ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן ע׃ קטן מאימתי קם לתחיית המתים

איתא בסנהדרין קי,ב: אתמר קטן מאימתי בא לעוה"ב ר' חייא ור"ש בר רבי חד אמר משעה שנולד וחד אמר משעה שסיפר מ"ד משעה שנולד שנאמר (תהלים כב,לב) יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה, ומ"ד משעה שסיפר דכתיב (שם לא) זרע יעבדנו יסופר לה' לדור, אתמר רבינא אמר משעה שנזרע דכתיב זרע יעבדנו, ר"נ בר יצחק אמר משעה שנימול דכתיב (שם פח,טז) עני אני וגוע מנוער נשאתי אימיך אפונה, (ראה פירש"י שם שביאר דקאי על מילה) תנא משום ר"מ משעה שיאמר אמן שנאמר (ישעי' כו,ב) פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומר אמן עיי"ש.

והנה ברש"י שם מוכח דכל דיון זה הוא לגבי תחיית המתים, ששואל איזה סוג קטן יחיה לתחיית המתים, דבד"ה זרע כתב וז"ל: זרע המסופר יעבדנו לה' לדור ודור שיחזור לו ויחיה עכ"ל, וכן בד"ה משעה שנזרע כתב וז"ל: משעה שנקלט הזרע במעי אשה אפילו הפילו אמו ונמחה יש לו חלק לעתיד דכתיב זרע יעבדנו, והכי אמר בכתובות בפ' בתרא (קיא, א) נבלתי יקומון לרבות נפלים עכ"ל, ושם הרי איירי לענין תחיית המתים, ועי' גם בחי' הר"ן שם שכתב וז"ל: קטן אימת בא לעוה"ב, איכא מ"ד דהא לא מיירי בענין עוה"ב אלא בענין תחיית המתים שיחייהו השי"ת אח"כ כמו שיחיה שאר מתי ישראל והכי איתא בירושלמי במס' שביעית קטני ישראל מאימתי הם חיים עכ"ל.

ובירושלמי (שביעית פ"ד סוף ה"ח) מובא כל הנ"ל בקצת שינוי, דקאמר מאימתי קטני ישראל חיין, רבי חייה רובה ורבי שמעון ברבי, חד אמר משיוולדו וחד אמר משידברו מאן דאמר משיוולדו יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה, ומאן דאמר משידברו זרע יעבדנו יסופר לה' לדור, תני בשם רבי מאיר משהוא יודע לענות אמן בבית הכנסת, מה טעמא פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים, תמן אמרי משימולו נשאתי אימיך אפונה, ורבנין דהכא אמרין משיולדו ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכונניה עליון, רבי לעזר אמר אפילו נפלים מה טעמא ונצורי ישראל להשיב ונצירו ישראל להשיב (משעת היצירה).

נמצא שיש ה' דעות בקטן מאימתי קם לתחיית המתים: א) משנולד ב) משידבר ג) משעה שנזרע [ובלשון הירושלמי: "אפילו נפלים"] ד) משעה שנימול ה) משעה שיאמר אמן.

משעה שנזרע ואפילו נפלים

והנה בפשטות הא דקאמר בירושלמי אפילו נפלים זוהי הדיעה שבבבלי ד"משעה שנזרע" וכדפירש"י אפילו הפילה אמו ונמחה, אלא דלכאורה יל"ע שהרי כתב הרמב"ם בפירוש המשניות אהלות פי"ח משנה ז': "ולא יהי' נפל בפחות מארבעים יום כו'", וראה גם רמב"ם (הל' טומאת מת פ"ב ה"א): הנפל אעפ"י שעדיין לא נתקשר אבריו בגידין מטמא במגע ובמשא ובאוהל כאדם גדול שמת שנאמר (במדבר יט,יא) הנוגע במת לכל נפש אדם וכו', וכתב ע"ז המשנה למלך וז"ל: נראה דבבציר ממ' יום אינו נקרא נפל ואינו מטמא והכי תנן באהלות כמה ישהה בתוכה ויהא צריך בדיקה מ' יום עיי"ש, נמצא מזה לכאורה דפליגי אהדדי דלפי הבבלי דקאמר "משעה שנזרע" משמע אפילו אם הפילה מיד וכפירש"י משעה שנקלט הזרע במעי האשה אפילו הפילה אמו ונמחה כו', משא"כ לפי הירושלמי דקאמר "אפילו נפלים" לכאורה משמע שהוא רק לאחר ארבעים יום כיון דעד אז לאו שם נפל עליו.

