שינויים

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נוספו 71,938 בתים ,  22:51, ב' באייר ה'תשע"ו
שורה 1: שורה 1:  
==הלכות תשובה פרק ח הלכה א==
 
==הלכות תשובה פרק ח הלכה א==
 +
 +
===הגהות מיימוניות===
 +
[א] הא לך דברי הרב ר' משה ב"ר נחמן ולשונו אשר כתב על דבר זה בשער הגמול וזה לשונו. צריכין אנו לחוש ולפרש דברי הרב הגדול רבינו משה בן הרב הדיין רבינו מיימון זצ"ל אשר כתב בספר המדע שכר הצדיקים היא שיזכו לנועם זה וכו' עד אינה זוכה לחיי העוה"ב. עוד כתב רבינו ז"ל הנקמה שאין נקמה למעלה הימנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן חיים וכו' כדלקמן בפ' זה עד והפסד שאינו חוזר לעולם כל אלו דברי הרב ז"ל. מי שרואה דברים הללו לבו נוקפו שמא נטה דעת הרב ז"ל לומר שאין עונש ויסורין לנפש החוטאת ולא תשיג אותה צער כדעת חיצונים ח"ו, אלא דברי הרב ז"ל על סוף האבדון ועל הכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה והוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שהביטול הזה מלבד שנתיסרה תחלה בעונשי גיהנם ויסורים שבו יש עונש גדול ואבדון חמור לפי שאבדה הנועם הגדול שהיתה ראוי לה מצד שהיא בריה זכה שלוקחה ממקום הכבוד כמלאכים או למעלה מהן והוא זכות הצדיקים ומעלתן שהן זוכין לה כמו שפירש הרב ז"ל וכמו שאנו עתידין לבאר. ואף על פי שלא פירש הרב ז"ל כל צורכו בביטול זה שיהיה מתוך דין ויסורים יש ראיה ללמד עליו זכות שהרי כתב בפ' אחר מפרקי ספר הנזכר כל הרשעים שעוונותיהן מרובין דנין אותן כפי חטאותיהן ויש להם חלק לעוה"ב ואף על פי שחטאו שנאמר ועמך כלם צדיקים וכו' עד ואלו שאין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם לעולם ולעולמי עולמים המינים והאפיקורסים והכופרים בתורה וכו'. הרי שהפריש בין חייבי כרת ובין הנדון ברשעו ולבסוף יש לו חלק לעוה"ב הא אין הכוונה אלא כמו שפירשנו ע"כ לשון הרמב"ן. ועוד נ"ל להביא ראיה לדבריו שכן דעת רבינו המחבר ז"ל מאשר כתב למעלה בפ"ו וז"ל יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו על כל חטאו בעוה"ז בגופו או בממונו או בבניו הקטנים וכו' ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעוה"ב ואין לעובר עליו שום נזק בעוה"ז ויש חטא שנפרעין ממנו בעוה"ז ולעוה"ב, הרי כתב שיש שם פרעון לעוה"ב, ועוד דאטו היה דעתו שאין חילוק בין מי שעבד עכו"ם כל ימיו למי שעבר על עבירה אחת כגון שאכל כזית חלב או עבר שאר עבירות מחייבי כריתות לרוב תאותו ותגבורת יצרו חלילה וחס ובזה איני צריך להאריך אך גלוי ומפורסם הוא בכל דבריו שאינו כן ותאלמנה שפתי שקר הדוברים על צדיק עתק. וצורנו יאיר עיניו בתורתו:
 +
 +
[ב] וז"ל הרמב"ן ז"ל אשר כתב בזה ותשכיל כי הכריתות הנזכרים בנפש בטחון גדול הוא בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות כי באומרו ונכרתה הנפש מקרב עמה ונכרתה הנפש ההיא מעמיה יורה כי נפש החוטאת היא תכרת בעונה ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות בזיו העליון ולכך הוא מפרש הנפש ההיא עונה בה כי בעון אשר הוא בה יכריתנה. וטעם זה הענין כי נשמת אדם נר ה' אשר נפח באפינו מפי עליון ונשמת שדי כמו שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים הנה היא בעניינה לא תמות ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סבת הוייה והפסד כמורכבים אבל קיומה ראוי והיא עומדת לעד כקיום שכלים הנבדלים ולכך לא יצטרך הנה לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי. והוא הלשון שתפסה בהם התורה כרת כענף הנכרת מן האילן והוא שאמרו חכמים ז"ל מקרב עמה ועמה שלום כי הכרת של נפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו והן עמה שהן בשלום, וכבר פירשתי שכל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתים מן הנסים הנסתרים ובדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסיי ולא הבטיח בקיום שהוא ראוי עכ"ל בפ' אחרי מות:
 +
 +
===כסף משנה===
 +
[א] מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'. בסוף פ"ק דקידושין (דף ל"ט: מ'. ובסוף חולין קמ"ב.) מימרא דר' יעקב:
 +
ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו וכו'. ממ"ש רבינו כאן וגם ממה שכתב להלן הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה וכו' נראה שאין שום עונש וצער אחר לרשע אלא הכרת הזה בלבד. ודבר זה אינו לא כפי דברי תורה ולא כפי דברי רז"ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת ואין התורה מחייבת כרת לכל אדם. ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש. ועוד לדעת זו עשית את העובר על כרת אחת ואפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים שוים בדיניהם וזה דבר הפך הדעת והפך התורה. וכתב הרמב"ן ז"ל שח"ו לא עלה דבר זה על דעת רבינו ז"ל אלא דבריו ז"ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורין גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם שהוא זכות הצדיקים ומעלתם. וכ"כ כתב לעיל פרק ג' כל הרשעים שעונותיהם מרובים דנין אותם כפי חטאם ויש להם חלק לעוה"ב ואלו שאין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתים ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו', הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנידון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חילוק יש אלא דעתו כדפרישית, עכ"ל:
 +
מפי השמועה למדו הכרת בעוה"ז וכו'. בפ' ד' מיתות (סנהדרין ס"ד:):
 +
 +
===לחם משנה===
 +
[א] הטובה הצפונה לצדיקים וכו'. רבינו סובר דעוה"ב ותחיית המתים תרי מילי נינהו ועוה"ב הוא אחר המות ותחיית המתים אח"כ שיחיו המתים. והרמב"ן ז"ל ואחרים חלקו עליו ואמרו דתחיית המתים הוא עוה"ב והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפ' חלק (דף צ' א) על מתני' דהאומר אין תחיית המתים מן התורה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק לעוה"ב. וכמ"ש הרב בעל עקרים במאמר רביעי פ' ל"א והוא ז"ל תירץ שם דיש שני מיני עוה"ב אחד אחר המות קודם תחיית המתים ואחד אחר תחיית המתים ולשני אלו קראו עוה"ב. ובזה תירץ קושיא זאת כמו שמבואר שם. ועדיין קשה לי קושיא אחרת על רבינו דא"כ דמוקי האי קרא לעולם שכלו טוב ולעולם שכולו ארוך בעוה"ב. ובגמ' סוף חולין (דף קמ"ב א) אמרינן תניא דבי ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וכו' בשילוח הקן וכו' הרי שאמר לו אביו וכו' היכן אריכת ימיו וכו' אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכלו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב, ע"כ. ובשלמא לשאר המפרשים שפירשו דהאי קרא בתחיית המתים ועוה"ב חדא מילתא נינהו י"ל דה"ק ודאי דמהאי קרא תוכל ללמוד שיש תחיית המתים דאל"כ איך אמר והארכת ימים והלא לא שייך אלא באדם החי ולא שייך לו אריכות ימים אחר המות לכך ודאי הוי הן בעודו חי והיכן הוא אריכות ימיו אלא ודאי שעתיד לחיות, אבל רבינו שפירש האי קרא בעוה"ב א"כ איך קאמר ר' יעקב שמכאן נוכל ללמוד דיש תחיית המתים דלמא תחיית המתים ליכא והאי קרא לא הוי אלא לעוה"ב שהוא הבא לאדם אחר המות. וכבר אפשר לומר דרבינו מוקי קרא דלעולם שכלו טוב לעוה"ב וקרא דכולו ארוך לעולם התחייה דשם שייך אריכות ימים ומשם נלמוד התחייה. אבל הלשון שכתב כאן למען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב וזהו העוה"ב וכן לקמן בפ"ט משמע דס"ל דוהארכת ימים נמי איירי בעוה"ב ולכך צ"ע:
 +
 +
===אור הישר
 +
[א] מפי השמועה למדו הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעוה"ז אינה זוכה לחיי העוה"ב אלא גם מן העוה"ב נכרתת. עי' כ"מ פ"א ה"ב מהל' מילה.
