הנה ימים באים - ואתחנן - לשם מה יצטרך המשיח להיות מלך?

לשם מה יצטרך המשיח להיות מלך?

על ימות המשיח נאמר: "כי כולם ידעו אותי", משמע: הכל יהיו שווים בידיעת ה׳. עם זאת, נאמר מיד אחר כך: ״למקטנם ועד גדולם״ - הרי שגם אז יהיו ׳קטנים׳ וגדולים׳ - הכיצד? * על מצוות ידיעת ה׳ בזמן הזה שעליה נצטווינו בפרשת השבוע, ועל משמעותה של ידיעת ה׳ בימות המשיח ״כמים לים מכסים״ * וגם הסבר על עיקר מעלתו הנפלאה של המלך המשיח

הנה ימים באים מאת הר' מ"מ שי' רייצס 

בפרשתנו מצווה התורה על ידיעת ה׳, ואומרת (ד, לה־לט): "אתה הראת לדעת, כי ה׳ הוא האלקים, אין עוד מלבדו. וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה, הוא האלקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". פסוק נוסף בפרשתנו שנקשר בעניין הוא הפסוק הראשון שבעשרת הדיברות (ה,ו): "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". וכדברי הרמב״ם בתחילת ספרו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו". והרמב״ם ממשיך ומונה את הפרטים הנכללים בידיעה זו, ומסיים: "וידיעת דבר זה מצווה עשה, שנאמר "אנכי ה׳ אלקיך". אנו מצווים, אפוא, לדעת את ה'. "דע את אלוקי אביך" (דברי־הימים א כח, ט). עלינו לעשות ככל אשר ביכולתנו לקיים מצווה זו גם בזמן הזה, אך קיומה בצורה מושלמת יתאפשר רק בבוא הגאולה האמיתית והשלמה, עם קיום הייעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).

היקום כולו יתמלא בידיעת אלוקות, ואפילו על בעלי־החיים תשפיע דעה זו, ותגרום לכך ש״לא ירעו ולא ישחיתו", "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (כמבואר בהרחבה בתורת החסידות 1). אצל בני האדם, ובייחוד אצל בני־ישראל, תהפוך הידיעה בבורא להיות מוחשית ומושלמת.

לפי זה מובן היטב הקשר בין תחילת ספרו של הרמב״ם לסיומו. בתחילת הספר מדבר הרמב״ם, כאמור, על המצווה "לידע שיש שם מצוי ראשון", וסיום הספר הוא בתיאור עידן העתיד, כימים שבהם "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות .. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר ׳כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים׳".

כיסוי אחד - ועומק שונה

הנביא ירמיה (לא, לג) מדבר אף הוא על הידיעה בה׳, שתהיה לעתיד לבוא לנחלת הכלל: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר דעו את ה׳, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". הווי אומר, הידיעה בה׳ שתהיה אז לא תושג בדרך של לימוד והסברה, אלא באופן טבעי - "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

ודבר זה מעורר פליאה: הרי הדעת היא, לכאורה, כוח שכלי שמופעל ע״י לימוד ועיון, וכיצד זה יגיעו לכך כולם באופן טבעי?!

ושאלה נוספת: לפי נבואה זו, כיצד נבין את כל אותם מקורות רבים שבהם נאמר כי מלך המשיח הוא יהיה האיש שילמד את העם תורה ויעניק להם הבנה ב״דעה את ה'״ - כיצד הדברים תואמים לנבואה זו של "ולא ילמדו עוד איש את רעהו"?

במענה לשאלות אלה, מבארת תורת החסידות כי ידיעת ה' שתהיה בימות המשיח תהיה מורכבת משני חלקים. יהיה חלק אחד שבו "כולם ידעו אותי" בצורה שווה, ולא ילמדו איש מרעהו: ויהיה צד נוסף, שבו יהיו הבדלים, כאשר האיש הנעלה מכולם בתחום זה יהיה מלך המשיח, והוא יהיה מי שילמד את כולם ידיעת ה'.

