ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן צז׃ הסדר דבנין ביהמ"ק ותחיית המתים

בנוסח קדיש הגדול תחיית המתים הוא בתחילה

בסיום מסכתות הש"ס נדפס קדיש הגדול בזה"ל: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחיאה מתיא, ולאסקא יתהון לחיי עלמא, ולמבני קרתא דירושלים, ולשכללא היכליה בגווה, ולמעקר פולחנא נוכראה מן ארעא, ולאתבא פולחנא די שמיא לאתרה, וימליך קודשא בריך הוא במלכותיה ויקריה, בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן וכו'".

ובאגרות קודש חכ"ד ע' טז (נדפס גם בלקוטי שיחות חל"ד ע' 240) כתב כ"ק אדמו"ר להגר"ר מרגליות ז"ל (הערות על ספרו 'ניצוצי אור' בסופו), וזלה"ק: בנוסח הקדיש (דסיום מס') ולאחיא כו' ולמיבני כו' ולמיעקר כו' – צ"ע שהענינים בו באים שלא ע"ס הזמן, ראה ברכות מט, א. זח"א ס"פ ח"ש, וקל"ט, א. רמב"ם מלכים ספי"א. מכ' כ"ק אדנ"ע (נדפס בקובץ מכ' שלו). ובכ"מ שציין כת"ר בניצוצי זוהר שלו ברכות שם. ז"ע ראיתי שציין כ' בזהר שם מס' כתם פז, עכלה"ק, וראה באגרות קודש ח"ב (ע' עא): "תנן בית המקדש קודם לקבוץ גליות, קבוץ גליות קודם לתחיית המתים כו' תנן ארבעים שנה קודם הקבוץ גליות לתחה"מ (זהר ח"א קלט, א. וראה ג"כ שם קלד, א)", עכלה"ק.

ועיי"ש בזהר סוף פ' חיי שרה (קלד,א) דאיתא: "דקודשא בריך הוא יבני בי מקדשא בקדמיתא ויתקין היכלא ויבני קרתא דירושלם ולבתר יוקים לה מעפרא הדא הוא דכתיב (תהלים קמז,ב) בונה ירושלם יי' וגו' בונה ירושלם בקדמיתא ולבתר נדחי ישראל יכנס ויימא לה (ישעיה נב,ב) התנערי מעפר קומי שבי ירושלם וגו', ויתכניש גלותהון דישראל הדא הוא דכתיב בונה ירושלם ה' בקדמיתא ולבתר נדחי ישראל יכנס וכדין (תהלים שם,ב) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם דא תחיית המתים", ושם (קלט,א) איתא : "אמר רב יוסף וכי ימות המשיח ותחיית המתים לאו חד הוא, א"ל לא, דתנן בית המקדש קודם לקבוץ גליות קבוץ גליות קודם לתחיית המתים ותחיית המתים הוא אחרון שבכלם, מנ"ל דכתיב בונה ירושלם יי' נדחי ישראל יכנס הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם זו היא תחיית המתים שהיא הרפואה לשבורי לב על מתיהם, בונה ירושלם תחלה ואחריו נדחי ישראל יכנס והרופא לשבורי לב אחרון על הכל". הרי שתחיית המתים בא לבסוף, ובנוסח הקדיש אמרינן "ולאחיאה מתיא" לפני בנין ביהמ"ק?

והגר"ר מרגליות ציין לספר 'כתם פז' על הזהר שם שכתב וז"ל: מכאן אנו לומדים כי הנוסח האמיתי בקדיש של רבנן כמנהג הספרים: "דהוא עתיד לחדתא עלמא ולשכללא היכלא ולמפרק חייא ולאחאה מתייא וכו'" ואם תמצא היפך הסדר הזה טעות הוא בידם עכ"ל, דלפי דבריו אכן הנוסח הוא דתחיית המתים הוא לבסוף.

