ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן צ׃ מצוות בטלות לעתיד לבוא

דעת כמה אחרונים דקאי רק על הל"ת

ידועה הקושיא שמקשים בדעת רבי יוחנן, דבנדה סא,ב, סב"ל דמצות בטילות לעתיד לבוא עיי"ש, ובסנהדרין צ,ב: אמר ריו"ח "מניין לתחיית המתים מן התורה - שנאמר (במדבר יח,כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים? והלא לא נכנס לארץ ישראל שנותנין לו תרומה? אלא, מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה - מכאן לתחיית המתים מן התורה", הרי שגם לעת"ל יתקיים מצות תרומה.

ותירץ בזה בס' 'נחלת בנימין' (מצוה ה' סי' טז, ע' פב, הובאו דבריו בס' 'שער החצר' (לב,א) ובכ"מ) וז"ל: ומהכרח קושיא זו רציתי לפרש דהא דסב"ל לריו"ח דמצוות בטלות לעת"ל היינו מצוות לא תעשה, אבל מצוות עשה אינן בטלות, ובזה לא קשה מידי, דהתם כלאים דהוה ל"ת "ובגד שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט,יט), שם סב"ל דמצוות אלו בטלות, אבל הכא בתרומה דהוה מ"ע סב"ל דמצוות אינן בטלות, וטעמא רבה אית ביה לחלק בין מ"ע למצוות ל"ת, דכבר נודע דעת המאמרות דכל שס"ה לאווין שבתורה שומרים את שומריה ויצה"ר אסור בהם בקשר של קיימא וכו', הרי דכל ל"ת ניתנו להיות שלשלאות לאסור בהם הקליפות, משום הכי אז לאחר התחי' דכבר נתקיים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכרי' יג,ב) והאלילים כליל יחלוף (ישעי' ב,יח), ודאי כל הל"ת מותרים, דכבר הגיע העת להתיר השלשלאות כי אסיריו פתח ביתה (ע"פ ישעי' יד,יז) להכניס הקליפות אל הקדושה, כי שרש שלהם נשרש בקדושה, אבל מ"ע אפילו אחר התחי' יהיו, דהם מצד הקדושה ואז יהי' תגבורת הקדושה, ויהיו כל תרי"ג מצוות כולן מ"ע, דהל"ת יתהפכו לעשה בטעם זדונות נעשו לו כזכיות וכו' עכ"ל.

וכן תירץ בס' "נועם מגדים וכבוד התורה" (להגה"ק מוה"ר אליעזר בן יעקב הלוי הורוויץ זצ"ל) סו"פ לך, וכתב ג"כ דטעמא רבה יש לחלק ביניהם דהלאווין המה רק אזהרות דרך סור מרע סחור סחור כו', אבל לעתיד שיבער רוח הטומאה מן הארץ לא יצטרך האזהרות ושמירות הללו, משא"כ העשין דלהתעלות ולהתקדש ניתנו, לעולם יעמדו, וביאר עפ"ז טעם חדש בהא ד"עשה דוחה לא תעשה", כיון דעשה יש לה חשיבות יותר שלא יתבטל לעת"ל, משא"כ הל"ת דיתבטל, א"כ העשה יש לה חשיבות יותר, לכן אמרינן עשה דוחה לא תעשה עיי"ש.

והנה אף שהראשונים וכו' אינם מחלקים בזה, וסבירא להו דמצוות בטלות קאי הן על מ"ע והן על מל"ת, (כדלקמן) כדאי להביא בזה כמה דעות מהאחרונים דנקטו כדבריו, ותירצו עפ"ז כמה דברים.

