ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן עז׃ זמני המועדים דלעת"ל של ימי הצומות

זמן המועדים לעת"ל בצום שהוא נדחה ליום ראשון

כתב הרמב"ם בסוף הל' תעניות (פ"ה הי"ט): "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר (זכריה ח,יט) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

ובקובץ מוריה כתב בזה הג"ר שמואל הומינר ז"ל, שיש להסתפק בזה אם יהיו ימים טובים כמו פורים או כמו שבועות, ונפק"מ גם לענין הסעודה כשיחול בשבת, דאם הוא כיו"ט ה"ה כסעודת יו"ט שעושים בשבת, אבל אם הוא כפורים יעשו את הסעודה ביום ראשון עכ"ד.

וכבר הביאו ע"ז מ"ש ב'נחל אשכול' (הל' תשעה באב ח"ב עמ' 17 - 18) שהקשה על הא דתנן (מגילה ה,א): "אבל זמן עצי כהנים, ותשעה באב, חגיגה, והקהל - מאחרין ולא מקדימין", וקשה למה מזכירה המשנה תשעה באב בין זמן עצי הכהנים וחגיגה, שהרי זמן עצי כהנים וחגיגה הוא בזמן שביהמ"ק קיים משא"כ תשעה באב, וא"כ הי' לו למנות תשעה באב בסוף? (וכן הקשה בטורי אבן שם ד"ה ת"ב, ובמרומי השדה שם), וכתב לתרץ וז"ל: "הא דסמיך זמן עצי כהנים וחגיגה לתשעה באב להורות דבזמן המקדש לעת"ל דתשעה באב יהי' לששון ולמועדים טובים, ומחויב בסעודה דאיתקש למועד כמש"כ הטור (או"ח סי' תי"ט) גבי ר"ח, לא יכול לעשות הסעודה בשבת כדאמרינן גבי סעודת פורים משום שאינו ניכר, דכתיב (אסתר ט,כב) לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואמר בירושלמי (מגילה פ"א ה"ד בתחילתה) "לעשות אותם" את ששמחתו תלוי בבי"ד יצא שמחת שבת שאין תלוי בבי"ד, ר"ל סעודת יום זה אין היכר לפורים, והכי נמי קמ"ל דאף תשעה באב לעתיד לבוא סעודתו מאחרין ולא מקדימין" עכ"ל. הרי דסב"ל להנחל אשכול שהמועדים דימי הצום לעת"ל כשחלים בשבת יהיו ביום ראשון כמו בפורים.

ועי' גם בס' 'תורת משה' להחת"ס (ס"פ דברים דרוש לז' אב) שכתב שהי' קשה לו למה אין אומרים תחנון בת"ב שנדחה ביום ראשון שהרי אותו היום אינו מועד, ונהי דתענית של שבת נדחה למחרתו מ"מ המועד שבו לא נדחה? ותירץ דלהכי כתיב צום החמישי וגו' יהי' לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולא אמר י"ז תמוז וט' באב וגו' יהי' לששון ולשמחה, ומאי טעמא תלה בצום? אלא על כרחך שאין היום גורם המועד כיום ט"ו ניסן וכדומה אלא הצום גורם, ולכשיבנה בית המקדש ויחול התענית בשבת יהי' יום הששון והמועד ג"כ ביום ראשון שאחריו ביום שהיו צמים עיי"ש.

הרי יוצא מדבריו דסב"ל ג"כ שהמועד יוקבע ליום ראשון אבל הוא מטעם אחר, כיון שיום הראשון הוא יום הצום בפועל, ורק מעשה הצום הוא הפועל שיהי' למועדים כו'.

נפק"מ בין הנחל אשכול והחת"ס בי' בטבת

ונראה שיש בין ב' טעמים אלו נפק"מ לדינא, דידועים דברי האבודרהם (הובא בב"י או"ח סי' תקנ) דעשרה בטבת משונה משאר תעניות שאם הי' חל בשבת (כשמקדשים ע"פ הראי') לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל כד,ב) בעצם היום הזה כמו ביוהכ"פ, וא"כ לפי טעם הנחל אשכול אם לעת"ל יחול י' בטבת בשבת, אף שהצום הי' צ"ל נקבע בשבת, מ"מ ידחה היו"ט ליום א', דלא שאני מפורים שחל בט"ו ומ"מ נדחה הסעודה ליום ראשון משום דבעינן שיהי' יו"ט ניכר מצ"ע.

משא"כ לפי טעמו של החתם סופר יוצא, דעשרה בטבת שאני משאר הצומות, כיון ששם הצום בפועל הי' צ"ל בשבת במילא גם היו"ט יהי' אז בשבת.