אבל לכאורה אכתי קשה, דהרי הרמב"ם עצמו בסדר תפילות שלו (שבסוף ספר אהבה) כתב וז"ל: קדיש דרבנן – כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה ואפילו במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה: יתגדל ויתקדש שמיה רבא דעתיד לחדתא עלמא ולאחייא מתייא ולמיפרק חייא ולמיבני קרתא דירושלם ולשכללא היכלא קדישא וכו' עכ"ל, (ולא מצינו שם שום נוסח אחר) ונמצא שהרמב"ם לכאורה סותר א"ע, דממ"ש בהל' מלכים רפי"א: ש"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל", (וכן הוא בה"ד שם) – יוצא דבתחילת ימות המשיח בונה ביהמ"ק ולא הזכיר שם כלל מתחיית המתים כיון שבא אח"כ, ואילו בנוסח הקדיש שלו הזכיר תחיית המתים בתחילה?

כמה אופנים לתרץ נוסח הקדיש

ובחלק א' (סי' סב הערה 17) כתבתי דלכאורה לפי הידוע שיהיו שתי תחיות לעת"ל, אחת לצדיקים בתחילת ימות המשיח, ותחי' שניה לכל ישראל בתקופה השני' שבימות המשיח, הרי יש לתרץ דנוסח הקדיש איירי אודות תחי' הראשונה לצדיקים שהוא מיד בביאת המשיח לפני בנין ביהמ"ק וא"ש, אלא שנת' שם דבנוסח שבש"ס: "בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחיאה מתיא, משמע דאיירי אודות תחיית המתים שבכל העולם ולא אודות תחי' הפרטית עיי"ש.

אמנם לפי נוסח הרמב"ם הנ"ל "דעתיד לחדתא עלמא ולאחייא מתייא" [ולא כבש"ס "בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחיאה מתיא"], אולי אפשר לתרץ דאכן הכוונה הוא לתחי' הפרטית.

ולכאורה י"ל בזה עוד, דהנה יש שכתבו הטעם שאומרים קדיש הגדול אחר הלימוד, שהוא משום שכשמזכירים בלימודם שמות החכמים, שפתותיהם דובבות בקבר (יבמות צז,א), והם אומרים שמא היא עת תחיית המתים ולכן אנו אומרים אחר הלימוד דעתיד וכו' ולאחיאה מתיא כדי לקרר דעתם.

דלפי"ז דעיקר הטעם שאומרים אז קדיש הגדול היא בשביל הענין דתחיית המתים לכן מקדימים זה לשאר הדברים.

והגר"ר מרגליות ז"ל (שם בסוף ספרו 'ניצוצי אור') ביאר טעם אחר בהא שאומרים קדיש זה בסיום מסכת, דכיון דאיתא בכתובות קיא,ב: ד"כל המשתמש באור תורה - אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה - אין אור תורה מחייהו" [לתחה"מ], וכן איתא בסוף נדה (עג,א) דכל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, לכן אומרים קדיש זה בענין תחיית המתים ועלמא דעתיד לאתחדתא, והוסיף שם עוד מכמה מקומות דע"י לימוד התורה בונים עולם עיי"ש עוד. הנה גם לפי טעם זה א"ש הא דמקדימים הענין דתחית המתים וכו' כיון דבענין זה הוא העיקר.

ועד"ז י"ל בהא שאומרים קדיש זה אחר צידוק הדין בקבורת המת שמבואר הטעם בזה כדי להשריש אמונת תחיית המתים ולנחם את האבל, הרי גם הכא עיקר התקנה הוא משום תחיית המתים לכן זה בא קודם.

אולי אפשר לתרץ דהתפלה של הקדיש הוא ל"אחישנה"

אלא דלכאורה יש מקום לעיין ולומר בזה באופן אחר, דהנה ידוע מה שמבואר בלקוטי שיחות חכ"ז פ' בחוקותי (שיחה א') בביאור שיטת הרמב"ם בימות המשיח, שיהיו ב' תקופות, בתקופה הראשונה תהי' ההנהגה ע"פ הטבע וע"ז קאמר הרמב"ם (הל' מלכים פי"ב ה"ב) דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות לבד, אבל בתקופה הב' יתבטל מנהגו של עולם ותהי' הנהגה נסית עיי"ש.