חלוקה זו נרמזת במדוייק גם בהשוואה למשל המים המכסים את הים ("כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים"), שגם בו יש שני פרטים: "הנה כתיב 'ולא ילמדו עוד איש את רעהו.. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם', אבל מכל מקום לא יהיו כולם שווים, כמו שהים מלא אבל מכל מקום אין העומק שווה בכל מקום, כי במקום שיש בור גדול שם יש יותר מים, ומקום שאין עומק כל־כך גם מים אין בו כל־כך - כן לעתיד יהיה שכל גדול כל־כך עד שכולם ידעו אותי, אבל מכל מקום לא הכל שווין בו:

מי ששכלו יותר רחב - יהיה יותר מבין, ומי ששכלו קצר - לא יבין כל־כך.. וזהו ממש ׳כמים לים מכסים׳, ומלמעלה הים והמים שווים כי כולם יודעין אותי - אבל לא שווים בהשגה אחת, כמו המים של ים במקום עומק יש יותר מים".

"כי כולם ידעו אותי"

מה הם אותם שני סוגי ידיעה שיהיו לעתיד לבוא?

ובכן, פרט אחד בידיעת ה׳, שבו כולם יהיו שווים, הוא הידיעה וההכרה במהותו ועצמותו של הקב״ה, ״כי כולם ידעו אותי״ - את הקב״ה בעצמו. בעניין זה "לא ילמדו איש את רעהו", כי לא מדובר בידיעה והבנה שכלית שניתנת ללימוד, אלא בידיעה במובן של הכרה מוחשית והתקשרות נפשית עם הדבר.

וכדברי רבנו הזקן בתניא (פרק מ״ב): "עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה שידעו גדולת ה׳ מפי ספרים ומפי סופרים, אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה׳ ולתקוע מחשבתו בה׳ בחוזק ואומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה׳ בקשר אמיץ וחזק כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו".

שכן. לגבי הקב״ה בכבודו ובעצמו לא שייך כלל לדבר על השגה וידיעה שכלית. "לית מחשבה תפיסא ביה כלל״; הדבר היחיד ששייך ביחס אליו הוא הכרה, וזה מה שיהיה בימות המשיח, כאשר כולם יוכלו 'לראות' את מהותו ועצמותו של הבורא, ויכירו בו בהכרה מוחשית. "כאדם שיודע ומכיר לרעהו לפי שרואהו תמיד, שייך בזה לומר עניין ידיעה עצמית - כמו ׳רק אתכם ידעתי׳ כו׳ וכהאי גוונא". ומכיוון שאין מדובר בידיעה שכלית, לא יהיו בכך הבדלי דרגות. כולם יהיו שווים בכך, משום שהבורא יתגלה ו'ייראה' לכולם בשווה.

כלפי ידיעה זו, שתהיה בכולם במידה שווה, נאמר ״כמים לים מכסים״ - כשם שהמים מכסים את כל שטח הים מלמעלה בצורה שווה. ולצד ידיעה זו, תהיה ידיעה נוספת שבה אכן יהיו שינויים - כשם שלמטה, בקרקעית הים, יש מקומות עמוקים ובהם כמות גדולה יותר של מים, ולעומתם יש מקומות גבוהים יותר שבהם יש מידה קטנה יותר של מים. וכפי שפסוק זה עצמו אומר: "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", הרי שגם אז יהיו "קטנים" ו״גדולים" בידיעת ה׳.

דרגות שונות

הכוונה היא לידיעה שכלית, השגה והבנה, שתהיה בדרגות הרבות של האור האלוקי. בידיעה זו יש מקום לכך שאדם ילמד את רעהו, ויהיו בכך דרגות רבות: יהיו אנשים שיגיעו להשגה ברמות גבוהות יותר של האור האלוקי, ויהיו שישיגו פחות, ובמשך ימות המשיח עצמם הם יוסיפו ויתעלו בהשגה זו, "ילכו מחיל אל חיל".

