדש בשמחת בית השואבה [בזמן בית שני], היו מתפללים שחרית ומוסף וכו'".
והובא ביאור החיד"א בס' 'מחזיק ברכה' סי' מח וב'פתח עינים' סוכה שם, דעצם חיוב התפלות הוא משום לקיים המ"ע דועבדתם וגו', ותיקנום חכמים כנגד הקרבנות, היינו שיהיו בזמן הקרבנות, ולכן התפללו גם בזמן הבית, אבל לא שניתקנו מעיקרא רק במקום קרבנות כשבטלה עבודת הקרבנות. ואה"נ בזמן הגלות ניתוסף עוד דבר בתפלה שהוא בא גם במקום קרבנות, משום ונשלמה פרים שפתינו וכו'.
אבל הוקשה ע"ז ממ"ש התוס' בברכות כו, א, בד"ה "איבעיא להו", ובשו"ע אדה"ז סי' קח סעי' י' בנוגע לתפלת מוסף, דלא שייך שם תשלומין, כיון ש"לא תקנו ז' ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו בלבד, ובזה בודאי עבר זמנו בטל קרבנו, אבל שאר תפלות שהן בקשת רחמים וכדאיתא בברכות (כא,א) "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" עיי"ש עוד בזה.
וא"כ בנוגע לתפלת מוסף אכתי צ"ב, דלמה התפללו תפלה זו בזמן הבית? וכן הקשה גם בס' 'משנת יעבץ' או"ח סי' ד', ועפ"י מה שיתברר הענין בנוגע לזמן בית שני, לכאורה יש לברר גם בנוגע לחיוב התפלות בימות המשיח.
זמן תפלת מוסף הוא עת רצון
ובס' 'הררי קדם' להגרי"ד ז"ל סאלאווייציק ח"א סי' כא הביא דברי התוס' הנ"ל דברכות, דבתפלת מוסף לא שייך תשלומין שלא תיקנוהו אלא ומשום ונשלמה פרים שפתינו, ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו, אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום וכו', וכתב ע"ז דבודאי גם לפי התוס' החיוב של תפלת מוסף הוא משום רחמי, דתפלת מוסף יש לה קיום של רחמי והוא זמן רחמי גדול.
והביא מ"ש 'בעל המאור' ריש מס' תענית וכן בחי' הריטב"א שם ד,ב (ד"ה "אמר רב אסי"), דאיתא במדרש (פסיקתא דר"כ פסקא בחודש השביעי): למה מזכירין ומרצין על המים במשיב הרוח במוסף דשמו"ע, שאין דעתו של אדם מתיישבת אלא במוסף כדכתיב (תהלים יז,א) האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה - זה תפלת מוסף, מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא [דזוכים בדין בשעת מוסף], והוסיף המדרש שלכן תוקעים ואומרים מלכיות זכרונות שופרות במוסף, עיי"ש.
ומבאר זה עפ"י מ"ש התוס' הנ"ל דשאר תפלות אינם כמו קרבן ממש דרחמי נינהו, רק תפלת מוסף הוה בגדר הקרבת הקרבן ממש של ונשלמה פרים שפתינו, א"כ נראה דאדרבה זמן הקרבן הוא עת ריצוי ממש, ולכן אין לך זמן רחמים גדול יותר מתפלת המוספין.
וכוונת התוס' דהא דאמר בגמ' לגבי תשלומין כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי, אין כוונת הגמ' שתקנת התפלה היא משום רחמי, דבזה ודאי גם מוסף שוה לשאר התפלות, אלא כוונת הגמ' היא שעיקרה היא בקשת רחמים ותו לא, ואינה שייכת לזמן התפלה כ"כ, ולכן לא איכפת לן אם עבר זמנה, דמ"מ יש לה תשלומין מתורת רחמי, דתפלת רחמי מתקיימת בכל עת ובכל זמן, אולם שאני תפלת מוסף שאף שיש בה בקשת רחמים, מ"מ הרחמי שבה מיוחדים לענין אחד בלבד - לקיום ונשלמה פרים שפתינו דתפלת מוסף, דאי"ז תפלה על כל אשר יחסר לו, אלא עיקרה ויסודה הוא בקשות על חידוש העבודה במקדש ובנין ציון וירושלים וחידוש הקרבנות במקדש, ולא שייך לומר ע"ז כל אימת דבעי מצלי, דאינה תפלה על כל מה דבעי, וע"כ אם עבר זמנה בטל החלות שם של תפלה, כי היא תפלה מיוחדת על ענין מיוחד ובזמן מיוחד, וכל שעברה זמנה בטל ענין התפלה, ואינה עוד תפלת מוסף (ומסיק שם הגרי"ד בפשיטות שגם נשים מחוייבות במוסף, עיי"ש).