וממשיך שם (בסעי' ט"ז ואילך): דעדיין צריך ביאור כיון שגדר ימות המשיח שבא בהמשך לביאת המשיח קשור לדעת הרמב"ם בכך שעולם כמנהגו נוהג, מנין ההכרח שבימות המשיח עצמם תהי' תקופה נוספת שבה ייבטל מנהגו של עולם, ועוד ועיקר מהי אותה סיבה נפלאה שתביא ותגרום לחידוש נפלא זה של הנהגת התקופה השני'? ומבאר בהקדים דברי הרמב"ם באגרת תחיית המתים שלו (אות ו'), שמה שפירש את היעודים דלעתיד וגר זאב עם כבש וכיו"ב שהם דרך משל וחידה "אין דברנו זה החלטי כו' שהם משל" ואפשר שיתקיימו כפשוטם, ומבאר בזה דהנה ידועים דברי הגמ' (סנהדרין צח,א) לגבי סתירת הפסוקים "כתיב (דניאל ז,יג) וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה, וכתיב (זכרי' ט,ט) עני ורוכב על חמור, זכו עם ענני שמיא לא זכו עני רוכב על חמור", ומובן מזה לגבי שאר ענינים שבימות המשיח שבשעה שישראל יהיו במצב של "זכו" יהיו כל הענינים באופן אחר לגמרי, אופן נסי, וזה שבס' היד – ספר "הלכות הלכות" – פסק הרמב"ם שלא יהי' ביטול דבר ממנהגו של עולם הוא, כיון שענין משיח וביאתו והגאולה בכלל הוא הלכה, הלכה ברורה ופסוקה, וכך הוא גם האופן בזה שהוא אינו תלוי באופן דמעשה בנ"א (משא"כ הגאולה באופן דארו עם ענני שמיא וכיו"ב שתלוי בזה שישראל הם במצב של "זכו" שאינו ברור ומוחלט, כי הכל בידי שמים חוץ מיר"ש, והרשות לכל אדם נתונה כו') ולכן הרמב"ם מתאר את הגאולה כאופן כזה שהוא הלכה, מוכרח להיות (ללא תלות במצבם של ישראל), עיי"ש בזה עוד.

ומסיים שם דעפ"ז מובן ההכרח לתקופה השני' שבימות המשיח, כי לאחר ביאת המשיח (באיזה אופן שהיא) שלא יהי' לישראל "נוגש ומבטל" ש"אינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן" ואדרבה יהיו "פנויין בתורה וחכמתה" עד שאפילו "עסק כל העולם (כל האומות) יהי' לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים כו' כמים לים מכסים" שזהו שלימות המצב של "זכו" הרי זה יביא בהכרח לתקופה השני' (בימות המשיח גופא) שיהי' בה ביטול מנהגו של עולם, ההנהגה הנסית (כולל הענין היסודי – כלשון הרמב"ם – תחיית המתים). ולכן בספר היד שבו מסביר הרמב"ם את גדרו של משיח וביאתו ע"פ הלכה, הוא מסביר איך יהי' מצב העולם בזמן ואופן של "עולם כמנהגו נוהג" (בהתאם לענינו וגדרו של משיח), אבל באגרת תחיית המתים הוא מוסיף (ביאור בספר היד) כי "אין דברנו זה החלטי" שהרי במצב של "זכו" הרי עוד בהיותם בגלות תהי' בפועל – מיד בתחילת הגאולה – הנהגה מיוחדת מלמעלה של ביטול מנהגו של עולם, עכתוה"ד.

דלפי זה, הרי לכאורה יש גם מקום לומר, דאם יהי' הגאולה באופן של "בעתה" יהי' הסדר כמ"ש בספר היד, דהמלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וכו', ואל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג וכו', וע"פ סדר זה יוצא דתחיית המתים בא אח"כ בתקופה הב', אבל אם יהי' הגאולה באופן של "זכו" ו"אחישנה", הרי נת' לעיל שאז תהי' הנהגה נסית מיד, וא"כ לכאורה אפ"ל דגם תחיית המתים הכללי יהי' מיד, דכשם שביאר בהשיחה דע"י תקופה הא' שיהי' שלימות המצב ד"זכו" יזכו לתקופה הב' שכולל גם תחה"מ, הרי אפ"ל כן גם כאשר תהי' הגאולה לכתחילה באופן ד"זכו" שיהי' תחה"מ מיד.

