ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן פג׃ בענין תחיית המתים בלי תלמוד תורה

כל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו

איתא בכתובות (קיא, ב): "אמר ר' אלעזר: עמי הארצות אינן חיים, שנאמר: (ישעיהו כו,יד) מתים בל יחיו וגו'. תניא נמי הכי: מתים בל יחיו - יכול לכל? ת"ל: (שם) רפאים בל יקומו, במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. א"ל ר' יוחנן: לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא דכתיב, א"ל: מקרא אחר אני דורש, דכתיב: (שם,יט) כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל, כל המשתמש באור תורה - אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה - אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער, א"ל: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה, (דברים ד,ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום - וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: (שם,כד) כי ה' אלקיך אש אכלה, אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה וכו'".

והתוס' בסוטה (ה,א ד"ה כל אדם) הקשו דלמה לא חשיב האי במשנת חלק (סנהדרין צ,א) דתנן התם: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו' ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה וכו'", ולמה לא מנה גם הא דעמי הארץ אינן קמים לתחיית המתים? עיי"ש עוד.

ותירץ הג"ר אלחנן וואסערמאן הי"ד (הובא בס' 'קובץ מאמרים' ח"א עמ' לא ובכ"מ) דהמתבונן בסדר המשניות שם יראה להדיא, דהתנא קחשיב ואזיל כל מיני עונשין שבתורה, ארבע מיתות בי"ד וחייבי מיתות בידי שמים, ואלו שקנאין פוגעין בו, ובמס' מכות (יג,א) תני ואלו הן הלוקין ולבסוף אלו שאין להם חלק לעוה"ב, היינו שהעבירה מחייבת בעונש זה שיפסידו עוה"ב, אבל הא דעמי הארץ אינן חיין אינו בתורת עונש על העבירה של ביטול תורה, דאפילו תינוק שנשבה דהוא אנוס גמור בעון ביטול תורה מ"מ אינו חי, דא"א להיות תחיית המתים בלא אור תורה, וראי' לזה מהא דפריך בגמ' ברכות (יז,א), נשים במאי זכיין ומשני באקרויי בנייהו ובאתנויי גברייהו, והביא בס' 'חומת הדת' (מאמר אות תורה ס"א) לפרש דפירכת הגמ' היא לענין תחיית המתים, דכיון דנשים אינן עוסקות בתורה איך תחיינה? ומשני דיש להן חלק בתורה שלומדים בניהן ובעליהן, ואף דבנשים לא שייך כלל עון ביטול תורה, ומ"מ אינן חיות אם אין להם אור תורה, הרי מוכח דאין זה בתורת עונש, ולפי"ז א"ש דלא שייך למיחשביה במשנת חלק, דהתם איירי בעונשי עבירות.

וממשיך שם שהקשו לו ע"ז, דא"כ תינוקות שמתו בקטנותן קודם שלמדו תורה למה הן חיים לתחיית המתים? ותירץ דאפשר דכמו שמצינו במדת פורעניות דאיש בחטאו ימות ובנים לא יומתו על אבותם, אבל בנים קטנים מתים בעון אבותיהם (רש"י דברים כד,טז) וכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"א) משום דבניו הקטנים כקנינו של אדם הם חשובים, וא"כ כל שכן במדה טובה המרובה ממדת פורעניות, הדין נותן שהקטנים יחיו בזכות אבותיהם עכ"ד.

והנה פירוש זה בגמ' ברכות פירש גם החיד"א בס' 'פתח עינים' שם, וכן כתב שם בס' 'שלמי תודה' (להג"ר שלמה דאנה ז"ל), דלכאורה קשה מהו שאלת הגמ' במאי נשים זוכות, דאף שהן פטורות מתלמוד תורה הרי יש להם הרבה מצוות לא תעשה ומצוות עשה שאין הזמן גרמא שחייבות בהן? ותירצו ג"כ עפ"י הגמ' כתובות הנ"ל, דהגמ' איירי אודות תחיית המתים, דכיון דמבואר דכל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאינו משתמש וכו' א"כ נשים דליתנהו בתלמוד תורה איך יקומו לתחיית המתים? ותירץ באקרויי בנייהו וכו' דעי"ז נחשב עליהם כאילו הם עצמן לומדות ויש להם אור תורה, וע"ד דאיתא בכתובות שם לענין מחזיק ת"ח וכו'.

