מפרשי הרמב"ם

הלכות תשובה פרק ח הלכה א

הגהות מיימוניות

[א] הא לך דברי הרב ר' משה ב"ר נחמן ולשונו אשר כתב על דבר זה בשער הגמול וזה לשונו. צריכין אנו לחוש ולפרש דברי הרב הגדול רבינו משה בן הרב הדיין רבינו מיימון זצ"ל אשר כתב בספר המדע שכר הצדיקים היא שיזכו לנועם זה וכו' עד אינה זוכה לחיי העוה"ב. עוד כתב רבינו ז"ל הנקמה שאין נקמה למעלה הימנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן חיים וכו' כדלקמן בפ' זה עד והפסד שאינו חוזר לעולם כל אלו דברי הרב ז"ל. מי שרואה דברים הללו לבו נוקפו שמא נטה דעת הרב ז"ל לומר שאין עונש ויסורין לנפש החוטאת ולא תשיג אותה צער כדעת חיצונים ח"ו, אלא דברי הרב ז"ל על סוף האבדון ועל הכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה והוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שהביטול הזה מלבד שנתיסרה תחלה בעונשי גיהנם ויסורים שבו יש עונש גדול ואבדון חמור לפי שאבדה הנועם הגדול שהיתה ראוי לה מצד שהיא בריה זכה שלוקחה ממקום הכבוד כמלאכים או למעלה מהן והוא זכות הצדיקים ומעלתן שהן זוכין לה כמו שפירש הרב ז"ל וכמו שאנו עתידין לבאר. ואף על פי שלא פירש הרב ז"ל כל צורכו בביטול זה שיהיה מתוך דין ויסורים יש ראיה ללמד עליו זכות שהרי כתב בפ' אחר מפרקי ספר הנזכר כל הרשעים שעוונותיהן מרובין דנין אותן כפי חטאותיהן ויש להם חלק לעוה"ב ואף על פי שחטאו שנאמר ועמך כלם צדיקים וכו' עד ואלו שאין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם לעולם ולעולמי עולמים המינים והאפיקורסים והכופרים בתורה וכו'. הרי שהפריש בין חייבי כרת ובין הנדון ברשעו ולבסוף יש לו חלק לעוה"ב הא אין הכוונה אלא כמו שפירשנו ע"כ לשון הרמב"ן. ועוד נ"ל להביא ראיה לדבריו שכן דעת רבינו המחבר ז"ל מאשר כתב למעלה בפ"ו וז"ל יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו על כל חטאו בעוה"ז בגופו או בממונו או בבניו הקטנים וכו' ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעוה"ב ואין לעובר עליו שום נזק בעוה"ז ויש חטא שנפרעין ממנו בעוה"ז ולעוה"ב, הרי כתב שיש שם פרעון לעוה"ב, ועוד דאטו היה דעתו שאין חילוק בין מי שעבד עכו"ם כל ימיו למי שעבר על עבירה אחת כגון שאכל כזית חלב או עבר שאר עבירות מחייבי כריתות לרוב תאותו ותגבורת יצרו חלילה וחס ובזה איני צריך להאריך אך גלוי ומפורסם הוא בכל דבריו שאינו כן ותאלמנה שפתי שקר הדוברים על צדיק עתק. וצורנו יאיר עיניו בתורתו:

[ב] וז"ל הרמב"ן ז"ל אשר כתב בזה ותשכיל כי הכריתות הנזכרים בנפש בטחון גדול הוא בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות כי באומרו ונכרתה הנפש מקרב עמה ונכרתה הנפש ההיא מעמיה יורה כי נפש החוטאת היא תכרת בעונה ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות בזיו העליון ולכך הוא מפרש הנפש ההיא עונה בה כי בעון אשר הוא בה יכריתנה. וטעם זה הענין כי נשמת אדם נר ה' אשר נפח באפינו מפי עליון ונשמת שדי כמו שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים הנה היא בעניינה לא תמות ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סבת הוייה והפסד כמורכבים אבל קיומה ראוי והיא עומדת לעד כקיום שכלים הנבדלים ולכך לא יצטרך הנה לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי. והוא הלשון שתפסה בהם התורה כרת כענף הנכרת מן האילן והוא שאמרו חכמים ז"ל מקרב עמה ועמה שלום כי הכרת של נפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו והן עמה שהן בשלום, וכבר פירשתי שכל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתים מן הנסים הנסתרים ובדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסיי ולא הבטיח בקיום שהוא ראוי עכ"ל בפ' אחרי מות:

כסף משנה

[א] מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'. בסוף פ"ק דקידושין (דף ל"ט: מ'. ובסוף חולין קמ"ב.) מימרא דר' יעקב: ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו וכו'. ממ"ש רבינו כאן וגם ממה שכתב להלן הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה וכו' נראה שאין שום עונש וצער אחר לרשע אלא הכרת הזה בלבד. ודבר זה אינו לא כפי דברי תורה ולא כפי דברי רז"ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת ואין התורה מחייבת כרת לכל אדם. ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש. ועוד לדעת זו עשית את העובר על כרת אחת ואפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים שוים בדיניהם וזה דבר הפך הדעת והפך התורה. וכתב הרמב"ן ז"ל שח"ו לא עלה דבר זה על דעת רבינו ז"ל אלא דבריו ז"ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורין גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם שהוא זכות הצדיקים ומעלתם. וכ"כ כתב לעיל פרק ג' כל הרשעים שעונותיהם מרובים דנין אותם כפי חטאם ויש להם חלק לעוה"ב ואלו שאין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתים ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו', הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנידון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חילוק יש אלא דעתו כדפרישית, עכ"ל: מפי השמועה למדו הכרת בעוה"ז וכו'. בפ' ד' מיתות (סנהדרין ס"ד:):

לחם משנה

[א] הטובה הצפונה לצדיקים וכו'. רבינו סובר דעוה"ב ותחיית המתים תרי מילי נינהו ועוה"ב הוא אחר המות ותחיית המתים אח"כ שיחיו המתים. והרמב"ן ז"ל ואחרים חלקו עליו ואמרו דתחיית המתים הוא עוה"ב והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפ' חלק (דף צ' א) על מתני' דהאומר אין תחיית המתים מן התורה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק לעוה"ב. וכמ"ש הרב בעל עקרים במאמר רביעי פ' ל"א והוא ז"ל תירץ שם דיש שני מיני עוה"ב אחד אחר המות קודם תחיית המתים ואחד אחר תחיית המתים ולשני אלו קראו עוה"ב. ובזה תירץ קושיא זאת כמו שמבואר שם. ועדיין קשה לי קושיא אחרת על רבינו דא"כ דמוקי האי קרא לעולם שכלו טוב ולעולם שכולו ארוך בעוה"ב. ובגמ' סוף חולין (דף קמ"ב א) אמרינן תניא דבי ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וכו' בשילוח הקן וכו' הרי שאמר לו אביו וכו' היכן אריכת ימיו וכו' אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכלו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב, ע"כ. ובשלמא לשאר המפרשים שפירשו דהאי קרא בתחיית המתים ועוה"ב חדא מילתא נינהו י"ל דה"ק ודאי דמהאי קרא תוכל ללמוד שיש תחיית המתים דאל"כ איך אמר והארכת ימים והלא לא שייך אלא באדם החי ולא שייך לו אריכות ימים אחר המות לכך ודאי הוי הן בעודו חי והיכן הוא אריכות ימיו אלא ודאי שעתיד לחיות, אבל רבינו שפירש האי קרא בעוה"ב א"כ איך קאמר ר' יעקב שמכאן נוכל ללמוד דיש תחיית המתים דלמא תחיית המתים ליכא והאי קרא לא הוי אלא לעוה"ב שהוא הבא לאדם אחר המות. וכבר אפשר לומר דרבינו מוקי קרא דלעולם שכלו טוב לעוה"ב וקרא דכולו ארוך לעולם התחייה דשם שייך אריכות ימים ומשם נלמוד התחייה. אבל הלשון שכתב כאן למען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב וזהו העוה"ב וכן לקמן בפ"ט משמע דס"ל דוהארכת ימים נמי איירי בעוה"ב ולכך צ"ע:

===אור הישר [א] מפי השמועה למדו הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעוה"ז אינה זוכה לחיי העוה"ב אלא גם מן העוה"ב נכרתת. עי' כ"מ פ"א ה"ב מהל' מילה.

בארות המים

[א] הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העוה"ב והיא החיים שאין מות עמהם וכו' הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך וכו' מפי השמועה למדו למען ייטב לעולם שכולו טוב וכו' וזהו העוה"ב. והקשה הר"ב לח"מ לפי דברי רבינו דמוקי האי קרא דלמען ייטב לך לעוה"ב והרי אמרינן בגמ' סוף חולין דף קמ"ב וז"ל תניא אמר רבי יעקב אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצידה שאין תחיית המתים תלוי בה בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וכו' הרי שאמר לו אביו עלה לבירה וכו' היכן אריכות ימים של זה אלא למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך וכו' ע"כ ולפי דברי רבינו שמפרש דהאי קרא מיירי בעוה"ב א"כ מהיכא פשיט ליה תחיית המתים מהאי קרא דילמא תחיית המתים ליכא והאי קרא לא הוי אלא לעולם הבא שהוא הבא לאדם אחר המות ונדחק לתרץ דשמא רבינו מוקי האי קרא דלעולם שכלו טוב לעוה"ב וקרא דכולו ארוך לעולם התחייה דשם שייך אריכות ימים אבל הלשון שכתב וכו' וצ"ע יעו"ש.

ולענ"ד נראה דרבינו ס"ל דמאי דאמרינן עוה"ב הוי בכלל תחיית המתים דתחיית המתים מיקרי נמי עוה"ב ועוה"ב הוי אחר המות דהיינו גן עדן לצדיקים וגהינם לרשעים לתת שכר טוב לאלו ולאלו עונש ופורענות לפי גודל רשעותם וכמו שביאר הכל רבינו בפרקים הקודמים ותחיית המתים הוי אחר עוה"ב דהיינו אחר שיקבלו אלו שכרם ולאלו עונש יחיו המתים וישוב נפשם אל גופם כאשר בתחלה ויקיצו וירננו שוכני עפר ואלו החיים הם שאין מות עמהם ואז ילך האדם אל בית עולמו א"כ זאת התחיה שפיר מיקרייא עוה"ב וקרא דלמען ייטב לך והארכת ימים לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך מיירי בין בעוה"ב בין בתחיית המתים דאפילו לעולם הבא דהיינו עולם הנפשות שייך לומר נמי והארכת ימים כמ"ש הכתוב והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים אך דתחיית המתים הוי לנפש ולגוף אף על גב דהוו ענינים מחולקים מ"מ הכל הוי ענין אחד והוא היודע ועד איך יהיה ואין לנו עסק בנסתרות וכבר רבינו ז"ל האריך בביאור זה בכמה מקומות ואחד מהם בפרק חלק בפירוש המשנה דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב יעו"ש ויתורץ נמי בכל מה שהשיג עליו הראב"ד בפ' זה.

ביאור חדש מספיק

[א] הטובה הצפונה לצדיקים וכו'. בכאן מוכרחים אנו לצאת מגדרינו ולהרחיב הדבר בביאורנו הקצר, כי בעלי דתנו האמתיים נחלקו דעותיהם ביסוד האחד עשר בכמות ובאיכות, היינו בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצות שצונו בהם הש"י ע"י משה רבינו ע"ה, וברעה שתמצא אותו כשיעבו' עליהם. וכשיעיין המעיין הטוב בספרי רבי' ז"ל בפירושיו ובחבוריו יראה שדעתו נכונה וראוי ומחוייב מצד השכל ומסכים אל מה שנמצא בתורתנו הקדושה והתמימה, והוא שהם ד' זמנים חלוקים זה מזה לקבלת הטוב, לצדיקים גמורים בעה"ז שכר טוב כפי מעשיהם ועיקר השכר הטוב הוא רוחני ולנפש בלבד בעה"ב, ר"ל העולם שהוא בא לאדם אחר המות מיד כשתפרד הנפש מן הגוף שאין בו לא אכילה ולא שתי' וכו', וכן אמרו חז"ל צדיקים יושבי' ועטרותי' בראשיהם ונהנים מזיו שכינה, ר"ל באמרו ועטרותיהם בראשיהם השארות הנפש בקיום המושכל להם, ואמרו ונהנים מזיו שכינה ר"ל שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת ית', וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו. עוד יש שכר אחר גשמי לעה"ז לימות המשיח וזה בתחיי' המתים שיחיו אז הצדיקים והתועלת הגדול אשר תהי' באותם הימים הוא שננוח משעבוד מלכיות שהוא מונע אותנו מעשיית המצות כלם, ותרבה החכמה כמ"ש כי מלאה הארץ דעה, אבל מ"מ ימותו אחר שיחיו וישובו לעפרן ויזכו אז הנשמות ההן במה שהשיגו בחיים השניים ההן להתענג במדרגה יותר גדולה בעה"ב ממה שהי' בה קודם התחיי'. ושכר כל אחד מתחלף לאחר יש מי שיזכה לקבל שכרו בכלן, ויש מי שיזכה לקבל שכר בעה"ז בלבד והם הרשעים שמשלמים להם שכר מיעוט המעשים טובים שבידם בעה"ז כדי להענישם לעה"ב, ויש צדיקים שלא יזכו לקבל שכר בעה"ז ויזכו לחיי העה"ב מיד אחר המות בלבד ולא לת"ה, ויש שיזכו גם לתחיית המתים, ויש שיזכו לימות המשיח ג"כ. ונרא' שזהו מה שנזכר בתפלת יוצר של שבת אין ערוך לך ואין זולתך אפס בלתך ומי דומ' לך. ופירושו מיד מתקני התפלה אלו ד' לשונות על הד' זמנים החלוקים לד' מיני שכר ואמר אין ערוך לך ה' אלהינו בעה"ז אין זולתך מלכנו לחיי העה"ב, ואלו השני זמנים הכוללים לקבוץ השכר, ואח"כ פירשו מבחר השכר שבעה"ז שהזכיר ראשונה ואמר אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואח"כ מבחר השכר שבעה"ב אחר המות שהוא בת"ה. והזכיר אחר העה"ז העה"ב לפי שהוא מיד אחר המות לכל אחד ואח' קודם ימות המשיח ותחיית המתים. וכמו כן העונש להעובר והחוטא כל אחד כפי רשעו והכל בדין ובמשפט צדק. ומ"ש רבי' מפי השמועה למדו למען כו' בקידושין ובחולין לבסו' מימרא דר' יעקב: מפי השמוע' למדו הכר' בעה"ז וכו'. בסנהדרין סו' ד' ס"ד וע"ל בהיל' ה' מ"ש בכ"ז בס"ד:

בן ידיד

[א] הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העוה"ב וכו' הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך וגו'. עיין להר"ב לח"מ ז"ל מה שהקשה על רבינו מההיא דסוף חולין. ולענ"ד נראה ליישב דרבינו ודאי מדבר בעוה"ב דאחר המות ואחר התחיה וסבירא ליה דבזמן התחיה יעמדו בלבושיהם ועתידין לעמוד בגוף ונפש חיים ונצחיים בעוה"ב משא"כ בעוה"ב דאחר המות דאינו אלא נפש בלא גוף וכמ"ש הר"ב לח"מ ז"ל עצמו לקמן וא"כ שפיר קאמר רבינו הטובה הצפונה לצדיקים וכו' והוא גם על עולם שאחר התחיה ועל אותו עולם הוא דקאמר הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך וגו' ושפיר קאמר ר' יעקב בסוף חולין שתחיית המתים תלוי בה דכיון דכתיב למען ייטב לך וגו'. והארכת ימים משמע דלגוף ממש קאמר לך והארכת דיקא ואין זה אלא בעולם שאחר התחיה כן נ"ל.

ועיין להר"ב מעיל שמואל ז"ל בסי' מ"ח מה שהאריך לתרץ לקושית הר"ב לח"מ ז"ל. ולענ"ד אי אפשר לומר כן דהן אמת דרבינו לא ס"ל כר' יעקב אלא כמתני' דקידושין דמטיבין לו בעוה"ז וכמו שכתבתי בעניותי למעלה. אך מ"מ קשה דר"י מעשה חזא כמ"ש בש"ס ומה יענו רבנן ורבינו, עוד קשה דהאי קרא דמייתי רבינו הוא הנאמר גבי שלוח הקן ובשלוח הקן בהדיא אמרינן התם בקידושין דליכא ביה טוביות בעוה"ז כמו כבוד אב ואם ואינך דמס' פאה עי"ש. ועוד דכי קתני אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז הוא דנפקא ליה מדכתיב השכר בכפל יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ימצא חיים וכו' וכן כולם לפיכך דרשו חד בעוה"ז וחד בעוה"ב. וא"כ ה"נ אם איתא דדרשינן הכי הכי הו"ל למימר למען ייטב לך בעוה"ז והארכת ימים בעוה"ב לא לומר כר"י ממש לעולם שכולו טוב לעולם שכולו ארוך. אשר על כן הנראה לענ"ד נכון הוא דודאי רבינו כרבנן ס"ל ולא כר"י ובההוא עובדא אל דעות ה' הוא יודע למה נפל ומת ודילמא מהרהר בע"ז הוה. והן אמת דרבינו ס"ל דשכר מצוה בהאי עלמא איכא מ"מ אינו אלא הטבה להכנה כדי שיקיים מצוות יותר ועיקר השכר הוא לעוה"ב וכמ"ש רבינו לקמן בפ"ט. אבל שכר מצות להגין מן ההרהור לרבנן ליכא. והאי קרא דמייתי רבינו הוא הנאמר בשלוח הקן דגם לרבנן כולו הוא לעוה"ב ואין לו פירות בעוה"ז וברור ודוק.