אבל ממה שסיים רש"י שם כנ"ל והכי אמר בכתובות נבלתי יקומון לרבות נפלים, מוכח דסב"ל שזהו דעה אחת עם רבינא דקאמר משעה שנזרע, דהכא בענין תחיית המתים לכו"ע לא בעינן מ' יום, ובמילא י"ל כן גם לפי הירושלמי דלא פליגי אבבלי, ועי' גם ביפה מראה ירושלמי שם שכתב דלרבות נפלים זוהי הדעה דמשעה שנזרע עיי"ש.

ועי' ב'נחמד למראה' ירושלמי שם דשקו"ט בזה, והביא מ"ש בס' 'אגדת אליהו' (לבעל מדרש תלפיות מהג"ר אליהו הכהן ז"ל) ירושלמי שם בביאור הטעם דסב"ל לרבי אלעזר דאפילו נפלים קמים לתחיית המתים וז"ל: דכיון שזה הנפל עסק בו ליוצרו ומיד מתקדש יען הוא דבר שטרח בו כביכול לעשות בו צורה ומה גם נפח בו נשמה שהיא חלק אלוקה דנמצא שהי' הנפל הזה נרתק לחלק אלוקה ונתקדש בזה באופן דנפל זה עשה אכסניא בתוכה לנשמה חלק אלוקה איזה זמן, ומה לו לעשות אם לא רצתה לשבת עוד והלכה לה, אך על זמן שישבה עמו צריך לשלם לו לכן קם בתחייה לקבל שכר שנאמר נצורי וכו' די שיצרתי אותו כדי להחיותו בתחייה עכ"ל.

ומביא ה'נחמד למראה' הך דסנהדרין צא,ב נשמה מאימתי ניתנה באדם ומסיק שם משעת פקידה, שנאמר ופקודתך שמרה רוחי, ופירש"י פקידה, משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום מה תהא עליה כדאמרינן וכו' מיד נזרקה בו נשמה וחיות, ובמדרש תלפיות (אות י' ענף יצירה) כתב וז"ל: הנפש אינו נכנס בולד אלא אחר מ' יום ליצירתו, זהו הטעם שמקודם מ' יום אינו נחשב לכלום לענין בכור וכו' כי הנפל פחות מארבעים יום כיון שעדיין לא נכנס בו נפש אין שם ולד עליו, אמנם ממורי ורבי המקובל האלקי לא כך קיבלתי אלא שמיד כשאדם מטיל הטיפה וכו' נכנס בה הנפש והיא מתפשטת בתוכה ומצייר צורת האברים כולם ועושה משכנה בלב ומשם מתפשטת כוחותיה לתת חיות וכח לגידול כל האברים עכ"ל, ומקשה בנחמד למראה דאיך כתב בתחילה שהנפש אינו נכנס בהולד אלא לאחר מ' יום ליצירתו, והרי בסנהדרין צא,ב מסיק שהוא משעת פקידה? וממשיך שם לתרץ עפ"י מה שכתב בנזר הקודש (ב"ר פל"ד) שהקשה כעין זה דבמנחות צט,ב, מבואר שנשמתו נוצרה למ' יום שאז הוא גמר צורת הולד, וזה היפך המסקנא בסנהדרין צא,ב דניתנה בשעת הפקידה? ותירץ בנזר הקודש שיש באדם ב' נפשות נפש החיוני ונפש המדברת המשכלת, ומ"ש בסנהדרין משעת פקידה היינו נפש החיונית וההיא דמנחות איירי בנפש המדברת והמשכלת שאינו בא אלא בשעת יצירה עיי"ש, ולפי"ז תירץ בנחמד למראה ג"כ לענין תחיית המתים שביאר ב'אגדת אליהו' שזהו משום ששרתה שם הנפש דזה קאי על נפש החיונית שבא מיד, ולכן אתי שפיר מה שכתב דלכן הוה תחיית המתים מיד כדפירש רש"י, וראה בס' פרדס יוסף בראשית ד, כה.

עכ"פ יוצא מזה דדעה זו דסב"ל "אפילו נפלים" סב"ל שקם בתחיית המתים אפילו הפילה מיד ואי"צ למ' יום.