הרבי כנראה חולק על הנ"ל

ויש להעיר במ"ש באגרות קודש (ח"י עמ' רעט) וזלה"ק: "מה שהקשה כת"ר על המבואר בכ"מ דהעלי' לעת"ל הוא דוקא ע"י הירידה לעוה"ז וקיום התומ"צ בו – מהמ"ד בסנה' (קי, סע"ב) דבא לעוה"ב משעה שנולד, הרי דהירידה לעוה"ז לחוד מספקת. הנה עדיפא הו"ל להקשות מהמ"ד שם משעה שנזרע והוא אע"פ שנמחה אח"כ ולא נולד (רש"י. וראה שם צא, ב: משעת פקידה). והנה אם רצה לפרש בא לעוה"ב ענין של עלי' ושכר בלאה"כ קשה: בעד מה מגיע לו שכר? ועכצ"ל כמש"כ בעיון יעקב על הע"י שם דאבא מזכה ברא וכיו"ב, וא"כ מתורצת גם קושיתו הנ"ל", עכלה"ק.

ולכאורה משמע מזה, דרק אי נימא דהא דקאמר בסנהדרין שם "עולם הבא" דקאי על "עלי' ושכר" ג"ע וכו' צ"ל כהעיון יעקב משום דאבא מזכה ברא, (ע"ד שכתב הגרא"ו כנ"ל) אבל אי נימא דקאי על "תחיית המתים" (כדמשמע ברש"י וכ"כ בחי' הר"ן שם) אי"צ לזה, אלא שקם בתחיית המתים בזכות עצמו.

וכן איתא בס' 'תורת מנחם – מנחם ציון' (עמ' 392), דמבואר בחסידות דגן עדן תלוי בעבודת האדם, וישנם כמה תנאים כדי לזכות לג"ע, משא"כ עולם התחי' שייך לכאו"א מישראל דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב (דקאי על תחיית המתים) . . ואיתא בגמ' (סנהדרין קי,ב) קטן מאימתי בא לעוה"ב . . משעה שנולד שנאמר (תהלים כב,לב) יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה, ויש דעה משעה שנזרע אפילו הפילו אמו ונמחה דכתיב (שם,לא) זרע יעבדנו אעפ"י שבשעה שנולד אינו שייך עדיין לקיום המצוות ועכצ"ל שהענין דתחה"מ הוא מצד מציאות הגוף של איש הישראלי כשלעצמו עיי"ש, הרי משמע מזה דהא דקטנים קמים בתחיית המתים ה"ז מצ"ע ולא משום זכות אבותם דוקא, וראה לקוטי שיחות ח"ו עמ' 85 דכיון שהבחירה הי' בגוף הישראלי לכן הוא מציאות נצחי הקם לתחיית המתים והמיתה דבינתיים אינו אלא שינוי החוזר לברייתו.

תחיית המתים בכל גוף ישראלי שנכנס בו הנשמה

ובירושלמי (שביעית פ"ד סוף ה"ח) איתא: "מאימתי קטני ישראל חיין, רבי חייה רובה ורבי שמעון ברבי, חד אמר משיולדו וחד אמר משידברו מאן דאמר משיולדו יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה, מאן דאמר משידברו זרע יעבדנו יסופר לה' לדור, תני בשם רבי מאיר משהוא יודע לענות אמן בבית הכנסת, מה טעם (ישעי' כו,ב) פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים, תמן אמרי משימולו (תהלים פח,טז) נשאתי אמיך אפונה, ורבנן דהכא אמרין משיולדו (שם פז,ה) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון, רבי אלעזר אמר אפילו נפלים מה טעם (ישעי' מט,ו) ונצורי ישראל להשיב – ונצירי ישראל להשיב" (משעת היצירה), (וזהו ע"ד הדעות בבבלי סנהדרין שם). ובס' 'נחמד למראה' שם הביא מ"ש בס' 'אגדת אליהו' (לבעל מדרש תלפיות מהג"ר אליהו הכהן ז"ל) בביאור הטעם דסב"ל לרבי אלעזר דאפילו נפלים קמים לתחיית המתים וז"ל: "דכיון שזה הנפל עסק בו ליוצרו ומיד מתקדש יען הוא דבר שטרח בו כביכול לעשות בו צורה ומה גם נפח בו נשמה שהיא חלק אלוקה דנמצא שהי' הנפל הזה נרתק לחלק אלוקה ונתקדש בזה באופן דנפל זה עשה אכסניא בתוכה לנשמה חלק אלוקה איזה זמן, ומה לו לעשות אם לא רצתה לשבת עוד והלכה לה, אך על זמן שישבה עמו צריך לשלם לו לכן קם בתחייה לקבל שכר שנאמר נצורי וכו' די שיצרתי אותו כדי להחיותו בתחייה", עכ"ל.