עשה דוחה לא תעשה רק אם העשה תתקיים לעת"ל

א) איתא בסנהדרין (עא,א): "רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת - אינה נעשית עיר הנדחת. מאי טעמא - אמר קרא (דברים יג,יז) ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש, וכיון דאי איכא מזוזה לא אפשר, דכתיב (שם יב,ד) לא תעשון כן לה' אלקיכם", והקשה שם בס' 'תורת חיים': "צריך עיון אמאי לא אתי עשה דהכה תכה את יושבי העיר ואת כל שללה תקבוץ ושרפת באש (שם יג,טז-יז), ודחי לא תעשה דלא תעשון כן לה' אלקיכם"?

ותירץ בס' 'כלי חמדה' (מועדי השנה – פורים) סי' נא – מבן המחבר – דכיון דעשה זו דשריפת עיר הנדחת ג"כ יתבטל לעת"ל, כיון דלעת"ל לא יהי' עוד עיר הנדחת, א"כ אין יתרון בעשה זו יותר מלא תעשה, לכן לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה, וכן תירץ בקובץ 'תל תלפיות' (שנת תרנ"ח, מחברת ו' אות כד) והוסיף עוד דלאו זה דלא תעשון כן וגו' הרי לא יתבטל גם לעת"ל, וא"כ ודאי לא שייך לומר דעדול"ת.

וממשיך שהקשו לו ע"ז מכתובות מ,א, דפריך וניתי עשה דולו תהיה לאשה (דברים כב,כט - באונס) ונדחה הלאו דממזרות? והרי גם עשה זו דאונס יתבטל לעת"ל ומ"מ מקשה דנימא עדול"ת? עוד הקשו לו מיבמות ו,ב, דרצה ללמוד דעשה דוחה לא תעשה מהעשה דחייבי מיתות בי"ד עיי"ש, והא לעת"ל יבוטלו מיתות בי"ד ואיך שייך שם עדול"ת? ותירץ דמתי בעינן התנאי שעשה דוחה ל"ת רק באם יתקיים לעת"ל, רק אם העשה והל"ת תרווייהו הם בין אדם למקום, אבל אם העשה הוא בין אדם לחבירו בלאו הכי הוא אלים טפי מהל"ת, ודחי הל"ת אפילו אם העשה לא תתקיים לעולם, וכיון שהעשה דולו תהיה לאשה הוא בין אדם לחבירו שפיר שייך לומר עדול"ת בכל אופן, ועד"ז בהא דמיתות בי"ד, שכתבו התוס' שם (ה,ב, ד"ה כולה) דהטעם דנימא דצריך להמיתו בשבת ואי אפשר להמתין עד למחר, משום שיש לה לידון מיד ולשרוף שלא יענו הדין, וזהו בין אדם לחבירו, לכן שייך לומר עדול"ת אף אם העשה תתבטל עיי"ש עוד.

ב) בשדי חמד (מערכת המ"ם כלל רי"ח) כתב דעפ"ז יש לתרץ הא דמקשים בפסחים ה,א, בהא דקאמר ר"ע דאי אפשר לומר דתשביתו הוא ביו"ט עצמו כיון דהרי הוא אומר (שמות יב,טו) אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם וכתיב (שם,טז) כל מלאכה לא יעשה לכם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, ומסיק שם ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' עיי"ש, והקשו המפרשים דלמה לא אמר גם דש"מ ד"יו"ט הוא עשה ול"ת", (ראה שבת כד,ב, דיש מ"ד דיו"ט אינו אלא ל"ת) דאי נימא שהוא רק ל"ת גרידא, יבוא עשה דתשביתו וידחה הל"ת, וכיון דר"ע סב"ל שהוא אסור ביו"ט הרי מוכח דסב"ל דיו"ט הוא עשה ול"ת? ולהנ"ל ניחא דאפילו אם נימא דיו"ט לא הוה אלא ל"ת גרידא, ג"כ לא דחי ליה העשה תשביתו, כיון דהעשה דתשביתו הוא משום הלאו דבל יראה וכו' או משום הלאו דאכילת חמץ, וכיון דהלאוין יתבטל לעת"ל גם העשה שבא בשבילם יתבטל, וא"כ אפילו אם יו"ט הוא לאו גרידא אין העשה דתשביתו יכול לדחותו, אלא שהשד"ח עצמו לא סב"ל לחלק בין עשה ול"ת עיי"ש.

