הנה ימים באים׃ פינחס - משיח מנהיג תורני או מלך מהפכן?

אחד מסימני ההיכר של המשיח הוא היותו אדם שהוגה בתורה ותפקידו ללמד את העם תורה, אך לצד זאת הוא נקרא מלך ומתפקידו לשעבד מלכויות ולחולל מהפכות בעולם * מדוע לא נמשח יהושע בשמן המשחה, והאם מלך המשיח כן יימשח בשמן זה? * על המשותף והשונה בין מנהיגותו של משיח ובין מנהיגותם של משה ויהושע, שעליהם מדובר בפרשת השבוע 

אופי מלכותו של מלך המשיח, שונה במידה רבה ממלכותם של מלכי בית־דוד שלפניו. המלך נתפס, בדרך־כלל, כמי שתפקידו להנהיג את העם בעניני צורכיהם הגשמיים, לנהל מלחמות וכן הלאה. ברור שגם באישיותו הרוחנית המלך הוא "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", אך לא בכך מתמקד עיקר עיסוקו; כל מעייניו ומרצו מופנים לשמירה על שלומו של עם ישראל ובטחונו.

המנהיג התורני של עם ישראל הוא הנשיא, ראש הסנהדרין. וכך מתאר הרמב״ם את תפקידו של הנשיא (הלכות סנהדרין פ״א ה״ג): "קובעין בתחילה בית דין הגדול שבמקדש, והוא הנקרא סנהדרין גדולה ומניינם שבעים ואחד .. הגדול שבחכמה שבכולם מושיבין אותו ראש עליהם והוא ראש הישיבה, והוא שקורין אותו נשיא בכל מקום, והוא העומד תחת משה רבינו".

הנשיא, שממלא את מקומו של משה רבינו בהוראת התורה והרבצתה, נבחר מבין חברי הסנהדרין והוא ראש להם; ואילו למלך אין קשר לסנהדרין, "אין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין" (רמב״ם שם, פ״ב ה״ד). אם כן, מדובר בשני מוסדות שונים - מוסד ה׳סנהדרין׳, המוסד התורני של עם ישראל; ומוסד ה׳מלכות׳, השלטון.

כאשר אנו ניגשים לברר האם מלך המשיח משתייך למוסד ה׳סנהדרין׳ או למוסד ה׳מלכות׳ - אנו מוצאים שהוא משלב את שני התחומים יחד: מחד - הוא נושא בתואר ׳מלך המשיח׳, ותפקידו המובהק הוא להחזיר את מלכות בית דוד ליושנה, ומאידך - הוא עוסק בלימוד התורה והפצתה.

וכך אומר הרמב״ם (הלכות תשובה פ״ט ה״ב): "שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד, בעל חכמה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה׳". ברמב״ם מופיע ענין זה של לימוד התורה ע״י המלך המשיח בקיצור יחסית, ואילו במדרשים ובתורת החסידות מדובר באריכות על ה״תורה חדשה״ שעתיד משיח ללמד את עם ישראל.

במבט שטחי נראה שיש כאן שילוב מחר של שני תפקידים שונים לחלוטין. אך כאשר נעמיק לעיין בפרשת השבוע, נגלה שמופיעות בה מקבילות לשילוב זה ובעזרתן נוכל להבין מדוע שני תפקידים אלו הם במהותם דבר אחד. נראה עוד, כי למרות שהמשיח משלב את שני התפקידים, יהיה שלב שבו הוא יעסוק בעיקר בענין המלכות והשלטון; ותהיה תקופה אחרת, שבה הוא יפנה את עיקר כוחו ללימוד התורה.

הנהגת עם ישראל בכל הפרטים

ובכן, הדוגמאות לשילוב זה של שני תפקידים באדם אחד, קיימות כבר אצל משה רבינו ויהושע. משה רבינו היה גם מלך (רמב״ם הלכות בית־הבחירה פ״ו הי״א), וגם מי שמסר את התורה לעם ישראל. אף יהושע היה גם מלך (רמב״ם הלכות סנהדרין סוף פי״ח), וגם מי שהעביר את התורה - "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" (מסכת אבות בתחילתה). וכאמור, גם המשיח ישלב באישיותו את שני התפקידים כאחד.

שכן האמת היא, שאין אלו שני תפקידים נפרדים אלא עניין אחד. - והדבר יובן לאור שאלה חזקה שמתעוררת בפרשתנו:

התורה מספרת כיצד פנה משה רבינו אל הקב״ה וביקש (כז, טו־כג) "יפקוד ה׳, אלוקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה". משה רבינו מבקש מהקב״ה שימנה במקומו אדם שינהיג את עם ישראל. הקב״ה נעתר לבקשה, וציווה את משה ״קח לך את יהושע בן נון.. וסמכת את ידך עליו״. נשאלת השאלה: הרי יהושע מתמנה כאן למלך ישראל - אם כן, להיכן ׳נעלם׳ שמן המשחה, שבאמצעותו מתמנים המלכים? ה׳סמיכה׳ היא דבר שמועיל לענין הוראת־תורה, אבל מה לה ולענין המלכות?