אבל לכאורה גם לפי דבריו צ"ב, דבזמן בית שני שהי' הקרבת הקרבנות בפועל, למה התפללו מוסף שנתתקן משום ונשלמה פרים שפתינו?
שמעון הפקולי חזר וסידר הסדר דשמו"ע
והנה איתא במגילה יז, ב (וברכות כח, ב): "תניא שמעון הפקולי הסדיר שמו"ע ברכות לפני ר"ג על הסדר ביבנה, אמר רבי יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמו"ע על הסדר". ושם יח, א מקשה: "וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו תפלה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר? שכחום וחזר וסדרם". עיי"ש.
והקשו המפרשים עפ"י מה שכתבו התוס' בברכות כב,ב בד"ה "ונחזי", דבדבר הרגיל בכל יום לא שייך שכחה. ועי' גם בחי' הרשב"א ברכות כח,ב (בד"ה "לשנה אחרת") שכ"כ. א"כ, כיון שכבר תיקנו מעיקרא שמו"ע על הסדר, דלפי הרמב"ם (הל' תפלה פ"א ה"ד) זה קאי על "עזרא ובית דינו" אחר חורבן בית ראשון, והיו מתפללים בכל יום, א"כ איך שייך לומר ע"ז ששכחום?
ועי' בשטמ"ק ברכות כח,ב שם בד"ה ת"ר וז"ל: "לא שנשתכחו מעולם, רק שהיו אומרים שלא כסדר שאנו אומרים היום, והוא - שמעון הפקולי - הסדירם כסדר הזה אשר הוא בידינו וכו'". עכ"ל. ולכאורה צ"ב, שהרי מלשון הגמ' משמע שאותו הסדר נתתקן כבר מעיקרא, וא"כ גם בזה יוקשה, דבדבר הרגיל איך שייך שכחה? ועי' גם בס' 'דורות הראשונים' ח"ג ע' 146 בזה בארוכה.
ובס' 'תניא רבתי' ח"א ע' 439 הביא בזה מס' 'שערי תורת התקנות' (ח"א ע' 184), שכתב דמעולם לא נשתכחו י"ח ברכות לא הן ולא הסדר אשר תיקנו אנשי כנה"ג, רק האסמכתא למקראי קודש אשר בעבורם תיקנו סדר זה נשתכח ברבות הימים, ולא ידעו למה סדרו כסדר הזה כמבוארים המקורות בגמ', לכן בא שמעון הפקולי והסדיר הי"ח ברכות לפני ר"ג ביבנה על סדר האסמכתות והטעמים של מקראי קודש וכו', וזהו שאמרו ושכחום, היינו טעם ואסמכתות הסדר הוא דשכחו, ובא שמעון הפקולי וחזר וסדרם עפ"י מקורות הללו.
ובס' 'אשר למלך' ברמב"ם (הל' תפלה שם) הקשה ג"כ קושיא הנ"ל, וכתב דתקנת עזרא היתה רק בשביל אלו שלא שלטו כראוי בלשון הקודש, ומאז שחזרה עטרה ליושנה בימי בית שני, כבר לא נתחייבו מתקנת עזרא, והנוסח הי' יכול להשתכח, ורק מכח תקנת שמעון הפקולי נתחייבו כל ישראל לטובת העלגים להתפלל בנוסח אחד. ודברי רבינו בסוף ההלכה "ומפני ענין זה תיקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל, כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג", כוונתו לתקנת שמעון הפקולי, ולא על תקנת עזרא, אלא שלא כתב כן מפורש, דלדינא כיום אין נפק"מ בזה. עכ"ד.
