ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן עו׃ חמי טבריא בירושלים לעת"ל
היכא תמצי פסח שבישלו בחמי טבריא
איתא בפסחים מא,א: אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא [רש"י: מעינות רותחין] בשבת - פטור. פסח שבשלו בחמי טבריא - חייב. [על אכילתו, וקא סלקא דעתך משום דלא תאכל מבושל] מאי שנא בשבת דלא - דתולדות אש בעינן, וליכא, [הלכך לאו בישול הוא, דליהוי חייב משום אב מלאכה] פסח נמי - לאו תולדות אש הוא? אמר רבא: מאי חייב דקתני - דקא עבר משום צלי אש [לאו דלא תאכל כי אם צלי אש[1] איכא, ולא לאו דבישול].
ומפורסמת הקושיא דאיך שייך כלל הדין לבשל פסח בחמי טבריא, דלהוציא הפסח מירושלים אי אפשר שהרי קדשים קלים נפסלים ביוצא חוץ לחומה, ולהביא חמי טבריא בכלי לירושלים לא שייך שהרי הוא "כלי שני" ואינו מבשל וגם מצטנן?[2]
וראה בהגהות חשק שלמה שם וז"ל: פסח שבשלו בחמי טבריא חייב, נ"ב שמעתי מפי מר אבא הרב המופלג בתורה ויראה מוהר"ר ישראל משה הכהן ז"ל דפעם אחת כשנתכבד אצל הרב המאור הגדול הצדיק הגביר המפורסם מהור"ר אריה לייב ב"ר בער זצ"ל, ובתוך הבאים לקבל פניו היה חכם אחד גדול מחכמי עיר הקודש ירושלים ועמד החכם הנ"ל בתימה גדולה דאיך משכחת לה הך דינא דפסח שבשלו בחמי טבריא, דהא פסח אינו נאכל רק בירושלים ואם הביאוהו לטבריא כבר נפסל משום יוצא ובלאו הכי לוקה משום לאו דיוצא, ועוד נראה דבפסח שנפסל אין בו משום איסור בישול, וכמו שאמרו שבאכלו מבעוד יום אין בו משום נא ומבושל, ואם את החמי טבריא הביאו לירושלים כבר נצטנן, ועוד דכלי שני הוא ואינו מבשל כלל, ולא תירצו על זה כלום, כך סיפר לי מר אבא ז"ל. ולענ"ד יש לומר בפשיטות דמשכחת לה בשעת היתר הבמות, דקדשים קלים היו נאכלים אז בכל ערי ישראל וכדתנן בזבחים (קיב,ב), והלכך אף דהקרבת הפסח עצמו היתה בבמת צבור בנוב וגבעון, מכל מקום אכילת הפסח היתה מותרת בכל ערי ישראל, והיו יכולים להוליכו אחר כך אפילו לטבריא עכ"ל, היינו דסב"ל דפסח הנשחט בבמת צבור כגון בנוב וגבעון מותר לאכלו בכל ערי ישראל ושייך שבישלו בחמי טבריא.
פסח שני בזמן היתר הבמות אם צריך במה גדולה
ובס' 'אגלי טל' מלאכת אופה (סי' י"ב אות כ"ו) רצה לתרץ ג"כ דאיירי בפסח בזמן 'היתר הבמות', אלא דאיירי ב"פסח שני" ורצה לומר דמותר לשחוט פסח שני שאינו חובת הציבור גם בבמת יחיד, כיון שקבוע לו זמן עיי"ש, אלא שכתב שהמל"מ הל' קרבן פסח פ"א ה"ג הביא דברי התוס' (זבחים קיח,א בד"ה ותתרגם) דפסח שני קרב בשעת היתר הבמות, ונסתפק בכוונתם אם הוא דוקא בבמה גדולה או אפילו בבמת יחיד, ומסיק המל"מ דגם פסח שני אינו נקרב אלא בבמה גדולה, וטעמו הוא דטעמא דפסח שני קרב אע"ג דהוי קרבן יחיד, משום דאתי מכח קרבן ציבור, כיון דפסח ראשון קרבן ציבור הוא, וכיון דפסח ראשון אינו קרב אלא בבמה גדולה ה"ה פסח שני עיי"ש, ועי' גם בס' 'הר המוריה' הל' בית הבחירה (סי' א' אות ו' ד"ה ודע) דר"ל ג"כ דאולי כוונת התוס' הוא לבמת יחיד, ובס' מקור ברוך ח"ב סי' י"ח הוכיח שקרב רק בבמה גדולה, וראה גם בס' 'זבחי אפרים' זבחים יד,א, (בד"ה ומסוגיא דידן) שהוכיח משם דפסח שני אינו קרב בבמת יחיד ואכמ"ל.