מכך מוכיח הרבי (באריכות נפלאה, שמפני קוצר היריעה לא נוכל להביא כאן את כולה), כי תפקיד ה׳מלכות׳ ותפקיד ה׳הוראה׳ שביהושע, מהווים למעשה דבר אחד. לכן, הסמיכה שהעניקה לו את הכוח להורות ולדון, כוחה יפה גם לענין המלכות, ואין צורך במשיחה נפרדת.

מהו, אפוא, הקשר בין הוראת תורה למלכות ושלטון, עד כדי כך ששתיהן מהוות בעצם תפקיד אחד?

הבה נראה כיצד מגדיר הרמב״ם את תפקידו של מלך ישראל (הלכות מלכים סוף פ״ד): "ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות השם, שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות". מתוך דברים אלו אפשר להבין, שהצרכים הגשמיים שעליהם מופקד המלך אינם צרכים פיזיים גרידא, אלא ניהול הדברים הגשמיים שיהיו כפי משפט התורה׃ "להרים דת האמת", "להלחם מלחמות ה׳".

מתברר, אפוא, שתפקידו של המלך חופף למעשה לתפקיד הנשיא ראש הסנהדרין. שניהם אחראים לקיום משפטי התורה: חברי הסנהדרין הם אלו שפוסקים מה יש לעשות, והמלך הוא המבצע את פסקי התורה בפועל.

לכן, אין כל תמיהה בכך שאדם אחד משמש בשני התפקידים, כפי שהיה אצל משה, יהושע ומלך־המשיח. אדרבה, כך צריך להיות: אדם אחד הוא שמופקד על הנהגת עם ישראל בכל התחומים, מהוראות תורניות ופסקי הלכה ועד לביצוע הדברים בגדרי העולם.

שלטון יחיד

אלא שמעתה נשאלת שאלה הפוכה: מה ההסבר לכך שבכל הדורות התחלקו שני התפקידים לשני אנשים, בשעה שבמהותם הם ענין אחד?

התשובה לכך היא, שחלוקת התפקידים הללו בין שני אנשים נובעת מ...׳בעיה טכנית׳:

׳מלכות׳ פירושה שלטון־על של יחיד. זהו אדם אחד, שיש לו הסמכות הבלעדית לשלוט ולרדות בעם, ככל אשר יאמר. מאז ימות משה ויהושע, הרי בענין הוראת התורה אין עוד שלטון יחיד, והמושג של ׳מלך׳ - שלטון יחיד - נותר רק ביחס לענינים הגשמיים. זוהי הסיבה לכך ששני התפקידים - הוראה ומלכות - התפצלו לשני אנשים.

על ההבדל בין משה, יהושע ובין הדורות אחריהם בענין ההוראה, נוכל ללמוד מתוך המשנה שפותחת את פרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". בעוד שהאחרונים במשנה זו הם רבים, הרי שמשה ויהושע הם יחידים.

כלומר: משה ויהושע קיבלו את התורה כאנשים יחידים. משה קיבל לבדו את התורה והיא כולה היתה ב׳בעלותו׳. ״ומסרה ליהושע״ — גם יהושע היה אדם יחיד שקיבל את התורה, ותפקידו היה להעביר אותה לעם ישראל. לא־כן בדורות הבאים, כאשר אין אדם אחד ש׳אחראי׳ לכל התורה; קיים מוסד שמונה שבעים ואחד אנשים, והם - כולם יחד - מעבירים את התורה מדור לדור. (אמנם יש ׳נשיא׳ שעומד מעליהם, אך גם הוא מהווה אחד מחברי הסנהדרין, וכל מעלתו היא רק בכך שהוא ראש הסנהדרין).

כתוצאה מכך, הרי שבדרך־כלל התחלקו התפקידים, כך שהעברת ומסירת התורה מתבצעת ע״י שבעים ואחד אנשים, ואילו ביצוע משפטי התורה הוא ע״י אדם אחד, המלך.

רק משה ויהושע שהעבירו את התורה בתור יחידים, היו גם אלה שנטלו על עצמם את האחריות לביצוע משפטי התורה, וניהלו את מלחמות ישראל וכו׳. זוהי, אפוא, הסיבה לכך שיהושע לא נזקק למשיחה, והיה די בסמיכתו ע״י משה. הצורך במשיחה כהכנה למינויו של המלך קיים רק כאשר מהותו של המלך היא ענין המלכות גרידא; אך אצל יהושע המלכות היתה המשך ותוצאה של מעמדו התורני, והסמיכה שנתנה לו את התוקף בענין הוראת התורה, העניקה לו גם את הכוח לבצע את משפטי התורה בפועל, את תפקיד המלכות.