דברי ירמיהו

[א] הטובה הצפונה וכו' עד סוף הפרק. עי' במדרש תנחומא ויקרא בהמכונה כבר היה לעולמים שם נמצא הרבה כלשון רבינו עיין שם וצ"ע. מ"ע אחת והיא לקרות ק"ש פעמים ביום. הנה דעת רבינו להלכה דק"ש דאורייתא וכ"כ בסה"מ עשה י' וכבר נתבאר משפטי מצוה זו במסכת ברכות דף ט"ז דק"ש דאורייתא וכתוב בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים זמן לתפילה וכו' עיין שם ועיין בפר"ח או"ח סימן ס"ז ובס' שאגת אריה סי' א':

זיו משנה

[א] הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העוה"ב וכו'. עיין במפרש מה שהביא בשם הרמב"ן בכוונתו, ועיין בהשגות הראב"ד ובכ"מ ולח"מ מה שהבינו בכוונת רבינו בזה. ואענה גם אני חלקי בזה ואומר דאם נאמר כהבנת הכ"מ והלח"מ בדעת רבינו דס"ל דרב דאמר העוה"ב אין בה לא אכילה ולא שתיה, קאי על עוה"ב שאחר המות שהיא עולם הנשמות, וכי בעוה"ב הזאת הוא דאיירי בכל הפרק הזה, ושאין עוה"ב אחרת חוץ מזו לדעתו ח"ו, ודאי נתלה בוקי סריקי ח"ו ברבינו מאור עינינו ע"ה, שא"כ יהיה מבואר דעתו שאין עונש אחר לרשעים חוץ מזו, מה שיאבד מהם זה הגמול שזה הוא רק דעת הכופרים ח"ו, מה שרבינו בעצמו ביאר דבריו בכמה מקומות לעיל שכל רשע דנין אותו כפי רשעו כמ"ש הרמב"ן בזה, ועוד דא"כ מאי משמיענו רבינו בהל' ב' דהעוה"ב אין בה גוף, פשיטא דהלא הגוף נתון בקבר ורק רוח האדם העולה היא למעלה, וגם רב דאמר העוה"ב אין בה לא אכילה ולא שתיה ולא שינה, ורבינו מעתיק דבריו, ג"כ מאי השמיענו בזה פשיטא דהגוף הנתון בקבר בלא חיות לא יאכל ולא ישתה, והנשמה אשר בגן עדן אינה צריכה לאכל ולשתות. אמנם נראה דדעת רבינו הוא ג"כ כדעת הראב"ד וכדעת הרמב"ן וכדעת כל שלמי אמוני ישראל, וכן הבין מפורש הרמב"ן בדברי רבינו, דהעוה"ב דאיירי ביה בכל הפרק כוונתו הוא להעוה"ב שלאחר תחית המתים, ועליה הוא דאמר רב וכן רבינו דאין בה לא אכילה ולא שתיה וכו', ודייק מינה רבינו שאין בה גוף, ותדע שהרי אמר בסוף פ' ט' והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העוה"ב, ואי העוה"ב שאחר המות הרי יהיה לה הפסק גמור בתחיית המתים, אלא על כרחך דאיירי בשני פרקים אלו רק בהעוה"ב שלאחר תחיית המתים, ומ"מ לא קשה עליו כלל קושיות הראב"ד בכל השגותיו בזה הפרק, דדעת רבינו הוא זה לענ"ד דהלא אמרו שתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב, והאי חד חרוב ודאי הכוונה הוא שתחרב מגשמיותה, ור"ל שיזדככו הגופות הגשמים כ"כ עד שיתהפכו לרוחניים גמורים, וגופות הצדיקים יזדככו ויתהפכו לנפשות, וזהו דאמר שפיר העוה"ב אין בה גוף, ר"ל גוף גשמי שיצטרך לאכול ולשתות דברים גשמים, דאף שיעמדו כל הגופים בתחית המתים כמו שהם בגשמיותם, עם כל זה אח"כ באלף השביעי יתהפכו כולם לנפשות רוחניים, וזהו דאמר רב העוה"ב אין בה לא אכילה ולא שתיה וכו' ונהנין מזיו השכינה, דר"ל שגם הגוף מתאחד עם נפשו כאחד ממש כי גם הוא יתהפך לרוחני ולא יצטרך לא לאכול ולא לשתות רק יהנה מזיו השכינה. ומה שאמר רבינו שהעוה"ב הוא מצוי ועומד גם עתה, הרי בפשוטא ניחא לפ"ז כיון שרוחניות הזאת תהיה בכל העולם הזאת והרי העוה"ז הוא מצוי ועומד גם עתה, אמנם אם נאמר שכוון על הגן עדן, הרי גם הגן עדן הוא מצוי ועומד גם עתה, אלא דהשתא הוא מוכן רק לרוח ונשמה לאחר הפרדם מהגוף, ואז יהיה מקום מוכן גם לגוף ולנפש ביחד, כי באמת גם אז יהיה עיקר הענג לגוף ולנפש ורוח ונשמה ביחד בגן עדן, וכדאמרו עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בג"ע וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו' (סוף תענית), ועיקר העוה"ב תהיה לאחר חד חרוב, כי בחד חרוב תחרב העולם מגשמיותה, ואח"כ יחדש הקדוש ברוך הוא עולמו רוחני גמור כעולמות העליונים ותתאחד כל העולם עם הג"ע כאחד ואז תהיה העוה"ב הגדול לגוף ולנפש רוח נשמה כאחד והגוף לא יקרא עוד בשם גוף כי יתאחד כאחד עם נפש רוח נשמה ברוחניותם ואז יהיה הענג הגדול שיהנו כולם מזיו השכינה בלא הפסק וגרעון לעולם, אבל הרשעים גם לאחר שיענשו לאחר מיתתם בעונש גיהנם ובכל שארי עונשים אם לא יזדככו גם אז, כי נתחייבו כרת בעוה"ז ובעוה"ב, יוכרתו מאותו העוה"ב ג"כ ויאבדו כבהמה, וצדיקים יהיו כולם כמלאכי השרת כחנוך ואליהו אשר גם גופם נתהפכו לנפשות והשגתם תהיה באופן נעלה מאד ויהנו מזיו השכינה לעולמי עולמים, זה הוא מה שנראה לענ"ד בדעת רבינו בלא שום ספק וסרו מעליו כל הקושיות בפשיטות בסייעתא דשמיא ודו"ק.

יד המלך (לנדא)

[א] הטובה הצפונה לצדיקים הוא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן וכו' ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו כו' וזהו כרת הכתובה כו' שנאמר כו' מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא כו' וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והוא העטרה שלהן והרי הוא אומר [ישעיה לה, י נא, יא] ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך העטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה.

הנה רבים נתקשו בביאור הענינים האלה האמורים בשני פרקים הללו, והרמב"ן ז"ל בשער הגמול טרח לפרש ענין שכר ועונש של עוה"ב. והמפרש העתיק דברי הרמב"ן אות באות ותוכן דעתו הוא, דיש אש דקה אשר אין לו ערך ודמיון כלל עם האש היסודי, והוא מכלה את הנפש כמו שהאש היסודי מכלה את הגוף, והאריך בזה הרבה. והנה אם אמנם כי איני כדאי להבין דבריו של רבינו הרמב"ן ז"ל, בכל זאת לא הונח קוצר דעתי בדבריו אלה, דהלא כל יסורים המורגשים באדם בעודו בחייו ממכות ושריפת אש יסורי הגוף המה, והוא הרגשה גשמית עפ"י חוקי ההרגשה הנטוע בטבע בכחות הגופניות, ואין לכחות הנפש שום ענין ושייכות כלל עם הרגש יסורים האלה, כי הנפש היא כח רוחני ואינה נאחזת בהרגשות העבות המישושיות. וע"כ צריכין אנו לומר דההרגש של כאב הנפש הוא ענין אחר אשר אין בידינו לתארו ולשערו ואין ידוע מה הוא, ואין לו שום ערך ודמיון כלל עם ההרגש הזה של שריפת אש היסודי, ובזה חזרנו למקום שבאנו משם דלא נדע ולא נבין מה הוא השכר והעונש של עוה"ב.

והעולה על דעתי בענין זה, דהנה גם בעוד שהנפש בחברת הגוף יש לאדם שני סוגי יסורין, האחד יסורי הגוף, וכמו כל חלי וכל מכה וחבורת פצע וכדומה, והסוג השני [הוא] יסורי הנפש, וכמו פחד ודאגה ואבדת הכבוד וכיוצא בו. ועינינו הרואות דבכל כאב ויסורין של הגוף כמו מכות ושרפת אש וחיתוך בשר החי וכדומה, דכל אותן הפעולות אשר יפעל הכאב הזה אינם פועלים ונפעלים רק בגוף הגשמי, ועצם הפעולות המישושיות האלה יוכלו להיות בבשר המת כמו בבשר החי, רק דכח ההרגש אשר הוא רק בחום הטבעי נחסר בבשר המת, וממילא אין בבשר המת שום הרגשה בכאבים כאלה, ומחתך בשר בעלמא הוא. ולכן הגוף והנפש שניהם משותפים ביסורים כאלה, דהגוף מקבל פעולות המישושיות הפועלים [את] היסורים האלה, והנפש מרגשת בהם. וכמו שאין הגוף לבד מרגיש ביסורים ההם, כמו כן אין בנפש מקום לקבל אותן, ולפיכך בהפרד הנפש מהגוף חלפו והלכו למו כל היסורים האלה, והמתים אינם יודעים מיסורים כאלה מאומה.

משא"כ ביסורין של הנפש כמו פחד עצב ויגון, שהענין בהם הוא להיפך, דכל אותן הענינים אין להם שום שייכות ויחוס עם הגוף כלל רק עם הנפש לבד, וגם בעוד האדם בחיים אין לגוף שום חלק בעצם היסורים האלה, ואנו רואין בפחד ודאגת האדם מדבר העתיד לבוא דודאי אין לגוף שום ענין מהפחד הזה כלל, דהגוף אין לו שום יחוס וקישור עם העתיד רק עם ההוה לבד, וביותר בפחד ודאגה מפחיתת כבוד וקנאה ואבדון הנצחון, דבכל אותן הענינים אין הגוף מתפעל מעליהם מאומה. וכמו כן להיפך דהשמחה אשר יגיע לאדם מהשגת אלו הענינים אין שום חלק ואחוזה לגוף בהם, ואין הגוף מרגיש בהן כלל, רק דהרגשת הנפש מתפעל על הגוף, וביותר על הדם שהוא היותר קרוב אל הנפש מכל שאר חלקי הגוף, ונאמר [דברים יב, כג] כי הדם הוא הנפש. ואמרו חז"ל [ברכות נח, ב] באדם המתבייש דאזיל סומקא ואתא חיורא. אבל בעצם תכונת הנחת והיסורין האלה אין לגוף שום חלק ואחוזה כלל, ולכן אחר מות האדם בהפרד הנפש מעל הגוף לא יצויר בגוף כלל כל הפעולות האלה, ואז אין בגוף זולת הפעולות המישושיות לבדם בלי התפעלות ההרגש היוצא מהם. ואם אנו רואין דגם בעוד הגוף בחברת הנפש אין הגוף פועל על הנחת והיסורים האלה ואין פעולתם רק בהנפש לבדו, א"כ מעתה למה לא נאמר דגם אחר הפרד הנפש מהגוף פועלים ונפעלים אותן הפעולות גם להלאה על הנפש, ונרגשים בהנפש גם אחר הפרדה מהגוף, כמו שהיתה הנפש פועלת ומתפעלת בהם בהיותה בחברת הגוף. ולא זאת בלבד רק דאז מתפעלת הנפש מפעולות האלה עוד ביתר שאת ויתר עוז, דבעוד הנפש בחברת הגוף אז הגוף מונע ומתנגד להנפש להשיג השלימות בפעולות האלה, וכמו דאנו רואין בסוג השמחה והנחת, ולהיפוך התוגה והעצב, דלשני הסוגים האלה מתנגד הגוף למנוע מהנפש השלימות האפשרי, ומשום דהגוף מתנגד בטבעו לכל גדר שלימות של כל המדות כולם ואף לכל מדה רעה, ואף דשרשם ועיקרם המה רק מצד כח הגוף אשר נוטה בטבעו אל הרע, בכל זאת גם במדות הרעות האלה כאשר פשתה צרעת גם בנפש אז יעמוד הגוף לשטן לנפש, להשים לה גבול כאשר תחפוץ ללכת להלאה ממטרת כחו, וכמו רציחה והוללות וזוללות וכדומה, דייעף הגוף והנפש לא תשבע ולא תמלא מהם.

ועינינו הרואות גם בתאות האדם אף דהרגשת כל התאות באות מכח הנפש, בכל זאת יש הפרש בין אותן התאות אשר יש גם להגוף חלק בהם, לאותן התאות אשר לא יתאחדו עם הגוף כלל. כי כל אותן התאות אשר יתאחדו עם הגוף כמו אכילה ושתיה וכדומה, אין התענוג מהם רק קודם השביעה, וכאשר ישבע הגוף ממנו כלתה התאוה בו וימאס בה, כמאמר הכתוב פן תשבע כו'. וזה הוא משום דכל הכחות אשר המה מהגוף המה מוגבלים בהכרח. אמנם כל אותן התאות אשר לא יתאחדו עם הגוף ואין להגוף חלק בהם כלל, וכמו תאות הכבוד, והעושר, והממשלה, דכל אותן התאות לא יתאחדו עם הגוף לעולם, ואינם נטועים רק בהנפש לבד, אין להם קץ וגבול כלל. וגם בערך הכחות של שני סוגי התאות האלה אנו רואין דהכח של תאות הנפש מושל באדם ביתר כח ויתר עז מכחות הגוף.

גם רבינו התעורר בזה ביסוד הראשון משלשה עשר יסודות שכתב בביאורו על משנה ראשונה דאבות. וז"ל וכשתתבונן בענין שני אלה התענוגים תמצא פחיתת האחת, ומעלת השני אפילו בעוה"ז, וזה כי אתה מוצא רוב בני אדם כולם מיגעים נפשותם וגופיהם בעמל ויגיעה רבה שאין למעלה מהם כדי שיגיע לו מעלה וכבוד, ושינשאוהו בני אדם, והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה. וכמו כן הרבה מבני אדם בוחרים להנקם מאויביהם יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול בתענוגי הגוף מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושה מבני אדם, או לפי שמבקש שיהיה לו שם טוב. ואם ענינו כן בעוה"ז הגופני כ"ש בעולם הרוחני כו', כמבואר למעיין שם בכל דבריו מה שכתב רבינו בזה כפי הצריך לענינו. הרי דגם רבינו הרגיש בזה דגם בעולם הגופני הזה יש תענוגי הנפש אשר אין להגוף שום חלק בהם, ואדרבה כי עוד הם מתנגדים לתענוגי הגוף, ויש להם יתר שאת ויתר עז בתשוקת האדם יותר מתשוקותיו לתענוגי הגוף.

ולכן בכל אלה תענוגי הנפש אשר אינם נוגעים לגוף, אזי גם אחר ההשגה שישיג התאוה אין לכל התאות האלה שום שביעה לעולם, ולא ינחו ולא ירגעו אף רגע אחת ולא תשבע עין מהם כלל, וכאמור [קהלת ה, ט] אוהב כסף לא ישבע כסף. ואמרו [חז"ל] דאין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה רוצה מאתים. וכמו כן הוא בקנאה וכבוד וכדומה [לזה] בכל שאר תאות הנפש, דאין להם שביעה לעולם, וזה הוא ראיה גמורה דנפש האדם העולה למעלה היא חלק אלהי ממעל, ולכן גם תאות הנפש בעולם השפל הזה, ואף באותן התאות הנוטים אל הרע אין להם ג"כ סוף, כי הנפש בטבעה בין בנטותה אל הטוב או אל הרע חלילה כל חפצה ותשוקתה תמיד להשלים כל ענינה ביתר שאת ויתר עוז, ולהביאה להלאה תמיד מן המקום אשר היא עומדת שמה. ובכח הנשגב הזה הנטוע בנפש האדם באה תשוקת הידיעה אשר כל אדם משתוקק לדעת כל הדברים, ולהבין ולהשכיל בכל הענינים. ואמר דוד המלך ע"ה [תהלים לט, ז] אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון. והכוונה הוא, דהן אמת דבצלם אלהים נברא האדם וראוי לו תשוקת השגת ענינים לאין תכלית, ואולם המה הבל יהמיון, ומשתוקקים לעניני הבל וריק לאין תכלית. ואמרו ברבה קהלת על הפסוק גם במדעך מלך אל תקלל [קהלת י, כ]. אמר רבי יהודה ב"ר סימן אמר הקדוש ברוך הוא לאדם בשביל מדע ובינה יתירה שנתתי לך יותר מכל בהמה וחיה ועוף אתה מחרף ומגדף אותי, הוי במדע שלך מלכו של עולם אל תקלל. וכוונתם הוא ג"כ דאין להאשים להאדם אם הוא משתוקק לעלות במעלות סולם ההתבוננות הגדולות והנוראות, [משום] דמצד הנפש המשכלת אשר חנן ה' לאדם דעת, וחלק אותו בבינה יתירה מכל שאר הנבראים כולם, ראוי לו להבין ולהשכיל בענינים גבוהים ורמים, ולהתבונן בגדולת הבורא ב"ה ונפלאותיו אשר הראם. ואולם האדם מתכונת חומרו יעפיל לעלות ההרה, ויהרסו העם לעלות ונפל מהם רב, בחשכת המבוכות ואפילת הספיקות. והמה מקפחים ומעקמים שכלם כל כך, עד אשר בסגולתם היקרה זו עצמה אשר חננם ה' בחסדו, המה מחרפים ומגדפים, ומקצצים בנטיעות היפות והיקרות אשר כאהלים נטע ה' בקרבם.