 +
 +
===בארות המים===
 +
[א] הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העוה"ב והיא החיים שאין מות עמהם וכו' הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך וכו' מפי השמועה למדו למען ייטב לעולם שכולו טוב וכו' וזהו העוה"ב. והקשה הר"ב לח"מ לפי דברי רבינו דמוקי האי קרא דלמען ייטב לך לעוה"ב והרי אמרינן בגמ' סוף חולין דף קמ"ב וז"ל תניא אמר רבי יעקב אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצידה שאין תחיית המתים תלוי בה בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וכו' הרי שאמר לו אביו עלה לבירה וכו' היכן אריכות ימים של זה אלא למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך וכו' ע"כ ולפי דברי רבינו שמפרש דהאי קרא מיירי בעוה"ב א"כ מהיכא פשיט ליה תחיית המתים מהאי קרא דילמא תחיית המתים ליכא והאי קרא לא הוי אלא לעולם הבא שהוא הבא לאדם אחר המות ונדחק לתרץ דשמא רבינו מוקי האי קרא דלעולם שכלו טוב לעוה"ב וקרא דכולו ארוך לעולם התחייה דשם שייך אריכות ימים אבל הלשון שכתב וכו' וצ"ע יעו"ש.
 +
 +
ולענ"ד נראה דרבינו ס"ל דמאי דאמרינן עוה"ב הוי בכלל תחיית המתים דתחיית המתים מיקרי נמי עוה"ב ועוה"ב הוי אחר המות דהיינו גן עדן לצדיקים וגהינם לרשעים לתת שכר טוב לאלו ולאלו עונש ופורענות לפי גודל רשעותם וכמו שביאר הכל רבינו בפרקים הקודמים ותחיית המתים הוי אחר עוה"ב דהיינו אחר שיקבלו אלו שכרם ולאלו עונש יחיו המתים וישוב נפשם אל גופם כאשר בתחלה ויקיצו וירננו שוכני עפר ואלו החיים הם שאין מות עמהם ואז ילך האדם אל בית עולמו א"כ זאת התחיה שפיר מיקרייא עוה"ב וקרא דלמען ייטב לך והארכת ימים לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך מיירי בין בעוה"ב בין בתחיית המתים דאפילו לעולם הבא דהיינו עולם הנפשות שייך לומר נמי והארכת ימים כמ"ש הכתוב והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים אך דתחיית המתים הוי לנפש ולגוף אף על גב דהוו ענינים מחולקים מ"מ הכל הוי ענין אחד והוא היודע ועד איך יהיה ואין לנו עסק בנסתרות וכבר רבינו ז"ל האריך בביאור זה בכמה מקומות ואחד מהם בפרק חלק בפירוש המשנה דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב יעו"ש ויתורץ נמי בכל מה שהשיג עליו הראב"ד בפ' זה.
 +
 +
 +
===ביאור חדש מספיק===
 +
[א] הטובה הצפונה לצדיקים וכו'. בכאן מוכרחים אנו לצאת מגדרינו ולהרחיב הדבר בביאורנו הקצר, כי בעלי דתנו האמתיים נחלקו דעותיהם ביסוד האחד עשר בכמות ובאיכות, היינו בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצות שצונו בהם הש"י ע"י משה רבינו ע"ה, וברעה שתמצא אותו כשיעבו' עליהם. וכשיעיין המעיין הטוב בספרי רבי' ז"ל בפירושיו ובחבוריו יראה שדעתו נכונה וראוי ומחוייב מצד השכל ומסכים אל מה שנמצא בתורתנו הקדושה והתמימה, והוא שהם ד' זמנים חלוקים זה מזה לקבלת הטוב, לצדיקים גמורים בעה"ז שכר טוב כפי מעשיהם ועיקר השכר הטוב הוא רוחני ולנפש בלבד בעה"ב, ר"ל העולם שהוא בא לאדם אחר המות מיד כשתפרד הנפש מן הגוף שאין בו לא אכילה ולא שתי' וכו', וכן אמרו חז"ל צדיקים יושבי' ועטרותי' בראשיהם ונהנים מזיו שכינה, ר"ל באמרו ועטרותיהם בראשיהם השארות הנפש בקיום המושכל להם, ואמרו ונהנים מזיו שכינה ר"ל שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת ית', וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו. עוד יש שכר אחר גשמי לעה"ז לימות המשיח וזה בתחיי' המתים שיחיו אז הצדיקים והתועלת הגדול אשר תהי' באותם הימים הוא שננוח משעבוד מלכיות שהוא מונע אותנו מעשיית המצות כלם, ותרבה החכמה כמ"ש כי מלאה הארץ דעה, אבל מ"מ ימותו אחר שיחיו וישובו לעפרן ויזכו אז הנשמות ההן במה שהשיגו בחיים השניים ההן להתענג במדרגה יותר גדולה בעה"ב ממה שהי' בה קודם התחיי'. ושכר כל אחד מתחלף לאחר יש מי שיזכה לקבל שכרו בכלן, ויש מי שיזכה לקבל שכר בעה"ז בלבד והם הרשעים שמשלמים להם שכר מיעוט המעשים טובים שבידם בעה"ז כדי להענישם לעה"ב, ויש צדיקים שלא יזכו לקבל שכר בעה"ז ויזכו לחיי העה"ב מיד אחר המות בלבד ולא לת"ה, ויש שיזכו גם לתחיית המתים, ויש שיזכו לימות המשיח ג"כ. ונרא' שזהו מה שנזכר בתפלת יוצר של שבת אין ערוך לך ואין זולתך אפס בלתך ומי דומ' לך. ופירושו מיד מתקני התפלה אלו ד' לשונות על הד' זמנים החלוקים לד' מיני שכר ואמר אין ערוך לך ה' אלהינו בעה"ז אין זולתך מלכנו לחיי העה"ב, ואלו השני זמנים הכוללים לקבוץ השכר, ואח"כ פירשו מבחר השכר שבעה"ז שהזכיר ראשונה ואמר אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואח"כ מבחר השכר שבעה"ב אחר המות שהוא בת"ה. והזכיר אחר העה"ז העה"ב לפי שהוא מיד אחר המות לכל אחד ואח' קודם ימות המשיח ותחיית המתים. וכמו כן העונש להעובר והחוטא כל אחד כפי רשעו והכל בדין ובמשפט צדק. ומ"ש רבי' מפי השמועה למדו למען כו' בקידושין ובחולין לבסו' מימרא דר' יעקב: מפי השמוע' למדו הכר' בעה"ז וכו'. בסנהדרין סו' ד' ס"ד וע"ל בהיל' ה' מ"ש בכ"ז בס"ד:
 +
 +
===בן ידיד===
 +
[א] הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העוה"ב וכו' הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך וגו'. עיין להר"ב לח"מ ז"ל מה שהקשה על רבינו מההיא דסוף חולין. ולענ"ד נראה ליישב דרבינו ודאי מדבר בעוה"ב דאחר המות ואחר התחיה וסבירא ליה דבזמן התחיה יעמדו בלבושיהם ועתידין לעמוד בגוף ונפש חיים ונצחיים בעוה"ב משא"כ בעוה"ב דאחר המות דאינו אלא נפש בלא גוף וכמ"ש הר"ב לח"מ ז"ל עצמו לקמן וא"כ שפיר קאמר רבינו הטובה הצפונה לצדיקים וכו' והוא גם על עולם שאחר התחיה ועל אותו עולם הוא דקאמר הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך וגו' ושפיר קאמר ר' יעקב בסוף חולין שתחיית המתים תלוי בה דכיון דכתיב למען ייטב לך וגו'. והארכת ימים משמע דלגוף ממש קאמר לך והארכת דיקא ואין זה אלא בעולם שאחר התחיה כן נ"ל.