האם הי' חיוב להתפלל בזמן בית שני
ולפי דרכו, לכאורה יש מקום להוסיף ולומר דעזרא ובית דינו תיקנו חיוב תפלות אחר חורבן בית ראשון, משום ונשלמה פרים שפתינו, שיהיו במקום הקרבנות כשפסקה עבודת הקרבנות, ולכן תיקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, כמ"ש הרמב"ם שם בהל' ה-ו (אבל מצד המ"ע דועבדתם וגו' יש חיוב להתפלל פ"א בכל יום כמ"ש בה"א), וכשנבנה בית שני וחזרה עבודת הקרבנות נפקע חיוב זה ולא הי' חיוב להתפלל כנגד הקרבנות אלא רשות, ומ"מ היו חסידים וכו' ממשיכים להתפלל כמקדם מצד מעלת התפלה ושלא לשנות המנהג (וע"ד שכתב בס' 'סדר משנה' על הרמב"ם הל' תפלה ע' עח לגבי תקנת האבות בתפלה לפני תקנת אנשי כנה"ג, שעד אז היו הג' תפלות "רשות" והיו חסידים וכו' מתפללים כמנהג האבות, ואנשי כנה"ג תיקנו אח"כ שיהי' חיוב על כאו"א[1]), וכשחרב בית שני, שוב נתחדש חיוב הראשון להתפלל כנגד הקרבנות משום ונשלמה פרים שפתינו.
ובמילא א"ש בפשטות איך נשתכח סדר התפלה וכו', כיון שהי' זמן בינתיים שלא הי' בו חיוב. וא"ש ג"כ הא דאיתא בסוכה כנ"ל שהיו מתפללים שחרית ומוסף ומנחה וכו', כיון שהם החמירו ע"ע להתפלל כל התפלות כמקדם, וע"ד דמצינו לגבי תפלת ערבית שקבעו עליהם לחובה, וזהו שלא כהחיד"א דדייק שהתקנה היא "כנגד" ולא "במקום". אבל יש להקשות על זה מברכות כו, א, דלשון הגמ' שם היא דתפלה "במקום קרבן היא".
ולפ"ז א"ש ג"כ מ"ש השל"ה (מס' פסחים מב, א) ונשלמה פרים שפתינו - ע"כ תקנו אנשי כנה"ג התפלה כנגד התמידין וכו' (כמובא בסי' הקודם), כיון שהחיוב להתפלל כמנין הקרבנות נתתקן רק כשבטלה עבודת הקרבנות, ובמילא לא קשה גם מתפלת מוסף, שהרי המשיכו לקיים חיוב הראשון. וא"ש ג"כ מ"ש הטושו"ע ושו"ע אדה"ז סי' צח, דתפלה היא במקום הקרבן, וצריך להיות בדוגמת קרבן וכו', דאצ"ל שזה נתחדש אח"כ בזמן הגלות, אלא שזהו מעיקר תקנת התפלה, וראה לקוטי שיחות חכ"ג ע' 23 ובהערות שם.
– דאי נימא כן, נמצא דבימות המשיח שיוחזר לנו עבודת הקרבנות, לא יהי' חיוב להתפלל כמנין הקרבנות כבזמן הזה, ולקיום מ"ע דועבדתם וגו' יוצאים ע"י תפלה אחת בכל יום לדעת הרמב"ם.
ובס' 'דורות הראשונים' פמ"ב האריך ג"כ להוכיח מכמה מקומות שהיו מתפללין בזמן הבית והביא מתניתין דתענית ריש פ"ד: "בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום, בשחרית במוסף ובמנחה ובנעילת שערים, בתעניות ובמעמדות וביוהכ"פ, ומעמדות לא הי' כי אם בזמן שביהמ"ק הי' קיים", עיי"ש. וכן ממתניתין תענית י, א, דשואלין את הגשמים בז' חשון שהוא ט"ו יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת, וזהו בזמן הבית שהיו עולים לרגל (אלא שזה נמשך גם אחר החורבן, כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' קיז, כדהובא בלקוטי שיחות ח"כ ע' 55 ובכ"מ). הרי שגם אז היו מתפללים, עיי"ש בארוכה, ובכל זה י"ל כנ"ל שהרבה נהגו כן בפועל אף שלא הי' חיוב.
אבל עי' בתוספתא ברכות פ"ג ה"ב: "המתפלל תפלת המוספין בין משקרב תמיד של שחר בין עד שלא קרב תמיד של שחר - יצא". דמפשטות הלשון משמע דאיירי בזמן המקדש שהי' הקרבה בפועל של תמיד של שחר, וכמ"ש ב'מנחת ביכורים' ו'מנחת יצחק' שם, והביאו גם הך דסוכה נג, א, דמשמע מזה שהי' חיוב דרק בנוגע לחיוב שייך לומר "יצא" או "לא יצא" (וראה בס' 'יסודות התפלה' מדור נא).