ונראה דהא דלא רצה האגלי טל לתרץ כהחשק שלמה - דאיירי בפסח ראשון דאף דקרב בבמה גדולה דוקא מ"מ נאכל בכל ערי ישראל וכדהביא מהמשנה דזבחים קיב,ב - משום דסב"ל דזהו רק בשאר קדשים קלים הנקרבים בבמה קטנה וכמו שפירש"י שם הטעם: "דהא בכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריבו", משא"כ קרבן פסח דקרב בבמה גדולה דוקא, אינו נאכל בכל ערי ישראל, ולכן רצה לתרץ דאיירי בפסח שני דוקא ובבמת יחיד, משא"כ החשק שלמה אינו מחלק בזה, וסב"ל דגם פסח הקרב בבמה גדולה נאכל בכל ערי ישראל כשאר קדשים קלים.
וראה מהרש"א פסחים לח,ב (סוף ד"ה נאכלין) דסב"ל ג"כ דפסח ראשון בזמן הבמות נאכל בכל ערי ישראל, ובאור שמח הל' בית הבחירה פ"ו ה"ז נקט דאינו נאכל בכל ערי ישראל אלא במקום הקרוב לבמת ציבור, ועי' בס' 'כנסת הראשונים' זבחים יד (אות רצ"ט) שהאריך בענין זה, ומחלק בין במה דנוב וגבעון שיש שם דין מחנות ושם אינו נאכל בכל ערי ישראל, לבמה דגלגל דבטל שם דין מחנות ושם הוא נאכל בכל ערי ישראל עיי"ש, ולפי"ז כתב די"ל דפסח שבישלו בחמי טבריא איירי בזמן היתר במות דגלגל.
וראה בשו"ת 'ציון לנפש חיה' (לייטער) סי' קט"ז שכתב בענין זה – בהמשך למ"ש בשו"ת שלו 'בית דוד' סי' ק"ז – שמצא שכבר הקשו קושיא זו בזמן הקדמונים בס' 'יחוסי תנאים ואמוראים' לרבינו יהודא בר' קלונימוס (אות ר' חייא) וז"ל: והא דאמרינן פסח שבישלו ליכא לאוקמי בבית עולמים דהא אין חמי טבריא בירושלים כדאמרינן בפ"ק דפסחים, אלא היינו בשילה ובבמה גדולה, ובשעה שמקריבים בבמת יחיד עכ"ל, ובמ"ש "בבמת יחיד" לכאורה כוונתו לפסח שני וסב"ל דפסח שני קרב גם בבמת יחיד, כיון דפסח ראשון קרב רק בבמת ציבור ויל"ע, וראה עוד בס' 'גור ארי' יהודא' (קונטרס המועדים דיני פסח סי' י"א), ומה שהביא אח"כ בשם אביו הגרמ"ז הי"ד בענין זה לגבי אכילת קק"ל בערי חומה.
דיני במה בזמן הזה
אלא שכבר הקשו על תירוץ זה (ראה שו"ת אמרי יושר להגר"מ אריק ח"א סי' כ"ה, ועוד) דזה אפשר לתרץ בש"ס די"ל דאיירי לגבי הזמן דהיתר במות, אבל אכתי יוקשה הקושיא על הרמב"ם שהביא הלכה זו בהל' ק"פ (פ"ח ה"י) ולא שייך לומר שהביא בס' הי"ד הלכה שהי' נוגע רק בזמן נוב וגבעון וכו' דמאי דהוה הוה?