אבל צ"ע בדברי הנחל אשכול, דבירושלמי שם איתא: "סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין רבי זעירה בעא קומי רבי אבהו ויעשו אותן בשבת? אמר ליה "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", את ששמחתו תלויה בבית דין יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים" [ופי' בקרבן העדה שם: "לעשות אותם - משמע דבעשייה הדבר תלוי, והיינו ע"י בי"ד שאימת יקבעו ר"ח אדר יהי' י"ד בו פורים, יצא זה - שבת שאי"צ קידוש בי"ד ואין ניכר שקובעין אותו לשמחה שבלאו הכי יום שמחה הוא"], הרי שבפורים יש קרא מיוחד שצריך להיות באופן ד"לעשות אותם", וא"כ מהיכי תיתי לומר כן גם לגבי המועדים לעת"ל, ששם לא כתיב דבעינן עשיה מיוחדת אלא שימי הצום יהיו מועדים וימים טובים? ואף שהפר"ח (באו"ח שם) ביאר טעם הירושלמי שזהו משום ד"אין מערבין שמחה בשמחה" ומבאר דבדין זה פליגי הבבלי והירושלמי אם עושים סעודת פורים בשבת או ביום א' עיי"ש, ולפי דבריו י"ל שהוא דין כללי ששייך גם לענין המועדים לעת"ל - הנה בקרבן נתנאל (מגילה פ"א סי' ז אות ד) כתב דאין לומר כדבריו, דהרי רב ושמואל בעלי מימרא שם בבבלי אינהו גופייהו אמרי במו"ק (ח,ב) דאין מערבין שמחה בשמחה וא"כ אי אפשר לומר שזהו הטעם עיי"ש, ועי' גם בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' נא שהקשו על הפר"ח דאי נימא כדבריו למה צריך דרשה מיוחדת דלעשות אותם וכו' ששמחתו תלויה בבי"ד, תיפוק ליה בלאו הכי דכיון שיש שם חיוב שמחה, אין מערבין שמחה בשמחה? ומה שתירץ בציץ אליעזר שם שצריך קרא לומר שיש חיוב שמחה בפורים עיי"ש, דבריו תמוהים, דהרי נראה ברור מהירושלמי דבעינן דרשה מיוחדת לדין זה דבעינן שמחה בידי בי"ד דוקא, ולא ראי' סתם שיש בפורים חיוב שמחה?

ועי' בחי' הריטב"א מגילה שם (ד"ה עוד אמרו) שהביא הירושלמי וכתב הטעם בזה כדי תהא שמחת פורים ניכרת ולא תתערבב בסעודת שבת, ועי' גם בקרבן נתנאל שם שפירש טעם זה דאם יהי' נעשה בשבת אין לה היכר שהוא משום שמחת הנס כי אם משתה ושמחת שבת ובעינן שיהא ניכר לכל שהוא משום תיקון מרדכי ואסתר זכר לנס עיי"ש, ובלבוש שם כתב "לעשות אותם וגו' מי ששמחתו תלוי בתקנת מרדכי ובית דינו יצא שבת ששמחתו אינו תלוי בתקנת מרדכי וב"ד אלא בידי שמים", ועי' גם בשו"ת 'האלף לך שלמה' להג"ר שלמה קלוגר (סי' שפה) שהביא הירושלמי והקשה דהלא בשבת לא מצינו חיוב שמחה כלל? אך נראה הכוונה דמ"ש ימי משתה ושמחה היינו דע"י המשתה יהי' שמחה, דהמשתה גורם לו השמחה, ולכך תינח בפורים בחול דאז לולי דהוי פורים לא הוי משתה, ואם לא הוי משתה לא הוי שמחה, ולכך שמחתו תלוי' בבי"ד, דהם קובעים ימי הפורים ונעשה בהם משתה וממשתה נמשך שמחה, אבל בשבת כיון דכתיב (ישעי' נח,יג) וקראת לשבת ענג, א"כ לולי פורים נמי מחויב לאכול ולשתות וממילא הם גורמין שמחה בנפש אדם, לכך הוי שמחתו בידי שמים דממה שמחויב עונג ממילא הוי שמחה עכ"ד, ולפי כל זה נראה שזהו לימוד מיוחד בפורים דילפינן מ"לעשות אותם" ומנלן לומר כן גם לגבי המועדים דלעת"ל?

לפי דעת הרבי דשבת הוא ה"יום רצון"

והנה בלקוטי שיחות חל"ג (עמ' 156 ואילך) שיחת י"ז תמוז (נדחה) הביא שקו"ט האחרונים בצום הנדחה משבת ליום א': א) אם חיוב הצום הוא בתורת "תשלומין", ב) או שכן היתה התקנה מעיקרא שכשחל בשבת נקבע זמן התענית ליום ראשון, וכתבו כמה נפ"מ לדינא: א) בקטן שנתגדל ביום ראשון דאם זהו עיקר הקביעות בשנה זו על הקטן להתענות, אבל אם הוא בתורת תשלומין ליום השבת פטור, ב) מתי חל החומרא דשבוע שחל בו ת"ב, ג) לענין אבילות בדברים שבצנעה בשבת.