והנה כל הענינים הנשגבים והעצומים האלה אשר באדם המתלהבים בתשוקה תמידית להרחיב גבולם, המה מצד כחות נפשו אשר שרשה מרומים תשכון, לכן גם כל תשוקותיה כולם המה בלתי מוגבלים. לא כן כחות הגוף אשר בעפר יסודו ובית חומר משכנו, והנפש הבהמית שבאדם מצד תכונתה היא עתידה לאבדון וכליון, לכן גם כל חפצי הגוף וכל התאות אשר באים מצד כחות הגוף גם הם אינם עומדים רק כלים ונפסדים תיכף אחר השגתם. וכחות הגוף האלה מחמת כי המה נוטים תמיד להפסד וכליון על כן [הם] מתאמצים ומתנגדים תמיד באשר יוכלו לכלות באדם כל שלימות של כל הענינים כולם, וליתן קץ גם לכחות הנפש ותאוותיה בעת אשר הוא עמה בחברתה. ועינינו הרואות בלי שום סיבה לזה כלל דלפעמים יש בעת אשר תשיג הנפש שמחה עצומה, דאף דאין להגוף חלק בכח הזה, בכל זאת בא לנפש כבדות ועצלות וליאות מכח הגוף, אשר יעצבוהו לנפש וימנעוהו מלשמוח. וכמו כן להיפך, כאשר בא להנפש פתאום באין מחריד איזה עצב או פחד וחשכת הרעיון ישיגהו חולשה מצד הגוף, ויעוף וירדם, וישכח רישו וימנעהו מהעצב, וכל זה הוא מכח ההתנגדות אשר בטבע של הגוף, להתנגד תמיד להנפש להפסיד שלימותה בכל הענינים ולשים לה גבול, אשר עד פה תבוא ולא תוסיף.

אמנם כל זה [הוא] בעוד הנפש עם הגוף עמו בחברתו, אבל כשיפרד הנפש מהגוף דאין עוד שום מניעה והתנגדות להנפש לשלימות פעולותיה משום צד, אזי הנחת והשמחה אשר יושג אז להנפש, וכמו כן הכחות המכאיבות להנפש, הכל הוא בלי שום גבול והפסק כלל. וכאשר יתן החי זאת אל לבו, יבין וישכיל כי אך זה לבד הוא הרבה יותר מדאי [כדי] להיות השכר והעונש שבעוה"ב, דהיינו הנחת והשמחה והתענוג התמידי [שהוא] בלי גבול ותכלית כלל, אשר מיוחד אל הנפש להתפעל מהם תמיד אחר הפרדה מהגוף בעבור כשרון מעשי' בעוה"ז, וזה הוא חיי עוה"ב, וכאמור [ישעיה לה, י נא, יא] ושמחת עולם על ראשם. וכמו כן להיפך עונש הנפש [הוא] ההתפעלות שתתפעל הנפש אחר הפרדה מהגוף, מהבושה והפחד העצב והתוגה [אשר הוא] בלי גבול ותכלית בעבור קלקול מעשיה בעוה"ז, וזה הוא העונש המיוחד לה בעוה"ב. וכח ההתפעלות של הפעולות המכאיבות האלה המה גיהנם, או יסורי אש של גיהנם. ואין לך צער ועונש יותר מן הבושה והתוגה והעצב, ודאגת אבדון הכל ופחד תמידי באין תקוות ההפסק. וכן להיפך דאין לך שכר ועונג יותר מן השמחה והעונג התמידי בלי פחד [של] הפסק ואבדון כלל, מלבד אשר עין לא ראתה אלהים זולתך אשר צפנת ליראך.

מוסר השכל לשון הזהב

[א] שיזכו לנועם זה וכו'. הערה א"ה כמקרה החכם ר"י עראמה קראני אשר זה ימים כבירים שאלוני קצת המחשבים ארחותם לאמר אחר שהעולם הבא הצח והבהיר המוצלח הוא נכון ומזומן לאנשים אחרי מותם למה לא הופיע עליהם ניצוצי אורו בהיות באלו החיים חייתם אי סמוך לפטירתם עד שתרגיש נפשם שמץ מנהו ותשמח ללכת לדרכה ואני שמחתי בשאלה כדי שיקבלו תוכן התשובה האמיתית אמרתי האמת אתכם כי כן ראוי וחוייב שהטוב הגדול ההוא ינצץ אורו ויאיר טרם בואו כמו השחר עלה טרם צאת השמש בגבורתו אבל שזה לא יתכן להראות רק לאנשי השם מתי מצער אשר נגע אלהים בלבם ואמרתי להם הלא ידעתם אם לא שמעתם דברי רבינו הגדול במ"נ ח"ג פנ"א אחר שדבר בעוצם שלהבת התשוקה של הקרובים אל יוצרם כתב בז"הל. וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק. כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדברי אחר אלא באהוב ההוא הוא החשק. וכבר בארו החכמי' כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות. כל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחושק השם יתעלה. כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות. כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג. עד כשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה ותרבה השמחה והשגה ההיא והחשק למושג עד שתפרד הנפש מן הגוף או בעת ההנאה ההיא. ואל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים ששלשתם מתו בנשיקה (ואמר) שאמרו (דברים לד) וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי' ה'. מלמד שמת בנשיקה. וכן נאמר באהרן (במדבר לג) על פי ה' וימת שם. וכן במרים אמרו אף היא בנשיקה מתה הכוונה בשלשתן שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק. ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת שתקרא שם ההשגה המגעת עם חוזק חשק הש"י נשיקה באמרו ישקני מנשיקות פיהו. וזה המין מן המיתה אשר הוא המלט מן המות ע"ד האמת לא זכרו החכמים ז"ל שהגיעה רק למשה ואהרן ומרים אבל שאם הנביאים והחסידים הם למטה מזה אך כולם תחזק השגת שכלם עם המות. כמו שנאמר (ישעיה נח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וישאר השכל ההוא אח"כ לנצח על ענין אחד. כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא אשר אינה ממין הנאת הגוף כמו שבארנו בחבורנו וביאר זולתנו לפנינו. ושים לבך להבין זה הפרק. והשתדל בכל יכלתך להרבות העתים ההם אשר אתה בהם עם ה' או שאתה משתדל להגיע אליו. ולמעט העתים ההם אשר אתה בהם עם זולתו ובלתי משתדל להתקרב אליו. ובזאת ההישרה די לפי כוונת זה המאמר. זאת תורת העולה מדברי רבינו אצל האנשים הישרים לעת זקנתם כאשר החומר עם כליו הרעים הולך ודל אז שכלם הולך וחזק ויגיע להם עדן נפלא מעין עו"הב כמאמר חז"ל בשעת סילוקן של צדיקים מראה להם הקדוש ברוך הוא מה שהוא מתוקן להם לע"הב ועל זה התענוג הנפלא הבטיח אותנו הש"י סוף פרשת קבלת עול מצות (דברים יא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע וגו' כימי השמים על הארץ. אשר לא נעלם קושי הבנת דברים אלו כימי השמים על הארץ. ולפי דרכינו ירצה הוו זהירים מאד בשמירת המצות ולקבל עולם עליכם למען בעבור זה תזכו שירבו ימיכם ותאריכו ימים בשנות חיים. ולא בלבד על עצמות הימים העולמים התלוים בזמן ממש אני מדבר אלא כימי השמים על הארץ. כוונתי שירבו לכם ימים כאותן הימים של השמים ממעל. בהיות האדם עולה השמימה אחרי יציאתו מן הארץ שהם ימי חיי העולם הבא. הנה כימים האלה של השמים ירבו לכם על הארץ בהיותכם עדיין על הארץ קודם עלותכם לשמים שתראו עולמכם בחייכם. רע"פ:

מוסר ודעת

[א] הטובה הצפונה וכו'. עתה נבאר ענין השכר הגדול שהוא לעוה"ב, הנה דבר ידוע הוא שהזוכה בדברי רבותינו הוא המזומן לחיי העוה"ב והמתברך בהם אומרים עליו זכרו לחיי העוה"ב ועיקר התכלית של השכר אצלם בכל המצות הוא העוה"ב כמ"ש ותשחק ליום אחרון שכל שכרן של צדיקים כולן אינו אלא לעוה"ב, הנה שמוסיף כל השכר של הצדיק הגמור ותכלית כל מעלתו לחיי העוה"ב, וכן האובדים אצלם כל עיקר אבדן נפשם הוא מחיי העוה"ב, וכך אמרו במשנה, ואלו שאין להם חלק לעוה"ב, האומר אין תחיית המתים מן התורה והאומר אין תורה מן השמים כו', והנה זה העוה"ב שהוא סוף מתן שכרן של כל המצות דבר מסתפק הוא בזו המשנה ולא ביארו בו בפירוש, אם הוא עולם הנשמות ושכרן המגיע לכל נפש אחרי המות מיד וכמו שהזכרנו או אם הוא ענין עולם אחר כלל, והוא שיתחדש באחרית הימים עולם אחר ושם יהי' תכלית השכר בגוף ונפש, או בנפש לבד בזמן ההוא המתחדש, והנה ביארו בגמרא שעל זאת המשנה ואמרו וכל כך למה, תנא הוא כפר בתחה"מ לפיכך לא יהא לו חלק בתחה"מ לפי שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא כך הוא במדה כנגד מדה, והנה מאמרם זה מורה בפי' כי העוה"ב הוא עולם השכר לאותן שהקב"ה מחי' בתחה"מ, ואינו על עולם הנשמות שהוא תיכף אחר המיתה שקרינו אותו גן עדן, וכן אמרו שם אם אתם אומרים אין תחה"מ מן התורה הרי הוא אומר הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב מכאן ראיה לתחיית המתים מן התורה, והעוה"ב אינו אלא בעולם התחייה הרי תחה"מ למד מאליו מן התורה, עוד אמרו מנין שהקב"ה מחיה מתים שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, מה היום כולכם חיים אף לעוה"ב כולכם חיים, והנה כל המאמרים האלה מורים בפי' אשר זה הי' אצלם פשיטות גדול אשר העוה"ב אינו בשום ענין אלא לעולם התחייה ואם אין תחייה הרי שם עוה"ב הוא בטל, עוד אמרו רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה, וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה וגו', ל"ק כאן לעתיד לבוא וכאן לעוה"ב עוד אמרו בשבת לענין כלי זיין אף לעתיד לבוא אינן בטלין אבל בטלין הן לעוה"ב, עוד אמרו בית הלל אומר כשם שיצירתו של אדם בעוה"ז, כך יצירה לעוה"ב, מה יצירתו בעוה"ז מתחיל בעור ובשר וכו' בגידים ועצמו', כך לעוה"ב מתחיל בעור ובשר וכו' בגידים ועצמות, עוד נמצא מאמרים רבים בתלמוד ובמדרשים, וכולם מורים באמת ובבירור שעוה"ב הנזכר בכ"מ אינו עולם הנשמות שהוא השכר המגיע לצדיקים מיד לאחר המיתה אלא הוא עולם שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים, עוד אמרו במרע"ה גנזו לחיי העוה"ב, וכן במקומות רבים מאוד בש"ס מרגלא בפיהם לומר תמיד על צדיקים וקדושים שהם מזומנים לחיי העוה"ב, הרי אומרים תמיד בלשון עתיד להם ולא נמצא בשום מקום בתלמוד שיאמרו בלשונם על אחד מהם שהוא עכשיו בעוה"ב, הא למדת שפטירתן של כל הצדיקים והקדושים מן העוה"ז הוא לג"ע שהוא עולם הנשמות אבל אין פטירתן מיד לעולם הקרוי עוה"ב אלא שהם מזומנים ועתידים לו, וכן שגור בפי כל הדורות לומר בכל התפלות והבקשות הרחמן הוא יזכנו ויקרבנו לימות המשיח ולחיי העוה"ב, מקדימין ימי המשיח לחיי העוה"ב, ואין דעתם לבקש שתתקרב להם המיתה ויהיו בעולם הנשמות, עוד מצינו במדרש מפורש ויברך אלהים את יום השביעי ברך הקדוש ברוך הוא העוה"ב שהוא מתחיל באלף השביעי, ויקדש אותו זימנו לישראל, וזו היא ששנינו בתמיד בשבת אומר מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבוא לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, הרי נתבאר שהעוה"ב אינו עולם הנשמות:

אלא מה הוא הענין של זה העולם הנקרא עוה"ב, הוא עולם שעתיד הוא ית' לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים והוא יהי' עולם קיים וימצאו בו אנשי התחייה בגוף ונפש, וע"ז העולם אמרו בברכות מרגלא בפומא דרב העוה"ב אין בו אכילה ולא שתיה ולא תשמיש ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והן נהנין מזיו השכינה, וכן יאמרו תמיד בתלמוד הקדוש ברוך הוא משביעו מזיו השכינה לעוה"ב שנאמר אשבעה בהקיץ תמונתך, ר"ל שקיום האנשים לעוה"ב קיומם הוא בזיו הכבוד כקיום הנפש בגוף בעוה"ז באכילה ושתי' כענין שנאמר לאור באור החיים, ונאמר באור פני מלך חיים, ואמרו בשמות רבה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אכילה ראיית כלומר שהראי' הית' שובע להם כאכילה ושתי' דכתיב באור פני מלך חיים, וכן אמרו במרע"ה מאין הי' אוכל מזיו השכינה הי' ניזון, ואל תתמה החיות שהן נושאות את הכסא הן נהנין מזיו השכינה שנאמר ואתה מחיה את כולם, והענין הוא אשר לעוה"ב יהי' קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופניות עד שיתקיים הגוף כקיום הנפש בלא אכילה ושתי' וכקיום משה בהר ארבעים יום, ואל תתמה הנה אליהו יוכיח שלא הושלך הגוף ממנו ולא נפרד מן הנפש והתקיים מאז ועד עולם, וכן חנוך כפי מדרש רבותינו, וכן אמרו שאלמלי לא חטא אדה"ר היה חי וקים לעולם, והרי אליהו הוא חי וקים לעולם, ביארו שרצון אלהים במעשיו שיהיה חיים לעולם והביאו ראי' מאליהו זכור לטוב, וכמו שאמר הנביא הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה', וזאת ראי' שלא נפרד בנפשו מן הגוף הקדוש והתקיים קיום אנושי, וא"ת שנסתלקה ממנו הרי תהיה הבטחה מפורשת על תחה"מ ושתיהן קורעות לב קטני אמונה, והנה ראינו זכי הנפש קיום גופם רק בדברים דקים וזכים מהם בדקים מן הדקים, והוא כי אנשי המן נתקיימו במן הנבלע ברמ"ח איברים והמן הי' מתולדת האור העליון המתגשם ברצון הבורא ית' והי' מזונם במדבר משעה שנתעלית נפשם במה שהשיגו בנפלאותיהם כמו שאמרו ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומשה שהיתה נפשו נתעלי' ונתיחדה יותר מהם בידיעת הבורא, לא הוצרך לדבר ההוא שנתגשם ונתקיים גופו בזיו השכינה ובהשגה העליונה, ואמרו במכילתא היום לא תמצאוהו, בעוה"ז אין אתם מוצאין אותו אבל אתם מוצאין אותו לעוה"ב וזו המימרא תתפרש על אחד משני דרכים, או שנאמר שיהיו כבני העוה"ב, מי שלא יגיע מעלתו ליהנות מזיו השכינה תמיד ויהי' במדרגה למטה מהם, ואלו יהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא, וכמעלת דור המדבר, או שנפרש שרמז כאן שאנשי העוה"ב יהי' קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון ורמז על יסוד המן מה הוא ורמז על קיום בני העוה"ב, וזהו שאמרו בתלמוד (ירושלמי יומא) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין ד"ר עקיבא ר"ל שהוא מזיו השכינה שהמלאכים חיים ממנו, וא"ל ר' ישמעאל עקיבא טעית בדבר זה, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, כלומר שר' ישמעאל תפסו מפני ששם קיומם בדבר המתגשם מתולדת זיו העליון, ובאמת הם קיימים מאור עצמי וע"כ נאמין אנחנו במה שאמר מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן וא"ת אותן אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן עולמו מה הן עושין הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים והם שטין על פני המים, ופי' הכנפים הוא לבישת הנפש מלאכותי והתלבש הגוף עמה ושלא תתבטל בביטול היסודות, וזה ענין מורגל מאוד ושגור בפיהם ז"ל כ"פ בתלמוד ומדרשים למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, כלומר שכל הזוכים לו הם באריכות ימים לעדי עד ואין שם מות כלל, ואם תשיב עלינו בהיות הגוף מחובר מכלי השמוש לפעולת ג' חלקים שהזכירו אנשי הענין והם כלי המזון וכלי הזרע וכלי תיקון הגוף והגוף בכללו צורך מציאותו הי' בעבור תכלית אחת והיא אכילת המזון לקיום הגוף, ולהוליד דמיונו לקיום המין, ומעתה כשיסתלק התכלית ההיא לעוה"ב, כי אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש הרי יהיה הגוף פועל ריק ואין בו מעשה אלהים פועל בטל, התשובה לזה כי היתה הבריאה הזאת לזמן תחיית המתים באמת לצורך שמוש פעולת הנזכרים ואח"כ כשיחדש הקדוש ברוך הוא את עולמו הוא העוה"ב שוב אינו רוצה בביטולה אחרי כן, ועוד כי יש בצורה הזאת סודות עמוקים כי ודאי לא היתה הצורה הזאת על זה הדמות הפקר בלי טעם רק לצורך גדול ולטעם נכבד והעושו יתברך רוצה בקיומו, ואם עוד תקשה עלינו קיום הגוף מן השפלים לעדי עד, כבר השיבונו אליך כי קיום הגוף יהיה בקיום הנפש, וקיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון והמתקיים יהי' כמקיים בהתיחד בו, כאשר נאמין הענין בנפש עצמה, וכאשר נאמין באדה"ר שהיה מתקיים בחיים לעד אלו לא חטא בחטא ההוא ואעפ"י שנאמין בחורבן העולם בשנת השמטה, וכן נאמין ונחזק אצל הכל באמת הראות כח הנפש על גוף האפל בדבקו בדעת עליון על דרך וענין קירון פני משה שהי' כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה, וכן אמרו רבותינו ז"ל על אדה"ר ועל כל דבק ביוצרו ומתלבש ברוח הקודש אמרו עליו על פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידי', ואמרו על ר' אליעזר הגדול כשהיה דורש במעשה בראשית היו קרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם מכיר אם יום אם לילה, וכן אמרו בספרי למה דומים צדיקים לעתיד לבא לחמה ולבנה ולרקיע ולכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורות בית המקדש, ואת דעתנו לא ישיגו בחקירה מאיזה צד תהיה המדה הזאת, אבל נאמין שהוא כן, כי הבורא ית"ש יודע מסודו' הנפש ומהותה יותר מהתחכמותנו, ועוד הרי אפי' בעניני גשמיות אנחנו רואים שחפצי הנפש המזדמנים כרצונם נותנים כח לגוף ומוסיפין בו זוהר והדר ושומן ובריאות אפי' בבואם אליו בעמל ויגיעה וכש"כ בחכמה לחכמים כענין שכתוב חכמת אדם תאיר פניו, ועאכו"כ בהנאת נועם ועונג לאין קץ, וכ"ש אשר קושיא זו שהזכרנו מקיום הגוף לנצח אינה אפי' ע"ד הפיליסופים כי כבר הפיליסופים מקיימים הכללים לעד כי אומרים שכל נברא ברצון ית' הרי קיומו ברצון ההוא אם לזמן אם לנצח, וכמו שיאמינו הם בעיונם קיום הכללים לעד, כך אנחנו יכולים להאמין בקבלתנו בקיום הפרט ברצון המתעלה, כי כמו שיש רצון כללי בכלל כך יש רצון פרטי בפרט, ואף על פי שאנחנו רואים בעולם ביטול הפרטים וקיום הכללים, הנה אמונתנו כי הי' זה בבעלי הנפש, מפני החטא הקדמוני והעונש הנגזר, אבל הרצון הנצחי מקיים רצונו לנצח:

מעשה רקח

[א] שכר הצדיקים וכו'. עיין בפירוש שנדפס מקדם שהאריך הרבה בפרט זה ועיין גם כן בהגהות מיימוניות והדברים עתיקים:

מרכבת המשנה (אלפנדרי)

[א] הטובה הצפונה לצדיקים וכו' מפי השמועה למדו וכו' לעולם וכו'. נ"ב מעיל שמואל סי' מ"ח, שנות חיים דף י' ע"ג.