וכעין זה מצינו בס' תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ז ח"א ע' 531 (משיחת ש"פ חיי שרה תשמ"ז) שהביא דעת המדרש (תנחומא נח, פיסקא יא - בסופו) שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות, [דקיבוץ גליות בא בתחילה] אבל להלכה יש לכאורה פס"ד ברור ברמב"ם (ובמילא כולל נושאי כליו) "ובנה מקדש במקומו (ואח"כ) וקבץ נדחי ישראל", ובהערה 36 שם ביאר מ"ש "לכאורה" וז"ל: כי י"ל דהרמב"ם בספרו (הלכות הלכות) פס"ד סדר המוכרח ע"פ הלכה בכל אופן, משא"כ הסדר שיהי' רק אם אכשור דרי ויהי' כלו כל הקיצין לגמרי, שאז יבנה ביהמ"ק מלכתחילה בתכלית השלימות ע"י כל ישראל וכשכל יושבי' עלי' וכו', עכ"ל.

וראה גם בשיחת ש"פ בשלח תשמ"א (סעי' לג) דאע"פ דאיתא בזהר שתחיית המתים יהי' ארבעים שנה אחר ביאת המשיח, מ"מ גם בזה יכול להיות "אחישנה", כמו דאמרינן "אחכה לו בכל יום שיבוא".

דלפי"ז יש לתרץ דאה"נ דבס' היד סב"ל דבנין ביהמ"ק הוא מקודם כיון דאיירי אודות הגאולה ד"בעתה", אבל בנוסח הקדיש שהוא תפלה ובקשה וכו', י"ל שמבקשים אנו שתהי' הגאולה באופן ד"אחישנה" ואז אפשר שתחיית המתים – הנהגה נסית – תהי' מיד, ויתוסף עי"ז גם שלימות בבנין ביהמ"ק שיהי' ע"י כל ישראל כולל גם אלו הקמים בתחה"מ וכפי שנת' לעיל.

וע"ד שכתב בס' כלי חמדה פ' שמיני (ע' 50) שביאר סדר נוסח "הרחמן" שאומרים בברית מילה כפי שיסד הפייטן, דבתחילה מתפללים על ביאת משיח שישלח לנו משיחו וכו', ואח"כ מתפללים על ביאת אליהו כהן צדק וכו', דלכאורה הסדר הי' צריך להיות להיפך? ומתרץ, כי בתחילה אנו מתפללים שיהי' הגאולה באופן ד"אחישנה" דאז אי"צ ביאת אליהו מקודם, ואח"כ מתפללים שאם לא נזכה לזה יהי' הגאולה עכ"פ באופן של "בעתה" ויבוא אליהו לבשר הגאולה.

ועי' ריש מסכת תענית דפליגי במתניתין רבי אליעזר ורבי יהושע, "מאימתי מזכירין גבורות גשמים דרבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג. רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של חג. אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג, למה הוא מזכיר? - אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו", ובע"ב איתא בברייתא דר"א הוסיף: "וכשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה - כך מזכירים גבורות גשמים כל השנה ואינן אלא בזמנן. לפיכך, אם בא להזכיר כל השנה כולה - מזכיר… שפיר קאמר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע, אמר לך רבי יהושע: בשלמא תחיית המתים מזכיר - דכולי יומא זמניה הוא, אלא גשמים כל אימת דאתיין זמנייהו היא? והתנן: יצא ניסן וירדו גשמים - סימן קללה הם וכו'" ע"כ.

ובס' קרן אורה שם כתב: "ורבי אליעזר סב"ל דיש עת וקץ לגאולה ולתחי'", ולפי מה שנת' לעיל, יש מקום לבאר פלוגתתם, דר"א סב"ל דהא דמזכירים תחיית המתים הכוונה הוא כשהגאולה היא באופן של "בעתה", ולא דשל "אחישנה", ולכן שפיר הביא ראי' מזה לשיטתו להזכרת גשמים, דמזכירין שבחו של מקום אפילו אם אינה בזמנה, כמו שהוא בתחיית המתים דאף שיהי' אחר משך זמן מ"מ מזכירין אותו בכל יום, אבל רבי יהושע סב"ל דמזכירין גם תחיית המתים של הגאולה ד"אחישנה", א"כ – לפי הנ"ל – יכול להיות תחה"מ בכל יום, ושוב ליכא הוכחה מזה להזכרת גשמים.