ועי' גם לקוטי שיחות ח"ג עמ' 763 (וראה שם גם עמ' 800) שהביא דברי אדה"ז בשו"ע או"ח (מהדו"ב סי' ד ס"ב) דתחילת כניסת נפש זו הקדושה היא גם במצות מילה ולא כתוב שם מקור על דין זה, וביאר הרבי די"ל שהמקור הוא מספר 'מנורת המאור' לר"י אלנקאוה (ח"ד פ' גידול בנים – ע' קלא) שהביא דעות הנ"ל בסנהדרין, וכתב דלהלכה קיי"ל כדעת יש אומרים משעה שימולו, דקטן משנימול יקום לתחיית המתים, ומבאר דזה שגוף של ישראל יכול לעמוד בתחיית המתים הרי זה בגלל פעולת הנשמה על הגוף, נמצא דמהא דקיי"ל להלכה דמשעה שנימול יקום לתחיית המתים הרי זה מוכיח שאז בזמן המילה נכנס בו נפש הקדושה, דאף דגם לפני שנולד יש לה להנשמה קשר עם הגוף דזהו"ע שנר דלוק על ראשו ומשביעין אותו וכו' (נדה ל,ב), והשבועה היא להנשמה, מ"מ ה"ז פעולה רק באופן מקיף, אבל כניסת הנשמה בגוף בפנימיות זהו ע"י מילה דוקא עיי"ש.

וכן איתא גם בלקוטי שיחות ח"י עמ' 45 דמצות מילה פועלת חיבור פנימי של הנשמה עם הגוף שנעשים למציאות אחת, ולא מיבעי לפני שנולד, אפילו נפש החיונית אינה ניכרת ונרגשת בגופו שהרי אוכל ושותה ממה שאמו אוכלת וכו' אלא אפילו אחר שנולד שהנפש כבר באה לידי חיבור עם הגוף הרי ההיכר הוא רק בנפש החיונית ולא של נפש הקדושה, דנפש הקדושה נכנסת בעת המילה דוקא עיי"ש, וראה גם לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 180.

ומשמע מזה דלכו"ע ההקמה בתחיית המתים קשורה עם גוף כזה שהי' בו פעולת הנפש, ובזה ישנם ה' דעות עד כמה צריכה להיות פעולת הנפש בהגוף, וכן משמע בשיחת קודש ש"פ חיי שרה תנש"א ס"ח (ס' תורת מנחם – התוועדויות תנש"א ח"א עמ' 315 והלאה) דמבאר שם המעלה ברגע הראשון שהולד יוצא לאויר העולם להיותו בסמיכות ממש להזמן ש"נר דלוק על ראשו וכו'", ובהערה 71 כתב "ומ"ש רבינו הזקן שתחילת כניסת הנפש זו הקדושה היא בחינוך וכו' גם במצות מילה – ה"ז פרטי דרגות בכניסת נפש הקדושה לגוף עד שיעשה הגוף בפ"ע קדוש, אבל בודאי שנפש זו הקדושה נמצאת ונכנסת בו ברגע שיוצא לאויר העולם", ובשוה"ג מציין לגמ' הנ"ל דסנהדרין שיש שם חילוקי דעות קטן מאימתי בא לעוה"ב.

הרי מבואר בכל זה, דהא דהגוף קם לתחי' ה"ז מצד שנתקדש ע"י הנשמה וכו', וע"ד שכתב בס' אגדת אליהו כנ"ל דכיון שהי' הנפל הזה נרתק לחלק אלוקה ונתקדש בזה באופן דנפל זה עשה אכסניא בתוכה לנשמה חלק אלוקה לכן מגיע לו שכר וקם לתחי', ועפ"ז מובן הא דמשמע במכתב הנ"ל, דאי נימא דקאי על תחיית המתים, איצ"ל משום דאבא מזכה ברא אלא הוא מצד הגוף עצמו, וזהו לא כמ"ש הגרא"ו.