מרכבת המשנה (חעלמא)

[א] למען ייטב לך. הלח"מ הניח בצ"ע ולק"מ דהכפל לשון ייטב והארכת קאי על שני עניני עוה"ב א' אחר מיתה ב' אחר התחייה ומיושב המשך הש"ס.

משנה כסף

[א] הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי הע"הב והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים מפי השמועה למדו למען ייטב לעולם כו'. מה שיש לדקדק בזה כבר נרגש מרן ותירץ משם הרמב"ן כו' שרבינו על סוף האבדון והכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחילה בעונש גהינם ביסורים גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם כו'. ויראה שזה מדוקדק מלשון רבינו שכתב גבי צדיקים הטובה הצפונה לצדיקים כלומר מלבד שכרן בגן עדן שמתענגין שם יש עוד שם שכר צפון לצדיקי' והיא לחזות בנועם ה' דגבי רשעים כתב פרעון הרשעים כו' שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה כלומר בעבירות אחרות שעשאן מצד התאוה שנידון עליהן בגהינם כפי מה שגזרה חכמתו יתברך אך לאחר זמן הגזרה שב הנפש למנוחתו לחזות בנועם ה' והוא מ"ש כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכמ"ש רבינו בפרק חלק אך אותם שכפרו ביסודות התורה כלומר שהרס יסוד מיסודות התורה לא דיי לו בגהינם אלא לעולם תוקד בו ונמצא חסר לעולם מנועם ה'.

וזהו שכתב התורה הכרת תכרת הכרת בע"הז תכרת לעה"ב אך הבא על העריות וכיוצא אף על פי שחייב כרת אינו אלא בעה"ז ובהמשך הזמן תשוב לשוש בתוך הצדיקים למקום הראוי לו אך בהורס יסוד נאמר הכרת תכרת כריתו' שתים דהיינו מן העה"ז ומן העה"ב והבן זה שכן כתוב בזוהרא קדישא פרשת ויחי שיש כמה דרגין קודם שתבא לחזות בנועם ה' שקאמר התם ומשם סלקין לחזות בנועם ה' ע"ש.

הנה ראיתי להרב לח"מ זה שכתב ועדיין קשה לי קושיא אחרת דא"כ דמוקי קרא לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך לע"הב ובמסכת חולין אמרי' תניא א"ר אין לך כל מצוה ומצוה שמתן שכרה בצידה שאין ת"ה תלוי בכיבוד א"ו כתיב למען יטב כו' ובשלמא לשאר מפרשים ז"ל שפירשו האי קרא בתחיית המתים ועול' הבא חדא מילתא נינהו י"ל דה"ק ודאי דמהאי קרא תוכל ללמוד שיש ת"ה דאל"כ איך אמר והארכת ימים דאריכות ימים לא שייך באדם החי ולא שייך לומר אריכות ימים אחר המות לכך ודאי הוי הן בעודו חי והיכן הוא אריכות ימים אלא ודאי שעתיד לחיות אבל רבינו שפי' האי קרא בע"הב א"כ איך קאמר ר' יעקב שמכאן נוכל ללמוד דיש ת"ה דילמא ת"ה ליכא והאי קרא לא הוי אלא לע"הב שהוא הבא לאד' אחר המות כו'.

ולע"ד נרא' דלית כאן תיובתא ואעיקרא נפרוך לרבינו דא"כ בדבריו דעולם הבא היינו עולם הבא אחר המות א"כ היאך אמרו בגמ' ואלו שאין להם חלק לעה"ב האומר אין ת"ה מן התורה ואמרו שם בגמרא מידה כנגד מידה איהו כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא תחיה ואם כדברי רבינו דעולם הבא לחוד ותחית המתים א"כ מאי שיאטי לומר דהאומר אין תחית המתים אין לו חלק לעה"ב משום דכפר בתחיית המתים וכיון דהוא כפר בתחיה לפיכך אין לו תחיה דתינח לת"ה דלית ליה משום מידה נגד מידה אבל שלא יהיה חל"ה מאי מידה נגד מידה איכא.

אלא נראה דהא בהא תליא דמי שאין לו חל"ה הרי הוא מת מעיקרו וכיון שמעיקרו מת הוא בעה"ז ונקרא מת בעה"ז ומכ"ש כשימו' שנקרא מת וא"כ אין לו חל"ה וכיון שאין לו חיים בע"הב אינו זוכה לתחיה העתידה ונמצא שהתחיה שלעתיד מחוייבת ותלויה בהיות לו חל"ה ומי שאין לו חל"ה גם אין לו חלק בתחיה דמי שהוא מת מעיקרו אין לו חיים לעולם וא"כ ר' יעקב ה"ק אין לך מצוה שמתן שכרה בצידה שאין ת"ה תלוי בה כלומר כל מצוה שפירש בצידה שכרה ושכר מצות בהאי עלמא ליכא אלא לעולם שכולו טוב וכיון שבעולם הבא תלוי שכרם ובעבורה זוכה להיות לע"הב אם כן ת"ה תלוי בה דתחיית המתים לצדיקים החיים ועומדין שבמיתתן קרויין חיים לא כן לרשעים שבחייהם קרוים מתים וזהו שאמר שמתן שכר שת"ה תלוי בה כלומר שזה תלוי בזה ואינו ר"ל שפי' למען יטב לך והארכת ימים היינו ת"ה דאי הכי הכי היל"ל אין לך כל מצוה כו' שמתן שכרה בצדה שעו' הבא ות"ה תלוים בה או אימא הכי אין לך כו' שת"ה יש בה מאי תלוי בה דנקט אלא ה"ק אין לך מצוה ומצוה שמתן שכרה בצידה שאין ת"ה תלוי בה שכיון שיש לו שכר בעבורה לעה"ב א"כ ראוי לתחיה שנא' למען יטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך ותחיית המתים נתלית בע"הב דכיון שזוכה לעולם הבא מוכרח לת"ה וכל זה פי' רבינו בפי' המשנה בפרק חלק וז"ל שם גבורת גשמים לצדיקי' ת"ה בלבד ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפי' בחייהם וכן אמרו רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים צדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים.

עבודת המלך

[א] הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא. עי' ילקוט תהלים ל"א אמר ר' אבא בר כהנא אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אתה צפנת לי תורה ומצות בעוה"ז בלבי צפנתי אמרתיך צפון לישראל תושיה אני צופן לך מאותו הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא מה רב טובך אתה לפי כחך ואני לפי כחי.

מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'. עי' לח"מ ולק"מ דהכפל לשון ייטב והארכת קאי על ב' עניני עוה"ב א' אחר מיתה, ב' אחר התחיה ומיישב המשך הש"ס ועי' מרכבת המשנה ח"ב.

קרית מלך

[א] הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העוה"ב, שו"ט פל"א ואני צופן לכם מאותו הטוב שמתוקן לצדיקים לע"ל שנא' מה רב טובך וגו' (ס' לקט).

והיא החיים שאין מות עמהן, ירו' מגילה פ"ב ה"ד עולם שאין בו מות.

הלכות נזירות פרק ד

כסף משנה

[יא] האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו וכו'. בר"פ מי שהוציאוהו דף מ"ג אבעיא דאי יש תחומין למעלה מעשרה ת"ש הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ובמימים טובים ואסור לשתות יין כל ימות החול אי אמרת בשלמא יש תחומין היינו דבשבתות וימים טובים מותר אלא אי אמרת אין תחומין בשבתות וימים טובים אמאי מותר שאני התם דא"ק הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והא לא אתא אליהו מאתמול א"ה בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול אלא מרינן לב"ד הגדול אתא ה"נ לימא לב"ד הגדול אתא כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בע"ש ולא בעי"ט מפני הטורח ופריך בחד בשבא לישתרי לפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לישתרי דלא אתי אליהו בשבת. ופירש"י בחד בשבא לישתרי דודאי לא אתי משיח היום דהא אתמול בשבת לא אתא אליהו ומדקאסר ליה לפשוט דחייש לדילמא אתי אליהו ואין תחומין למעלה מעשרה ומשני האי תנא ספוקי מספקא ליה אם יש תחומין או אין תחומין ולחומרא ופירש"י מהא לא תיפשוט דאין תחומין דדילמא ספוקי מספקא ליה להאי תנא (דדילמא אין תחומין) ומש"ה אסור בחד בשבא ולחומרא. ואמרינן תו בגמ' דקאי אימת דקא נדר אילימא דקאי בחול כיון דחל עליה נזירות היכי אתיא שבת ומפקעא ליה אלא דקאי בשבת וקא נדר וביו"ט וקא נדר וההוא יומא דשרי ליה מכאן ואילך אסיר ליה. ופירש רש"י והא דקתני מותר לשתות בשבתות וי"ט אותו שבת או אותו יום טוב שנדר אבל מכאן ואילך אסור ואפי' בשבת. ויש לתמוה על רבינו שכתב שהטעם שמותר באותו שבת מפני שהוא ספק אם יבא בשבת וספק נזירות להקל ובגמ' לא אמרו כן אלא טעם ההיתר בשבת הוא מפני שקודם יום שבן דוד בא יבא אליהו וברי לנו שאין אליהו בא בע"ש. ועוד שהוא ז"ל כתב שהוא ספק אם יבא בן דוד בשבת ובגמרא אמרינן דודאי לא אתי בן דוד בשבת משום דמובטח להם לישראל שאין אליהו בא בע"ש ומה אמרו שהוא ספק אם יבא בשבת אינו אלא על אליהו. ועוד דבגמ' אמרינן דמספקא ליה לתנא ולחומרא ורבינו כתב שספק נזירות להקל. והתימה מהראב"ד שלא השיגו. ויש לומר דההיא קושיא בתראה הוא דקשיא ליה לרבינו בהאי שהוא ספק בפירוש דספק נזירות להקל ובהאי סוגיא אמרינן דהוי להחמיר ומש"ה פירש דהאי סוגיא אליבא דר"ש דאמר ספק נזירות להחמיר ולית הלכתא כוותיה והילכך אית לן למימר דתו לא צריכינן למיהב טעמא משום דלא אתא אליהו מאתמול וכן לא צריכינן לההוא דמובטח להם שאין אליהו בא בערבי שבתות וערבי ימים טובים אלא אפילו את"ל שאפשר שיבא בע"ש ובעי"ט אפי' הכי שרי בשבתות וימים טובים משום דמספקא לן אי אתי בן דוד בשבתות וימים טובים משום דאין תחומין או אי לא אתי משום דיש תחומין וספק נזירות להקל. זה נ"ל בדעת רבינו והוא כפתור ופרח:

הלכות מלכים פרק יא, הלכה א

מגדל עוז

המלך המשיח כו' עד שכל הספרים מלאים מדבר זה. פרק עשרה יוחסין ופרק חלק ובמדרשות:

אל יעלה על דעתך שמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ולחדש דברים בעולם או להחיות מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי ר' עקיבא חכם גדול היה ומחכמי המשנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהיה מלך המשיח ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת:

כתב הראב"ד ז"ל והלא בן כוזיבא היה אומר וכו':

ואני אומר מה מקום להשגה זאת והלא כבר כתב ר"מ ז"ל עצמו בזה הפרק שגם החכמים ז"ל היו חלוקים בענינו והוא האמת כי מה שכתב הראב"ד ז"ל הוא בסנהדרין פרק חלק ואנו מפרשים דלאו אינהו קטלוהו כי למה יומת מה עשה ומ"ש ר"מ ז"ל מר' עקיבא הוא באיכה רבתי ובמקומות מהמדרשות וכולם כוונתם לברר ולא נתברר כי אם ע"י ההצלחה כמו שכתב ר"מ ז"ל והוא האמת:

ועיקר הדברים כו' עד סוף הפרק. הם דברים מקובלים ומקובצים מפסוקי הנביאים ומדרשיהם וההגדות שנתפזרו להם בענין וקבצם הוא ז"ל כגון הענין שבא בו מלך המשיח בקדושין פרק עשרה יוחסין וגם בספרים החיצונים המספרים קורות הזמנים ודברי הימים שנתחדשו בימי החכמים וענין אותו אשר עמד אחריו הוגד בספרים החיצונים להודיע תחלתו וסופו ושאר ביאורים במקראות הבאים בנבואות מפי הסברות והדעות המקובלות לכל אחד ממנו:

רדב"ז

[א] המלך המשיח וכו'. כל זה מבואר מן הכתובים ובדברי רז"ל במדרשים ואגדות:

כסף משנה

[א] המלך וכו'. הפרק הזה ושאחריו אמונות טובות בביאת משיחנו ואין לי לפרש בהם דבר רק במה שכתב רבינו אל יעלה בדעתך וכו' עד שנהרג בעונות וכו'. וכתב הראב"ד א"א והלא בן כוזיבא היה אומר וכו'. ודברי הראב"ד אמת והכי איתא בפרק חלק (דף צ"ג:) אבל באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אומר שנהרג על ידי א"ה וסובר רבינו דהא דאמרו פרק חלק אתיא דלא כשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ורבינו סובר כשמואל וכמבואר בפרק שאחר זה ולכן כתב סברת המדרש. ומ"מ מה שכתב שר"ע היה נושא כליו צ"ע היכא מייתי לה:

לחם משנה

[א] ושם נבא בשני המשיחים וכו'. רש"י ז"ל בפירוש החומש בפרשת בלק פירש דפסוק דרך כוכב מיעקב כלו וכן פסוק והיה אדום ירשה מדבר על דוד ופסוק וירד מיעקב וכו' איירי במלך משיחנו ורבינו לא כתב כן ואולי הם מדרשים חלוקים:

לחם יהודה

[א - ג] עיין בהשגות הראב"ד ובמ"ש מרן כ"מ להליץ על רבינו דהך דפ' חלק אתיא דלא כשמואל ותמיה לי עליו דמשמע לדבריו דהא דמורח ודאין הוא חידוש במעשה בראשית ואינו ממנהגו של עולם דאין זה מסוג החכמה והבינה אף על גב דמתרבין הימים ההם ואם תימצי לומר דסברא זו נכונה ועם שהיא נראית רחוקה ח"ו דאינו נקרא חידוש אלא דבר שהוא חידוש כולל לכל העולם כגון בגוף הבריאה וזה אינו אלא פרטי למשיח לבדו מ"מ יש ביישוב זה מהדוחק שנעשה מחלוקת חדשה במה שלא נכתב בדבריהם דהיינו דלשמואל אין לשאול אות ומופת ולאידך מ"ד שהוא רבא דפ' חלק דס"ל דמורח ודאין צריך לשאול אות ומופת ובזה לא אשכחן דפליגי דאין לנו להוליד מחלוקת ביניהם מה שלא נזכר בפירוש. ועוד דאם תימצי לומר דפליגי נמי בהא מ"מ כיון דחזינן דרבא הוא דאמר הך סברא דמורח ודאין ולדידיה לא ס"ל כהך דשמואל הו"ל לרבינו לפסוק כרבא דהוא בתראה ודלא כשמואל:

ועוד אם פירוש הכתוב דוהריחו באמת כרבא אין זה שאלת אות ומופת אלא שצריכין אנו לראות כל אותן הייעודין שייעד עליו הנביא אם הם בו כגון חכמה ובינה ושאר מדות היתכן אם לא נמצא בו אחת מו' מדות הכתובים שם בפסוק דונחה נאמין בו שהוא משיח אתמהה. ואין לומר דכוונת מרן כ"מ היא על שאלת אות ומופת דאם יעשה אותן כששואלין אותו הוי חדוש והילכך לא אתי הך דפ' חלק כשמואל דודאי אין לנו לייחס אליו סברא רעועה כזו מכמה אנפי חדא דהא בפ' חלק לא זכרו משאלת אות ומופת ולא אמרו אלא נחזי אנן אי מורח ודאין ועוד וכי בזמנים של בעלי התלמוד לא היה שום אות ומופת והוא דבר פשוט בודאי דעשיית האות אינו שינוי במנהגו של עולם כיון דאינו אלא לשעה:

אמנם הנראה לענ"ד דאע"ג דהמדרש והגמ' פליגי בגוף המעשה דבן כוזיבא מ"מ נקח ראיה ממה שמצינו לר' עקיבא והרבה מחכמי דורו דחשבו דהוא משיח ולא שאלו אות אלמא דהדין הוא דאין צריך לשאול דודאי חכמים גדולים כמותם לא היו טועים בגוף הדין והנך רבנן דאמרו נחזי אנן לא על צד החיוב עשו כן אלא רצו לנסות ועוד דלפי מה שכתבנו דלא חשיב הך שאלת אות ניחא טפי ועיין בהרב לח"מ ז"ל:

קרית מלך

[א] ובונה המקדש, זבחים מ"ה א' הלכתא למשיחא.