ג) בהא דאיתא ביומא פו,ב: "אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר (ירמיהו ג,א) לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגו', הקשה ב'כפות תמרים' שם דמהו החידוש של תשובה, הלא כלל הוא בכל התורה דעשה דוחה לא תעשה וא"כ פשוט דעשה דתשובה דוחה הלאו דמחזיר גרושתו? (וכבר שקו"ט הרבה בקושיא זו, וראה הגהת הגרע"א שם) ותירצו עפ"י הנ"ל דכיון דלעת"ל יקויים ואת רוח הטומאה אעביר וכו' א"כ יתבטל מצות התשובה, וא"כ עשה זו אינו דוחה ל"ת, ולכן גדולה תשובה שדוחה וכו' שהוא חידוש מיוחד מצד תשובה.

דעת השואל ומשיב דמצות תקיעת שופר תתבטל לעת"ל

ד) בר"ה כח,א, מסיק רבא דאם תקע בשופר של עולה או של שלמים יצא דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו לא מעל, והקשו המפרשים (ראה בס' נפש חי' דיני עדול"ת סי' ח', ובטעם המלך הל' שופר פ"א ועוד) דאפילו אי נימא מצוות ליהנות ניתנו יוכל לצאת מצות שופר מצד עדול"ת שהעשה דשופר ידחה הלאו דמעילה? ותירץ בס' 'רץ כצבי' (להג"ר צ"ה פרידלינג) עפ"י מ"ש בשו"ת 'שואל ומשיב' תליתאה (ח"ב סי' קלג) בהא דאיתא בר"ה טז,א-ב: "אמר רבי יצחק, למה תוקעין בראש השנה? - למה תוקעין? רחמנא אמר (תהלים פא,ד) תקעו, - אלא: למה מריעין? - מריעין? - רחמנא אמר (ויקרא כג,כד) זכרון תרועה, אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן", והקשו התוס' שם (בד"ה ותוקעים) הא קעבר על בל תוסיף? ותירץ בשו"מ שם ע"פ מ"ש הרמב"ם במו"נ (ח"ב פכ"ח) במ"ש בקהלת (ג,יד): "כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע" שזוהי עילה להיותו לעולם, כאילו אמר כי הדבר אשר ישתנה אמנם ישתנה מפני חסרון שיש בו ויושלם, או תוספת בו אין צורך אליה ותחסר התוספת ההיא, אמנם פעולת ה' אחר שהם בתכלית השלימות ואי אפשר התוספת בהם ולא החסרון מהם א"כ הם יעמדו כפי מה שהם בהכרח, עכ"ד הרמב"ם, ומבאר השו"מ דנראה דזהו הטעם בהאיסור דבל תוסיף ובל תגרע, כי אחר שמצות ה' לא תשתנה לעולם, לכן אין מקבלות תוספת או חסרון, ולפי"ז י"ל דתקיעות שופר בר"ה שהוא לעורר כל ישראל בתשובה, א"כ כשיבוא משיח ויתבטל היצה"ר, אז אין מקום לתקיעות האלו, א"כ לא שייך בהם בל תוסיף, כיון דלא שייך הטעם שלא תשתנה לעולם עיי"ש, ולפי זה דהמ"ע דתק"ש יתבטל לעת"ל, מתורץ קושיא הנ"ל, דלא שייך לומר במצות שופר עדול"ת כיון שאינו מתקיים לעת"ל.