גדול המלמדים יהיה משיח צדקנו עצמו, שעליו נאמר (ישעיה נב, יג) "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד", ואת ההשכלה הגדולה והעצומה שלו הוא ינחיל לכל העם כולו. אם כי, כפי שמבואר בתורת החסידות, הוא עצמו ישכיל ברמות נעלות יותר מאלו שיוכל ללמד את העם, וכלשון הנביא "וגבה מאוד" (וראה במדרשי חז״ל - תנחומא תולדות, יד - שמפסוק זה למדים שמשיח יהיה נעלה אף יותר מהאבות ומשה רבנו). לפי זה, מובן מדוע מצינו בדברי הנביאים ובדברי חז״ל שהכינוי ׳מלך׳ מופיע ביחס למשיח. לכאורה, לשם מה יהיה צורך במלך בימות המשיח? הרי תפקידו של המלך הוא לנהל את המדינה בצורה מסודרת, להפעיל משטר יציב שיביא לכך שלא יהיה מצב שבו "איש את רעהו חיים בלעו".

במובן פנימי יותר, תפקידו של המלך הוא להחדיר יראת השם בעם ישראל. - מתוך היראה שיש לעם בפני המלך, הם מקבלים הרגשה של יראת ה׳, כי המלך עצמו ירא מה׳ (ראה באריכות ב'דרך מצוותיך', 'מצוות מינוי מלך'). והנה, בימות המשיח תהיה אצל כל בני ישראל יראת ה׳ באופן טבעי. אם כן, לשם מה יהיה צורך בימות המשיח במושג ה׳מלוכה׳?

בתחילת ימות המשיח, ניחא. כאשר העולם עדיין יהיה באמצע תהליך תיקונו, ועדיין יהיו בו מריבות ואי־סדרים, או כאשר יהיו אנשים שיהיה חיסרון בעניין יראתם וביטולם לקב״ה - הרי המלך יעסוק בכל אלה; אך לאחר שהעולם יבוא לתיקונו המושלם, והכל יהיו חדורים ביראת ה׳ והתבטלות מוחלטת אליו, לשם מה יהיה צורך במלך?

היה מן הראוי שהמשיח יהיה מכונה ״רב״ - כמו ״משה רבנו״ - משום שהוא ילמד תורה את כל העם וירומם אותם לרמות גבוהות בידיעת ה׳. אך מה לו ולעניין המלוכה?

למעלה מבחינת הדעת

אלא, שהתואר ׳מלך׳ שניתן למשיח, אינו מתייחס להנהגת המלוכה במובנה הפשוט. הוא מהווה בעיקר ביטוי לכך, שעם כל הלימוד וההבנה שמשיח ינחיל לעם ישראל, הוא עצמו ישכיל השכלות גבוהות הרבה יותר בידיעת ה׳, השכלות שתמיד תישארנה נעלות מהשגתם של כל בני־ישראל.

המושג 'מלך' מסמל הנהגה ברמה שלמעלה מהנהגתם של המוני העם, הנהגה של רוממות והתנשאות מתושבי המדינה, כאשר הם נדרשים להתבטל כלפיו לחלוטין ולציית לכל הוראותיו, גם אם הן נוגדות את ההבנה שלהם; ואף מלך המשיח יהיה מרומם ונעלה מכל העם, והכל יתבטלו כלפי השגתו ודרגתו הגבוהה, כשם שהעם מתבטל כלפי המלך. למעשה, זהו עיקר עניינו וייחודו של משיח. —

במסכת סוכה (נב, ב) מונה הגמרא "שבעה רועים" ו״שמונה נסיכי אדם", כשאחד משמונת האחרונים הוא משיח. ההבדל בין "רועים" ל״נסיכי אדם" הוא, שה״רועים" הם אלה שמשפיעים לעם ישראל תורה ועבודה בצורה פנימית (כמו משה רבינו שנמנה בין שבעת הרועים), ואילו "נסיכי אדם" הם אלה שעוסקים בעיקר בעבודת השם באופן אישי, והשפעתם על האנשים שמסביבם היא בעיקר בבחינת ׳מקיף׳ (לא השפעה ישירה על־ידי לימוד והדרכה. אלא השפעה עקיפה שנובעת כתוצאה מצדקותם האישית. כמו ישי, אביו של דוד, שנמנה בין אלו, שהצטיינו בצדקות מיוחדת, אך לא עסקו בהשפעה ישירה על העם).

לפי זה מתעוררת השאלה, מדוע נמנה משיח בין ה׳נסיכים׳ ולא בין ה׳רועים׳? הרי הוא יביא לשינוי מהותי פנימי בעולם כולו בצורה ישירה, ויעסוק בהרבצת התורה לכולם?