ומקבץ נדחי ישראל, מדרש אגדת משיח באורך ע"ש.

וחוזרין כל המשפטים כו', סנהדרין נ"א ב' הלכתא למשיחא (יד איתן).

ועושין שמטין ויובלות, תו"כ ויקרא פרשה י"ג ה"א עתיד היובל לפסוק ולחזור.

אראנו ולא עתה כו', דרשא זו כמעט כולה במדרש אגדה פ' בלק [ויש שם ט"ס ע"ש].

אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, עי' שמות רבה פ"ל סי' כ"ד אימתי תהי' ישועה א"ל אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב כו'.

דרך כוכב מיעקב זה דוד, בירו' תענית פ"ד ה"ה גבי בר כוזיבא משמע דכולי קרא במשיח וכן משמע בדברים רבה פ"א סי' כ' וכן בתרגום יונתן.

שנא' ותהי אדום לדוד לעבדים, ל' הפסוק ויהי כל אדום עבדים לדוד.

הלכות מלכים פרק יא, הלכה ב

קרית מלך

[ב] אף בערי מקלט הוא אומר כו', ירו' מכות פ"ב ה"ו ולעתיד לבא מפרישין עוד שלש כו'

הלכות מלכים פרק יא, הלכה ב

רדב"ז

[ג] ואל יעלה על דעתך וכו'. ולענין בן כוזיבא אין ספק שהיה מחלוקת בין החכמים מקצתם לא האמינו שהוא משיח וקצתם האמינו ור"ע מכללם ואפילו אחר ששלחו חכמים אי מורח ודאין או לא לא חזר בו ר"ע שמא לא בא לפניו דין שיהיה צריך לדון ע"י הריחו עד שנהרג אז נתברר לכל שלא היה משיח. ומה שנראה מדברי הראב"ד שישראל הרגוהו לא משמע הכי אלא הגוים הרגוהו ויש לפרש הא דאמרינן בפרק חלק כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוה כלומר רפו ידיהם ממנו ובאו הגוים והרגוהו א"נ אגדות חלוקות הן: ועיקר הדברים ככה וכו' עד סוף. הכל מקובץ מהמדרשות ומהכתובים ודברים מקובלים מפי סופרים ומפי ספרים:

לחם משנה

[ג] ואל יעלה על דעתך וכו'. להשגת הר"א ז"ל תירץ הרב כ"מ דמדראינו באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל דאמרינן התם דנהרג בן כוזיבא על ידי א"ה משמע דאית לן למימר דהא דרבא דאמר בפרק חלק (דף צ"ג ב) דבדקוה לבן כוזיבא אי מורח ודאין אתי דלא כהלכתא והיינו כשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות משיחנו אלא שעבוד מלכיות בלבד וכו'. ואני אומר תירוץ אחר דשם בפרק חלק א"ר אלכסנדרי דוהריחו אינו מלשון ריח אלא מלשון רחיים ואמרו שם שטוענין יסורין ומצות כרחיים ורבא הוא דקאמר דהוא מלשון ריח ומש"ה קאמר דבדקוה לבן כוזיבא בהכי וכיון דחזינן במדרש דנהרג בן כוזיבא ע"י א"ה למדנו דלית הילכתא כרבא אלא כרבי אלכסנדרי ופירוש והריחו הוי מלשון רחיים:

המאיר לארץ

[ג] שהרי ר' עקיבא חכם גדול והוא וכו' היה נושא כליו וכו'. כצ"ל.

חיים ומלך

[ג] ולא גורעין מהן. נ"ב וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוה מפשוטן הרי זה ודאי בדאי ורשע ואפיקורוס. כך מצאתי בדפוס ישן.

מקורי הרמב"ם לרש"ש

[ג] שהרי ר' עקיבא וכו' והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח. במדרש איכה בפסוק בלע ד' ולא חמל. ונקוה שיקויים בנו מקרא שכתוב ובחמלתו הוא גאלם (ישעיהו ס"ג) ופסוק וחמלתי עליהם (מלאכי ג') במהרה בימינו אמן.

מרכבת המשנה (חעלמא)

[ג] ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח וכו'. עיין השגות וכ"מ ולח"מ. ובמדרש רבה איכה ובירושלמי פ"ד דתענית עיין שם. והנכון לדרך רבנו דמפרש דאין פלוגתא בין רבא דבבלי ובין הירושלמי דודאי מודה רבא דהאומות הרגוהו בביתר והיינו הרוגי ביתר אלא דבירושלמי ובמדרש רבה שם מבואר שר' אלעזר המודעי היה מתפלל ג' שנים ומחצה כל יום והיתה זכותו מגן על העיר שלא ילכוד אדריינוס קיסר את העיר ונלאה אדריינוס ורצה לילך מלהביא ביתר במצור. ואמר לו כותי אחד המתן ואני אלך אל העיר שתכבוש אותה. ונכנס הכותי ובא אל ר"א המודעי ומצאו עומד ומתפלל ועשה עצמו כלוחש באזניו ותפסוהו בני העיר והביאוהו אל בן כוזיבא ושאלו בן כוזיבא מה המתקת סוד עם ר"א המודעי והשיב הכותי אם אגיד לך או לא אגיד תהרגני מוטב שאגיד לך ותהרגני ואתה המלך תנצל והגיד בעלילה שר"א המודעי נתייעץ עמו למסור העיר ביד אדריאנוס והרג המלך את ר"א המודעי ולא קבל ממנו התנצלות מיד יצא בת קול הוי רועי אליל וכו' ונלכדה בו ביום ביתר ונהרג בן כוזיבא ע"כ. ולפ"ז הענין כפשוטו דאמר רבא דמורח ודאין דכתיב לא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים פי' דלא יאונה לצדיק כל און לשפוך דם נקי באומד גרוע שהרג בחנם את ר"א המודעי והוברר דאין רוח הקודש שורה עליו לשפוט בצדק דלים והשלימו חכמים עם אדריינוס למסור העיר בידו וקטלוהו וזה נכון. ומ"מ שפיר קאמר רבנו דהם לא רצו לקבל ממנו אות אלא שאמרו נחזי אנן אי מורח ודאין פי' אם לא יבוא מכשול על ידו וכיון שנכשל במשפט ר"א המודעי שוב הסגירו העיר כמ"ש.

קרית מלך

[ג] והוא הי' אומר עליו שהוא המלך המשיח, ירו' תענית פ"ד ה"ה ר"ע כד הוה חמי בר כוזבא הוה אמר דין הוא מלכא משיחא כו' ע"ש. בדברים אלו שהטפשים אומרים אין הדבר כו' ולא גורעין מהן וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצות מפשוטן ה"ז ודאי בדאי ורשע ואפיקורוס כצ"ל (רד"ש). [ג - ד] הם הלכה א'.

הלכות מלכים פרק יא הלכה ג

רדב"ז

[ג] ואל יעלה על דעתך וכו'. ולענין בן כוזיבא אין ספק שהיה מחלוקת בין החכמים מקצתם לא האמינו שהוא משיח וקצתם האמינו ור"ע מכללם ואפילו אחר ששלחו חכמים אי מורח ודאין או לא לא חזר בו ר"ע שמא לא בא לפניו דין שיהיה צריך לדון ע"י הריחו עד שנהרג אז נתברר לכל שלא היה משיח. ומה שנראה מדברי הראב"ד שישראל הרגוהו לא משמע הכי אלא הגוים הרגוהו ויש לפרש הא דאמרינן בפרק חלק כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוה כלומר רפו ידיהם ממנו ובאו הגוים והרגוהו א"נ אגדות חלוקות הן:

ועיקר הדברים ככה וכו' עד סוף. הכל מקובץ מהמדרשות ומהכתובים ודברים מקובלים מפי סופרים ומפי ספרים:

לחם משנה

[ג] ואל יעלה על דעתך וכו'. להשגת הר"א ז"ל תירץ הרב כ"מ דמדראינו באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל דאמרינן התם דנהרג בן כוזיבא על ידי א"ה משמע דאית לן למימר דהא דרבא דאמר בפרק חלק (דף צ"ג ב) דבדקוה לבן כוזיבא אי מורח ודאין אתי דלא כהלכתא והיינו כשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות משיחנו אלא שעבוד מלכיות בלבד וכו'. ואני אומר תירוץ אחר דשם בפרק חלק א"ר אלכסנדרי דוהריחו אינו מלשון ריח אלא מלשון רחיים ואמרו שם שטוענין יסורין ומצות כרחיים ורבא הוא דקאמר דהוא מלשון ריח ומש"ה קאמר דבדקוה לבן כוזיבא בהכי וכיון דחזינן במדרש דנהרג בן כוזיבא ע"י א"ה למדנו דלית הילכתא כרבא אלא כרבי אלכסנדרי ופירוש והריחו הוי מלשון רחיים:

המאיר לארץ

[ג] שהרי ר' עקיבא חכם גדול והוא וכו' היה נושא כליו וכו'. כצ"ל.

חיים ומלך

[ג] ולא גורעין מהן. נ"ב וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוה מפשוטן הרי זה ודאי בדאי ורשע ואפיקורוס. כך מצאתי בדפוס ישן.

מקורי הרמב"ם לרש"ש

[ג] שהרי ר' עקיבא וכו' והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח. במדרש איכה בפסוק בלע ד' ולא חמל. ונקוה שיקויים בנו מקרא שכתוב ובחמלתו הוא גאלם (ישעיהו ס"ג) ופסוק וחמלתי עליהם (מלאכי ג') במהרה בימינו אמן.

מרכבת המשנה (חעלמא)

[ג] ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח וכו'. עיין השגות וכ"מ ולח"מ. ובמדרש רבה איכה ובירושלמי פ"ד דתענית עיין שם. והנכון לדרך רבנו דמפרש דאין פלוגתא בין רבא דבבלי ובין הירושלמי דודאי מודה רבא דהאומות הרגוהו בביתר והיינו הרוגי ביתר אלא דבירושלמי ובמדרש רבה שם מבואר שר' אלעזר המודעי היה מתפלל ג' שנים ומחצה כל יום והיתה זכותו מגן על העיר שלא ילכוד אדריינוס קיסר את העיר ונלאה אדריינוס ורצה לילך מלהביא ביתר במצור. ואמר לו כותי אחד המתן ואני אלך אל העיר שתכבוש אותה. ונכנס הכותי ובא אל ר"א המודעי ומצאו עומד ומתפלל ועשה עצמו כלוחש באזניו ותפסוהו בני העיר והביאוהו אל בן כוזיבא ושאלו בן כוזיבא מה המתקת סוד עם ר"א המודעי והשיב הכותי אם אגיד לך או לא אגיד תהרגני מוטב שאגיד לך ותהרגני ואתה המלך תנצל והגיד בעלילה שר"א המודעי נתייעץ עמו למסור העיר ביד אדריאנוס והרג המלך את ר"א המודעי ולא קבל ממנו התנצלות מיד יצא בת קול הוי רועי אליל וכו' ונלכדה בו ביום ביתר ונהרג בן כוזיבא ע"כ. ולפ"ז הענין כפשוטו דאמר רבא דמורח ודאין דכתיב לא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים פי' דלא יאונה לצדיק כל און לשפוך דם נקי באומד גרוע שהרג בחנם את ר"א המודעי והוברר דאין רוח הקודש שורה עליו לשפוט בצדק דלים והשלימו חכמים עם אדריינוס למסור העיר בידו וקטלוהו וזה נכון. ומ"מ שפיר קאמר רבנו דהם לא רצו לקבל ממנו אות אלא שאמרו נחזי אנן אי מורח ודאין פי' אם לא יבוא מכשול על ידו וכיון שנכשל במשפט ר"א המודעי שוב הסגירו העיר כמ"ש.

קרית מלך

[ג] והוא הי' אומר עליו שהוא המלך המשיח, ירו' תענית פ"ד ה"ה ר"ע כד הוה חמי בר כוזבא הוה אמר דין הוא מלכא משיחא כו' ע"ש.

בדברים אלו שהטפשים אומרים אין הדבר כו' ולא גורעין מהן וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצות מפשוטן ה"ז ודאי בדאי ורשע ואפיקורוס כצ"ל (רד"ש).

[ג - ד] הם הלכה א'.

הלכות מלכים פרק יא הלכה ד

חיים ומלך

[ד] ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבע"פ ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח (ונצח כל האומות שסביביו) ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים שנא' ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עת למועד אף אותו שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין כבר נתנבא בו דניאל שנא' ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו וכי יש מכשול גדול מזה שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל לישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותם וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם ולעבוד מבלעדי ה' אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגה כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו וכל הדברים האלו ושל זה שעמד אחריו אינו אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנא' כי אז אהפך כל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד כיצד כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב וערלי בשר והם נושאים ונותנים בדברים אלו הסותרות התורה אלו אומרים מצות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן פשוטין וכבר בא המלך וגלה נסתריהם וכשיעמוד מלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הן כולן חוזרים ויודעים ששקר היה. ע"כ מצאתי בדפוס ישן.

קרית מלך

[ד] והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה כו' בודאי וכאן צריך למחוק השאר ונשמט כאן הרבה ע"י הצנזור (רד"ש). ויתקן את העולם כולו כו', ע"ז כ"ד א' מאי קרא כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו'.

הלכות מלכים פרק יב הלכה א

רדב"ז

[א] אל יעלה על לב וכו'. השיג הראב"ד ז"ל והלא כתוב בתורה והשבתי חיה רעה מן הארץ ע"כ. ואין זו השגה, כמו ששאר הכתובים משל גם זה משל על אומה רעה כמו שדרשו על חיה רעה אכלתהו. אבל מה שראוי להאמין בזה שהדברים הם גם כפשוטם בארץ ישראל כדכתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ, הארץ הידועה, וכן והשבתי חיה רעה מן הארץ, אבל בשאר ארצות עולם כמנהגו נוהג והכתובים הם משל שכן כתוב ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ובא"י יתקיים הפשט והמשל, וברוך יודע האמת. וגם רבינו לא גמר אומר שהכתובים הם משל למה שכתב הוא אלא בימי המשיח יודע למה הם רומזים:

חיים ומלך

[א] ח"א דף ל"ד ע"ג מספרי זוטא לב חיים.

לחם יהודה

[א] סוגייא בפ"ה דשבת דף ס"ג וז"ל תניא אמרו לו לר' אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן לפי שאינן צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב וכו' ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מסייע ליה לר' חייא בר אבא דאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה וגו' ואיכא דאמרי אמרו לו לרבי אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן אף לימות המשיח אינן בטלין היינו דשמואל ופליגא דר' חייא בר אבא ע"כ: ויש לדקדק בלישנא קמא דקאמר ופליגא דשמואל היכי מצי שמואל שהוא אמורא למפלג אסברת תנאים דאע"ג דקי"ל דיכול האמורא לחלוק עם התנא בפירוש הכתובים בנדון זה יוצא נפקותא מפלוגתיה לענין דינא דלסברת שמואל דס"ל דאינן בטלין א"כ היוצא בסייף וקשת ושאר כלי זיין אינו חייב חטאת דהא ללישנא בתרא לא הקשו רבנן אדרבי אליעזר אלא מכח דס"ל דבטלין הם לימות המשיח ולכך רבי אליעזר דהשיב להן דאינן בטלין ניחא ליה:

ועוד יש לדקדק בלישנא בתרא דקאמרינן עלה והיינו דשמואל ור"ל מכח סברת רבי אליעזר והוא תימה דאמסייעת ליה מדרבי אליעזר אותביה מדרבנן וה"נ קשה דקאמר ופליגא דר' חייא וכי משום דלא אתי ר' חייא כרבי אליעזר אף על פי שיסבור כרבנן יאמר עליו ופליגא וליכא למימר דהא דקאמר והיינו דשמואל הוא לאפוקי מלישנא קמא דלא אתי שמואל כחד מנייהו ובלישנא בתרא אתי כחד לכך שפיר שייך לומר והיינו וכן לרבי חייא כלפי לישנא קמא דאתי ככו"ע שייך לומר כלישנא בתרא דפליגא דהיינו בערך לישנא קמא דהיא שיטה דחוקה דהא אם היתה במציאות לישנא בתרא ממילא לישנא קמא לא היתה במציאות ולא שייך לומר ופליגא והיינו בערך לשון אחר שאינו במציאות. ועוד קשה קצת למה שינה הש"ס לשונו דלגבי ר' חייא בלישנא קמא תפס לשון מסייע ולגבי שמואל בלישנא בתרא תפס לשון והיינו ולא לשון מסייע ולא לחנם נכנס בשינוי הלשונות:

והנראה לענ"ד כפי מושכל ראשון הוא דמדין המשנה דאמרו חכמים דאינן אלא לגנאי שנא' וכתתו חרבותם לאתים וגו' דכוונתם בראיית הפסוק דאם הן תכשיטין למה יבטלו אין להוכיח היפך מסברת שמואל דלסברתו עיקר ראייתם אינה על הביטול באיזה זמן שיהיה ואפי' לא יחול אלא עד ימות עולם הבא. מ"מ הן תכשיטין למה יבטלו לעוה"ב אמנם מהברייתא שתפסה מפני מה בטלין לימות המשיח שייך לומר דתנא דברייתא פליג אדשמואל ור"ל דרבנן לא אמרו אלא בטלין סתם ותנא דברייתא סבר דאפי' בטלין הוא לימות המשיח ושנאה בברייתא כאילו היא מלשון קושית חכמים וזה ידוקדק מלשון רש"י במשנה ובגמרא דבמשנה פי' וז"ל ואי תכשיטין נינהו לא יהו בטלין לעתיד ע"כ ור"ל מלישנא דבטלין לימות המשיח השנוי בברייתא קא דייק ולא מגוף הדין וזה פשוט. וכפי הנחה זאת יקשה לנו בלישנא בתרא דתשובת רבי אליעזר היתה אף לימות המשיח אינן בטלין דמה תשובה היא זו דלדידך נמי דאינן בטלין לימות המשיח ומהכרח דהביטול הוא לעוה"ב אכתי קשה דאם תכשיטין הם מפני מה יבטלו בשום זמן ומוכרח לומר דאין עיקר קושייתם תלויה באם הביטול יהיה לימות המשיח בדוקא דהרי במשנה לא תלו הביטול בזמן קבוע דמשמע דאין נפקותת הקושיא אלא מגוף הביטול אימתי שיהיה אלא דהוו סברי רבנן לפי לשון זה דהביטול הוא לימות המשיח וקושטא קאמרי ורבי אליעזר הכחיש סברתם בזמן הביטול דאינה לימות המשיח ומסתמא רבנן קיבלו סברתו והפלפול שהיה ביניהם לבסוף כנזכר בלישנא קמא ור"ל אם תכשיטין הם מפני מה בטלין לעוה"ב והשיב רבי אליעזר לפי שאינן צריכין וכיון שגם חכמים הודו בזה לרבי אליעזר דהא לא פליגי בתרתי אם כן שייך שפיר לומר היינו דשמואל לכו"ע ופליגא אדרבי חייא וק"ל:

ולמה שדקדקנו בשינוי לשון ממסייע לו היינו אפשר לומר דלשמואל כיון ששלל כל דבר שלא יהיה הבדל בין עולם הזה לימות המשיח מוכרח דס"ל דכל נבואות הנביאים אינן אלא לעולם הבא ובכללן נבואת וכתתו חרבותם לאיתים דודאי דאינן בטלין לימות המשיח ולכך תנא דקאמר בהדיא בטלין לימות המשיח ודאי דפליג אדשמואל אמנם לרבי חייא דקאמר כל הנבואות בכלל הם לימות המשיח ולסברתו פשיטא דבטלין לימות המשיח מ"מ תנא דברייתא אינו מוכרח שיסבור דכל הנבואות הם לימות המשיח די"ל דדוקא בהני השייכין למלחמות הוא דיש לקיימן בימות המשיח אבל בשאר נבואות אפשר דיסבור דהם לעוה"ב דאין זה תלוי בזה אלא דמסתמא אפושי פלוגתא לא מפשינן ואין לעשות סברא שלישית שתחלק בין נבואה לנבואה וכיון דאינו מוכרח כ"כ לכך קאמר מסייע דאינו אלא סיוע בעלמא דמשא"כ בלישנא בתרא דקאמר רבי אליעזר דאינן בטלין לימות המשיח על כורחין שיסבור דגם שאר נבואות כולם הם לעוה"ב דאם אותה נבואה של מלחמה פירשה על העוה"ב כל שכן שאר נבואות ולכך בהכרח דס"ל כשמואל והיינו כשמואל:

תוס' ד"ה אין בין העולם הזה וכו' צ"ל דהאי אין בין לאו דוקא ע"כ. לכאורה קשה כיון דאין בין לאו דוקא א"כ מנלן לומר ופליגא ודילמא ס"ל דבטלין ואין בין לאו דוקא דומיא דירושלים ובית המקדש ועוד קשה היכי מצינן לומר דלאו דוקא דא"כ מאי אהני לן כלל זה דאין ביניהם אלא שעבוד מלכיות דעדיין איני יודע מהו הנעשה בימות המשיח ויש מי שמתרץ דהקסלקא דעתך דהתוס' הוא דכלל שמואל הוא לשני הקצוות דהיינו דכל דבר שישנו בעולם הזה יתחייב להיות גם כן בימות המשיח ולא יתבטל וכל דבר שאינו בעוה"ז ג"כ אינו לימות המשיח דהיינו בין באינו בין בישנו יהיו עולם הזה וימות המשיח שוין חוץ משעבוד מלכיות דאע"פ דעכשיו ישנו לימות המשיח אינו ועל זה הקשו מירושלים ובית המקדש דעכשיו אינו ולימות המשיח ישנו ותירצו דלאו דוקא ר"ל דהכלל שמסר לנו שמואל אינו על שני ראשין כי אם על ראש אחד דהיינו דכל דבר שישנו עכשיו לא יתבטל חוץ משעבוד מלכיות וא"כ גם החרבות והחניתות דישנו עכשיו לא יתבטלו לימות המשיח דאין לומר דמסר לנו הכלל להיפך דמאי חזית דליתא דהא שעבוד מלכיות ישנו ולימות המשיח אינו ועל כורחין לומר דהכלל דאינו אלא על צד אחד הוא על צד דישנו דומיא דשעבוד מלכיות וכן ראיתי בס' עלה דיונה שתירץ כן יעו"ש:

ולי אני הצעיר לא נתיישב תירוץ זה דהא איתא בפסחים בפרק אלו דברים ובפ' חלק רמו קראי אהדדי כתיב וחפרה הלבנה וגו' וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' ומשנו דכאן לימות המשיח והיה אור הלבנה כאן לעולם הבא וחפרה ופריך ולשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות מאי איכא למימר ומשנינן התם דלשמואל נמי לא קשיא דאידי ואידי לעוה"ב וכאן במחנה שכינה וכו' משמע דלשמואל נמי אור הלבנה ואור החמה דאינן שוין בעוה"ז לא ישתנו לימות המשיח אלמא דכלל זה דשמואל הוא צודק לתרי אנפי אפי' לצד האחר דעל מה שאינו בעוה"ז אינו לימות המשיח וא"כ הדרא קושיין לדוכתא על רבותינו בעלי התוס':

אמנם הנראה לענ"ד הוא דהתוס' באו ללמדנו דכלל שמואל אינו אלא על דבר שלא היה בעולם כלל שלא יהיה לימות המשיח וכן דבר שיהיה כל הימים כגון כלי מלחמה שלא יתבטל אמנם דברים שהיו באיזה זמן ונתבטלו בעוה"ז אם יחזרו ויתהוו לימות המשיח אין זה שינוי כיון דבעוה"ז גם כן היו בשום זמן כגון ירושלים ובית המקדש דהיו בנויין מתחלה וחרבו אז כשיתגלה המשיח ויבוא במהרה בימינו אין זה שינוי מימות המשיח לעולם הזה דהא בעוה"ז היו ג"כ בנויין במקצת מן הזמן ועל זה המין הוא דלא מסר לנו שמואל כלל. וכי תימא דאם כן למה אומרין התוס' דהאי אין בין לאו דוקא הרי הוא דוקא לגבי דברים המחודשים שלא יהיו ולגבי דברים ההווים שלא יתבטלו והוי דוקא, לא קשיא דסוף סוף כיון דשלל שמואל שעבוד מלכיות והשעבוד לא היה כל ימי חיי העולם הזה דהרי בזמן דוד ושלמה וכמה מלכים היו חירות משעבוד מלכיות לכך היה מקום לטעות בכלל שמואל דכולל אף דבר שיהיה ויתבטל דשוב לא יהיה לימות המשיח זולת שעבוד מלכיות ובאו התוס' וחדשו לנו דהאי אין בין לאו דוקא לזה הצד השלישי דוק: וראיתי להרמב"ם ז"ל פסקיו לפי קוצר דעתי מורכבים אתרי רכשי וקשיא הלכתא אהלכתא דבפ"ח מהל' תשובה משמע דפסק כר' חייא שכן כתב וז"ל כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העוה"ב אין כח באדם להשיגה על בוריה וכו' ושכל הטובות שמתנבאין בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהם ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל וכו' אמרו חכמים כל הנביאים כולן לא ניבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה וגו' ע"כ ואילו בסוף פ"ט מההלכות הנזכרות וכן בריש פי"ב מהלכות אלו מוכח דפסק כשמואל יעויין שם וכבר הקשה מרן בכ"מ קושיא זו והעמידה בצ"ע: ואשר אני אחזה לי בהלצת קושיא זו כשנקדים להניח קושי לדברי רבינו דס"ל דפי' עולם הבא הנזכר בכל מקום הוא על עולם שלאחר המות שהוא לנפש בלבד ואין בו לא אכילה ולא שתיה כמבואר שם בפ"ח בביאור מרן יעו"ש א"כ יקשה לשמואל דס"ל דהנביאים לא נתנבאו לימות המשיח אימתי יתקיימו אותן הנבואות כגון וכתתו חרבותם וחניתותיהם וכיוצא והרי עוה"ב שהוא לאחר המות הוא לכל אחד ואחד בפני עצמו ולנפש לבדה לא שייך מציאות חרב וחנית כלל, ואין לומר דיתקיימו לאחר התחייה, שאותו זמן לסברת רבינו אינו נקרא בשם עולם הבא אלא עולם התחייה ולא שמענו מי שאומר קיום אותן נבואות אלא לאחד משני זמנים הנקראים בשם ימות המשיח ועולם הבא אבל עולם התחייה לא שמענו וכולי האי לא היה לו לשמואל לסתום דבריו דהאמורא אין דרכו לסתום אלא לפרש. לכך מוכרח לומר דלכו"ע קיום הנבואות אינן אלא בימות המשיח ואם ימשכו גם לאחר התחייה הוא נכלל בכלל ימות המשיח דשוב אין להם הפסק אלא דשמואל ס"ל דאותן נבואות לא יתקיימו כפי הנראה מפשטי הכתובים דלעולם לא יבטל דבר ממנהגו של עולם ולא יהיה חידוש כלל ממעשה בראשית אלא דענין אותן הנבואות הם משל וחידה כמו שביאר רבינו ריש פ"ט מהלכות אלו אמנם ר' חייא דאמר בסתם כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח משמע דס"ל דיתקיימו כפשטן ויהיה שינוי והבדל רב בין עוה"ז לימות המשיח ובזה הוא דחולק על סברת שמואל דהיינו במשמעות וביאור הנבואות, אבל בסברה זו דהנביאים לא נתנבאו על עוה"ב דעין לא ראתה, מודה גם שמואל דלא נתנבאו על עוה"ב, וביאור הסוגיא דקאמרא ופליגא דשמואל הוא מכח לשון הברייתא דקתני בטלין לימות המשיח דמשמע בטלין ממש דאילו לסברת שמואל אין פי' הנבואה דוכתתו חרבותם כפשטה שהוא ביטול ממש אלא משל וחידה היא בעלמא ור"ל שלא ירים איש את חרבו ואת חניתו אלא כל ישראל יושבים לבטח ואין מחריד וכן היא סברת רבי אליעזר ללישנא בתרא דהשיב להם לחכמים אף לימות המשיח אינן בטלין ור"ל דאינן אלא משל וחידה ובזה תספיק תשובתו לחכמים דשוב אינן יכולין לחזור ולהקשות לו ולומר ולדידך דמוקמת לה לעוה"ב מי ניחא כפי פשט הסוגיא דכתבנו למעלה דהרי כוונתו דרבי אליעזר אינה אלא כוונת הכתובים דענין משל וחידה ולא על חילוף הזמנים ומה שהביא דברי ר' חייא הוא על ענין עוה"ב דלא נתנבאו עליה הנביאים אף לסברת שמואל משום דעין לא ראתה ולשון דכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח דתפס רבינו הוא לשון מושאל וכוונתו דהמשלים והחידות של הנביאים אינן אלא על ימות המשיח דסמך לו אמה שביאר בשתי המקומות הנזכרים כן נראה לענ"ד:

והרב בעל לח"מ ז"ל הקשה עוד קושיא אחרת דכיון דבהל' שבת פסק רבינו כסברת חכמים דאם יצא בסייף וכו' חייב חטאת ובגמ' משמע דפליגי אדשמואל איך חזר ופסק הלכה כשמואל ותורף תירוצו בקוצר הוא דר' חייא נמי מודה דבימות המשיח לא יבטל דבר שהוא היפך הטבע אף על פי שהוא היפך ממנהג העולם יתבטל כגון ביטול חרבות ורמחים ושמואל ס"ל דלא יהא שום שנוי כלל דהא מייתי ראיה מדכתיב כי לא יחדל אביון מקרב הארץ דמשמע דאפילו כגון עניות דאם יתבטל אינו היפך הטבע כיון דהוא היפך ממנהגו של עולם לא ישתנה כלל ורבינו פוסק כרבי חייא בר אבא ומה שהוצרך לפרש בנבואות ישעיה דוגר זאב עם כבש וגו' דהוא בדרך משל וחידה משום דאם יפרש כפשטו יהיה היפך הטבע לימות המשיח ולהפיכת הטבע ליכא מאן דפליג דלרבי חייא נמי לא יתהפך ומביא הכרח רבינו לזה מסברת שמואל דלדידיה מוכרח אתה לומר שהוא משל דהא מיירי בנבואות המשיח ומדשמואל נשמע לר' חייא זהו כוונתו בקצור.

ואחרי הקידה והשתחויה אלף פעמים לפני גדולת חכמתו דברים הללו הם רחוקין הרבה מן השכל ומן הסברא ולא ניתנו ליכתב ואין דברי רבינו סובלין פירושו כלל מכמה אנפי חדא דלשיטה זו צריך לידחק ולבאר לשון רבינו דהלכות אלו שכתב וז"ל אל יעלה על לב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם דר"ל מטבעו של עולם דאילו היוצא מהמנהג ואינו יוצא מהטבע יבטל דזו היא סברת ר' חייא: ועוד קשה דהיה לו לרבינו לבאר דמה שאינו יוצא מהטבע יבטל כגון ביטול חרבות דזהו עיקר סברת ר' חייא אמנם עכשיו שסתם משמע דלא יהא שום שינוי כלל דאין מקום לומר דסמך אמה שפסק כרבנן בענין יציאות השבת דדבר זה רחוק וזר. ועוד קשה דהיכן מצינו בשום פסק מפסקי רבינו בכל ספר משנה התורה שיכתוב הכרח הפי' דאין דרכו אלא לכתוב הלכה פסוקה כמשה מפי הגבורה. ועוד דאין במשמעות דבריו שום נטייה שמביא דברי שמואל לראיה שהיה לו לומר בלשון שהרי אמרו חכמים אין בין העולם הזה וכו' ולא לכתוב אמרו חכמים וכו' בסתם:

ועוד קשה דאף אם תדחוק לפרש לשונו שבהלכות אלו שהוא מביא ראיה מ"מ לשונו שבסוף פ"ט מהל' תשובה מורה באצבע דלא העתיק דברי שמואל לשום ראיה דהרי לשם לא דבר דבר שיצטרך להביא עליו ראיה. ועוד קשה על גוף ההכרח דמה היא ראיה זו מדשמואל לרבי חייא דוכי גברא אגברא קרמית. ועוד דלמה הוכרח ר' חייא לחלק בין דברים שהם היפך מן הטבע ובין דברים שהם היפך מן המנהג כיון דס"ל דיש הבדל רב בין עוה"ז לימות המשיח למה לא יהא הבדל גם לדברים היוצאין חוץ מן הטבע, סוף דבר דשיטת הרב לח"מ ז"ל לא יכולתי להולמה והוא ג"כ הרי חזר בו מכח אותה הקושיא דפסחים ודחלק יעו"ש ועל עיקר קושיתו מהך דפסק רבינו כחכמים בהל' שבת אינה קושיא אפי' לגבי פשט הסוגיא כדכתיבנא לעיל דלחכמים אין הקושיא אלא אם תכשיטין הן למה יהיו בטלין על כל זמן שיצוייר ביטולן שפיר תחול קושייתן ומכל שכן לפי מה שביארנו בשיטת רבינו ז"ל דיתיישב ביותר והיא השיטה האמתית לפי חסרון דעתי:

מרכבת המשנה (חעלמא)

[א] אל יעלה על הלב וכו'. עיין השגות נראה כוונתו דדברי תורה אין לפרש דרך משל (כמו נביאים) ואין מקרא שבתורה יוצא מידי פשוטו ואין זה קושיא דשפיר בישראל שרויים על אדמתם והיא מיושבת הרי כתיב ונתתי מוראכם וחתכם שהחיות בורחות מהיישוב ואם בחמת קרי ונסתם ואין רודף והארץ תשם אז ירבה חית השדה בטבע וזה פשוט.

קרית מלך

[א] וזה שנאמר בישעי' כו', עי' תו"כ בחוקותי פרק ב' ה"ב וכה"א וגר זאב כו' מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו כו' זו חי' כו' משמע כפי' הראב"ד.

עם רשעי העולם המשולים כו' באלו הדברים הכתובים בענין כו' כ"ה בדפו"י (רד"ש).

בנחת כישראל שנאמר כ"ה בדפו"י (רד"ש).

שולי הגליון - פני מנחם

אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו הולך, וזה שנאמר בישעיה 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' משל וחידה וכו', וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היו משל ומה ענין רמוז בהן. ובהשגות הראב"ד: א"א והלא בתורה והשבתי חיה רעה מן הארץ. וברדב"ז: אבל מה שראוי להאמין בזה שהדברים הם גם כפשוטם בארץ ישראל, כדכתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ, הארץ הידועה, וכן והשבתי חיה רעה מן הארץ, אבל בשאר ארצות עולם כמנהגו נוהג והכתובים הם משל וכו'.

ולכו"ע אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דאל"כ היאך יפרש הרמב"ם התורת כהנים פרשת בחוקותי [פרק ב] על הפסוק (כ"ו ו') 'והשבתי חיה רעה' רבי יהודה אומר מעבירם מן העולם, רבי שמעון אומר שלא יזיקו. ודוחק לומר שיפרש הרמב"ם גם את דברי רבי יהודה ורבי שמעון למשל לגויים. ולפירוש הראב"ד בתורת כהנים שם בדברי רבי יהודה - מעבירם מן הארץ, והיינו כרדב"ז כאן שמעבירם מארץ ישראל. ועי"ש ברמב"ן בחוקותי על הפסוק הנ"ל.

ובספרי פרשת עקב [פ"נ] על הפסוק [דברים יא כג] 'והוריש ה' את כל הגוים' מקשה על הפסוק 'פן תרבה עליך חית השדה' אמר ראב"ע למה הם יראים מן החיה והכתיב [איוב ה כג] 'וחית השדה השלמה לך'. ולמה מקשה מהפסוק באיוב ולא מקשה מהכתוב 'והשבתי חיה רעה מן הארץ', ולפירוש הרמב"ם אתי שפיר.