ועי' גם בס' 'ילקוט הגרשוני' (שו"ע) בקונטרס 'אוהל יוסף' (הערות על שו"ת שואל ומשיב, נד,א) שהביא דבריו שמצות שופר עתידה ליבטל, וכתב לתרץ עפ"ז גם קושיית הטורי אבן ר"ה לב,ב, (ע"ד הנ"ל) דאיתא שם במתניתין שופר של ראש השנה - אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל וכו' וקאמר בגמ' מאי טעמא? שופר עשה הוא ויום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, והקשה הטורי אבן למ"ד דעשה דרבים דוחה ל"ת אפילו אי לאו הוה בעידנא, א"כ להני אמוראי דס"ל דיו"ט ל"ת גרידא, אמאי לא דחי בכל הני דתנינן? ותירץ בילקוט הגרשוני עפ"י הנ"ל דכיון דמ"ע דשופר תתבטל לעת"ל לא שייך לומר עדול"ת.

אבל ראה רשימות חוברת קסט שכתב וזלה"ק: לעת"ל לא יתקעו מלכיות זו"ש כ"א שופרות לבד וזהו בשופר גדול [ישעי' כז,יג] לקו"ת [דרושים לר"ה] והי' וגו' יתקע בשו"ג ס"ה (ע' נ"ט [,ד]) עכלה"ק וזהו לא כהשו"מ.

וראה גם בס' 'אדרת אליהו' (מה'בן איש חי') פ' נצבים (ד"ה והנה ג"פ) שהביא דברי הלבוש בהל' ר"ה (סי' תק"צ סעי' ה') שכתב בדין אם תקע תקיעה תרועה תקיעה בנשימה אחת, י"א שיצא דהא מצוה אחת היא, וי"א שלא יצא מפני שהתקיעה היא סימן שמחה ושלוה כמו שנאמר (במדבר י,י) וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ותקעתם וגו', ותרועה היא סימן בכי ויליל כתרגומו [ותיבבון], וכמו שנאמר (שם,ט) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם וגו', ואין שמחה ושלוה ובכי ויליל מצטרפין דהא הפכיים הם ולכך לא שייכי אהדדי ע"כ עיי"ש.

ולפי"ז חידש שם הבן איש חי דודאי דלעת"ל שיעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ ויתבטל היצה"ר ויהי' חירות ממה"מ, חירות משעבוד מלכיות, אזי לא שייכא עוד תרועה שהיא סימן יללה, ולא שייכא כי אם התקיעה שהוא סימן שמחה ושלוה עיי"ש עוד.

ה) ועי' בשו"ת 'ארץ צבי' להגה"ק מקאזיגלוב זצ"ל סי' ג' שהביא התוספתא בנדרים (פ"ב ה"ז): "המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים" והעתיק טעם זה הט"ז (יו"ד סי' רכ"א סקכ"ד) ותמה ב'גליון מהרש"א' שם דלמה ליה טעם זה ותיפוק ליה דבמתים חפשי (תהלים פח,ו) כדאיתא בנדה סא,ב, לענין כלאים?

ותירץ הארץ צבי ע"פ הנ"ל דרק הלאווין יתבטלו, אבל העשין יתקיימו לעולם, וכיון דבנדר יש עשה דככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל,ג), על כן אם הי' הנאה למתים הי' אסור להלבישו תכריכין אלו כיון דכשיעמוד בתחה"מ יעבור על עשה הנ"ל, ועל כן הוכרח התוספתא לומר הטעם דאין הנאה למתים עיי"ש.

אלא דדבריו לכאורה אינם מובנים, דהלא גם טעם זה "דאין הנאה למתים" לא שייך על אחר שיקום לתחי', וא"כ מאי אולמא טעם זה מהטעם דבמתים חפשי? (וראה בסי' הקודם בענין זה ובגליון המהרש"א בארוכה).

ו) בשו"ע או"ח סי' תפ"ה סעי' א' איתא: "אמר: שבועה שלא אוכל מצה סתם, אסור לאכול מצה בליל פסח", והקשה הפמ"ג שם במשב"ז דיבוא עשה דמצה וידחה ל"ת דשבועה?