יסוד טעמם של הה' דעות הנ"ל

והנה ביסוד טעמם של דעות הנ"ל, אפשר לבאר ע"פ מ"ש בלקוטי שיחות ח"ג ע' 673 (וראה שם גם בע' 800) שהביא דברי אדה"ז בשו"ע או"ח (מהדו"ב סי' ד' סעי' ב') דתחילת כניסת נפש זו הקדושה היא גם במצות מילה ולא כתוב שם מקור על דין זה, וביאר הרבי די"ל שהמקור הוא מספר 'מנורת המאור' לר"י אלנקאוה (ח"ד פ' גידול בנים) שהביא דעות הנ"ל בסנהדרין, וכתב דלהלכה קיימ"ל כדעת יש אומרים משעה שימולו, דקטן משנימול יקום לתחיית המתים, ומבאר דזה שגוף של ישראל יכול לעמוד בתחיית המתים הרי זה בגלל פעולת הנשמה על הגוף, נמצא דמהא דקיימ"ל להלכה דמשעה שנימול יקום לתחיית המתים הרי זה מוכיח שאז בזמן המילה נכנס בו נפש הקדושה, דאף דגם לפני שנולד יש לה להנשמה קשר עם הגוף דזהו"ע שנר דלוק על ראשו ומשביעין אותו וכו', והשבועה היא להנשמה, מ"מ ה"ז פעולה רק באופן מקיף, אבל כניסת הנשמה בגוף בפנימיות זהו ע"י מילה דוקא עיי"ש. וכן איתא גם בלקוטי שיחות ח"י ע' 45 דמצות מילה פועלת חיבור פנימי של הנשמה עם הגוף שנעשים למציאות אחת, ולא מיבעי לפני שנולד, אפילו נפש החיונית אינה ניכרת ונרגשת בגופו שהרי אוכל ושותה ממה שאמו אוכלת וכו' אלא אפילו אחר שנולד שהנפש כבר באה לידי חיבור עם הגוף הרי ההיכר הוא רק בנפש החיונית ולא של נפש הקדושה, דנפש הקדושה נכנסת בעת המילה דוקא עיי"ש, וראה גם לקוטי שיחות חכ"ד ע' 180.

הרי משמע מזה דלכו"ע ההקמה בתחיית המתים קשורה עם גוף כזה שהי' בו פעולת הנפש, ובזה ישנם ה' דעות הנ"ל עד כמה צריכה להיות פעולת הנפש בהגוף, וכן משמע בשיחת קודש ש"פ חיי שרה תנש"א סעי' ח' (ס' התוועדויות ח"א ע' 315 והלאה) דמבאר שם המעלה ברגע הראשון שהולד יוצא לאויר העולם להיותו בסמיכות ממש להזמן ש"נר דלוק על ראשו וכו'", ובהערה 71 כתב ומ"ש רבינו הזקן שתחילת כניסת הנפש זו הקדושה היא בחינוך וכו' גם במצות מילה - ה"ז פרטי דרגות בכניסת נפש הקדושה לגוף עד שיעשה הגוף בפ"ע קדוש, אבל בודאי שנפש זו הקדושה נמצאת ונכנסת בו ברגע שיוצא לאויר העולם, ובשוה"ג מציין לגמ' הנ"ל דסנהדרין שיש שם חילוקי דעות קטן מאימתי בא לעוה"ב.

וזה גם כעין מה שביאר בס' 'אגדת אליהו' הנ"ל, שהביא שם מה שמקשים הראשונים בענין תחיית המתים דמה צורך להחזיר נשמות לגופים אחר שכבר זכו בעולם הנשמות באותן התענוגים שעין לא ראתה וכו'? ומבאר דכיון שקיום תומ"צ של הנשמה הי' באמצעות הגוף, דהנשמה מצ"ע לא היתה יכולה לעשות מאומה, נמצא שגם הגוף נתקדש כיון ששניהם יחד עשו רצונו ית', לכן מחזיר הקב"ה נשמות לפגרים מתים בתחיית המתים לתת להם אז שכר בגוף ונפש ביחד כשם שזכו יחד ושניהם גוף ונפש ישמחו ויתענגו יחד, וזהו שאלת הגמ' קטני ישראל מאימתי חיין, כי עי"ז נדע מאימתי מתחיל דבר שבקדושה בגופו של אדם (ואינו רק "הילכתא למשיחא") כיון דעי"ז שנדע מאימתי קם בתחיית המתים נדע במילא מתי מתחיל קדושה בהגוף, ומבאר דדעה א' סב"ל משעה שנולד משום דאז משביעין אותו תהי צדיק והוא מקבל השבועה ומזמין עצמו לקיימה מיד מתקדש הגוף, וכאילו התחיל במעשה דמי, ודעה הב' סב"ל דהשבועה אינה מספיק דהזמנה לאו מילתא היא, ורק כשיתחיל לדבר, ומבאר שם מעלת הדיבור שהוא קשור עם שם הוי' עיי"ש, ודעה הג' סב"ל דמאז שיענה אמן כי סב"ל דדיבור בלבד אינו מספיק וצריך דיבור קדוש, ודעה הד' סב"ל משנימול משום דצריך רשימה בהגוף דדוקא עי"ז מתקדש, ודעה הה' סב"ל אפילו נפלים וכדהובא לעיל כיון דגוף זה עשה אכסניא בתוכו להנשמה ונעשה נרתק לחלק אלוקה וכו' לכן גם הוא קם בתחייה בכדי לקבל שכר עיי"ש.