ואף דבלקוטי שיחות חי"ד פ' שופטים ב' ביאר הא דשקו"ט בסוף מסכת זבחים בדיני הקרבה בבמה, דלכאורה מאי דהוה הוה? ומבאר משום דזה נוגע גם בזמן הזה, דאם יבוא נביא ויצוה להקריב קרבן בבמה בזמן הזה, מצווים לשמוע אליו מצד הוראת שעה, עיי"ש בארוכה. כי אף שאמרו (יומא ט,ב, וש"נ) "משמתו נביאים האחרונים חגי וכו' נסתלקה רוה"ק מישראל", שמזה משמע לכאורה שא"א שיקום נביא בזה"ז, עכצ"ל דזה אינו, דמפורש בכ"מ בדברי חז"ל שהיתה גם לאח"ז השראת רוה"ק. ועכצ"ל דמה שאמרו "נסתלקה" הכוונה שמאז לא היתה מצויה כמקודם אבל לא שבטלה לגמרי, כלומר דמכיון שאין הנבואה שורה אלא במי שעלה והגיע לכו"כ מעלות גדולות אין בני אדם ראוים לנבואה, אבל לא שנפסק גילוי הנבואה באופן של גזירה מלמעלה, ומדוייק בזה הלשון "נסתלקה" ולא "בטלה" או "פסקה" כהלשון בגמ' שם בנוגע לכמה דברים שבטלו, כי לא בטל ולא נפסק גילוי הנבואה אלא שנסתלק מלמטה כיון שאין בנ"א הראוי לקבלת הנבואה, אבל באם יהי' בן אדם הראוי לקבלתה תשרה עליו רוה"ק ונבואה גם בזמן הזה, ולכן לא הביא הרמב"ם בס' הי"ד שפסקה הנבואה וכו' עיי"ש בארוכה,[3] ולפי"ז שפיר אפשר לתרץ כן גם בדברי הרמב"ם כיון דדין זה שייך גם בזמן הזה, אמנם מ"מ לא נראה לומר כן בס' הי"ד, שהרי לפועל השמיט הרמב"ם כל דיני במה, וא"כ לא מסתבר לומר דבדין זה כוונתו להקרבה בבמה.
כלי המחזיק חום – טרמוס – אם הוא כלי ראשון
עוד תירץ ב'אמרי יושר' שם (ובקצרה באגלי טל שם) ע"פ מ"ש הט"ז ביו"ד סו"ס צ"ב (ד"ה כתוב במהרי"ל) שאם שאב חמין בכלי שהכניסו לכלי ראשון והוציאו דין כלי ראשון עליו, וכתב הט"ז דאף המהרי"ל החולק ע"ז, מודה דאם שהה הכלי בתוך הכלי ראשון דדינו ככלי ראשון עיי"ש, וא"כ שפיר משכחת לה בכה"ג ששאב המים מחמי טבריא עצמו נמצא שהמים נמצאים בכלי ראשון, ואח"כ הביא הכלי במהירות ע"י גמלא פרחא וכו' עיי"ש.
ויש להוסיף מ"ש הגה"ק האמרי אמת מגור זצ"ל ב'מכתבי תורה' סי' (פ"ג) וכן הביא בשמו בס' 'לקוטי יהודא' פ' בא (עה"פ כי אם צלי אש) די"ל שהביאו לירושלים בבקבוק המחזיק חום הנקרא "טרמוס", שלא נפקע ממנו חומו, אבל כתב דלפי"ז צ"ל דדין הטרמוס הוא ככלי ראשון, ולא מסתבר לומר כן עיי"ש, וראה גם שו"ת חקל יצחק סי' פ"ה שתירץ כעי"ז, וכן כתב לתרץ הגה"ק ממונקאטש זצ"ל במכתבו שנדפס בס' 'אוצר נחמד' עמ' 114 עיי"ש, ועי' גם בחי' הגרמ"ז סי' מ"ז, ובשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' ו' שקו"ט בענין זה ובדין 'טרמוס' אם הוא ככלי ראשון, וכן בשו"ת אגרות משה או"ח סי' צ"ה ובשו"ת בצל החכמה ח"ב סי' ע"ד, וביביע אומר ח"א או"ח סי' י"ד (ד"ה אולם), ונקטו דטרמוס הוא ככלי שני.
אמנם יש לצרף ב' התירוצים ביחד, דאיירי שהכניס כלי זה המחזיק חום להחמי טבריא עצמו דנעשה כלי ראשון ולא נפקע ממנו הדין דכלי ראשון כל הזמן.