מהו הטעם דתחה"מ הכללי הוא משך זמן אחר ימוה"מ

אמנם באמת יש להסתפק בהא דמבואר כנ"ל דתחיית המתים – הכללי – יהי' משך זמן אחר ימות המשיח, האם הטעם בזה הוא רק משום דבתחילת ימות המשיח עולם כמנהגו נוהג, במילא לא שייך עדיין תחיית המתים, ורק במשך הזמן כאשר יזכו לתקופה הב' שיתבטל מנהגו של עולם יוכל להיות תחיית המתים, וע"ד המבואר בלקו"ש חכ"ז הנ"ל, דלפי"ז יוצא דאם תהי' הגאולה באופן ד"זכו" ששם תהי' ההנהגה מיד בתחילת הגאולה בביטול מנהגו של עולם (כדמסיים בהשיחה שם), במילא תהי' תחיית המתים ג"כ מיד, כיון שכל העיכוב לזה הוא רק כאשר עולם כמנהגו נוהג;

או דילמא יש גם טעם נוסף למה תחיית המתים – הכללי – צריך דוקא להיות משך זמן אחר ימות המשיח, ומסתימת לשון זהר הנ"ל: "בונה ירושלם תחלה ואחריו נדחי ישראל יכנס והרופא לשבורי לב אחרון על הכל" לכאורה משמע שבכל אופן בא תחיית המתים אח"כ.

ובהשיחה הנ"ל בחלק כ"ז כתב שב"זכו" יהי' ההנהגה מיד בביטול מנהגו של עולם, אבל לא הוזכר שם בהדיא אודות "תחיית המתים" שגם זה יהי' מיד עיי"ש.

והנה בשיחת קודש ש"פ בלק תשל"ג (סעי' ג') אמר שהקשו על הא שנת' (בשיחת י"ב תמוז) דע"י העבודה בתקופה הא' יזכו בנ"י במילא לתקופה הב' ולתחיית המתים, שהרי תחיית המתים הוא ע"י "טל של תחי'" (חגיגה יב,ב) והרי ענין ה"טל" הוא שבא מלמעלה ואינו תלוי בעבודת האדם, וא"כ איך אפ"ל דתחיית המתים שבא ע"י הטל תלוי ב"זכו"? ותירץ דאע"פ שבא ע"י טל, מ"מ צריכים המקבלים להיות ראויים לזה לקבל ההשפעה, ולכן שפיר י"ל שזה תלוי בעבודת התחתונים.

אבל ממשיך להקשות מהא דמבואר בזהר (כנ"ל) דתחיית המתים יהי' ארבעים שנה אחרי קיבוץ גליות, ואי נימא שזה תלוי בעבודת האדם ד"זכו", איך שייך לומר על זה קביעות זמן, הרי אפשר שזה יהי' מקודם וכו'?

ומתרץ – תירוץ העיקרי – שאין הפירוש דמיד שיזכו לתקופה הב' מוכרח שיזכו מיד לתחיית המתים, אלא הפירוש הוא שתחיית המתים ודאי יהי' בתקופה הב' ולא בתקופה הא', דעפ"ז מובן הא שלא הזכיר הרמב"ם שם (בהל' מלכים) כלל הענין דתחיית המתים שהוא דבר נפלא ביותר, כיון שזה יהי' בתקופה הב', והרמב"ם איירי רק אודות תקופה הא'.

וממשיך לבאר שם דכיון שיש מעלה בעבודת בנ"י לפני תחיית המתים שאז יהי' כמצוות רצונך, משא"כ אחר תחיית המתים הרי מצוות בטלות, (כמבואר בתניא אגה"ק פכ"ו) לכן אפשר שתחיית המתים יהי' משך זמן אח"כ, – אף שבנ"י כבר יהיו כבר במצב של "זכו" – בכדי שיוכלו בנ"י ליהנות מקיום המצוות באופן של "כמצות רצונך", עכתוה"ד עיי"ש עוד.

הרי יוצא מזה לכאורה שיש מקום לומר דאפילו אם יהי' הגאולה באופן ד"זכו" ויתבטל מנהגו של עולם מיד, אפשר שתחה"מ הכללי יהי' אח"כ.

והנה אי נימא כהצד דגם ב"זכו" – שמיד בתחילת הגאולה יתבטל מנהגו של עולם – אכתי לא יהי' תחה"מ, א"כ אין לתרץ כפי מה שנת' לעיל שהטעם דבקדיש הקדים הרמב"ם תחיית המתים משום שמתפללים להגאולה ד"אחישנה", שהרי גם אז יהי' תחה"מ אח"כ.