וראה אגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"י ע' רע"ט שכתב וזלה"ק: מה שהקשה כת"ר על המבואר בכ"מ דהעלי' לעת"ל הוא דוקא ע"י הירידה לעוה"ז וקיום התומ"צ בו - מהמ"ד בסנה' (קי, סע"ב) דבא לעוה"ב משעה שנולד, הרי דהירידה לעוה"ז לחוד מספקת. הנה עדיפא הו"ל להקשות מהמ"ד שם משעה שנזרע והוא אע"פ שנמחה אח"כ ולא נולד (רש"י. וראה שם צא, ב: משעת פקידה). והנה אם רצה לפרש בא לעוה"ב ענין של עלי' ושכר בלאה"כ קשה: בעד מה מגיע לו שכר? ועכצ"ל כמש"כ בעיון יעקב על הע"י שם דאבא מזכה ברא וכיו"ב, וא"כ מתורצת גם קושיתו הנ"ל, עכלה"ק.

ולכאורה משמע מזה, דרק אי נימא דקאי על "עלי' ושכר" צ"ל כהעיון יעקב משום דאבא מזכה ברא, אבל אי נימא דקאי על תחיית המתים אי"צ לזה, ואולי י"ל דזהו מטעם שכתב בס' אגדת אליהו כנ"ל דכיון שהי' הנפל הזה נרתק לחלק אלוקה ונתקדש בזה באופן דנפל זה עשה אכסניא בתוכה לנשמה חלק אלוקה לכן קם לתחי', וראה גם בס' תורת מנחם - מנחם ציון ע' 392 בענין זה, ומבאר שם דתחיית המתים הוא מצד מציאות הגוף של איש הישראלי כשלעצמו אפילו בלי קיום מצוות עיי"ש, ואולי י"ל הביאור כנ"ל.

איזה דעה מהנ"ל נקטינן להלכה

והנה להלכה כבר הוזכר לעיל שבמנורת המאור פסק "משעה שנימול" ונתבאר בלקוטי שיחות שזהו ג"כ דעת אדה"ז במהדו"ת סי' ד', וכן משמע ג"כ בדעת המחבר (יו"ד סי' רס"ג סעי' ה) וז"ל: תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן ח' מלין אותו על קברו בצור או בקנה וכו' אבל משימין לו שם לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים, (ומקור הדברים הוא מהרא"ש מועד קטן סוף פ"ג סי' פ"ח, ועי' קרבן נתנאל שם סק"כ שביאר דברי הרא"ש דע"י קריאת שם יודע אביו שהי' לו ילד ושמו כך וכך וגם הבן מכיר עי"ז את אביו שמתייחס אליו עיי"ש) וראה בס' באר שבע סנהדרין שם שכתב להדעה ד"משעה שנימול" וז"ל: ומפני זה תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן ח' מלין אותו על קברו כן נראה לי עכ"ל, וראה בס' אור זרוע ח"ב הל' מילה סי' ק"ד בענין זה, ובשו"ת תירוש ויצהר סי' קנ"ה בזה, (אבל ישנם גם טעמים אחרים בזה וכמ"ש בב"י בשם הכלבו יו"ד שם בכדי להסיר חרפתו עיי"ש, וראה שו"ת נוב"י מהדו"ק או"ח סי' טז ובס' אוצר הברית ח"א סי' י"ט וש"נ).

אבל בשו"ע אדה"ז סי' קכ"ד סעי' י' כתב וז"ל: וילמד את בניו הקטנים ויחנכם לענות אמן ומיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא עכ"ל, וכן כתב שם הרמ"א מה'כל בו' (סעי' ז'), הרי משמע מזה שפסק כר"מ משעה שענה אמן ולא כהנ"ל?

ביאור הרבי דאין כאן פלוגתא כלל

ובלקוטי שיחות ח"ג ע' 801 הערה 10 הקשה קושיא זו ותירץ וז"ל: י"ל שהדעות בגמ' שם אף שנאמרו בלשון מחלוקת לא פליגי (וע"ד שמצינו בלקו"ת ס"פ קרח ובקונטרס ומעין מאמר כ"ב פ"ג) כי מדברים במדריגות שונות בעוה"ב עכ"ל, ויל"ע בביאור הדברים בנוגע לתחיית המתים, דבשלמא בעוה"ב שייך לומר דכאו"א מדבר לגבי מדריגה אחרת ולא פליגי, אבל איך שייך לפרש כן בנוגע לתחיית המתים אם קם או לא.