האם יימשח מלך המשיח בשמן המשחה?

כך יהיה גם אצל מלך המשיח. הוא ילמד תורה את העם כולו בתור יחיד, וכתוצאה ישירה מכך הוא יהיה גם האדם שיבצע את משפטי התורה בפועל, "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה׳" (רמב״ם הל׳ מלכים ספי״א).

עם זאת, יש לציין שלמרות הדמיון הכללי בין מנהיגותו של המשיח למנהיגותם של משה ויהושע (מנהיגות שמקיפה את כל פרטי החיים, מהוראת פסקי התורה ועד לביצועם בפועל), קיימת מעלה מיוחדת במנהיגותו של המשיח. שכן, אצל משה ויהושע עניין המלכות שבהם היה חלק טפל ביחס למנהיגותם התורנית. וכאמור, זו היתה הסיבה לכך שיהושע לא היה זקוק למשיחה, כמו כל המלכים, וסמיכת חכמים שקיבל נתנה לו את התוקף גם לענין המלכות.

שונה הדבר אצל מלך המשיח. מלכותו לא תהיה בטלה וטפלה ביחס למעמדו התורני. משיח הוא הממשיך של מלכות בית דוד, וענינו העיקרי של משיח הוא - המלכות. אצל משיח קיימים אפוא שני הענינים - תורה ומלכות, כאשר כל אחד מהם קיים בצורה מושלמת בפני־עצמו.

(ואכן, משיח נקרא על שם המשיחה, שמאפיינת מלכות רגילה, בניגוד ליהושע, שלא היה זקוק למשיחה, משום שמלכותו היתה טפלה למעמדו התורני. - אף כי למעשה, יש אחרונים שסבורים שמשיח לא יצטרך להימשח בשמן המשחה, משום שבתור אדם שמוצאו מזרע דוד ושלמה, המשיחה שמינתה אותם למלכים מועילה גם עבורו. ראה ׳מנחת חינוך׳ מצוה קז, ו׳צפנת־פענח׳ להרוגצ׳ובי הוריות יא, ב).

ובסגנון תורת הקבלה: ענינם של משה רבינו ויהושע הוא מידת ה׳חכמה׳, אלא שספירת ה׳חכמה׳ כוללת בתוכה גם את שאר הספירות, כולל ׳מלכות שבחכמה׳, ולכן הם כיהנו גם כמלכים, אלא שעניין המלכות היה טפל לעניינם העיקרי - חכמת התורה, ׳מלכות שבחכמה׳. ואילו משיח מתאפיין הן ב׳חכמה׳ מושלמת, והן ב׳מלכות׳ מושלמת - בתור ענין בפני עצמו ולא רק כחלק מהחכמה (וראה שיחת ש״פ חיי־שרה תשנ״ב).

הרבצת תורה לעולם כולו

כאמור, משיח הוא גם "רב" וגם "מלך", אך ביתר־פירוט הדבר מתחלק לשלבים:

בתחילת הופעתו (עוד בזמן הגלות), בולט משיח בענין התורה שבו. כך פותח הרמב״ם את תיאורו של מלך המשיח (הל׳ מלכים ספי״א): "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה". זו התכונה הראשונה והעיקרית שלו, וממנה הוא מקבל את הכוח וההשראה לפעולותיו הבאות.

(וכך מבאר הרבי בענין זה: "הכח לגאול את ישראל מהגלות הוא בהיגיעה בתורה, ׳הוגה בתורה׳, שכל מציאותו היא מציאות התורה, שקדמה לעולם, ובמילא היא למעלה מהגבלות ומיצרי וגבולי הגלות, ולכן הוא ׳יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה׳ ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה").

לאחר מכן, הוא מצטיין בתור מלך, שמביא את הגאולה ומחולל מהפכה חסרת־תקדים בעולם כולו. ולאחר שהוא מנצח במלחמותיו ומכוון את העולם כולו לדרך הצדק והיושר, כבר אין צורך כל־כך בתכונת המלכות והמנהיגות שלו, כשהעולם כבר מתוקן ומושלם. כאן מתגלה שוב גדלותו בתורה, והוא משקיע את כל כוחו בלימוד התורה לעם ישראל ולעולם כולו, ועל ידו (כלשון הרמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב), "תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר (ישעיה יא, ט) כי מלאה הארץ דעה את ה׳".

מקורות: לקו״ש חלק כג שיחה ג׳ לפרשתנו. חלק לה שיחות ב־ג לפ' ויגש.