ועי' תפא"י תמיד ריש פ"ה (בועז סק"א בד"ה ומכ"ש), בהא דתנן במתניתין שם שהכהנים מקריבי התמיד לא היו מתפללים תפלת שמו"ע, ומבאר משום שהיו פטורין מתפלת השחר, כיון שהיא במקום תמיד של שחר, והרי הם הקריבוהו בעצמו. ועי' מאירי ברכות יא, ב (בד"ה "ובסוגיא"), שכתב: "תפלות כנגד תמידין הם, ולמתעסקים בתמיד הקילו" דמזה משמע קצת ג"כ שבעצם הי' חיוב להתפלל, אלא שהקילו להכהנים מקריבי התמיד. וברש"י ברכות שם (ד"ה "וברכת") כתב הטעם מפני שלא הי' להם פנאי, וכ"כ הרא"ש בתמיד שם לב, ב.
בזמן בית שני ידעו שאי"ז גאולה השלימה
ואולי אפ"ל באופן אחר קצת, שהרי מבואר בכ"מ שבזמן בית שני ידעו שאין זה גאולה נצחית, ולכן לא בנו הבית כפי שכתוב בס' יחזקאל, שידעו דקאי על בית שלישי שהוא יהי' בנין נצחי כמ"ש שם (מג, ט) ושכנתי בתוכם לעולם וגו', וראה עזרא ג, ב, ופסיקתא רבתי פל"ו א. ובס' 'בית אלקים' להמבי"ט (שער היסודות פס"א) כתב שגם בזמן בית שני התפללו על העתיד לבוא, כיון שהיו יודעים שבית שני זמנו קצוב ולא היתה גאולתם וחירותם שלימה בו, ע"כ כל תפלותם בזה היו על העתיד לבוא אחר החורבן בגאולה העתידה בב"א עיי"ש[2]. ולפי"ז י"ל דלעולם לא נתבטלה תקנה הראשונה, כיון שידעו שיצטרכו שוב להתפלות משום ונשלמה פרים שפתינו (וע"ד המבואר בביצה ד,ב לענין "יו"ט שני של גליות", שלעולם לא נתבטלה יו"ט שני, שמא יחזור הדבר לקלקולו).
ובחי' הרשב"א והריטב"א ברכות מח,ב[3] כתבו שבזמן בית שני היו מתפללים על קיום ירושלים ובית המקדש שלא יחרב ובמילא גם על קיום הקרבת הקרבנות, ושלא יגלו ישראל מארצם וקיום מלכות בית דוד (ולא כמ"ש ב'בית אלקים' הנ"ל שהיו מתפללים על הגאולה העתידה). ולפי"ז י"ל, שלכן לא נתבטלה התקנה של תפלת מוסף בזמן בית שני, דאדרבה כפי מה שביאר לעיל הגרי"ד, הנה זמן מוסף הוא זמן מיוחד ועת רצון להתפלל על זה.
היוצא מזה, די"ל שכל התקנה של כל התפלות כמנין הקרבנות, נתתקנה משום "ונשלמה פרים שפתינו" אחר חורבן בית ראשון ע"י עזרא ובית דינו כי משום מצות תפלה בלבד יוצאים ע"י תפלה אחת בכל יום כנ"ל, אבל גם בזמן בית שני לא נתבטל החיוב, כי ידעו שאי"ז גאולה נצחית כנ"ל. ויש חילוק בין שאר התפלות לתפלת מוסף, ששאר התפלות הם בקשות למילוי כל צרכי האדם, משא"כ תפלת מוסף היא רק בשביל ונשלמה פרים שפתינו בלבד, ובזה נכלל בקשת רחמים על בנין ביהמ"ק ועבודת הקרבנות, וכפי שהובא לעיל מהגרי"ד.
עיקר תיקון התפלה הי' אחר חורבן הבית
וראה 'אור התורה' פ' במדבר כה, א, שכתב דעיקר תיקון התפלה הי' אחר חורבן הבית, אבל קודם שנחרב כמעט שלא היינו צריכים להתפלל, וכתב אח"כ וז"ל: "גם כפשוט י"ל כי תפלות במקום תמידין תקנום, וא"כ כשהי' קרבין התמידין ממש, לכן לא היו צריכים כ"כ לתפלה וכו'". עכ"ל. ובסי' הקודם הובא גם מ"ש אדה"ז בלקו"ת במדבר ב, ג, שתקנו התפלה בזמן חורבן ביהמ"ק, דלכאורה לפי הנ"ל מובן, כי מה שהיו מתפללין בזמן בית שני, הי' זה משום עיקר התקנה שתיקנוהו אחר חורבן בית ראשון, ושוב לא נתבטל גם אח"כ וכפי שנת'.