וראה לקוטי שיחות ח"כ פ' ויחי ג' (סעי' ו') שהביא מקור קדום לדינו של אדה"ז דתחילת כניסת נפש הקדושה הוא בברית מילה, והוא ממ"ש בסו"פ ויחי (נ,כג) "יולדו על ברכי יוסף" וקאי על ברית מילה כמ"ש בתרגום שם: "כד אתילידו גזירינון יוסף" הרי מוכח דזמן הברית מילה נקרא לידה, וזהו משום דכיון דאז הוא כניסת נפש הקדושה בגוף, לכן ה"ז בדוגמת לידה עיי"ש, ולכאורה לפי זה, שוב איצ"ל שאדה"ז פסק כהדעה בסנהדרין ד"משעה שנימול", די"ל שהזמן שמאז קם לתחיית המתים הו"ע אחר ויל"ע.

באגרות משה פסק כמ"ד אפילו נפלים

ובשו"ת אגרות משה ח"ו יו"ד סי' קל"ח כתב שההלכה היא כמ"ד דאפילו נפלים, כיון שכן סב"ל לרבינא שהוא בתרא והלכה כמותו, ועוד דבכתובות קיא,א (שהוזכר שם ברש"י) הרי כו"ע בין ר"א בין ר' אבא בר ממל מודים דנבלתי יקומון הוא לנפלים שיקומו בתחיית המתים במילא ודאי קיימ"ל כן, ומוסיף שכיון שהם לא חטאו גם אלו שבחו"ל יחיו שלא ע"י צער עיי"ש.

ובשו"ת עונג יו"ט סו"ס קע"ח (צויין באור הישר ובמרגליות הים סנהדרין שם) ביאר בהא דאיתא ביבמות יב, ב דבת י"א שנה ויום אחד תוכל להתעבר ואם ייבמה נפקעה הזיקה, אף דאמרינן שם דבתוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת מ"מ כיון שמתעברת מקרי ראויה להוליד ומקרי הקמת שם אף שלא יהי' הוולד בן קיימא, וכתב שיש סמך לזה מגמ' הנ"ל דסנהדרין, דמשעה שנזרע יש לו חלק לעוה"ב אפילו הפילה אמו וא"כ אפשר דגם זה הוה הקמת שם לאחיו ולכן קיים בבת י"א שנים מצות יבום עיי"ש, וזה מתאים למ"ש באגרות משה שכן קיימ"ל להלכה.

הוכחה להנ"ל מהגמ' סוטה

וראה סוטה יב,א תנא עמרם גדול הדור הי' כיון שגזר פרעה (שמות א,כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכו' עמד וגירש את אשתו כו' אמרה לו בתו אבא קשה גזרתך יותר משל פרעה וכו' פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ובעוה"ב, ופירש"י פרעה לא גזר אלא בעוה"ז שנולדים ומתים וחוזרים וחיים הם לעוה"ב, אתה גזרת בעוה"ז ובעוה"ב שכיון שאינם נולדים אינם באים לעוה"ב עיי"ש.

וכתבו המפרשים שיש להוכיח מכאן דעכ"פ משעה שנולד בא לעוה"ב, ואפשר גם משעה שנזרע, דאי כמ"ד משעה שנימול או שיספר וכו' דוקא, הרי גם בגזרת פרעה דמשנולד- היאורה תשליכוהו, לא יבוא לעוה"ב כיון דעדיין לא נימול וכו', וראה בנחמד למראה שם ובפתח עינים שם, ובס' מרגליות הים שם, ובמה שציין לס' 'מדבר קדמות' מערכת ז' אות ד', ובס' דעת תורה למהרש"ם או"ח סי' קכ"ד סעי' ז' ועוד בכ"מ. ועי' בס' מצוות ה' (להגר"י שטייף) ע' קיא.

וראה שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' תע"ב שכתב דע"כ הי' נראה טעם שמשתדלין להוציא הולד משום דאיתא בכתובות (קי"ד) דאף נפלים עומדים בתחיית המתים, ונפקא לי' מדכתיב נבלתי יקומון, ויש לומר דהיינו דוקא שיצאו לאויר העולם אף שמתו, מה שאין כן כל זמן שהם במעי אמן חשיבי כאבר מאברי' וע"כ ההוצאה הוא לטובת הולד עיי"ש.