 +
 +
ועיין להר"ב מעיל שמואל ז"ל בסי' מ"ח מה שהאריך לתרץ לקושית הר"ב לח"מ ז"ל. ולענ"ד אי אפשר לומר כן דהן אמת דרבינו לא ס"ל כר' יעקב אלא כמתני' דקידושין דמטיבין לו בעוה"ז וכמו שכתבתי בעניותי למעלה. אך מ"מ קשה דר"י מעשה חזא כמ"ש בש"ס ומה יענו רבנן ורבינו, עוד קשה דהאי קרא דמייתי רבינו הוא הנאמר גבי שלוח הקן ובשלוח הקן בהדיא אמרינן התם בקידושין דליכא ביה טוביות בעוה"ז כמו כבוד אב ואם ואינך דמס' פאה עי"ש. ועוד דכי קתני אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז הוא דנפקא ליה מדכתיב השכר בכפל יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ימצא חיים וכו' וכן כולם לפיכך דרשו חד בעוה"ז וחד בעוה"ב. וא"כ ה"נ אם איתא דדרשינן הכי הכי הו"ל למימר למען ייטב לך בעוה"ז והארכת ימים בעוה"ב לא לומר כר"י ממש לעולם שכולו טוב לעולם שכולו ארוך. אשר על כן הנראה לענ"ד נכון הוא דודאי רבינו כרבנן ס"ל ולא כר"י ובההוא עובדא אל דעות ה' הוא יודע למה נפל ומת ודילמא מהרהר בע"ז הוה. והן אמת דרבינו ס"ל דשכר מצוה בהאי עלמא איכא מ"מ אינו אלא הטבה להכנה כדי שיקיים מצוות יותר ועיקר השכר הוא לעוה"ב וכמ"ש רבינו לקמן בפ"ט. אבל שכר מצות להגין מן ההרהור לרבנן ליכא. והאי קרא דמייתי רבינו הוא הנאמר בשלוח הקן דגם לרבנן כולו הוא לעוה"ב ואין לו פירות בעוה"ז וברור ודוק.
 +
 +
===דברי ירמיהו===
 +
[א] הטובה הצפונה וכו' עד סוף הפרק. עי' במדרש תנחומא ויקרא בהמכונה כבר היה לעולמים שם נמצא הרבה כלשון רבינו עיין שם וצ"ע.
 +
מ"ע אחת והיא לקרות ק"ש פעמים ביום. הנה דעת רבינו להלכה דק"ש דאורייתא וכ"כ בסה"מ עשה י' וכבר נתבאר משפטי מצוה זו במסכת ברכות דף ט"ז דק"ש דאורייתא וכתוב בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים זמן לתפילה וכו' עיין שם ועיין בפר"ח או"ח סימן ס"ז ובס' שאגת אריה סי' א':
 +
 +
===זיו משנה===
 +
[א] הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העוה"ב וכו'. עיין במפרש מה שהביא בשם הרמב"ן בכוונתו, ועיין בהשגות הראב"ד ובכ"מ ולח"מ מה שהבינו בכוונת רבינו בזה. ואענה גם אני חלקי בזה ואומר דאם נאמר כהבנת הכ"מ והלח"מ בדעת רבינו דס"ל דרב דאמר העוה"ב אין בה לא אכילה ולא שתיה, קאי על עוה"ב שאחר המות שהיא עולם הנשמות, וכי בעוה"ב הזאת הוא דאיירי בכל הפרק הזה, ושאין עוה"ב אחרת חוץ מזו לדעתו ח"ו, ודאי נתלה בוקי סריקי ח"ו ברבינו מאור עינינו ע"ה, שא"כ יהיה מבואר דעתו שאין עונש אחר לרשעים חוץ מזו, מה שיאבד מהם זה הגמול שזה הוא רק דעת הכופרים ח"ו, מה שרבינו בעצמו ביאר דבריו בכמה מקומות לעיל שכל רשע דנין אותו כפי רשעו כמ"ש הרמב"ן בזה, ועוד דא"כ מאי משמיענו רבינו בהל' ב' דהעוה"ב אין בה גוף, פשיטא דהלא הגוף נתון בקבר ורק רוח האדם העולה היא למעלה, וגם רב דאמר העוה"ב אין בה לא אכילה ולא שתיה ולא שינה, ורבינו מעתיק דבריו, ג"כ מאי השמיענו בזה פשיטא דהגוף הנתון בקבר בלא חיות לא יאכל ולא ישתה, והנשמה אשר בגן עדן אינה צריכה לאכל ולשתות.
 +
אמנם נראה דדעת רבינו הוא ג"כ כדעת הראב"ד וכדעת הרמב"ן וכדעת כל שלמי אמוני ישראל, וכן הבין מפורש הרמב"ן בדברי רבינו, דהעוה"ב דאיירי ביה בכל הפרק כוונתו הוא להעוה"ב שלאחר תחית המתים, ועליה הוא דאמר רב וכן רבינו דאין בה לא אכילה ולא שתיה וכו', ודייק מינה רבינו שאין בה גוף, ותדע שהרי אמר בסוף פ' ט' והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העוה"ב, ואי העוה"ב שאחר המות הרי יהיה לה הפסק גמור בתחיית המתים, אלא על כרחך דאיירי בשני פרקים אלו רק בהעוה"ב שלאחר תחיית המתים, ומ"מ לא קשה עליו כלל קושיות הראב"ד בכל השגותיו בזה הפרק, דדעת רבינו הוא זה לענ"ד דהלא אמרו שתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב, והאי חד חרוב ודאי הכוונה הוא שתחרב מגשמיותה, ור"ל שיזדככו הגופות הגשמים כ"כ עד שיתהפכו לרוחניים גמורים, וגופות הצדיקים יזדככו ויתהפכו לנפשות, וזהו דאמר שפיר העוה"ב אין בה גוף, ר"ל גוף גשמי שיצטרך לאכול ולשתות דברים גשמים, דאף שיעמדו כל הגופים בתחית המתים כמו שהם בגשמיותם, עם כל זה אח"כ באלף השביעי יתהפכו כולם לנפשות רוחניים, וזהו דאמר רב העוה"ב אין בה לא אכילה ולא שתיה וכו' ונהנין מזיו השכינה, דר"ל שגם הגוף מתאחד עם נפשו כאחד ממש כי גם הוא יתהפך לרוחני ולא יצטרך לא לאכול ולא לשתות רק יהנה מזיו השכינה.
 +
ומה שאמר רבינו שהעוה"ב הוא מצוי ועומד גם עתה, הרי בפשוטא ניחא לפ"ז כיון שרוחניות הזאת תהיה בכל העולם הזאת והרי העוה"ז הוא מצוי ועומד גם עתה, אמנם אם נאמר שכוון על הגן עדן, הרי גם הגן עדן הוא מצוי ועומד גם עתה, אלא דהשתא הוא מוכן רק לרוח ונשמה לאחר הפרדם מהגוף, ואז יהיה מקום מוכן גם לגוף ולנפש ביחד, כי באמת גם אז יהיה עיקר הענג לגוף ולנפש ורוח ונשמה ביחד בגן עדן, וכדאמרו עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בג"ע וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו' (סוף תענית), ועיקר העוה"ב תהיה לאחר חד חרוב, כי בחד חרוב תחרב העולם מגשמיותה, ואח"כ יחדש הקדוש ברוך הוא עולמו רוחני גמור כעולמות העליונים ותתאחד כל העולם עם הג"ע כאחד ואז תהיה העוה"ב הגדול לגוף ולנפש רוח נשמה כאחד והגוף לא יקרא עוד בשם גוף כי יתאחד כאחד עם נפש רוח נשמה ברוחניותם ואז יהיה הענג הגדול שיהנו כולם מזיו השכינה בלא הפסק וגרעון לעולם, אבל הרשעים גם לאחר שיענשו לאחר מיתתם בעונש גיהנם ובכל שארי עונשים אם לא יזדככו גם אז, כי נתחייבו כרת בעוה"ז ובעוה"ב, יוכרתו מאותו העוה"ב ג"כ ויאבדו כבהמה, וצדיקים יהיו כולם כמלאכי השרת כחנוך ואליהו אשר גם גופם נתהפכו לנפשות והשגתם תהיה באופן נעלה מאד ויהנו מזיו השכינה לעולמי עולמים, זה הוא מה שנראה לענ"ד בדעת רבינו בלא שום ספק וסרו מעליו כל הקושיות בפשיטות בסייעתא דשמיא ודו"ק.