[ובנוגע למה שהוקשה לעיל דאיך שכחוה, ראה גם בס' 'חפץ ה להאור החיים הק' ברכות כח, ב, שביאר דבתחילה אף שסידרו סדר הברכות, מ"מ לא הי' חיוב להתפלל דוקא בסדר זה, והרוצה לומר ברכת השנים וכיו"ב בתחילה הרשות בידו, ולכן שכחוה, ובא שמעון הפקולי וסידר סדר י"ח, היינו שצריכים להתפלל דוקא בסדר הזה, ואין רשות לשום אדם לשנות. עיי"ש].
דאי נימא כן, לכאורה עפ"י סברא זו י"ל דבימות המשיח ב"ב כשיקריבו קרבנות בפועל יופקע חיוב זה להתפלל ג"פ כנגד קרבנות, כיון שתהי' גאולה נצחית ויהי' חיוב להתפלל רק משום ועבדתם את ה"א וגו' [וגם ע"פ פנימיות הענינים – הנה בימוה"מ לא יהיו צריכים עבודה זו להחזיר המוחין לזו"נ, שלכן תיקנוהו בזמן חורבן הבית כמבואר באור התורה שם, ואדרבה – עיקר העבודה אז תהי' במוחין, כמבואר בכ"מ בענין "קיני קניזי וקדמוני לע"ל". ראה לקוטי שיחות חל"ח ע' 108 ואילך, ובכ"מ], אבל כמובן שכ"ז אינו אלא לשקו"ט בעלמא, כי בקרוב ממש יתבררו ויתלבנו הדברים בגאולה האמיתית והשלימה.
אסמכינהו רבנן אקרבנות
עוד יש להוסיף בענין זה, דהנה בברכות כו, ב, סב"ל לרבי יהושע בן לוי דתפלות כנגד תמידין תיקנו, ור' יוסי בר חנינא סב"ל דאבות תיקנום. ומסיק שם הגמ', דגם לפי ר' יוסי בר חנינא דתפלות אבות תיקנום, אסמכינהו רבנן אקרבנות. עיי"ש.
והנה מצינו ב' פירושים בהא דאסמכינהו רבנן אקרבנות: א) כמ"ש בשטמ"ק שם וז"ל: "פירוש, ודאי אבות תיקנום, אבל מפני תקנתם לא היינו מחוייבים לאומרם, ואתו רבנן ואסמכינהו אקרבנות, כדי שיהי' חובה". עכ"ל. ובס' 'בית יוסף' ובמהר"ץ חיות שם פירשו זה, דאף שהרמב"ם פסק בהל' מלכים פ"ט דאבות תיקנום, דאברהם התפלל שחרית כו', אבל כלל גדול אצלינו דאין למדים מקודם מתן תורה, כמ"ש בפיהמ"ש הידוע חולין סו"פ גיד הנשה, וא"כ אף שאבות תיקנום, מ"מ אין תקנתם לחוב עלינו, ולכן אסמכינהו אקרבנות, דרק משום זה נעשה חובה עלינו. ועי' גם בשו"ת 'עונג יו"ט' סי' עו בסופו שפי' עד"ז. דלפי פירוש זה יוצא, דאף למ"ד דאבות תיקנום, מ"מ החיוב שלנו להתפלל הוא משום תקנת אנשי כנה"ג שתיקנו כנגד הקרבנות. ומ"ד דלא סב"ל דאבות תיקנום, י"ל דסב"ל שהאבות התפללו רק בעצמם, ולא תיקנו לבניהם אחריהם, וכמ"ש ב'יד דוד' ברכות שם.
ב) כמ"ש בס' 'האשכול' סי' י' וז"ל: "ודאי קיים אברהם אבינו כל התורה כולה . . וא"כ ודאי התפלל שחרית מנחה וערבית, והא דאמרינן אברהם תיקן תפלת שחרית, תיקנה לכל העולם ופירסמה לכל, כיון שנענה בה, והכין מסקנא דגמרא, אבות תיקנו שחרית מנחה וערבית ואסמכינהו רבנן אקרבנות ואזמן קאי". עכ"ל. וכ"כ בצל"ח שם, דלמ"ד אבות תיקנום החיוב שלנו הוא משום תקנת האבות, אלא דרבנן אסמכינהו אקרבנות רק לגבי זמני התפלות בלבד, משא"כ מ"ד דכנגד קרבנות תיקנום סב"ל שהאבות התפללו רק לעצמם ולא תיקנום לבניהם וכו'.