שקו"ט בתירוץ האחרונים בדעת רבי יוחנן

והנה מפורסמת הקושיא מרבי יוחנן על רבי יוחנן, דבנדה סא,ב, סב"ל דמצוות בטלות לעת"ל, ובסנהדרין צ,ב, קאמר רבי יוחנן: "מניין לתחיית המתים מן התורה - שנאמר (במדבר יח,כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים? והלא לא נכנס לארץ ישראל, שנותנין לו תרומה. אלא, מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה - מכאן לתחיית המתים מן התורה" הרי דגם לעת"ל יקיימו את המצוות? (הובא בקונטרס 'הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלים לעולם' סעי' ד וש"נ).

והרבה תירצו בזה, דגם ר' יוחנן דס"ל דמצוות בטלות, ה"ז רק לאחר תחיית המתים (כנ"ל באגה"ק ובכ"מ), וזהו רק לאחר התחי' הכללית, משא"כ בצדיקים הקמים מיד בתחילת הגאולה אז עדיין יתחייבו המצוות, וא"כ שפיר יתחייבו בנתינת תרומה וא"ש.

ויש להוסיף בזה גם מהך דיומא ה,ב, דאיתא: "כיצד הלבישן [משה לאהרן ולבניו את הבגדים]? – ומקשה – כיצד הלבישן? מאי דהוה הוה, אלא: כיצד מלבישן לעתיד לבוא? לעתיד לבא נמי – לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם וכו' פליגי בה בני רבי חייא ורבי יוחנן, חד אמר: אהרן ואחר כך בניו, וחד אמר: אהרן ובניו בבת אחת", וכתב ע"ז בגבורת ארי שם וז"ל: ונראה לי דבלאו הכי הוה מצי למימר דהא סבירא ליה לרבי יוחנן פרק ט' דנדה (דף סא,ב) מצות בטילות לעתיד לבוא פי' לאחר זמן תחיית המתים … אלמא לריו"ח מצות בטילות לעתיד לבוא, ואם כן מאי נפקא מינה לעתיד לבוא כיון דאין מצות, פשיטא דאין קרבן ולא בגדי כהונה, ולענין מאי פליג רבי יוחנן כאן על בני רב חייא דכיצד מלבישן לעתיד לבוא, כיון דלדידיה מצות בטילות לעתיד לבוא, לבישה זו דאהרן ובניו לא צריכא כלל, ואין נפקא מינה בלבישתן לעתיד לבוא, אלא דעדיפא מיניה פריך, לעתיד לבוא נמי לכשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם עכ"ל. וכוונתו דלפי מסקנת הגמ' שם, א"ש כיון דאיפלגי למיסבר קראי עיי"ש.

וגם בזה יש לתרץ כנ"ל דמשה ואהרן יקומו מיד דאז יתקיימו המצוות, והא דקאמר דמצוות בטלות לע"ל היינו לאחר תחי' הכללית.

אמנם י"ל דתירוץ זה תלוי לפי ספק הנ"ל, אם במצב שההנהגה היא בביטול מנהגו של עולם, האם תחיית המתים בא מיד או לא, דהנה רבי יוחנן חולק על שמואל, וסב"ל דמיד בתחילת הגאולה יהי' ביטול מנהגו של עולם, וכדאיתא בברכות לד,ב, ובכ"מ: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא - עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד וכו'", ובלקו"ש חכ"ז שם ע' 203 כתב דשיטת ריו"ח היא דגם בתחילת ימות המשיח יהי' ביטול מנהגו של עולם, עיי"ש.

ולכן בשלמא אי נימא דגם כשיהי' ביטול מנהגו של עולם מיד, אכתי לא יהי' תחיית המתים הכללי, א"ש תירוצם כיון דגם לפי שיטת ריו"ח מצוות בטלות רק אח"כ בתחה"מ, ואהרן הרי יקום מיד בתחי' הראשונה; אבל אי נימא שאם יהי' ביטול מנהגו של עולם – מיד יהי' תחה"מ, נמצא דלפי שיטת ריו"ח הרי גם תחה"מ הכללי יהי' מיד, וא"כ ליכא לתרץ כנ"ל, שהרי לשיטתו גם מצוות בטלות מיד.