 +
 +
===יד המלך (לנדא)===
 +
[א] הטובה הצפונה לצדיקים הוא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן וכו' ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו כו' וזהו כרת הכתובה כו' שנאמר כו' מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא כו' וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והוא העטרה שלהן והרי הוא אומר [ישעיה לה, י נא, יא] ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך העטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה.
 +
 +
הנה רבים נתקשו בביאור הענינים האלה האמורים בשני פרקים הללו, והרמב"ן ז"ל בשער הגמול טרח לפרש ענין שכר ועונש של עוה"ב. והמפרש העתיק דברי הרמב"ן אות באות ותוכן דעתו הוא, דיש אש דקה אשר אין לו ערך ודמיון כלל עם האש היסודי, והוא מכלה את הנפש כמו שהאש היסודי מכלה את הגוף, והאריך בזה הרבה. והנה אם אמנם כי איני כדאי להבין דבריו של רבינו הרמב"ן ז"ל, בכל זאת לא הונח קוצר דעתי בדבריו אלה, דהלא כל יסורים המורגשים באדם בעודו בחייו ממכות ושריפת אש יסורי הגוף המה, והוא הרגשה גשמית עפ"י חוקי ההרגשה הנטוע בטבע בכחות הגופניות, ואין לכחות הנפש שום ענין ושייכות כלל עם הרגש יסורים האלה, כי הנפש היא כח רוחני ואינה נאחזת בהרגשות העבות המישושיות. וע"כ צריכין אנו לומר דההרגש של כאב הנפש הוא ענין אחר אשר אין בידינו לתארו ולשערו ואין ידוע מה הוא, ואין לו שום ערך ודמיון כלל עם ההרגש הזה של שריפת אש היסודי, ובזה חזרנו למקום שבאנו משם דלא נדע ולא נבין מה הוא השכר והעונש של עוה"ב.
 +
 +
והעולה על דעתי בענין זה, דהנה גם בעוד שהנפש בחברת הגוף יש לאדם שני סוגי יסורין, האחד יסורי הגוף, וכמו כל חלי וכל מכה וחבורת פצע וכדומה, והסוג השני [הוא] יסורי הנפש, וכמו פחד ודאגה ואבדת הכבוד וכיוצא בו. ועינינו הרואות דבכל כאב ויסורין של הגוף כמו מכות ושרפת אש וחיתוך בשר החי וכדומה, דכל אותן הפעולות אשר יפעל הכאב הזה אינם פועלים ונפעלים רק בגוף הגשמי, ועצם הפעולות המישושיות האלה יוכלו להיות בבשר המת כמו בבשר החי, רק דכח ההרגש אשר הוא רק בחום הטבעי נחסר בבשר המת, וממילא אין בבשר המת שום הרגשה בכאבים כאלה, ומחתך בשר בעלמא הוא. ולכן הגוף והנפש שניהם משותפים ביסורים כאלה, דהגוף מקבל פעולות המישושיות הפועלים [את] היסורים האלה, והנפש מרגשת בהם. וכמו שאין הגוף לבד מרגיש ביסורים ההם, כמו כן אין בנפש מקום לקבל אותן, ולפיכך בהפרד הנפש מהגוף חלפו והלכו למו כל היסורים האלה, והמתים אינם יודעים מיסורים כאלה מאומה.
 +
 +
משא"כ ביסורין של הנפש כמו פחד עצב ויגון, שהענין בהם הוא להיפך, דכל אותן הענינים אין להם שום שייכות ויחוס עם הגוף כלל רק עם הנפש לבד, וגם בעוד האדם בחיים אין לגוף שום חלק בעצם היסורים האלה, ואנו רואין בפחד ודאגת האדם מדבר העתיד לבוא דודאי אין לגוף שום ענין מהפחד הזה כלל, דהגוף אין לו שום יחוס וקישור עם העתיד רק עם ההוה לבד, וביותר בפחד ודאגה מפחיתת כבוד וקנאה ואבדון הנצחון, דבכל אותן הענינים אין הגוף מתפעל מעליהם מאומה. וכמו כן להיפך דהשמחה אשר יגיע לאדם מהשגת אלו הענינים אין שום חלק ואחוזה לגוף בהם, ואין הגוף מרגיש בהן כלל, רק דהרגשת הנפש מתפעל על הגוף, וביותר על הדם שהוא היותר קרוב אל הנפש מכל שאר חלקי הגוף, ונאמר [דברים יב, כג] כי הדם הוא הנפש. ואמרו חז"ל [ברכות נח, ב] באדם המתבייש דאזיל סומקא ואתא חיורא. אבל בעצם תכונת הנחת והיסורין האלה אין לגוף שום חלק ואחוזה כלל, ולכן אחר מות האדם בהפרד הנפש מעל הגוף לא יצויר בגוף כלל כל הפעולות האלה, ואז אין בגוף זולת הפעולות המישושיות לבדם בלי התפעלות ההרגש היוצא מהם.
 +
ואם אנו רואין דגם בעוד הגוף בחברת הנפש אין הגוף פועל על הנחת והיסורים האלה ואין פעולתם רק בהנפש לבדו, א"כ מעתה למה לא נאמר דגם אחר הפרד הנפש מהגוף פועלים ונפעלים אותן הפעולות גם להלאה על הנפש, ונרגשים בהנפש גם אחר הפרדה מהגוף, כמו שהיתה הנפש פועלת ומתפעלת בהם בהיותה בחברת הגוף. ולא זאת בלבד רק דאז מתפעלת הנפש מפעולות האלה עוד ביתר שאת ויתר עוז, דבעוד הנפש בחברת הגוף אז הגוף מונע ומתנגד להנפש להשיג השלימות בפעולות האלה, וכמו דאנו רואין בסוג השמחה והנחת, ולהיפוך התוגה והעצב, דלשני הסוגים האלה מתנגד הגוף למנוע מהנפש השלימות האפשרי, ומשום דהגוף מתנגד בטבעו לכל גדר שלימות של כל המדות כולם ואף לכל מדה רעה, ואף דשרשם ועיקרם המה רק מצד כח הגוף אשר נוטה בטבעו אל הרע, בכל זאת גם במדות הרעות האלה כאשר פשתה צרעת גם בנפש אז יעמוד הגוף לשטן לנפש, להשים לה גבול כאשר תחפוץ ללכת להלאה ממטרת כחו, וכמו רציחה והוללות וזוללות וכדומה, דייעף הגוף והנפש לא תשבע ולא תמלא מהם.
 +
 +
ועינינו הרואות גם בתאות האדם אף דהרגשת כל התאות באות מכח הנפש, בכל זאת יש הפרש בין אותן התאות אשר יש גם להגוף חלק בהם, לאותן התאות אשר לא יתאחדו עם הגוף כלל. כי כל אותן התאות אשר יתאחדו עם הגוף כמו אכילה ושתיה וכדומה, אין התענוג מהם רק קודם השביעה, וכאשר ישבע הגוף ממנו כלתה התאוה בו וימאס בה, כמאמר הכתוב פן תשבע כו'. וזה הוא משום דכל הכחות אשר המה מהגוף המה מוגבלים בהכרח. אמנם כל אותן התאות אשר לא יתאחדו עם הגוף ואין להגוף חלק בהם כלל, וכמו תאות הכבוד, והעושר, והממשלה, דכל אותן התאות לא יתאחדו עם הגוף לעולם, ואינם נטועים רק בהנפש לבד, אין להם קץ וגבול כלל. וגם בערך הכחות של שני סוגי התאות האלה אנו רואין דהכח של תאות הנפש מושל באדם ביתר כח ויתר עז מכחות הגוף.