הלכות מלכים פרק יב הלכה ב

רדב"ז

אמרו חכמים וכו'. שמואל אמרה בס"פ אין עומדין: יעמוד נביא לישראל וכו'. דכתיב לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות וגו'. ואני סובר שהוא יסמוך סמוכים בא"י כאשר כתבתי בהלכות סנהדרין ע"ש: יש מן החכמים וכו'. כיון שאין דברים אלו לענין הלכה ולא לקיים עיקר מן העיקרים אין ראוי לדקדק בהם וכו' כאשר האריך רבינו אלא אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבא לא יאחר והוא יגלה הדברים הנסתרים:

כסף משנה

אין בין העוה"ז לימות המשיח וכו'. מימרא דשמואל בפרק חלק (דף צ"א:):

ואינו בא לא לטמא וכו'. בסוף עדיות איפליגו תנאי אם אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב או לא ופוסק רבינו כחכמים שאומרים שם שאינו בא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם: אמרו חכמים תיפח רוחם של מחשבי קצים. כך אמרו בפרק חלק (דף צ"ז:):

ובני לוי מטהר תחלה וכו'. פ' י' יוחסין (דף ע"א) מימרא דרבי חמא בר חנינא:

הרי הוא אומר ויאמר התרשתא וכו'. בתוספתא דפ"ק דכתובות אמרו עד עמוד כהן לאורים ולתומים כאדם שאומר לחבירו עד שיבוא משיח:

אבני שוהם

יראה מפשוטן של דברי הנביאים וכו' שבתחילת ימות המשיח וכו', ושקודם מלחמת גוג ומגוג וכו'. (א"ה משמע מדברי רבינו שקודם (ביאת) [מלחמת] גוג ומגוג יבא אליהו ז"ל דהיינו בתחילה יבא המשיח ואחר כך אליהו זכור לטוב ואחר כך גוג ומגוג. וקשה לענ"ד אחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים דנראה לכאורה היפך ש"ס ערוך בעירובין דף מ"ג ע"ב גבי הא דאיבעיא לן אי יש תחומין למעלה מעשרה או לא וכו' ת"ש וכו' שאני התם דאמר קרא וכו' והא לא אתא אליהו מאתמול ע"כ, הרי מוכח משם דאליהו יבא קודם המשיח הדבר צריך עיון רב אצלי.

ואגב ראיתי להרב לח"מ בפ"ד מהל' נזירות הי"א מה שהקשה להכ"מ ותירץ עיין שם שכתב בתוך דבריו וז"ל אבל לדידן דאית לן ספק נזירות להקל וכו' ומ"מ בשבת מותר משום דספק נזירות להקל ובחד בשבת אסור דדילמא וכו' עכ"ל ומלבד מה שיש מהקושי בדבריו עיין להרב מהר"ח אבולעפיא בס' ישרש יעקב, זאת ועוד דלא זכיתי להבין דבריו דאי ספק נזירות להקל מאי שנא חד בשבתא מבשבתא בחד, בשבתא נמי לשתרי מהאי טעמא דספק נזירות להקל וצריך ישוב ועמיתי בתורה מעלת הח"ר רפאל ברוך נר"ו לחלק יצא בין ספק בדין לספק חוץ מהדין וק"ל).

אור הישר

אמרו חכמים אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד וכו'. עי' בתשובות חיים שאל ח"א סי' צ"ח ועי' עוד בלח"מ הל' תשובה פ"ח ה"ז.

יראה מפשוטן של דברי הנביאים שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג וכו'. עי' חתם סופר ח"ו סי' צ"ח.

שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו' ואינו בא לא לטמא הטהור וכו' אלא לשום שלום בעולם וכו'. עי' בתשובות חוות יאיר סי' קצ"ב אות ס"א ובמש"כ בחידושי לעירובין מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה דלא.

בן אריה

אין בין עוה"ז לימות המשיח כו'. ע' ה' תשובה פרק שמיני הלכה ז' וע"ש בכ"מ [שכתב וצ"ע וע"ש מה שכתבנו לתרץ ע"פ דברי הגר"א ז"ל בספרא דצניעותא פ"א דף יו"ד וכ"כ בביאורו על ברכות ל"ד ב' כי אלו ואלו דברי אלקים חיים ודברי שניהם אמת כי שני ימות המשיח הן]:

ברוך ד' אשר עזרני להעתיק ההגהות והחידושים על הרמב"ם מכתב יד אדוני אבי זקיני מורי ורבי הגאון המפורסם וכו' כש"ת מו"ה זאב וואלף זללה"ה שהי' אב"ד בגאלדינגען ובטעלז בן הרב ר' אריה ליב זללה"ה (שהי' ד"ץ ומ"ץ בזאגר ישן): בעל המחבר הגהות בן ארי' על הש"ס והאלפס (שנדפס בשסין החדשים) והגהות וחידושים בן ארי' על או"ח וחו"מ (שנדפס אצל ספר תמים דעים) ועוד כמה חיבורים שהמה בכתובים. על הירושלמי. והבה"ג. והבעל העיטור. ותשובת הרי"ף. ותשובת הגאונים וספר קול בן ארי' על החו"מ ועוד. העתקתי בע"ה ית' מכתב ידו שעל גליון הרמב"ם שלו. ועל חלק דיני ממונות הכנסתי מעט מספרו קול בן ארי' כו' השייך להרמב"ם ז"ל. בעזרת ד' ית'. נכדו ארי' ליב בלא"א מורי ורבי הרב הג' וכו' ר' ידידי' זללה"ה. (אשר העתקתי חידוש מכתב ידו על הרמב"ם בה' חגיגה פ"ב ותשובה מכתב ידו בענין עמוד השחר וצאת הכוכבים נדפס בבן ארי' על או"ח סי' פ"ט). בן לאא"ז ז"ל הנ"ל. נ"ע. זללה"ה. חונה בקראטינגא יע"א:

גופי הלכות

אין בין העולם הזה לימות המשיח וכו'. עיין בכללים אות האל"ף.

ויקח אברהם

אמרו חכמים אין בין העוה"ז לימות המשיח. נ"ב לב חיים ח"א סי' ל"ב דל"ד ע"ג.

יד המלך (לנדא)

אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד כו' ואינו בא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא כו' אלא לשום שלום בעולם.

זה הוא ממשנה סוף פרק בתרא דעדיות, ובקצת נוסחאות נאמר לעשות שלום ביניהם וכן העתיק מרן הכ"מ, ורבינו תפס הנוסחא האמור לעשות שלום בעולם. אמנם בכל אופן לא נאמר כל זה אלא לגבי ישראל, וכהוראת הכתוב המובא [שם] ע"ז והשיב לב אבות על בנים דקאי ג"כ רק על ישראל, אבל עמוני ומואבי מצרי ואדומי, אף דכעת המה מותרים לבוא בקהל ומשום דסנחריב בלבל כל האומות וכל דפריש מרובא פריש, בכל זאת לעתיד יתוודע לנו מי המה אלה להרחיקם מקהל ה'. ועינינו רואות בהשמדת זכר עמלק דמקרא מלא דיבר הכתוב [שמות יז, טז] כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ודרשינן במכילתא [דברים פיסקא ש"י] [בינו שנות דור ודור] ר' אליעזר אומר זה דורו של משיח שהם שלשה דורות, דכתיב [תהילים עב, ה] ולפני ירח דור דורים. ואיך יהיה מצוה זו נוהגת כלל בימות המשיח הלא גם [את] עמלק כבר בלבל סנחריב, ואיך נדע מי הוא מזרע עמלק, ואית לן למימר גם בזה דכל דפריש מרובא הוא. אלא ודאי דמשיח צדקנו יגלה לנו מי המה. ואם בעמלק דענינו נוגע לנפשות יודיע לנו בכדי לקיים העשה האמור בתורה [דברים כה, יט] תמחה את זכר עמלק, למה לא יודיע לנו את אלה דאינו גורם להם רק הרחקה לבד בכדי לקיים הלאו דלא יבוא עמוני ומואבי, ודלא יבוא מצרי ואדומי בקהל ה'.

כתר המלך

אמרו חכמים וכו' שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה ואינו בא וכו' אלא לשום שלום בעולם וכו'. ויש מן החכמים שאומרים שקודם המשיח יבא אליהו וכו'. ועיין כרתי ופלתי סוף (סי' קי) מה שביאר בזה. ונ"ל לומר כן דהנה איתא במדרש והובא בילקוט סוף מלאכי ר' יהודה אומר אם אין ישראל עושים תשובה אין נגאלין ואין עושין תשובה אלא מתוך צער וטלטול ומתוך שאין להם מחיה ואין עושים תשובה עד שיבא אליהו שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא מה כתיב אחריו והשיב לב וכו'. ונ"ל לבאר דברי ר' יהודה כן דהנה איתא פלוגתא בגמ' דסנהדרין (דף צז ע"ב) בין ר' אליעזר ור' יהושע דר"א אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין ור"י אומר בין כך ובין כך נגאלין אלא מעמיד להם מלך קשה וכו' ועושין תשובה ומפרש המהרש"א ושארי מפרשים דמחולקים בזה דר"א ס"ל דבעי דוקא דישובו תשובה מאהבה ואז גם העונות נעשו כזכויות ויגאלו ור"י אומר אף אם יעמיד להם מלך קשה ויעשו תשובה מיראה מ"מ נגאלו בתשובה כזו ואפשר לומר דר' יהודה הכא ס"ל נמי כר' אליעזר דבעי תשובה מאהבה דוקא ואומר כן ואין עושין תשובה היינו מיראה אלא מתוך צער וטלטול וכו' אך מתוך תשובה כזו אין נגאלין ואומר ואין עושין תשובה עד שיבוא אליהו היינו תשובה מאהבה דיוכלו לזכות לגאולה הוא רק עד שיבוא אליהו וא"כ לפי דברי המדרש זה צריך ודאי לבוא אליהו הנביא מקודם להשיב ישראל ואח"כ יבוא משיח אבל אם ישראל יהיו זוכין ויהיה דור שכולו זכאי ואז יבוא משיח תיכף ולא יצריך אליהו לבוא מקודם ויבוא אח"כ רק לעשות שלום במחלוקת הדינים והחכמים ויבוא לאחר ביאת המשיח וכמו שבארנו לעיל בהל' נזירות המקרא מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום היינו שנאוה יהיה אשר המבשר לא יצטרך להשיב בתשובה רק יבוא לעשות שלום בינינו ויהיה דור שכולו זכאי ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן:

קרית מלך

שבתחלת ימות המשיח תהי' מלחמת גוג ומגוג, ע"ז ג' ב' כיון שרואין מלחמת גוג כו' ועי' ירו' שביעית פ"ד ה"ח ויאות עד כדון אית תותבא לעלמא דאתי ועי' ר"ש סירליאו שם ומש"ש בס"ד. ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא כו', כ"ה בפרקי משיח באותה שעה יעוף אליהו בכל העולם ויבשר לישראל כו' גוג ומגוג יעלה בו ביום כו' ע"ש באורך.

ויש מן החכמים שאומרים שקודם כו', עי' עירובין מ"ג ב' והא לא אתא אליהו מאתמול כו' ועי' פס"ר ספל"ו קודם שלשה ימים שיבא משיח בא אליהו ועומד על הרי ישראל כו' ע"ש.

הלכות מלכים פרק יב הלכה ג

רדב"ז

בימי מלך המשיח וכו'. פרק עשרה יוחסין אמרינן משפחה שנטמעה נטמעה וא"כ קרא דכתיב ויצא מצרף בלויים וכהנים מיירי לפי שאין לויים עולים לדוכן ולא כהנים לעבודה אלא מיוחסים:

כתר המלך

בימי המלך המשיח כשתתיישב מלכותו וכו' יתייחסו כולם על פיו ברוח הקדש וכו' שנאמר וישב מצרף ומטהר וכו' ובני לוי מטהר תחלה ואומר זה כהן מיוחס וזה לוי מיוחס ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל הרי הוא אומר וכו' ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהן שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה. ונ"ל לבאר דברי רבינו כן דהנה רש"י ז"ל במס' קדושין (דף עא) ס"ל כן דר' חמא בר חנינא דאמר דהקב"ה מטהר שבטו של לוי תחלה פליגי עם ר' יהושע בן לוי דאמר שם כסף מטהר ממזרים ור' יצחק מסיים צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שמשפחה שנטמעה נטמעה פליגי כן דר' חמא ס"ל דהא דמטהר האי שמבדיל הפסולין וריב"ל ס"ל האי מטהר לאו מבדיל פסוליהן קאמר אלא מטהרם ומכשירם כולם וכן מפרש דברי רש"י ז"ל המהרש"א בחידושי אגדות והפני יהושע עיין שם. אבל רבינו משמע דס"ל דלא פליגי כלל ורק עשה פשרה בזה כן, בשבט לוי מייחס לכהן ולוי שיהיה ידוע בכהן ולוי ואם לאו מיוחס ודאי הוא מדחה אותו לישראל אבל ספק פסולים בישראל כמו ספק ממזר ועבד אם המה בחזקת כשרות ישארו בכשרותן ואמרינן שמשפחה שנטמעה נטמעה וצריך לבאר לדעת רבינו כיון דהוא ס"ל דכהנים ולוים יטהרו ויבררו האיך יפרש הקרא של מגישי מנחה בצדקה והלא למגישי מנחה לא יהיה צדקה דהמה יטהרו וילבנו בשלמא לרש"י ז"ל אליבא דר"ח ב"ח דאמר שבטו של לוי מטהר תחלה ופליג על ריב"ל ור"י עיין שם במהרש"א מה שביאר הקרא של מגישי מנחה בצדקה לדרשא אחרינא אבל רבינו דמפרש משפחה שנטמעה נטמעה מזה כר' יצחק אבל לא אמרינן זה רק על ישראל ולא על כהנים ולוים האיך יפרשו הקרא דמגישי מנחה על ישראל:

ונ"ל ליישב כן דהנה הבית שמואל כתב באה"ע (סי' ב ס"ק י"ט) וז"ל עוד נ"ל מש"ס דדוקא ממזרים ונתינים דאינן ראויין לבוא בקהל ונטמעו אין מגלין אבל חללים דיש להם תקנה להתחתן בישראל מגלים, גם אליהו הנביא לעתיד לבוא להם יגלה לכן אמר ר' יוסי ממזרים טהורין לעתיד ואיירי כשנטמעו שכן כתב הר"ן ומ"מ נקיט ממזרים ונתינים אבל חללים מגלים עכ"ל. ונ"ל לומר דרבינו ז"ל לא ס"ל כן דהנה כהן חלל הלא מותר לישא כהנת דקיי"ל במס' יבמות (דף פד) לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים וגם לענין עבודה כיון דרבינו פוסק לעיל בפ"ו מהל' ביאת המקדש ה"י דכהן חלל אף שנודע שהוא חלל לא מחלל עבודה משום זה הקרא דמייתי במס' קדושין (דף סח ע"ב) וא"כ לענין זה דעבודה לא מצריך לגלותן כיון דבדיעבד כשר עבודתן. ועיין ירושלמי פ"י דתרומות בין בקדשי בדק הבית ובין בקדשי הגבול בכולם נתרצה ורק דברי הבית שמואל לא יוכל היות רק לשיטת התוס' במס' קדושין (דף סח) שם שמביא השער המלך שם דס"ל דאחרי שהוא נודע שהוא חלל לא מרצה ועבודתו פסולה או לדעת הרמב"ן ז"ל שמביא השעה"מ שם דבודאי חלל לא מרצי רק בספק בן גרושה ובן חלוצה עיין שם וכן החללות צריך להבדיל לכו"ע שלא ינשאו לכהנים דזהו איסור אבל כהנים חללים לדעת רבינו לא נבדלים לענין עבודה ואף שצריך להבדילם ולהודיע שהמה חללים לענין זרעם דקיי"ל בת חלל אסורה לכהונה כמו שכתב רבינו בהל' איסורי ביאה פי"ט הי"ב והוא משנה בקדושין (דף עז) מ"מ לענין עבודה יש לומר דאין מבדילם ואף שלכתחלה אסור להם לעבוד מ"מ זה יעשה הצדקה שלא יבדילם מן קהל כהנים כיון דבדיעבד לא חיללו וזהו מגישי מנחה בצדקה דרק יבדל מי שאינו כהן ודאי אבל אם הוא כהן חלל ולכתחלה אין לו לעשות עבודה מ"מ כיון דבדיעבד כשר לא יבדילו. או נוכל לומר דרבינו פליג בכל עיקר הדין על זה וס"ל דכל חלל אינו מגלה לא לענין עבודה כיון דבדיעבד כשר ובין לוקח אשה דדמי היא חללים שנשתקעו כמו עבדים וממזרים ה"ה בזה אף דיש תקנה בישראל ופליגי על הב"ש ולהכי אמר מגישי מנחה בצדקה בזה הדין כמבואר:

ונ"ל לומר דלהכי אומר מנחה יותר משאר קרבנות דקיי"ל כל כהן שנכנס בפעם הראשון לעבודה מקריב מנחה דנקראת מנחת חינוך כמו שכתב רבינו בהל' מעשה הקרבנות ואומר דמגישי מנחה בצדקה בזה הדין זה העבודה ראשונה דמקריב המנחה כמבואר:

וע"פ דברי רבינו אלו יתבאר שפיר דברי הירושלמי בפ"ח דיבמות הל' ג' ובקדושין פ"ו ר' יסא בשם ר' יוחנן אמר אף לעתיד לבוא אין הקדוש ברוך הוא נזקק אלא לשבטו של לוי מאי טעמא וישב וכו' וטהר את בני לוי א"ר הושעיה בגין דאנן לוים נפסיד א"ר חנינה בריה דר' אבהו בדר"א אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא עושה צדקה ומה טעמא והיו מגישי מנחה לה' בצדקה. והמפרשים דחקו בפשט זה הירושלמי ולפי דברי רבינו נ"ל לבאר כן ר' יוחנן אמר לעתיד אין הקדוש ברוך הוא מטהר רק שבט לוי כדברי רבינו ומקשה רב הושעיה בגין דאנן לוים נפסיד כגירסת היפה מראה שם ביבמות ולא כמו שגריס בקדושין שם דלית אנן לוים, והוא דאומר כן התינח אם הוא ספק אם הוא כהן או לא אמרינן אז כיון דאין מיוחס כהן הוא דחינן ליה לישראל ואזלינן בתר רוב דהוי ישראלים אבל לענין אם ספק חלל אמאי לא ניזול בזה בתר רובא והוא הכהנים הכשרים ואמר ר' חנינא אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא עושה צדקה עמהם דאף עם שבט לוי יעשה צדקה דהחללים לא יבדלו ורק יגיד מי הוא כהן או לוי אבל החללים יעבדו כמבואר. והטעם דמחלקינן בין אי לא נודע לנו אם הוא מיוחס כהן או לוי או ספק פסולי ישראל הוא כן דבכל דבר קיי"ל דכל היכא דמספקא לנו אזלינן בתר רובא ולהכי אי לא הוי הכהן או הלוי מיוחס ודאי שדינן ליה בתר רוב דהמה ישראלים אבל הספק בפסולים נמי שדינן ליה בתר רוב והרוב כשרים הוי ולהכי נמי ספק חלל גבי כהנים שדינן בתר רובא ורוב כהנים כשרים הוי ולא חללים כמבואר:

ועוד יש לחלק בזה כמו שמחלק החוות דעת ושארי האחרונים בזה דקיי"ל ספק דאורייתא דס"ל לרבינו דהוא רק מדרבנן לחומרא ומן התורה לקולא ומחלקינן בין ספק בעשה לספק בלא תעשה וה"נ יש לומר כן דאם הוא ספק אם הוא כהן לעבוד עבודה אזי הוה ספק בעשה ואזלינן בזה לחומרא דדוקא ודאי ראוי ולא ספק ואם הוא ספק בפסולין דאז הוא ספק בלא תעשה אזלינן מן התורה לקולא ככל ספק דהוי לקולא כמבואר: והנה שם בסוגיא דקדושין (דף עא) האומר הריני נזיר אם לא אגלה משפחות יהיה נזיר ולא יגלה משפחות וציין העין משפט על דין זה שמביא רבינו ולא נמצא זה בדברי רבינו וראיתי בהתוספתא הנדפס מחדש על התוספתא דנזיר פ"א שכתב שט"ס הוא בתוספתא דבר זה שלא נמצא בשום מקום וצריך לומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר שני עיין שם. ונעלם מאתו סוגיא זו דקדושין שבארנו וצריך לבאר מאי טעמא לא הביא רבינו זה לא בהל' נזירות ולא הכא. ונ"ל ליישב כן דהנה דבר זה וכל הלכות נזירות שכתב רבינו הוא רק מה שצריכין לידע לעתיד לבוא כשיבנה המקדש. והנה הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל הביא הכא בקדושין דפסקינן כר' יוסי דאף ודאין לא יגלה אליהו ויטהרו לעתיד לבוא אף ודאי כדברי ר' יוסי שמה וא"כ ניחא דהברייתא מיירי אז בימי בית שני דאם יגלה משפחות יבדלו מהם להכי אומר דמוטב יהא נזיר ולא יגלה אבל רבינו דמיירי על לעתיד לבוא ואז לא שייך דין דגילוי משפחות דמיירי לענין ממזרות שאינן מגלין רק לצנועין דאז יטהר הכל לעתיד לבוא ולהכי שפיר השמיט זה כמבואר ודוק:

[מהשמטות] הבאתי דברי האחרונים שחידשו לחלק בספק דס"ל לרבינו דהוא מן התורה לקולא הוא רק בספק לא תעשה אבל ספק בעשה מודה רבינו דאזלינן לחומרא דהתורה לא דברה רק בדבר ברור לא תעשה ברורה או עשה ברורה. הנה מצאתי לזה מסייע בדברי רבינו הרשב"א ז"ל שכתב חילוק זה במס' יבמות (דף מ ע"א) וז"ל תמיה לי אמאי שבקיה ללא תאפה חמץ דנקט ברישא והיה לו לומר אי לאו מצה היא לא תאפה חמץ אמר רחמנא, וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור וחלוט אפילו תמצא לומר שאינה מצה חמץ ברור אינו להכי נקיט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה עכ"ל. והוא ממש כמו שחידשו בזה האחרונים דעל לא תעשה אמרינן דהתורה אמרה ברורה וכן עשה הוא בדבר ברור דוקא כמבואר ודוק:

מרכבת המשנה (חעלמא)

זה מיוחס כהן וכו'. מבואר מזה דבזמן משיח הותר ממזרות פסולי קהל דמשפחה שנטמעה נטמעה אבל איסור חללות פסולי כהונה במקומה עומדת ובזה יומתק נבואת יחזקאל בהפטרת אמור ואלמנה וגרושה וכו' לא יקחו הכהנים כי אם בתולות מזרע ישראל וגו' והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו וחז"ל דרשו מכהן מקצת כהן ר"ל הדיוט ולפ"ז דחוק לשון והאלמנה אשר תהיה אלמנה אלא דלכהן מיוחס אסור ליקח אלמנת אדם משום חשש חללה ודוקא אלמנה אשר תהיה להבא אלמנה מכהן מיוחס יקחו ויומתק נמי דוקא בתולה מזרע ישראל דאין חללה אלא מאיסורי כהונה וחשש ממזרות שרי משא"כ בתולה מזרע כהן שאינו מיוחס אסור משום חשש חללות ודוק ובדרושים הארכתי כן יזכנו השם לביאת המצרף.

קרית מלך

הרי הוא אומר ויאמר התרשתא כו', סוטה מ"ח ב' ויאמר התרשתא כו' כאדם שאומר לחבירו עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד.

הלכות מלכים פרק יב הלכה ד

רדב"ז

לא נתאוו החכמים והנביאים וכו'. כבר האריך רבינו בכיוצא בזה בהלכות תשובה פרק תשיעי:

הגהות עמק המלך

כדי שיזכו לחיי העוה"ב. וכ"כ בפ"ט מהל' תשובה. ותימה לי דהא ודאי החכמים והנביאים שנתאוו לימות המשיח בשביל התורה והמצוה לא בקשו עוד לזאת תכלית שני דהרי זה משמש ע"מ לקבל פרס ולנביאים ולחכמים הלא יפה שעה אחת בתורה ובמעשים טובים בעולם הזה. והאלהים יאיר עינינו במאור תורתו וחכמתו ונפלאות בם נחזה:

הלכות מלכים פרק יב הלכה ה

אור שמח

ובאותו הזמן לא יהיה שם כו', וכל המעדנים מצויין כעפר:

כוון שלגודל תשוקתם במושכלות ובמעשה הצדקה והיושר לא ירגישו נועם במעדנים, רק יהיה בעיניהם הכרחי ובחשיבותו כעפר, שתכליתו אינו רק להסיר המונעים, וכדברי רבינו שם. וכתב עוד רבינו וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, וכוון בזה, שבעת אשר ההשגות שבכח המורכב מחומר ונפש להשיג אינן מבוררין, אז עלול לצאת גם לחקור אף במה שנמנע מהשגת האנושי להשיג, אבל בהשיגו מה שבכח האדם להשיג על אמיתתו בלא שבושים וספיקות אז יבין מה שאינו יכול להשיג, ולא יתפרץ מגבולו לחקור במה דמופלא ממין האנושי, וכמו שאמרו (חגיגה י"ד ע"ב) בד' שנכנסו לפרדס, שמפני שצפייתו היתה בהטעה לכן יצא מגבול ההשגה לבקש מה שא"א להשיג רק בהתפרד הנפש מהחומר, וזה שאמר הכתוב ומלאה הארץ דעה, שהדעת יהיה על בוריו, בלא שום סכסוך וספק, ויהיה כמים לים מכסים, שממלאים את הים ואינם מתפרצים חוץ לגבולם, שע"ז הפליגו בכתובים ובמדרשים שאינם יוצאים מגבולם, וחוק שם לים ויסך אותו בדלתים (איוב ל"ח, ח'), כן יהיה מעלת האדם אז, שלא יתפרצו מגבולם, לסיבת ידיעתם מה שבכח האדם באמת, וזה ומלאה הארץ דעה את ה' כו', ודוק:

כל הפרק הזה מבואר היטב בפירוש המשנה לפ' חלק:

יד המלך (לנדא)

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד.

כוונת רבינו בהלכה זו הוא דכאשר יוסר קנאת איש מרעהו והטובה תהיה כל כך מושפעת עד שהעמל והיגיעה לרדיפת אסיפת ההון לא יוסיפו עוד לענות אותנו, ויהיה לבות בני אדם כולם ברורים שפה אחת ודברים אחדים רק בידיעת השם ב"ה ועבודתו, אזי ממילא לא ירעבו ולא יצמאו כי תמיד ישבעו בצחצחות נפשם. ואנו רואין במשה רבינו ע"ה [שמות לד, כח] דכל אותן ארבעים יום אשר היה עם ה' לחם לא אכל ומים לא שתה, דגם כחות גופו היו מתעדנים ומתענגים מהנחת והשמחה אשר היה לו מההשגות עליונות הטהורות והזכות, וכמו שהארכתי בענין זה בהלכות יסודי התורה פ"ז הלכה ו'. ואמרו חז"ל [תענית יא, א] ביושב בתענית דאם התענית מצער לו נקרא חוטא, וכאשר אין התענית מצער לו נקרא קדוש. והכוונה הוא דאם אין התענית מצער ליה אזי זה הוא לו לאות כי נפשו מטוהרה ולא גושמה בתאות החומריות כל כך עד שאינו חפץ כי אם המעט מאכל ומשתה המוכרחים אליו במטע ההכרחים אשר בהבריאה ולכן נקרא קדוש. וזהו שכתב רבינו וכל המעדנים יהיו כעפר, דכיון דכל המעדנים איננם בתכונתם הכרחים בחוקי חיי האדם, לכן כאשר יטהר ויהיה נקי מכל דופי של תאות הגופנים אזי ממילא ימאס ויקוץ כל כך כל המותרות עד שכל המעדנים יהיו אצלו כעפר.

שם. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר [ישעיה יא, ט] כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

הנה במה דפתחתי אסיים, דלא כתיב ומלאה הארץ חכמה רק ומלאה הארץ דעה. ומשום דהגם דהחכמה הוא מהכחות נשגבות היותר טהורות ויקרות, והיא תזכך ותעלה את הנפש למעלה למעלה לאין שיעור, בכל זאת אין הכח הזה כח עצמי מוכרח באדם רק כח מעלה אשר בחסד ה' על ברואיו נתן הכח והיכולת בבני אדם להשיגה. וכמו דהגבורה אין כח עצמי מוכרח באדם, כמו כן הוא גם עם מעלת החכמה וכדומה בזה עוד הרבה מעלות שונות אשר זוכים בהם הרבה בני אדם, יש אדם זוכה לשם טוב, ויש אדם אשר חננו ה' למצוא חן בעיני כל רואיו, ולמטה מזה מעלות עושר וכבוד אשר נישאים ונגבהים בהם אדם אחד יותר מהשני, ואולם אין כל אלה כחות עצמיים המוכרחים לעצם האדם. כי אם היו כל אלה כחות הכרחיים באדם היו כל בני אדם שוים בהם, והיו כולם חכמים כולם נבונים, ועינינו הרואות כי לא רבים יחכמו, וכמו כן כל המעלות כולם מעט מעט נמצאים אחת הנה ואחת הנה באדם אחד מני אלף, וזה הוא לנו לאות כי כל המעלות איננם הכרחיים באדם. רק האדם אשר חננו ה' בחכמה ועושר וכבוד אזי משלחן גבוה זכה יתרון זה להשיג מעלות האלה שכם אחת יותר על הכחות המוכרחים אליו בחק הבריאה, ולכן אין מקום לומר על האיש אשר נפשו חסר מהמעלות האלה דהוא בעל חסרון על ידי כך. ופחיתות הכסיל וגירעון ערכו אשר מצינו בו בכל המקומות אין בכוונת תיבה כסיל היפוך חכם, רק היפוך בעל דיעה ישרה, וכמו שנאמר [משלי א, כב] וכסילים ישנאו דעת, [ורוב פסוקי קהלת מורים על זה]. וכיון דשלילת החכמה אין שלילתה חסרון רק הויותה היא השלמה יתירה באדם אשר זכה להשיגם על כן אין זה בחק כלל ליעד עליה כי תמלא הארץ חכמה ויהיה יד כל אדם שוים בו, לא כן הדיעה דהוא הכרחי וכח עצמי באדם והאדם אשר חסר נפשו מדעת גם לבו חסר ואומר לכל סכל הוא.

והרואה בעינים פקוחות יראה דכל התוכחות הנמצאים בנביאים על חסרונות הכללי כולם נאמרים רק על הדעת, וכאמור [ישעיה ה, יג] גלה עמי מבלי דעת, וכן נדמו עמי מבלי הדעת [הושע ד, ו], ונאמר [שם] כי אתה הדעת מאסת (על כן) ואמאסך מכהן לי, לא כן בחכמה לא מצינו ענינה בכל המקרא רק דרך מעלה ויתרון אבל לא על דרך תוכחה ואיזה עונש על חסרונה. והא דמצינו בפרשת האזינו [דברים לב, ו] עם נבל ולא חכם, וכן בהושע (י"ג ג') הוא בן לא חכם, אין הכוונה של תיבת חכם בשני מקומות האלה להוכיח את ישראל על חסרון חכמה הכללית, רק דהכוונה של תיבות חכם במקומות האלה הוא על ענין ראית אותו ענין פרטי, דהנביא הוכיחם על אשר לא ראו את העתיד, וכמו שנאמר [הושע יג, יג] בן לא חכם כי [עת לא יעמוד] במשבר בנים, וכאלו היה אומר בן לא ראה כי יבואו במשבר בנים, רק מחמת דראיה זו היא על העתיד על כן הושאל בזה תיבת חכם במקום תיבת רואה, וכמו שאמרו [תמיד לב, א] איזהו חכם הרואה את הנולד. וכמו כן עם נבל ולא חכם [דברים לב, ו], הכוונה הוא ג"כ דלא ראו כי השם ב"ה הוא אבינו עושינו ויוצרינו, וכאמור אחריו הלא הוא אביך הוא עשך ויכוננך, וכן משמעות תרגום אונקלוס שם.

וכיון דכח הדעת הוא כל כך הכרחי וכח עצמי באדם הרי בודאי בראשית הבריאה כמו דהוכן לאדם כל כוחותיו ההכרחיים כמו כן הוכן גם כח זה לכל אדם בשוה ויד כל אדם בו. רק הואיל דיראת ה' הוא ראשית דעת לכן כאשר ירע אדם את מעשיו ויקשיח לבו מיראתו יתברך מקפח בזה גם את דעתו. ואולם לעתיד כאשר יסיר לב האבן מקרבינו וסרה קנאת איש מרעהו והתאוה והכבוד המדומה יבער מקרבינו, אשר שלש אלה הקנאה והתאוה והכבוד אך הם לבדם המה בעוכרינו, אז ממילא יזכה כל אחד בחלקו של כח הדעת אשר הוכן לו בהבריאה. וכיון דהכח הדעת אשר נטע ה' בלב כל אדם בעת הבריאה אינו רק לדעת דברי אמת וצדק, וכמו כל שאר הכוחות אשר הוכנו לאדם בבריאתו דכולן פעולתם החפשי רק על אדני אמת הוטבעו, על כן יעד לנו הכתוב [ישעיה יא, ט] לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי ומלאה הארץ דעה את ה'. דכאשר לא ירעו ולא ישחיתו בני אדם מצדם את כח הדעת אשר חנן ה' לכל אחד בכחו אז ומלאה הארץ דעה את ה'. דכיון דתרבה הדעת אשר ראשית נטיעתה בכח כל אדם הפרטי הוא רק על דבר אמת וענות צדק אז ממילא גם בכללי יהיה הכח הידיעה הזה מלוא כל הארץ, ויטו כולם שכם אחד רק לעבודת השם ב"ה וידיעת שמו יתברך, וכנאמר [במדבר יד, כא] ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ.

קרית מלך

ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב כו', עי' תנחומא תרומה סוף סימן ז' ובאותה שעה ישראל יושבים בהשקט ובטח בעולם כו'.

ולא מלחמה כו', שבת ס"ג א' הן בטלין לימות המשיח כו' ועי' שמות רבה פט"ו סי' ו' כתו אתיכם כו' ובתדא"ר פ"ב לא חטא ולא עון ולא מכות ולא מרדות אלא כל א' וא' משמח בחכמתו ובתבונתו ובפסיקתא רבתי ס"פ ל"ג בימות המשיח כו' השם גבולן שלום כו' ובתדא"ר פט"ז יהיו כל ישראל צדיקים כו' ויבואו למקרא למשנה כו'.

וכל המעדנים מצויין כעפר, עי' שבת ל' ב' עתידים אילנות כו' עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת כו'.

ולפיכך יהיו ישראל [בכ"י ליתא תיבת ישראל. רד"ש] חכמים גדולים כו', במדבר רבה ספט"ו ולעוה"ב כל ישראל נעשין נביאים שנאמר והי' אחרי כך אשפוך את רוחי כו' ובדברים רבה ספ"ו לע"ל כו' אני מחזיר שכינתי ביניכם מנין שנאמר כו' כולכם זוכין לתורה כו' ובאיכ"ר פ"ג סי' ע' בג' מקומות מצינו רוה"ק סמוך לגאולה כו' ובשו"ט פי"ד לעוה"ב שניהם מתקיימין כו' ונתתי לכם לב חדש כו' אשפוך את רוחי כו' ושם פקי"א לפי שהקב"ה מגלה סודו לישראל כו' נקראו נביאים כו' וא"צ שילמדם כו' וע' תנחומא ס"פ חיי שרה לעוה"ב כולם יהיו צדיקים כו' ומקץ ס"ס ב' בעוה"ז היתה הנבואה ביחידים אבל לע"ל על כל אדם כו' ובס"פ עקב לעוה"ב אני עוקר יצה"ר כו' ולא ילמדו עוד איש את רעהו כו' ושופטים סי' י' ותהיו כולכם ראשים לתורה.

וישיגו דעת בוראם כו', עי' זוה"ק מה"נ וירא קי"ג ב' וישיגו בנ"א דעה שלימה שנאמר כי מלאה הארץ דעה כו' זהו דעת הבורא יתברך ושם ק"ל א' במה"נ ק"מ א' במה"נ ע"ש.

שנאמר כי מלאה הארץ דעה כו', עי' מכילתא בשלח פט"ו כ' לדעה זו רוח הקדש שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.