ובתחילה ר"ל דעד"ז יש לבאר פלוגתת רבי ורבנן (מגילה ה, רע"ב) בנוגע לת"ב שחל בשבת, דרבי אמר הואיל ונדחה ידחה ורבנן חולקים עליו, דרבי סב"ל דיום ראשון הוא בגדר דחי' ותשלומין, ולשיטתו יום ראשון קל יותר מת"ב עצמו, משא"כ רבנן סב"ל דיום ראשון הוא "זמנו" של התענית עצמו עיי"ש, ולפי"ז י"ל דאי נימא כרבי שיום ראשון הוא בתורת תשלומין, אבל עיקר חלות התענית הוא ביום השבת, מסתבר לומר שגם המועד לעת"ל יוקבע בשבת, משא"כ אי נימא כחכמים (דקיימ"ל כוותייהו) הרי בשנה זו הוה עיקר קביעת התענית ביום ראשון, וא"כ מסתבר לומר דגם המועד יוקבע ליום הראשון.

אלא דבהשיחה מסיק דדוחק לומר שזהו פלוגתתם דהרי קיימ"ל כרבנן, ומ"מ סבירא לן להלכה דיום ראשון אינו חמור כ"כ כת"ב עצמו, הרי נראה דלכו"ע הרי זה בגדר "דחיה" ולא שזהו עיקר הקביעות, ולפי"ז לכו"ע נימא שהמועד יהי' בשבת, וראה שו"ת 'יד סופר' (סי' נד) שהביא דברי החת"ס הנ"ל והעיר עליו ג"כ שזה תלוי איך הי' התקנה מעיקרא כשהצום חל בשבת.

והנה הרבי מסיק שם לבאר דגם לפי רבנן התענית ביום ראשון הוא בגדר דחי' ואינו עיקר הקביעות. ומבאר דפלוגתת רבי ורבנן הוא בגדרו של יום השבת שהתענית שבו נדחית, וע"פ המבואר באחרונים שבתענית ישנם ב' ענינים: א) חלות שם תענית על היום, ובלשון הכתוב (ישעי' נח,ה) שיום זה הוא "יום רצון לה'", ב) חלות דיני וחיובי התענית על האדם.

ומבאר דפליגי רבי ורבנן אם הדחי' בשבת היא רק בנוגע לקיום דיני התענית, אבל נשאר בו הענין שהוא יום תענית - "יום רצון", וזוהי דעת רבנן, או שנדחה בשבת גם הענין ד"יום התענית" וזוהי דעת רבי, ז.א. דרבי ס"ל שלגמרי נדחה משבת חלות יום התענית, ולכן קאמר דהואיל ונדחה ידחה, משא"כ רבנן סבירא להו דרק חיובי האדם נדחו משבת, אבל עצם היום דהוה "יום רצון" הוא בשבת (וראה ההמשך בהשיחה שם סעי' ו' - עמ' 161).

וממשיך לבאר (בסעי' ד', עמ' 159) - דע"פ מה שנת' דיום התענית ענינו הוא "יום רצון", יובן מש"כ בזכרי' (והובא ברמב"ם להלכה) דלעתיד לבוא לא רק שיבטלו כל הצומות אלא שיהפכו לימים טובים וימי ששון ושמחה, דלפי פשוטו צ"ע, בשלמא ביטול הצומות לעת"ל מובן, כיון שהצומות הם לזכר הצרות שאירעו לאבותינו לכן בהבטל זכרון הצרות על ידי הגאולה בטלים בדרך ממילא הצומות, אבל מדוע יהפכו ימים אלה לששון ולשמחה, דלכאורה לשמחה מה זו עושה? אבל ע"פ הנ"ל מובן כי עיקר התענית אינו העינוי שבו, כ"א זה שהוא "יום רצון לה'", אלא שבזמן הגלות כשעדיין לא בטלו "חטאינו" שגרמו ל"גלינו מארצנו", הרי הדרך להרגיש ולנצל מעלת היום היא על ידי עינוי הגוף, שזה מעורר את האדם לתשובה וכו', משא"כ לעתיד לבא כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכרי' יג,ב)" אין מקום לעינוי הגוף אלא להוספה בעבודת ה', ועבודה זו ה"ה מתוך שמחה וטוב לבב, ולכן יהיו ימי רצון אלה ימי שמחה שיהפכו לימים טובים.

ובהערה 36 הוסיף שזה מוכח גם מזה גופא שלעת"ל יהפכו ויהיו לששון וכו' שזהו אמיתית תוכן הענין דצומות, שהרי לעת"ל כל המצות תהיינה על מילואן ובשלימות עיי"ש.