 +
 +
גם רבינו התעורר בזה ביסוד הראשון משלשה עשר יסודות שכתב בביאורו על משנה ראשונה דאבות. וז"ל וכשתתבונן בענין שני אלה התענוגים תמצא פחיתת האחת, ומעלת השני אפילו בעוה"ז, וזה כי אתה מוצא רוב בני אדם כולם מיגעים נפשותם וגופיהם בעמל ויגיעה רבה שאין למעלה מהם כדי שיגיע לו מעלה וכבוד, ושינשאוהו בני אדם, והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה. וכמו כן הרבה מבני אדם בוחרים להנקם מאויביהם יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול בתענוגי הגוף מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושה מבני אדם, או לפי שמבקש שיהיה לו שם טוב. ואם ענינו כן בעוה"ז הגופני כ"ש בעולם הרוחני כו', כמבואר למעיין שם בכל דבריו מה שכתב רבינו בזה כפי הצריך לענינו. הרי דגם רבינו הרגיש בזה דגם בעולם הגופני הזה יש תענוגי הנפש אשר אין להגוף שום חלק בהם, ואדרבה כי עוד הם מתנגדים לתענוגי הגוף, ויש להם יתר שאת ויתר עז בתשוקת האדם יותר מתשוקותיו לתענוגי הגוף.
 +
 +
ולכן בכל אלה תענוגי הנפש אשר אינם נוגעים לגוף, אזי גם אחר ההשגה שישיג התאוה אין לכל התאות האלה שום שביעה לעולם, ולא ינחו ולא ירגעו אף רגע אחת ולא תשבע עין מהם כלל, וכאמור [קהלת ה, ט] אוהב כסף לא ישבע כסף. ואמרו [חז"ל] דאין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה רוצה מאתים. וכמו כן הוא בקנאה וכבוד וכדומה [לזה] בכל שאר תאות הנפש, דאין להם שביעה לעולם, וזה הוא ראיה גמורה דנפש האדם העולה למעלה היא חלק אלהי ממעל, ולכן גם תאות הנפש בעולם השפל הזה, ואף באותן התאות הנוטים אל הרע אין להם ג"כ סוף, כי הנפש בטבעה בין בנטותה אל הטוב או אל הרע חלילה כל חפצה ותשוקתה תמיד להשלים כל ענינה ביתר שאת ויתר עוז, ולהביאה להלאה תמיד מן המקום אשר היא עומדת שמה. ובכח הנשגב הזה הנטוע בנפש האדם באה תשוקת הידיעה אשר כל אדם משתוקק לדעת כל הדברים, ולהבין ולהשכיל בכל הענינים. ואמר דוד המלך ע"ה [תהלים לט, ז] אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון. והכוונה הוא, דהן אמת דבצלם אלהים נברא האדם וראוי לו תשוקת השגת ענינים לאין תכלית, ואולם המה הבל יהמיון, ומשתוקקים לעניני הבל וריק לאין תכלית. ואמרו ברבה קהלת על הפסוק גם במדעך מלך אל תקלל [קהלת י, כ]. אמר רבי יהודה ב"ר סימן אמר הקדוש ברוך הוא לאדם בשביל מדע ובינה יתירה שנתתי לך יותר מכל בהמה וחיה ועוף אתה מחרף ומגדף אותי, הוי במדע שלך מלכו של עולם אל תקלל. וכוונתם הוא ג"כ דאין להאשים להאדם אם הוא משתוקק לעלות במעלות סולם ההתבוננות הגדולות והנוראות, [משום] דמצד הנפש המשכלת אשר חנן ה' לאדם דעת, וחלק אותו בבינה יתירה מכל שאר הנבראים כולם, ראוי לו להבין ולהשכיל בענינים גבוהים ורמים, ולהתבונן בגדולת הבורא ב"ה ונפלאותיו אשר הראם. ואולם האדם מתכונת חומרו יעפיל לעלות ההרה, ויהרסו העם לעלות ונפל מהם רב, בחשכת המבוכות ואפילת הספיקות. והמה מקפחים ומעקמים שכלם כל כך, עד אשר בסגולתם היקרה זו עצמה אשר חננם ה' בחסדו, המה מחרפים ומגדפים, ומקצצים בנטיעות היפות והיקרות אשר כאהלים נטע ה' בקרבם.
 +
 +
והנה כל הענינים הנשגבים והעצומים האלה אשר באדם המתלהבים בתשוקה תמידית להרחיב גבולם, המה מצד כחות נפשו אשר שרשה מרומים תשכון, לכן גם כל תשוקותיה כולם המה בלתי מוגבלים. לא כן כחות הגוף אשר בעפר יסודו ובית חומר משכנו, והנפש הבהמית שבאדם מצד תכונתה היא עתידה לאבדון וכליון, לכן גם כל חפצי הגוף וכל התאות אשר באים מצד כחות הגוף גם הם אינם עומדים רק כלים ונפסדים תיכף אחר השגתם. וכחות הגוף האלה מחמת כי המה נוטים תמיד להפסד וכליון על כן [הם] מתאמצים ומתנגדים תמיד באשר יוכלו לכלות באדם כל שלימות של כל הענינים כולם, וליתן קץ גם לכחות הנפש ותאוותיה בעת אשר הוא עמה בחברתה. ועינינו הרואות בלי שום סיבה לזה כלל דלפעמים יש בעת אשר תשיג הנפש שמחה עצומה, דאף דאין להגוף חלק בכח הזה, בכל זאת בא לנפש כבדות ועצלות וליאות מכח הגוף, אשר יעצבוהו לנפש וימנעוהו מלשמוח. וכמו כן להיפך, כאשר בא להנפש פתאום באין מחריד איזה עצב או פחד וחשכת הרעיון ישיגהו חולשה מצד הגוף, ויעוף וירדם, וישכח רישו וימנעהו מהעצב, וכל זה הוא מכח ההתנגדות אשר בטבע של הגוף, להתנגד תמיד להנפש להפסיד שלימותה בכל הענינים ולשים לה גבול, אשר עד פה תבוא ולא תוסיף.
 +
 +
אמנם כל זה [הוא] בעוד הנפש עם הגוף עמו בחברתו, אבל כשיפרד הנפש מהגוף דאין עוד שום מניעה והתנגדות להנפש לשלימות פעולותיה משום צד, אזי הנחת והשמחה אשר יושג אז להנפש, וכמו כן הכחות המכאיבות להנפש, הכל הוא בלי שום גבול והפסק כלל. וכאשר יתן החי זאת אל לבו, יבין וישכיל כי אך זה לבד הוא הרבה יותר מדאי [כדי] להיות השכר והעונש שבעוה"ב, דהיינו הנחת והשמחה והתענוג התמידי [שהוא] בלי גבול ותכלית כלל, אשר מיוחד אל הנפש להתפעל מהם תמיד אחר הפרדה מהגוף בעבור כשרון מעשי' בעוה"ז, וזה הוא חיי עוה"ב, וכאמור [ישעיה לה, י נא, יא] ושמחת עולם על ראשם. וכמו כן להיפך עונש הנפש [הוא] ההתפעלות שתתפעל הנפש אחר הפרדה מהגוף, מהבושה והפחד העצב והתוגה [אשר הוא] בלי גבול ותכלית בעבור קלקול מעשיה בעוה"ז, וזה הוא העונש המיוחד לה בעוה"ב. וכח ההתפעלות של הפעולות המכאיבות האלה המה גיהנם, או יסורי אש של גיהנם. ואין לך צער ועונש יותר מן הבושה והתוגה והעצב, ודאגת אבדון הכל ופחד תמידי באין תקוות ההפסק. וכן להיפך דאין לך שכר ועונג יותר מן השמחה והעונג התמידי בלי פחד [של] הפסק ואבדון כלל, מלבד אשר עין לא ראתה אלהים זולתך אשר צפנת ליראך.