ולכאורה יש מקום לפשוט ספק זה, מהא דבקונטרס 'הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלים לעולם' (סעי' ד' ואילך) תירץ הרבי סתירה זו בביאורו הידוע, דגם לאחר שמצוות בטלות עדיין יתקיימו המצוות בדרך ממילא דרק הציווי יתבטל, א"כ שפיר תתקיים מצות תרומה בדרך ממילא עיי"ש בארוכה, ולא הזכיר כלל תירוץ הנ"ל שאהרן יקום מיד וכו' שהוא לכאורה תירוץ פשוט (אף ששם בהערה 22 ציין לאותו השדי חמד שתירץ הקושיא כנ"ל דאהרן שאני שקם מיד וסיים דכן נראה לי ברור עיי"ש).

ולפי הנ"ל י"ל דזהו משום דסב"ל דלשיטת ריו"ח שיהי' מיד ביטול מנהגו של עולם, גם תחה"מ הכללי יהי' מיד ומצוות בטלות, ולכן אי אפשר לתרץ כהשד"ח, ומוכרח לתרץ רק כהביאור שבהקונטרס.

ואפשר להוסיף עוד, דכיון דהכא בה'קונטרס' חידש, דגם לאחר שמצוות בטלות, הפירוש הוא כנ"ל שרק הציווי מהן בטל, אבל גוף המצוות יתקיימו מצ"ע, ובאופן נעלה יותר עיי"ש, לכן לא שייך הכא לומר סברא הנ"ל – שנת' בשיחת ש"פ בלק – שהקב"ה מעכב תחיית המתים בכדי שיוכלו ליהנות עוד מקיום המצוות באופן ד"כמצות רצונך", כיון דכאן נקט, דגם אחר תחיית המתים כשהמצוות בטלות, מתקיימים המצוות באופן זה וכו', לכן סב"ל הכא בפשיטות – לפי ריו"ח – דמיד בתחילה שמתחיל ההנהגה בביטול מנהגו של עולם, יהי' תחיית המתים, ולא שייך להביא תירוץ הנ"ל.

ועי' בס' 'בית אלקים' להמבי"ט (פרק נ"ו) שכתב בנוגע לתחיית המתים שהוא מוכרח להיות, כיון דבריאת העולם הי' תכליתו נתינת התורה, ולא הוכנו לקבלה עד יציאת מצרים, וא"כ כל באי עולם בכ"ו דורות לפני זה למה לא יזכו לקיום התומ"צ, הצדיקים שבעשרה דורות שמאדם ועד נח כו' ואפילו האבות שקיימו התורה לא קיימוהו כ"א בארץ ישראל ובלתי מצווים ועושים, וכן בני יעקב שהם שבטי י-ה כו', וכן משה ואהרן וכל דור המדבר שלא נכנסו לארץ ולא יכלו לקיים המצוות התלויות בארץ, וכן כל אותם שמתו קודם שנבנית בית עולמים שבנה שלמה שלא זכו לקיים מצוות בנין בית הבחירה ומצוות התלויות בה, וכן כל אותם שנולדו ומתו בגלות בבל ואחר בית שני שהיו בחו"ל, כל אלו ראוי ומחוייב שיזכו לתחי' כדי שיוכלו לקיים כל המצוות הכתובים בתורה, כי התורה ניתנה לכל ישראל וכו' בשוה, לא שיהיו אלו חייבים בקצת המצוות ואלו ברובם ואלו בכולם, שהרי כתיב (דברים ד,מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל וכתיב (שם לג,ד) תורה צוה לנו משה מורשה קבלת יעקב, שנראה שכל התורה ניתנה לכל ישראל בשוה, וזהו ראי' שיחיו ויקיימו כל המצוות עכתו"ד עיי"ש, הרי דסב"ל בפשיטות שצריך להיות קיום כל המצוות לאחר תחה"מ בכל ישראל, גם סב"ל שיהי' באופן דמצווה ועושה.

ואולי י"ל דסב"ל להמבי"ט כשיטת הרשב"א והר"ן וכו' דהא דאמרינן מצוות בטלות לעת"ל הרי רק על הזמן שהוא מת, אבל לעת"ל לעולם אין מצוות בטלות.