הרי מבואר בזה: א) דגם כשחיוב התענית בפועל נדחה ליום ראשון מ"מ אכתי הוה שבת "יום תענית – יום רצון". ב) דימי רצון אלו – הם עצמם יהיו לעת"ל ימי שמחה וימים טובים, ובלשון השיחה: "ולכן יהיו ימי רצון אלה ימי שמחה שיהפכו לימים טובים".

ונמצא עפ"ז לכאורה דדעת הרבי הוא שהמועד לעת"ל יוקבע ליום השבת עצמו – ולא כהחת"ס – כיון שאז הוא ה"יום רצון", והא דדייק החת"ס מהא דלא קאמר בקרא יום י"ז בתמוז וכו' אלמא דלאו יומא קא גרים אלא הצום, הרי כבר ידועים מ"ש המנחת חינוך (מצוה שא) דמדברי קבלה ליכא חיוב על יום מסויים בהחודש להתענות בו אלא על על יום אחד בחודש זה, ואתו רבנן אח"כ ותיקנו יום מסויים, ולכן לא כתוב בקרא יום מסויים, אלא צום הרביעי וצום החמישי וגו' ולפי"ז לא מצי קרא לכתוב י"ז בתמוז וכו', גם לפי השיחה הרי תוכן ענין הצום - הוא מה שהוא "יום רצון" וא"ש הא דקאמר בקרא שהצום יהי' לששון וגו'.

חידוש בהמועד די' בטבת

הנה במנ"ח הנ"ל הביא הגמ' (ר"ה יט,א) דהצומות הללו הם "דברי קבלה", ולפי"ז נמצא שהם כדאורייתא דספיקו לחומרא, ועפ"ז רצה לחדש בנוגע ללעת"ל כשימים אלו יהיו למועדים וכו', דבמקומות הרחוקים שלא ידעו מתי קידשו בי"ד החודש, יצטרכו להחמיר ולנהוג שני ימים של מועדים משום ספיקא דיומא, אבל אח"כ דחה זה ע"פ מה שחידש (כנ"ל) דמצד "דברי קבלה" ליכא חיוב על יום מסויים שצריך להתענות בו, דהרי כתיב "צום הרביעי וצום החמישי וגו'" שיש חיוב להתענות ביום אחד מחדשים אלו, אלא דרבנן אח"כ קבעו יום מסויים, וכיון שמצד "דברי קבלה" הרי גם אם התענה ביום קודם או יום שלאחריו ממה שקבעו בי"ד יצא ידי חובתו, ורק מדרבנן לא יצא יד"ח, א"כ ספיקא בזה הוא בדרבנן ולקולא, ולכן מסיק דגם לעת"ל לא יצטרכו לעשות ב' ימים למועדים, כיון שמדברי קבלה יצא יד"ח באיזה יום שהוא, ואי משום דרבנן תיקנו יום מסויים הרי ספיקא דרבנן לקולא עיי"ש בארוכה.

והנה בקונטרס "חנוכה ומגילה" (להגרח"א טורצ'ין) עמ' לט, הביא בשם הגרי"ז שאמר ע"ד המנ"ח דכל התעניות לא הוקבעו דוקא על יום מיוחד, אלא רק על חודש הרביעי וחמישי וכו' ומשום זה הרי הם נדחין אם חלים בשבת, אבל בעשרה בטבת דכתיב ביה "בעצם היום הזה" א"כ הרי התענית הוקבע מעיקרא ליום העשירי בטבת דוקא, וזהו הביאור בדברי האבודרהם הנ"ל דבאם היה עשירי בטבת חל בשבת היה דוחה שבת משום דכתיב בעצם היום הזה וכו' עכ"ד.

ולפי מ"ש המנ"ח דספיקא בדברי קבלה לחומרא דהוה כדאורייתא, נמצא לפי"ז חידוש גדול, דבעשרה בטבת יש קביעות מדברי קבלה שהוא דוקא ביום זה, א"כ לעת"ל יצטרכו הרחוקים לעשות – בעשרה בטבת – ב' ימים של מועדים משום ספיקא דיומא, כיון דבדברי קבלה ספיקא לחומרא, משא"כ בשאר התעניות.

אבל ראה בחלק א' סי' מז, ולעיל סי' סט, שהובא שהרבי אמר בשיחת קודש יום שמח"ת תשמ"ט אות ז (ס' תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ט ח"א עמ' 227) שלעת"ל ישתמשו באמצעיים החדשים להודיע מיד לכל העולם אודות קידוש החודש, ולעת"ל ידעו מיד בכל מקום מתי קידשו בי"ד החודש, וא"כ לא יצטרכו כלל לעת"ל לנהוג ב' ימים כיון שלא יהי' ספיקא דיומא כלל.