אלא דב'הגהות המהרש"ם' פסחים שם פקפק בזה, דמתי נימא דאם שאב מכלי ראשון דהוה כלי ראשון דוקא בכלי העומד על האש, אבל בשאב מחמי טבריא שאינו תולדת האש לא עיי"ש, וראה שו"ע אדה"ז סי' שי"ח סעי' ח' וסעי' כ"ג וסי' תנ"ב סעי' כ"ז שחמי טבריא אינן תולדות האור, וראה תוס' חולין ח,א, (ד"ה בחמי) שכתבו דאפילו לר' יוסי בשבת לט,א, שחשיב ליה חמי טבריא תולדות אור משום דחלפי אפיתחא דגיהנם, מודה דאינו נידון משום מכוה, כדאיתא בנגעים רפ"ט, כיון דהאי אור בידי שמים הוא.
כל מעיינות רותחין נקראים 'חמי טבריא'
ובספר 'ברכת ראש' עמ"ס נזיר בליקוטי מהרא"י שבסוף הספר, תירץ דלהכי דקדק רש"י בפסחים שם לפרש: "חמי טבריה מעיינות רותחין", דנראה בבירור שרש"י מכוון לתרץ זאת, שלא דוקא כוונת הגמ' מעין טבריא, רק לדוגמא, וכוונת הגמ' מעיינות רותחין, ומביא ראי' לזה מהא דבשבת דף מ,ב, גבי מבשל בחמי טבריא בשבת לא פירש"י בשם מאומה, והיינו מפני דשם הפשט בחמי טבריא ממש כי מיירי לענין שבת, אך לענין פסח שאין באפשרי חמי טבריא ממש, מפרש רש"י מעיינות רותחין עיי"ש, ובדרך זה כתב לתרץ גם בשו"ת 'פרי יצחק' ח"א סי' כ' ע"ש, ובס' 'לקוטי סופר' (מח,ב) הביא ראי' לזה מהא דאיתא בפסחים ח,ב: "אמר רבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה אין חמי טבריא בירושלים - כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא - דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה", ולכאורה קשה דאם היו בירושלים לא היו נקראים חמי טבריא, וא"כ הול"ל מפני מה אין מעיינות רותחין בירושלים? אלמא דכל מעיינות רותחין נקראים בשם חמי טבריא עיי"ש, וכן הביא ראי' מתענית יג,א, עיי"ש.
וראה גם בס' אור זרוע (ח"א הלכות נדה סימן שט"ו) שכתב: "אני המחבר איקלעתי לארץ הגר, לבודן, ולאוסטריגוס, ויש שם "חמי טבריא" נובעין מן הקרקע, ושאלוני אם הנשים יכולות לטבול בהן, שהיו מסופקין בעבור שהן חמין, והוריתי להם להיתר" הרי ד"חמי טבריא" הוא שם המושאל לכל מעיינות רותחין בכל מקום שהם, וא"כ ה"ה י"ל הכא, וכן תירץ בתורה תמימה שמות (פרק יב פסוק ט, אות פ"ט).
אלא שיש שהקשו ע"ז (ראה זבחי אפרים שם, ובילקוט הגרשוני פסחים שם (השמטות נח,א)) שהרי הובא לעיל מימרא דרבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה אין חמי טבריא בירושלים? כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא, דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה". וא"כ מצד טעם זה הרי ליכא מעיינות רותחין כלל בירושלים, ושוב אי אפשר לתרץ דפסח שבישלו בחמי טבריא הכוונה הוא למעיינות רותחין.
אבל בזה שפיר יש לומר דלעתיד לבוא שימלא הארץ דעה את הוי', ודאי אין לחשוש בזה כי לא יעלה על לב שום אדם שתהי' עליה שלא לשמה, וכ"כ בשו"ת פרי יצחק שם בסוף הסי' עיי"ש ובס' פרדס יוסף פ' בא (יב,ט) ועוד.