ומכאן, שלצד המעלה הגדולה של משיח בעניין ההבנה וההשגה והידיעה בה׳ שיביא לעם ישראל ולעולם כולו, עיקר גדולתו תהיה בהשגה הנעלית שלו, שלא תתלבש בצורה פנימית בכלי השכל של עם ישראל, ותישאר בבחינת ׳מקיף׳, ׳למעלה׳ מהם. לכן הוא נמנה דווקא בין ה'נסיכי אדם', ולא בין ה'רועים'.

ולאור כל זאת, יתבארו באור חדש דברי חז״ל הידועים (סנהדרין צז, א), כי משיח בא 'בהיסח הדעת'. - "לפי ששורש משיח הוא למעלה מן הדעת לגמרי, והוא בבחינת מלך שלמעלה מן הטעם ודעת לגמרי, על כן, ב׳היסח הדעת׳ שהוא למעלה מן הדעת יבוא, ובבחינת הדעת הוא נבדל ונעלם .. וד״ל".

הדברים ירדו לרגש הלב

נסיים רשימה זו, העוסקת בעניין הדעת לעתיד לבוא, בפרט נוסף בעניין זה, ששייך גם למעשינו כיום, בזמן הזה:

גם לגבי אותם עניינים בידיעת ה׳ שהובנו בזמן הזה, הרי במקרים רבים עדיין אין הם חדורים ברגש הלב. אדם עשוי ללמוד על עולם האצילות, ואם כי הוא מבין ומשיג את הדבר שהוא לומד - עדיין נותר מרחק עצום בינו לבין הדבר, מבחינת הרגשתו ותחושותיו. וזהו אחד מהחידושים שיהיו לעתיד לבוא בתחום ה׳דעת׳ - שהעניינים שהיהודי השיג אותם במוחו בזמן הזה, יחדרו גם אל הרגש שבלב.

מסופר, שפעם נשאל רבנו הזקן: מדוע יש צורך להתייגע בלימוד תורת החסידות שמבארת עניינים נעלים של ידיעת ה׳, כאשר על־אף כל המאמץ נותרים הדברים ׳רחוקים׳ ו׳זרים׳ מלבו של האדם?

והשיב רבינו הזקן, כי על ימות המשיח נאמר (יחזקאל לו, כח) "והסירותי את לב האבן מבשרכם״. ומכאן שביחס למוח - הבנה והשגה, האדם נדרש להתייגע בכוחות עצמו, וכשיבוא משיח ויוסר לב האבן, ׳ירדו׳ כל העניינים שהושגו במוח אל רגש הלב; אך מי שלא למד במוחו, מה תוסיף לו הסרת לב האבן?!...

הווי אומר, לצד ההשגות הנעלות שיושגו במוח, עיקר החידוש והמעלה של ימות המשיח הוא בכך שלאדם לא יהיה עוד "לב אבן", וגם רגשותיו של האדם יזדהו בצורה מושלמת עם מה שהוא מבין במוחו. לפי זה, מובן לשון הרמב״ם (הל׳ תשובה פ״ט ה״ב): "באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר.. (־וכאן הרמב״ם מביא כמה פסוקים, וביניהם הפסוק־) והסירותי את לב האבן מבשרכם". לכאורה, מה עניין הסרת "לב האבן" ל״תרבה הדעה והחכמה"?! אלא כוונתו היא, כאמור, ששלמות "הדעה והחכמה" היא כאשר הדברים חדורים גם ברגש הלב.

ובינתיים, עלינו להתייגע במוחנו ככל יכולתנו, ובמהרה בימינו יקויים הייעוד "ונתתי לכם לב בשר", והכל ירד ויחדור גם ברגש הלב.

מקורות: "מאמרי אדה״ז הקצרים" ע׳ קמא. "מאמרי אדה״ז נביאים" ע׳ ד. "שער האמונה" לא, ב. סה״ש תשמ״ח חלק א ע׳ 142. ע׳ 311. לקו״ש חל״ה ע׳ 209.

(1) ראה בהרחבה במאמרנו לפרשת נח.