מרפה עצמו מדברי תורה

ולכאורה גם הך דכתובות לא משמע כדבריו, שהרי בתחילה הביא הברייתא דהמרפה עצמו מתורה לא יקום לעת תחיה ומשמע שהוא מצד חטאו על שלא עסק בתורה וכמו מרפה עצמו לעבודה זרה אליבא דרבי יוחנן, שלסיבת עוצם חטאו לא יקום, וע"ז קאמר ר' אלעזר שהוא לומד זה מקרא אחר ד"כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל" – רפאים מלשון "מרפה" – הרי משמע דאיירי רק במרפה עצמו מתורה.

ועי' ב'עין אליהו' בעין יעקב שם, שהביא קושיית המהרש"א דאיך אמר ריו"ח דאירי במרפה עצמו לע"ז הלא בהברייתא אמר בהדיא דאיירי במרפה עצמו מדברי תורה? ותירץ דבמרפה עצמו לד"ת ישנם ב' אופנים: א) מרפה עצמו מחמת עצלות ואינו רוצה ללמוד, אבל מ"מ הוא מאמין דאם יעסוק בתורה יהי' לו שכר גדול ולא יקופח פרנסתו, ב) שאינו רוצה לעסוק בתורה מחמת שירא שאם יעסוק בתורה ויתבטל באותה שעה ממשא ומתן לא יהי' ממה לחיות ואינו מאמין דקב"ה יכול לשלוח לו ברכה במעשה ידיו וירויח וכו' וזהו כעובד ע"ז שסומך על כחו ועוצם ידו, וע"ז קאי הא דקאמר בספרי פ' עקב (יא,טו, ד"ה ואכלת ושבעת השמרו לכם) דמי שאינו לומד תורה הוא כאילו עובד ע"ז, ולפי ריו"ח כוונת הברייתא הוא שמרפה עצמו לד"ת באופן שהוא כעבודה זרה דוקא, ולכן אין זה סותר להברייתא עיי"ש, ומשמע מדבריו דלפי ר' אלעזר ה"ז קאי גם באופן השני דמרפה א"ע מחמת עצלות וכו', אמנם בכל אופן איירי באופן שפשע ומרפה א"ע ולא אם הוא מחמת אונס, והא דקאמר ד"כל שאין משתמש באור תורה - אין אור תורה מחייהו", נראה לפי"ז דהכוונה אם חוטא ואינו עוסק בתורה, וע"ז אמר ריו"ח "לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי", כיון דקשה ליזהר בזה וכו'.

קושיית הגמ' נשים במאי זכיין

והא דהביא ראי' מקושיית הגמ' נשים במאי זכיין וכו' דבלי אור התורה לא שייך תחיית המתים, הנה רוב המפרשים ביארו דקושיא זו באה בהמשך להא דאמר לפני זה "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים . . אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין וכו'" דמקשה דכיון דת"ת שקולה כנגד כל המצוות ונשים אינן מחוייבות בת"ת, א"כ איך שייך לומר דגדולה ההבטחה לנשים יותר מן האנשים? וע"ז מתרץ שגם אצלם שייך מצוות ת"ת עי"ז דאקרויי בנייהו וכו', וראה לקוטי שיחות חי"ד עמ' 42 שביאר שעי"ז היא חולקת בגוף מצות ת"ת ממש, עיי"ש.