 +
 +
===מוסר השכל לשון הזהב===
 +
[א] שיזכו לנועם זה וכו'. הערה א"ה כמקרה החכם ר"י עראמה קראני אשר זה ימים כבירים שאלוני קצת המחשבים ארחותם לאמר אחר שהעולם הבא הצח והבהיר המוצלח הוא נכון ומזומן לאנשים אחרי מותם למה לא הופיע עליהם ניצוצי אורו בהיות באלו החיים חייתם אי סמוך לפטירתם עד שתרגיש נפשם שמץ מנהו ותשמח ללכת לדרכה ואני שמחתי בשאלה כדי שיקבלו תוכן התשובה האמיתית אמרתי האמת אתכם כי כן ראוי וחוייב שהטוב הגדול ההוא ינצץ אורו ויאיר טרם בואו כמו השחר עלה טרם צאת השמש בגבורתו אבל שזה לא יתכן להראות רק לאנשי השם מתי מצער אשר נגע אלהים בלבם ואמרתי להם הלא ידעתם אם לא שמעתם דברי רבינו הגדול במ"נ ח"ג פנ"א אחר שדבר בעוצם שלהבת התשוקה של הקרובים אל יוצרם כתב בז"הל. וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק. כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדברי אחר אלא באהוב ההוא הוא החשק. וכבר בארו החכמי' כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות. כל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחושק השם יתעלה. כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות. כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג. עד כשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה ותרבה השמחה והשגה ההיא והחשק למושג עד שתפרד הנפש מן הגוף או בעת ההנאה ההיא. ואל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים ששלשתם מתו בנשיקה (ואמר) שאמרו (דברים לד) וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי' ה'. מלמד שמת בנשיקה. וכן נאמר באהרן (במדבר לג) על פי ה' וימת שם. וכן במרים אמרו אף היא בנשיקה מתה הכוונה בשלשתן שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק. ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת שתקרא שם ההשגה המגעת עם חוזק חשק הש"י נשיקה באמרו ישקני מנשיקות פיהו. וזה המין מן המיתה אשר הוא המלט מן המות ע"ד האמת לא זכרו החכמים ז"ל שהגיעה רק למשה ואהרן ומרים אבל שאם הנביאים והחסידים הם למטה מזה אך כולם תחזק השגת שכלם עם המות. כמו שנאמר (ישעיה נח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וישאר השכל ההוא אח"כ לנצח על ענין אחד. כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא אשר אינה ממין הנאת הגוף כמו שבארנו בחבורנו וביאר זולתנו לפנינו. ושים לבך להבין זה הפרק. והשתדל בכל יכלתך להרבות העתים ההם אשר אתה בהם עם ה' או שאתה משתדל להגיע אליו. ולמעט העתים ההם אשר אתה בהם עם זולתו ובלתי משתדל להתקרב אליו. ובזאת ההישרה די לפי כוונת זה המאמר. זאת תורת העולה מדברי רבינו אצל האנשים הישרים לעת זקנתם כאשר החומר עם כליו הרעים הולך ודל אז שכלם הולך וחזק ויגיע להם עדן נפלא מעין עו"הב כמאמר חז"ל בשעת סילוקן של צדיקים מראה להם הקדוש ברוך הוא מה שהוא מתוקן להם לע"הב ועל זה התענוג הנפלא הבטיח אותנו הש"י סוף פרשת קבלת עול מצות (דברים יא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע וגו' כימי השמים על הארץ. אשר לא נעלם קושי הבנת דברים אלו כימי השמים על הארץ. ולפי דרכינו ירצה הוו זהירים מאד בשמירת המצות ולקבל עולם עליכם למען בעבור זה תזכו שירבו ימיכם ותאריכו ימים בשנות חיים. ולא בלבד על עצמות הימים העולמים התלוים בזמן ממש אני מדבר אלא כימי השמים על הארץ. כוונתי שירבו לכם ימים כאותן הימים של השמים ממעל. בהיות האדם עולה השמימה אחרי יציאתו מן הארץ שהם ימי חיי העולם הבא. הנה כימים האלה של השמים ירבו לכם על הארץ בהיותכם עדיין על הארץ קודם עלותכם לשמים שתראו עולמכם בחייכם. רע"פ:
 +
 +
===מוסר ודעת===
 +
[א] הטובה הצפונה וכו'. עתה נבאר ענין השכר הגדול שהוא לעוה"ב, הנה דבר ידוע הוא שהזוכה בדברי רבותינו הוא המזומן לחיי העוה"ב והמתברך בהם אומרים עליו זכרו לחיי העוה"ב ועיקר התכלית של השכר אצלם בכל המצות הוא העוה"ב כמ"ש ותשחק ליום אחרון שכל שכרן של צדיקים כולן אינו אלא לעוה"ב, הנה שמוסיף כל השכר של הצדיק הגמור ותכלית כל מעלתו לחיי העוה"ב, וכן האובדים אצלם כל עיקר אבדן נפשם הוא מחיי העוה"ב, וכך אמרו במשנה, ואלו שאין להם חלק לעוה"ב, האומר אין תחיית המתים מן התורה והאומר אין תורה מן השמים כו', והנה זה העוה"ב שהוא סוף מתן שכרן של כל המצות דבר מסתפק הוא בזו המשנה ולא ביארו בו בפירוש, אם הוא עולם הנשמות ושכרן המגיע לכל נפש אחרי המות מיד וכמו שהזכרנו או אם הוא ענין עולם אחר כלל, והוא שיתחדש באחרית הימים עולם אחר ושם יהי' תכלית השכר בגוף ונפש, או בנפש לבד בזמן ההוא המתחדש, והנה ביארו בגמרא שעל זאת המשנה ואמרו וכל כך למה, תנא הוא כפר בתחה"מ לפיכך לא יהא לו חלק בתחה"מ לפי שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא כך הוא במדה כנגד מדה, והנה מאמרם זה מורה בפי' כי העוה"ב הוא עולם השכר לאותן שהקב"ה מחי' בתחה"מ, ואינו על עולם הנשמות שהוא תיכף אחר המיתה שקרינו אותו גן עדן, וכן אמרו שם אם אתם אומרים אין תחה"מ מן התורה הרי הוא אומר הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב מכאן ראיה לתחיית המתים מן התורה, והעוה"ב אינו אלא בעולם התחייה הרי תחה"מ למד מאליו מן התורה, עוד אמרו מנין שהקב"ה מחיה מתים שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, מה היום כולכם חיים אף לעוה"ב כולכם חיים, והנה כל המאמרים האלה מורים בפי' אשר זה הי' אצלם פשיטות גדול אשר העוה"ב אינו בשום ענין אלא לעולם התחייה ואם אין תחייה הרי שם עוה"ב הוא בטל, עוד אמרו רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה, וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה וגו', ל"ק כאן לעתיד לבוא וכאן לעוה"ב עוד אמרו בשבת לענין כלי זיין אף לעתיד לבוא אינן בטלין אבל בטלין הן לעוה"ב, עוד אמרו בית הלל אומר כשם שיצירתו של אדם בעוה"ז, כך יצירה לעוה"ב, מה יצירתו בעוה"ז מתחיל בעור ובשר וכו' בגידים ועצמו', כך לעוה"ב מתחיל בעור ובשר וכו' בגידים ועצמות, עוד נמצא מאמרים רבים בתלמוד ובמדרשים, וכולם מורים באמת ובבירור שעוה"ב הנזכר בכ"מ אינו עולם הנשמות שהוא השכר המגיע לצדיקים מיד לאחר המיתה אלא הוא עולם שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים, עוד אמרו במרע"ה גנזו לחיי העוה"ב, וכן במקומות רבים מאוד בש"ס מרגלא בפיהם לומר תמיד על צדיקים וקדושים שהם מזומנים לחיי העוה"ב, הרי אומרים תמיד בלשון עתיד להם ולא נמצא בשום מקום בתלמוד שיאמרו בלשונם על אחד מהם שהוא עכשיו בעוה"ב, הא למדת שפטירתן של כל הצדיקים והקדושים מן העוה"ז הוא לג"ע שהוא עולם הנשמות אבל אין פטירתן מיד לעולם הקרוי עוה"ב אלא שהם מזומנים ועתידים לו, וכן שגור בפי כל הדורות לומר בכל התפלות והבקשות הרחמן הוא יזכנו ויקרבנו לימות המשיח ולחיי העוה"ב, מקדימין ימי המשיח לחיי העוה"ב, ואין דעתם לבקש שתתקרב להם המיתה ויהיו בעולם הנשמות, עוד מצינו במדרש מפורש ויברך אלהים את יום השביעי ברך הקדוש ברוך הוא העוה"ב שהוא מתחיל באלף השביעי, ויקדש אותו זימנו לישראל, וזו היא ששנינו בתמיד בשבת אומר מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבוא לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, הרי נתבאר שהעוה"ב אינו עולם הנשמות:
 +
 +
אלא מה הוא הענין של זה העולם הנקרא עוה"ב, הוא עולם שעתיד הוא ית' לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים והוא יהי' עולם קיים וימצאו בו אנשי התחייה בגוף ונפש, וע"ז העולם אמרו בברכות מרגלא בפומא דרב העוה"ב אין בו אכילה ולא שתיה ולא תשמיש ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והן נהנין מזיו השכינה, וכן יאמרו תמיד בתלמוד הקדוש ברוך הוא משביעו מזיו השכינה לעוה"ב שנאמר אשבעה בהקיץ תמונתך, ר"ל שקיום האנשים לעוה"ב קיומם הוא בזיו הכבוד כקיום הנפש בגוף בעוה"ז באכילה ושתי' כענין שנאמר לאור באור החיים, ונאמר באור פני מלך חיים, ואמרו בשמות רבה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אכילה ראיית כלומר שהראי' הית' שובע להם כאכילה ושתי' דכתיב באור פני מלך חיים, וכן אמרו במרע"ה מאין הי' אוכל מזיו השכינה הי' ניזון, ואל תתמה החיות שהן נושאות את הכסא הן נהנין מזיו השכינה שנאמר ואתה מחיה את כולם, והענין הוא אשר לעוה"ב יהי' קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופניות עד שיתקיים הגוף כקיום הנפש בלא אכילה ושתי' וכקיום משה בהר ארבעים יום, ואל תתמה הנה אליהו יוכיח שלא הושלך הגוף ממנו ולא נפרד מן הנפש והתקיים מאז ועד עולם, וכן חנוך כפי מדרש רבותינו, וכן אמרו שאלמלי לא חטא אדה"ר היה חי וקים לעולם, והרי אליהו הוא חי וקים לעולם, ביארו שרצון אלהים במעשיו שיהיה חיים לעולם והביאו ראי' מאליהו זכור לטוב, וכמו שאמר הנביא הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה', וזאת ראי' שלא נפרד בנפשו מן הגוף הקדוש והתקיים קיום אנושי, וא"ת שנסתלקה ממנו הרי תהיה הבטחה מפורשת על תחה"מ ושתיהן קורעות לב קטני אמונה, והנה ראינו זכי הנפש קיום גופם רק בדברים דקים וזכים מהם בדקים מן הדקים, והוא כי אנשי המן נתקיימו במן הנבלע ברמ"ח איברים והמן הי' מתולדת האור העליון המתגשם ברצון הבורא ית' והי' מזונם במדבר משעה שנתעלית נפשם במה שהשיגו בנפלאותיהם כמו שאמרו ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומשה שהיתה נפשו נתעלי' ונתיחדה יותר מהם בידיעת הבורא, לא הוצרך לדבר ההוא שנתגשם ונתקיים גופו בזיו השכינה ובהשגה העליונה, ואמרו במכילתא היום לא תמצאוהו, בעוה"ז אין אתם מוצאין אותו אבל אתם מוצאין אותו לעוה"ב וזו המימרא תתפרש על אחד משני דרכים, או שנאמר שיהיו כבני העוה"ב, מי שלא יגיע מעלתו ליהנות מזיו השכינה תמיד ויהי' במדרגה למטה מהם, ואלו יהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא, וכמעלת דור המדבר, או שנפרש שרמז כאן שאנשי העוה"ב יהי' קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון ורמז על יסוד המן מה הוא ורמז על קיום בני העוה"ב, וזהו שאמרו בתלמוד (ירושלמי יומא) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין ד"ר עקיבא ר"ל שהוא מזיו השכינה שהמלאכים חיים ממנו, וא"ל ר' ישמעאל עקיבא טעית בדבר זה, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, כלומר שר' ישמעאל תפסו מפני ששם קיומם בדבר המתגשם מתולדת זיו העליון, ובאמת הם קיימים מאור עצמי וע"כ נאמין אנחנו במה שאמר מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן וא"ת אותן אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן עולמו מה הן עושין הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים והם שטין על פני המים, ופי' הכנפים הוא לבישת הנפש מלאכותי והתלבש הגוף עמה ושלא תתבטל בביטול היסודות, וזה ענין מורגל מאוד ושגור בפיהם ז"ל כ"פ בתלמוד ומדרשים למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, כלומר שכל הזוכים לו הם באריכות ימים לעדי עד ואין שם מות כלל, ואם תשיב עלינו בהיות הגוף מחובר מכלי השמוש לפעולת ג' חלקים שהזכירו אנשי הענין והם כלי המזון וכלי הזרע וכלי תיקון הגוף והגוף בכללו צורך מציאותו הי' בעבור תכלית אחת והיא אכילת המזון לקיום הגוף, ולהוליד דמיונו לקיום המין, ומעתה כשיסתלק התכלית ההיא לעוה"ב, כי אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש הרי יהיה הגוף פועל ריק ואין בו מעשה אלהים פועל בטל, התשובה לזה כי היתה הבריאה הזאת לזמן תחיית המתים באמת לצורך שמוש פעולת הנזכרים ואח"כ כשיחדש הקדוש ברוך הוא את עולמו הוא העוה"ב שוב אינו רוצה בביטולה אחרי כן, ועוד כי יש בצורה הזאת סודות עמוקים כי ודאי לא היתה הצורה הזאת על זה הדמות הפקר בלי טעם רק לצורך גדול ולטעם נכבד והעושו יתברך רוצה בקיומו, ואם עוד תקשה עלינו קיום הגוף מן השפלים לעדי עד, כבר השיבונו אליך כי קיום הגוף יהיה בקיום הנפש, וקיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון והמתקיים יהי' כמקיים בהתיחד בו, כאשר נאמין הענין בנפש עצמה, וכאשר נאמין באדה"ר שהיה מתקיים בחיים לעד אלו לא חטא בחטא ההוא ואעפ"י שנאמין בחורבן העולם בשנת השמטה, וכן נאמין ונחזק אצל הכל באמת הראות כח הנפש על גוף האפל בדבקו בדעת עליון על דרך וענין קירון פני משה שהי' כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה, וכן אמרו רבותינו ז"ל על אדה"ר ועל כל דבק ביוצרו ומתלבש ברוח הקודש אמרו עליו על פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידי', ואמרו על ר' אליעזר הגדול כשהיה דורש במעשה בראשית היו קרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם מכיר אם יום אם לילה, וכן אמרו בספרי למה דומים צדיקים לעתיד לבא לחמה ולבנה ולרקיע ולכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורות בית המקדש, ואת דעתנו לא ישיגו בחקירה מאיזה צד תהיה המדה הזאת, אבל נאמין שהוא כן, כי הבורא ית"ש יודע מסודו' הנפש ומהותה יותר מהתחכמותנו, ועוד הרי אפי' בעניני גשמיות אנחנו רואים שחפצי הנפש המזדמנים כרצונם נותנים כח לגוף ומוסיפין בו זוהר והדר ושומן ובריאות אפי' בבואם אליו בעמל ויגיעה וכש"כ בחכמה לחכמים כענין שכתוב חכמת אדם תאיר פניו, ועאכו"כ בהנאת נועם ועונג לאין קץ, וכ"ש אשר קושיא זו שהזכרנו מקיום הגוף לנצח אינה אפי' ע"ד הפיליסופים כי כבר הפיליסופים מקיימים הכללים לעד כי אומרים שכל נברא ברצון ית' הרי קיומו ברצון ההוא אם לזמן אם לנצח, וכמו שיאמינו הם בעיונם קיום הכללים לעד, כך אנחנו יכולים להאמין בקבלתנו בקיום הפרט ברצון המתעלה, כי כמו שיש רצון כללי בכלל כך יש רצון פרטי בפרט, ואף על פי שאנחנו רואים בעולם ביטול הפרטים וקיום הכללים, הנה אמונתנו כי הי' זה בבעלי הנפש, מפני החטא הקדמוני והעונש הנגזר, אבל הרצון הנצחי מקיים רצונו לנצח:
 +
 +
===מעשה רקח===
 +
[א] שכר הצדיקים וכו'. עיין בפירוש שנדפס מקדם שהאריך הרבה בפרט זה ועיין גם כן בהגהות מיימוניות והדברים עתיקים:
 +
 +
===מרכבת המשנה (אלפנדרי)===
 +
[א] הטובה הצפונה לצדיקים וכו' מפי השמועה למדו וכו' לעולם וכו'. נ"ב מעיל שמואל סי' מ"ח, שנות חיים דף י' ע"ג.