ותירץ בס' 'ילקוט הגרשוני' (על שו"ע) שם ע"פ הנועם מגדים הנ"ל, דכיון דמבואר בפסחים מג,ב, דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה, וכיון דלעת"ל יתבטל הלאו דאכילת חמץ, במילא יתבטל גם העשה דאכילת מצה, וא"כ לא שייך לומר במ"ע דמצה דידחה ל"ת דשבועה, כיון דגם מ"ע דמצה יתבטל עיי"ש, וכנראה שלא ראה שהנועם מגדים עצמו כתב שם, דאם ע"י ביטול הלאו תתבטל גם העשה אמרינן להיפך שגם הלאו לא יתבטל, ולא כדנקט הילקוט גרשוני.

עוד הוסיף בזה, דאפילו אי נימא דהמ"ע דמצה תתקיים, מ"מ לאו זה דלא תשבעו בשמי לשקר (ויקרא יט,יב) יתקיים גם לעת"ל, וא"כ שוב לא שייך לומר בזה עדול"ת, דזה אמרינן רק אם העשה תתקיים והלאו תתבטל משא"כ הכא דהלאו לא יתבטל, וראה עוד בס' שו"ת קרבן שמואל או"ח סי' כ"ד (אות סז) מה שכתב לתרץ ע"ד הנ"ל עפ"י הנועם מגדים, ואין להאריך עוד.

והנה במה דנקטו לעיל, יש להעיר דאם גם העשה תתבטל שוב אינו יכול לדחות הל"ת, במ"ש הרמב"ם בסהמ"צ (מ"ע קפז) לגבי מצות הריגת ז' אומות שהוא מצוה שנוהג לדורות כשימצא בו אפשרות הדבר ההוא, אף ששבעה עממין כבר אבדו מ"מ כיון שאם ימצא אפשרות הרי יש המצוה, לכן ה"ז מצוה הנוהג לדורות, ולפי"ז י"ל גם הכא דמ"ע כאלו שלא יתקיימו לעת"ל כמו שריפת עיר הנדחת, ולו תהי' לאשה וכיו"ב, (ובמצות תשובה י"ל שתתקיים אז באופן נעלה יותר, וכמבואר בכ"מ דמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא - הובא בלקו"ת דרושים לשמע"צ צב,ב, וש"נ, וראה זח"ג קנג,ב) שאין הפירוש שיתבטלו מצ"ע, אלא דמצד מצב העולם לא יהי' בהם אפשריות וצורך לקיימם וכו', ובזה הרי כתב הרמב"ם שזהו מצוה הנוהג לדורות, א"כ י"ל שאין חשיבותם מתבטלת מחמת זה, ואינו דומה ללאווין ששם ישנה מציאות של האיסור ומ"מ יתבטל האיסור.

הראשונים חולקים דקאי גם על מ"ע

אמנם על כל יסוד הנ"ל במצוות בטלות לעת"ל, לחלק בין מ"ע לל"ת, הנה השד"ח שם כתב ע"ז שהיא סברא פורחת באויר ואין לה על מה שתסמוך, ואיפכא מסתברא דאם נסבול שיפטרם ה' מעול המצות המעשיות, מי יאמר שהרשות נתונה להם לעבור על האיסורין, וראה עוד בזה שד"ח (כרך ט') דברי חכמים סי' נג, גם הלשון "מצוות בטלות" ולא "לאווין" וכיו"ב משמע דקאי גם על מ"ע.