ועי' פני יהושע שם שביאר "דנראה בהא דאמר לעיל גדולה הבטחה הם ג"כ דברי רב עצמו שכ"ז הוי מרגלא בפומיה והכל סובב אל מקום אחד דהא דהוי מרגלא בפומיה הוא ענין מוסר שצריך אדם לזכך כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בעה"ז על ידי קיום רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כדי שיוכלו כולם ליהנות מזיו השכינה, ומשום דלפי"ז לא שייך הך מילתא כי אם באנשים שמקיימים רמ"ח מצות עשה משא"כ בנשים כשתסיר מהם מצות עשה שהזמן גרמא כיון דפטורות ישארו אותן אברים פגומים ולא יוכלו ליהנות מזיו השכינה, ומש"ה מסיק רב במילתיה דאפילו הכי גדולה הבטחה שנתן הקב"ה לנשים, וכדי לפרש דבריו אמר ליה רב לר"ח הני נשי במאי זכיין והיינו כדפרישית ובהא מסיק שפיר באקרויי בנייהו ובאתנויי גברייא ונטרין כו' נמצא כיון שהן מסייעות לבעליהן ולבניהן ללמוד תורה לשמור ולעשות כל תרי"ג מצותיה הרי שיש להם שכר אפילו במצות עשה שלא נצטוו עליהם וכן בתלמוד תורה אע"ג שלא נצטוו עליהם ושכר תלמוד תורה כנגד כולם אפ"ה יש להם שכר בכולן" עכ"ל, ועד"ז כתב ב'דרשות חת"ס' ח"ב (שנג,ב ד"ה ואמר, וראה ב'חי' חת"ס' ברכות שם) שכתב ג"כ שבא בהמשך ללעיל מיני' עיי"ש, ובס' פרי שלמה שם ועוד.

ובס' 'יערות דבש' (דרוש א' הובא גם בפתח עינים שם) ביאר ד"זכיין" הוא מלשון נצחון מלשון לא זכיתי, פירוש שאדם אינו יכול לנצח את היצה"ר אם לא בכח התורה כמו שאמרו רז"ל אם פגע לך וכו', ולזה שואל, נשים שאין להם כח התורה במאי זכיין להיצה"ר? אמר לי באקרויי וכו' יש להם ג"כ כח כמו הלומד תורה לנצח וללחום מלחמת היצר עיי"ש, ועד"ז כתב בס' 'ברכת אהרן' מאמר קלח ועוד, וראה רשימות חוברת י' וחוברת ל'.

וראה לקוטי שיחות חי"ח עמ' 252 שביאר מאמר רז"ל הנ"ל: "כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו" דע"י עסק התורה לא יצטרכו הזאה לעת"ל, כי כאשר התחי' היא ע"י אור התורה וטל תורה, זה גופא מטהר אותו בשעת התחי', וראה הערה 98 דתורה אינו מקבל טומאה עיי"ש, ומלשון השיחה "כאשר התחי' היא ע"י אור תורה וטל תורה" משמע שהתחי' אפ"ל בכמה אופנים ויל"ע.

התחי' בסדר האלפא ביתא

ובענין תחיית המתים כדאי להוסיף שבאגרות קודש ח"ב (אגרת ר – עמ' עה) כתב וזלה"ק: צדיקים קמים תחלה ואח"כ שאר בנ"א (זהר שם קמ, א), מארי תורה ואח"כ מארי מצות (שם קפב, א ובביאורי הזהר). ובמדרש איתא (הובא בס' אוהב ישראל בלקוטים פ' ברכה) שיקומו ויקראו אותם על שמם ע"פ סדר אלפא ביתא, אבל מי שיש בו מדת ענוה יעמוד תחלה. עכלה"ק, וראה גם בס' בית אלקים (שער היסודות פנ"ה) שכתב שסדר התחי' תהי' בסדר האלפא ביתא, מי ששמו מתחיל באל"ף יהי' תחילה, וא"כ אדם הראשון יהי' ראשון, וכן אברהם ראשון לאבות, ואפשר כי בכל דור שיקום יהי' כסדר זה, אבל לא יקדים דור לדור הקדום לו עיי"ש.

ובס' אוהב ישראל שם (הובא גם בס' 'פנינים יקרים' פ' שלח) ביאר עפ"ז הא דכתיב שם: (יג,טז) "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" וכתב בתרגום יונתן: וכד חמא משה ענוותנותיה, קרא משה להושע בר נון יהושע" וכבר נלאו המפרשים לבאר כוונתו דמה שייך בזה ענוותנותו של יהושע שלכן הוסיף לו י'? וביאר שם דבריו עפ"י הנ"ל, דכשרצה משה לקרותו בשם יהושע הי' ירא שמא יתרעם, כי יגרום לו בזה שיתאחר עי"ז בתחיית המתים כי מקודם הי' נקרא "הושע" ועכשיו "יהושע" ונמצא שיהי' מאוחר בתחה"מ, אבל כיון שראה ענוותנותו, נמצא שבכל אופן יעמוד תחילה כנ"ל דמי שיש בו מדת ענוה יעמוד תחלה לכך קרא לו יהושע דלא יהא עליו תערומות, ודפח"ח.