אין למדין מלפני מ"ת
ולפי שיטה זו לכאורה יש להקשות, שהרי אין למדין מלפני מ"ת, וכמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש הנ"ל בחולין? ועי' בס' 'בית האוצר' להגר"י ענגל (מערכת א-ב סי' ז' בד"ה וע"ע) שכתב דבברכות כו, ב, איתא דתפלות אבות תקנום, וקשה, דאיך יש חיוב מכח האבות, הרי זה לימוד מקודם מ"ת? "...וצ"ל דתפלות הי' בקבלה לחכמים, שלא לבד שאבות בעצמם התפללו, רק שתיקנו כן בפירוש לזרעם אחריהם ולדורות הבאים שיתפללו ג' תפלות. וכן מבואר בהדיא במדרש משלי פכ"ב פסוק כ"ח: אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, אם ראית מנהג שעשו האבות, אל תשנה אותו, כגון אברהם שתיקן תפלת שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית וכו', וכיון שתיקנו בפירוש לדורות הבאים, לא שייך ביה אין למדים מקודם מ"ת, ורק בדברים שלא תיקנו בפירוש על דורות הבאים, כגון אבילות שבעה, אמרינן דאין למדין מלפני מ"ת". עכ"ד. וראה בזה בלקוטי שיחות חכ"ט ר"ה-ו' תשרי ע' 183 (ובנוגע לדעת הרמב"ם, משמע דסב"ל כפירוש הא', וראה בהגרי"פ סהמ"צ ח"א ע' 112, ואכמ"ל).
דלפי זה י"ל, לפי המ"ד דאבות תיקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות (וכתב הלח"מ שכן פסק הרמב"ם), דאי נימא כאופן הא' שכל החיוב הוא משום אנשי כנה"ג שתיקנו כנגד קרבנות, א"כ י"ל כפי שנתבאר לעיל, שבזמן שביהמ"ק הי' קיים והי' הקרבת הקרבנות בפועל, וכן בביאת המשיח כשיחזור עבודת הקרבנות, לא יהי' חיוב להתפלל ג"פ וכו'. אבל אי נימא כאופן הב', שהחיוב הוא משום תקנת האבות, ורק בנוגע לזמני התפלה אמרינן דאסמכינהו אקרבנות, וכדפי' בס' 'האשכול' כנ"ל, הנה לפי"ז נראה דצ"ל שחיוב התפלה מעולם לא נתבטל, וכן יהי' בימות המשיח לע"ל משום תקנת האבות.
זמנה של תפלת מנחה בביהמ"ק
והנה, בהברייתא דסוכה שהובאה לעיל, דאמר רבי יהושע בן חנניא שעה ראשונה תמיד של שחר ומשם לתפלה, אבל בנוגע למנחה אמר "משם לתפלת מנחה משם לתמיד של בין הערביים" – הנה לכאו' קשה למה התפללו שחרית אחרי הקרבת התמיד, ואילו במנחה התפללו לפני הקרבת התמיד.
והנה המהרש"א שם בחדא"ג תירץ, דתפלות מכלל עבודת המקדש הם, ואמרינן אין לך עבודה קודם תמיד של שחרית, ולכן קודם הקריבו את התמיד ואח"כ התפללו שחרית. אבל בתמיד של בין הערביים אמרינן להיפך, דאין לך עבודה אחריה, לכן התפללו מנחה לפניה. ועי' גם בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' יד.
וב'שפת אמת' שם תירץ באופן אחר, דרק בימי החג עשו כן להתפלל מנחה לפני ההקרבה, לקרב שמחת בית השואבה לניסוך המים של קרבן תמיד של בין הערביים, עיי"ש.
דלפי"ז יוצא נפק"מ לדינא בנוגע לזמנה של תפלת מנחה בביאת משיח בביהמ"ק בשאר ימות השנה, אם הוא לפני הקרבת התמיד של בין הערביים - כהמהרש"א, או אח"כ - כהשפ"א, וימי החג שאני משום ניסוך המים.