לעתיד יבוא יהיו חמי טבריא בירושלים עצמו
ויש להוסיף בזה עוד בנוגע ללעת"ל, ע"פ מה שכתב בתוס' רבינו פרץ פסחים שם וז"ל: מפני מה אין חמי טבריא בירושלים. והקשה מורינו רבינו פרץ נ"ע דילמא משום דירושלים אינה נותנת כדפי' לעיל [לענין פירות גינוסר, שהקשה הגמ' ג"כ "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים" וקשה דילמא משום דקרקע ירושלים אינה ראויה לישא פירות גינוסר] ותירץ משום דחמי טבריא הוו משום דחלפי אפיתחא דגיהנם (שבת לט,א) וא"כ בדין הוא נמי שיהו בירושלים, דבירושלים יש פתח אחד פתוח לגיהנם, כדקאמר בעירובין (יט,א) ג' פתחים יש לו לגיהנום, אחד בים ואחד במדבר ואחד בירושלים.. דכתיב.. ותנור לו בירושלים (ישעי' לא,ט) עכ"ל, ועד"ז ביאר קושיית הגמ' לענין פירות גינוסר שכל הארצות שבעולם נבראו מירושלים (יומא נד,ב) וא"כ כל פירות שבעולם דין הוא שיהו בירושלים.
וכן פירש קושיית הגמ' בשו"ת 'חקל יצחק' שם מפני מה אין חמי טבריא בירושלים ע"פ הגמ' דשבת ועירובין הנ"ל, שהקושיא היא למה לא פתח להם הקב"ה פתח בירושלים שיצאו מהקרקע ויהיו להם חמי טבריא ומתרץ משום שלא יעלו לרגל שלא לשמה עיי"ש.[4]
ולפי"ז יש לומר דכיון דלעת"ל יתבטל החשש דעלי' שלא לשמה כנ"ל, אכן יפתח הקב"ה אז פתח[5] בכדי שיהי' להם חמי טבריא גם בירושלים כיון שכן צריך להיות בעיקר הבריאה, וממילא פשוט דשפיר משכחת לה הדין דפסח שבישלו בחמי טבריא.
עוד יש לתרץ דכיון דעתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, כדאיתא בפסיקתא רבתי (פרשה א' ד"ה ד"א והיה מדי): "א"ר לוי עתידה ירושלים להיות כארץ ישראל וארץ ישראל ככל העולם כולו", וכן הוא בילקוט שמעוני ישעי' (רמז תקג) ועוד, במילא תהי' טבריא בחוצות ירושלים, וכ"כ בס' פרדס יוסף (בא יב, ט' אות נ"א) בשם אחיו, וראה גם בקובץ דגל התורה (ווארשא) דף פ"ג, וכן תירץ גם במרגליות הים סנהדרין ב,א, אות ל"ה ובזבחי אפרים שם ועוד, וראה חידושי הגרמ"ז סי' מז ובס' פסקי תשובה סי' שמ"ו ועוד.
- ↑ שמות יב,ח.
- ↑ ראה בס' מושב זקנים מבעלי התוס' פ' בא (יב,ט, ד"ה ובשל מבושל) שהקשה כן .
- ↑ ראה בזה חלק א' סי' ד', ולעיל סי' יג.
- ↑ ולכאורה יש להקשות על פירוש זה, דהרי הגמ' דשבת קאמר זה דחלפי אפיתחא דגיהנם לפי ר' יוסי דסב"ל דחמי טבריא הוא תולדת האש, אבל חכמים שם חולקים עליו וסב"ל דהוה תולדת החמה, וא"כ לכאורה לא סבירא להו הא דחלפי אפיתחא דגיהנום? אבל ראה שו"ת 'הלכות קטנות' (ח"א סי' קפ"ט) שכתב דגם חכמים דפליגי על ר' יוסי סב"ל דחלפי אפיתחא דגיהנום, אלא דסב"ל דהחום אינו אש ממש, או דנבער ע"י ניצוץ מן השמש ולכן הוה תולדת חמה ולא תולדת אור עיי"ש, ולפי"ז א"ש דפירוש הנ"ל קאי גם לפי חכמים.
- ↑ ואף דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר, רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה וכו' (נדרים ח,ב, ע"ז ג,ב), הרי כתב הר"ן בנדרים שם וז"ל: לאו לאחר מיתה קאמר דודאי איכא גיהנם לרשעים אלא לעתיד לבא לאחר תחיית המתים קאמר, שאותן רשעים שיהיו לחרפות לדראון עולם כדכתיב בדניאל (יב,ב) לא יהיו נדונין בגיהנם אלא בהאי דינא שהקב"ה יוציא חמה מנרתיקה כדי שיהיו אלו מצטערין ושיתרפאו בה צדיקים והכי נמי מוכח בהדיא בפ"ק דע"ז דלאחר תחיית המתים קאמר עכ"ל. ומשמע דלפני תחיית המתים עדיין לא יתבטל.