 +
 +
===מרכבת המשנה (חעלמא)===
 +
[א] למען ייטב לך. הלח"מ הניח בצ"ע ולק"מ דהכפל לשון ייטב והארכת קאי על שני עניני עוה"ב א' אחר מיתה ב' אחר התחייה ומיושב המשך הש"ס.
 +
 +
===משנה כסף===
 +
[א] הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי הע"הב והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים מפי השמועה למדו למען ייטב לעולם כו'. מה שיש לדקדק בזה כבר נרגש מרן ותירץ משם הרמב"ן כו' שרבינו על סוף האבדון והכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחילה בעונש גהינם ביסורים גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם כו'. ויראה שזה מדוקדק מלשון רבינו שכתב גבי צדיקים הטובה הצפונה לצדיקים כלומר מלבד שכרן בגן עדן שמתענגין שם יש עוד שם שכר צפון לצדיקי' והיא לחזות בנועם ה' דגבי רשעים כתב פרעון הרשעים כו' שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה כלומר בעבירות אחרות שעשאן מצד התאוה שנידון עליהן בגהינם כפי מה שגזרה חכמתו יתברך אך לאחר זמן הגזרה שב הנפש למנוחתו לחזות בנועם ה' והוא מ"ש כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכמ"ש רבינו בפרק חלק אך אותם שכפרו ביסודות התורה כלומר שהרס יסוד מיסודות התורה לא דיי לו בגהינם אלא לעולם תוקד בו ונמצא חסר לעולם מנועם ה'.
 +
 +
וזהו שכתב התורה הכרת תכרת הכרת בע"הז תכרת לעה"ב אך הבא על העריות וכיוצא אף על פי שחייב כרת אינו אלא בעה"ז ובהמשך הזמן תשוב לשוש בתוך הצדיקים למקום הראוי לו אך בהורס יסוד נאמר הכרת תכרת כריתו' שתים דהיינו מן העה"ז ומן העה"ב והבן זה שכן כתוב בזוהרא קדישא פרשת ויחי שיש כמה דרגין קודם שתבא לחזות בנועם ה' שקאמר התם ומשם סלקין לחזות בנועם ה' ע"ש.
 +
 +
הנה ראיתי להרב לח"מ זה שכתב ועדיין קשה לי קושיא אחרת דא"כ דמוקי קרא לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך לע"הב ובמסכת חולין אמרי' תניא א"ר אין לך כל מצוה ומצוה שמתן שכרה בצידה שאין ת"ה תלוי בכיבוד א"ו כתיב למען יטב כו' ובשלמא לשאר מפרשים ז"ל שפירשו האי קרא בתחיית המתים ועול' הבא חדא מילתא נינהו י"ל דה"ק ודאי דמהאי קרא תוכל ללמוד שיש ת"ה דאל"כ איך אמר והארכת ימים דאריכות ימים לא שייך באדם החי ולא שייך לומר אריכות ימים אחר המות לכך ודאי הוי הן בעודו חי והיכן הוא אריכות ימים אלא ודאי שעתיד לחיות אבל רבינו שפי' האי קרא בע"הב א"כ איך קאמר ר' יעקב שמכאן נוכל ללמוד דיש ת"ה דילמא ת"ה ליכא והאי קרא לא הוי אלא לע"הב שהוא הבא לאד' אחר המות כו'.
 +
 +
ולע"ד נרא' דלית כאן תיובתא ואעיקרא נפרוך לרבינו דא"כ בדבריו דעולם הבא היינו עולם הבא אחר המות א"כ היאך אמרו בגמ' ואלו שאין להם חלק לעה"ב האומר אין ת"ה מן התורה ואמרו שם בגמרא מידה כנגד מידה איהו כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא תחיה ואם כדברי רבינו דעולם הבא לחוד ותחית המתים א"כ מאי שיאטי לומר דהאומר אין תחית המתים אין לו חלק לעה"ב משום דכפר בתחיית המתים וכיון דהוא כפר בתחיה לפיכך אין לו תחיה דתינח לת"ה דלית ליה משום מידה נגד מידה אבל שלא יהיה חל"ה מאי מידה נגד מידה איכא.
 +
 +
אלא נראה דהא בהא תליא דמי שאין לו חל"ה הרי הוא מת מעיקרו וכיון שמעיקרו מת הוא בעה"ז ונקרא מת בעה"ז ומכ"ש כשימו' שנקרא מת וא"כ אין לו חל"ה וכיון שאין לו חיים בע"הב אינו זוכה לתחיה העתידה ונמצא שהתחיה שלעתיד מחוייבת ותלויה בהיות לו חל"ה ומי שאין לו חל"ה גם אין לו חלק בתחיה דמי שהוא מת מעיקרו אין לו חיים לעולם וא"כ ר' יעקב ה"ק אין לך מצוה שמתן שכרה בצידה שאין ת"ה תלוי בה כלומר כל מצוה שפירש בצידה שכרה ושכר מצות בהאי עלמא ליכא אלא לעולם שכולו טוב וכיון שבעולם הבא תלוי שכרם ובעבורה זוכה להיות לע"הב אם כן ת"ה תלוי בה דתחיית המתים לצדיקים החיים ועומדין שבמיתתן קרויין חיים לא כן לרשעים שבחייהם קרוים מתים וזהו שאמר שמתן שכר שת"ה תלוי בה כלומר שזה תלוי בזה ואינו ר"ל שפי' למען יטב לך והארכת ימים היינו ת"ה דאי הכי הכי היל"ל אין לך כל מצוה כו' שמתן שכרה בצדה שעו' הבא ות"ה תלוים בה או אימא הכי אין לך כו' שת"ה יש בה מאי תלוי בה דנקט אלא ה"ק אין לך מצוה ומצוה שמתן שכרה בצידה שאין ת"ה תלוי בה שכיון שיש לו שכר בעבורה לעה"ב א"כ ראוי לתחיה שנא' למען יטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך ותחיית המתים נתלית בע"הב דכיון שזוכה לעולם הבא מוכרח לת"ה וכל זה פי' רבינו בפי' המשנה בפרק חלק וז"ל שם גבורת גשמים לצדיקי' ת"ה בלבד ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפי' בחייהם וכן אמרו רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים צדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים.
 +
 +
===עבודת המלך===
 +
[א] הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא. עי' ילקוט תהלים ל"א אמר ר' אבא בר כהנא אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אתה צפנת לי תורה ומצות בעוה"ז בלבי צפנתי אמרתיך צפון לישראל תושיה אני צופן לך מאותו הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא מה רב טובך אתה לפי כחך ואני לפי כחי.
 +
 +
מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'. עי' לח"מ ולק"מ דהכפל לשון ייטב והארכת קאי על ב' עניני עוה"ב א' אחר מיתה, ב' אחר התחיה ומיישב המשך הש"ס ועי' מרכבת המשנה ח"ב.
 +
 +
===קרית מלך===
 +
[א] הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העוה"ב, שו"ט פל"א ואני צופן לכם מאותו הטוב שמתוקן לצדיקים לע"ל שנא' מה רב טובך וגו' (ס' לקט).
 +
 +
והיא החיים שאין מות עמהן, ירו' מגילה פ"ב ה"ד עולם שאין בו מות.
 +
 
==הלכות תשובה פרק ח הלכה ב==
 
==הלכות תשובה פרק ח הלכה ב==
 
==הלכות תשובה פרק ח הלכה ג==
 
==הלכות תשובה פרק ח הלכה ג==

תפריט ניווט