וכבר הובא לעיל שהראשונים לא חילקו בזה, ראה ב"ב עד,א, בתוד"ה פסקי, בשם ר"ח כהן שכתב דכיון דמצוות בטילות לעת"ל לכן נוהגים עכשיו להסיר הציצית וז"ל: ורבינו חיים כהן צדק פירש דאנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (נדה דף סא,ב) מצות בטילות לעתיד לבא, וההיא דמנחות (מא,א) איירי אליבא דשמואל דאמר אין בטילות ולכך צריך שיהא לו ציצית דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם ואם יסירו לו הציצית במותו נמצא שלעתיד יעמוד בלא ציצית עכ"ל, וכ"כ בחי' הרשב"א ברכות יח,א, ד"ה דלייה עיי"ש, וכ"כ הרא"ש מו"ק פרק ג' סי' פ' ועוד, הרי דגם מ"ע דציצית בטל למ"ד דמצוות בטלות, וכן נקט אדה"ז באגה"ק סי' כ"ו עיי"ש, והרבי בקונטרס "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלים לעולם" (נדפס בס' תורת מנחם – הדרנים על הרמב"ם וש"ס עמ' רלד) עיי"ש, וראה עוד בס' לב חיים שם.

וראה שיחת קודש ש"פ שלח תשמ"ה סעי' ו' (תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ה ח"ד ע' 2320) שהקשה בנוגע לשס"ה ל"ת לעת"ל דכיון דואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ הרי לא יהי' שייך לכאורה קיום כל מצוות לא תעשה מכיון שלא יהי' צורך ומקום כלל לשלול ענינים שאינו שייכים לגבול הקדושה ונמצא לכאורה שמצוות ל"ת אינם נוהגות לדורות? ואין לומר שלעתיד יהי' שינוי באופן העבודה דשס"ה מצוות לא תעשה ביחס לעניני קדושה עצמם, (כמבואר באגה"ק שכל העבודה לא תהי' אלא באופן דהליכה "מחיל אל חיל" בקדושה גופא) ע"ד ובדוגמת מצוות עשה, שהרי זה היפך הענין דנצחיות התורה "התורה הזו לא תהי' מוחלפת"?

ומבאר בזה דגם לעתיד לבוא ישארו מצוות לא תעשה בגדרם הם – ענין של לא תעשה, (ולא ישתנו להיות באופן אחר), אלא שהעבודה תהי' בענין החיובי שבהם העילוי ד"זדונות נעשו לו כזכיות", סוג "זכיות" שאי אפשר להגיע אליהם לולי הירידה ד"זדונות" שזהו"ע ד"לא תעשה" עיי"ש. וכן הוא בלקוטי שיחות חכ"ט ע' 341 עיי"ש.

ובנוגע לקושיא הנ"ל בדעת ריו"ח, יש להוסיף גם מהא דיומא ה,ב, דאיתא: "כיצד הלבישן? [משה לאהרן ולבניו את הבגדים] – ומקשה – כיצד הלבישן? מאי דהוה הוה, אלא: כיצד מלבישן לעתיד לבוא? לעתיד לבא נמי – לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם וכו' פליגי בה בני רבי חייא ורבי יוחנן, חד אמר: אהרן ואחר כך בניו, וחד אמר: אהרן ובניו בבת אחת", וכתב ע"ז בגבורת ארי שם וז"ל: ונראה לי דבלאו הכי הוה מצי למימר דהא סבירא ליה לרבי יוחנן פרק ט' דנדה (דף סא,ב) מצות בטילות לעתיד לבוא פי' לאחר זמן תחיית המתים .. אלמא לריו"ח מצות בטילות לעתיד לבוא, ואם כן מאי נפקא מינה לעתיד לבוא כיון דאין מצות, פשיטא דאין קרבן ולא בגדי כהונה, ולענין מאי פליג רבי יוחנן כאן על בני רב חייא דכיצד מלבישן לעתיד לבוא, כיון דלדידיה מצות בטילות לעתיד לבוא, לבישה זו דאהרן ובניו לא צריכא כלל, ואין נפקא מינה בלבישתן לעתיד לבוא, אלא דעדיפא מיניה פריך, לעתיד לבוא נמי לכשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם עכ"ל.

ועי' בקובץ ישורון גליון ו' ע' שעט (הובא גם בס' כמוצא שלל רב' פ' צו ז, יב) שתירץ הגרי"ש אלישיב שליט"א, ע"פ מה דאיתא בויקרא רבה (פרשה ט,ז): "רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל וכו'" (וראה שו"ע או"ח סי' נא סעי' ט') אף כאן אחד מבעלי המימרא הוא רבי יוחנן, וא"כ מבואר שאף לשיטתו שמצוות בטלות לעת"ל, מ"מ קרבן תודה לא יתבטל, ובכדי להקריב קרבן תודה הרי יש צורך למזבח וכהנים בבגדי כהונה, במילא שפיר הי' ריו"ח יכול לחקור כיצד יהי' סדר לבישתם לעת"ל, ולכן הי' הגמ' יכול להקשות רק משום דמשה ואהרן עמהם עכ"ד עיי"ש.

אבל באמת עדיפא מיני' קשה כנ"ל, דהרי רבי יוחנן דס"ל כנ"ל דמצוות בטלות לעת"ל, קאמר בסנהדרין צ,ב,שישראל נותנין תרומה לאהרן, וקשה דבנדה קאמר רבי יוחנן דמצוות בטלות, ובסנהדרין קאמר רבי יוחנן שתתקיים מצות תרומה? ותירוץ הנ"ל אינו עולה לתרץ קושיא זו.

וכבר תירצו בזה בכמה אופנים, ראה בקונטרס 'הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלים לעולם' הנ"ל (סעי' ד' והלאה) שתירץ דגם לאחר שמצוות בטלות עדיין יתקיימו המצוות בדרך ממילא דרק הציווי יתבטל עיי"ש בארוכה, וא"כ שפיר תתקיים מצות תרומה בדרך ממילא.

עוד תירצו בזה, דגם ר' יוחנן דס"ל דבטלות ה"ז רק לאחר תחיית המתים (ראה אגה"ק שם ובכ"מ) וזהו רק לאחר התחי' הכללית, משא"כ בצדיקים הקמים מיד בתחילת הגאולה אז עדיין יתחייבו המצוות, וא"כ שפיר יתחייבו בנתינת תרומה.

ולפי מה שנת' יש לעיין במ"ש בס' מאמרי אדה"ז תקס"ה (ח"א עמ' רפה - רפו) וז"ל: ידוע המחלוקת בגמ' דאיכא מ"ד מצות בטילות לעת"ל, ולא קיי"ל הכי, שהרי בפי' אמר (יומא ה,ב) כיצד מלבישן לעת"ל ופריך לעתיד משה ואהרן יבואו וכו', אך האמת דהמצות לא יבטלו לעת"ל, אבל יהיו המצות באופן אחר כמבואר ביחזקאל איך שיהי' מצות הקרבנות לעת"ל שאין עכשיו מצותן כך, ועד"ז גם שארי המצות יהי' בהם שינויים רבים, והכלל הוא דעכשיו עיקר ענין המצות כולן הן בחי' בירורים כו' להעלות הטוב ולברר הרע כו', אבל לעת"ל דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר כו', יהי' אז מעשה המצוה בדרך עליית הטוב למדריגה יותר גבוה כו' עכ"ל, וראה בתורה אור משפטים (עו,ג) שכ"כ.

ולכאורה לפי הנ"ל שבתחילה יהי' תחי' כללית אצל צדיקים וכו', ואז עדיין מצוות אינן בטלות, א"כ מהו הוכחת כ"ק אדה"ז מהגמ' יומא דלא קיימ"ל דמצוות בטלות, הלא אפשר לומר כיון דמשה ואהרן יעמדו מיד בתחילת הגאולה, ואז עדיין מצוות קיימות לכן שפיר קאמר דאהרן ומשה עמהם, ורק אחר תחיית המתים הכללית אמרינן דמצוות בטלות? ועוד דאכתי קשה מריו"ח אריו"ח, דבנדה סב"ל דבטלות לעת"ל, ומ"מ קאמר בסנהדרין שיתנו תרומה לאהרן הכהן, ויל"ע.