ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן סז׃ נטילת לולב לעת"ל לדעת הרמב"ם

גזירה דשמא יעבירנו האם הוא בגדר "סייג"?

כתב הרמב"ם בהל' לולב (פ"ז הי"ג - יח) וז"ל: מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר (ויקרא כג,מ) ולקחתם לכם ביום הראשון, ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר (שם) ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר. ולמה לא גזרו גזרה זו ביום טוב הראשון מפני שהוא מצוה מן התורה ואפילו בגבולין, נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שוה שבשאר ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש. משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש, .. כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן. בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל להיות בשבת, וכן בשאר המקומות שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל, אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעים בקביעת ראש חדש לא היו נוטלין הלולב מספק. ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון ואפילו בני ארץ ישראל שקדשו את החדש, מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החדש כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין, הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו. ובזמן הזה שהכל עושין על החשבון נשאר הדבר כמות שהיה שלא ינטל לולב בשבת כלל לא בגבולין ולא בארץ ישראל ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכל יודעים בקביעת החדש, וכבר בארנו שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים עכ"ל. וצריך ביאור במה שסיים שהעיקר הוא משום הגזירה דשמא יעבירנו דלכאורה מה כוונתו בזה, וכבר העיר בלח"מ שם דמה שסיים הרמב"ם שכבר ביארנו שהעיקר הוא משום הגזירה דשמא יעבירנו נראה שאין לו קשר הכא עיי"ש במ"ש.

ובס' 'עדת יעקב' סי' י"ט ביאר כוונתו דכיון שבהל' י"ז כתב דמשחרב ביהמ"ק אין לולב ניטל בשום מקום ביום ראשון שחל בשבת, ולא הזכיר שם שזהו משום הגזירה, לכן הוצרך להוסיף כאן דנדע שכל זה הוא משום הגזירה, וכוונתו לומר בזה שלכן גזירה זו שלא ליטול הלולב בשבת לא יתבטל לעולם אפילו לעתיד לבוא כשיחזור דין הנטילה לקדמותו, שבכל מקום יהי' ניטל ביום ראשון בלבד, וזהו עפ"י מ"ש הרמב"ם (הל' ממרים פ"ב ה"ב-ג): "בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין... במה דברים אמורים בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל [ישראל] אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים עכ"ל, ונמצא דגם תקנה זו שגזרו שלא ליטול לולב ביום א' בשבת שהוא משום סייג לתורה לא יוכל להתבטל לעולם גם לעת"ל, וזהו כוונת הרמב"ם עיי"ש, היוצא מדבריו דגזירה זו שגזרו שלא ליטול לולב ביום השבת משום שמא יעבירנו אינו יכול להתבטל לעת"ל אף שהבי"ד יהי' גדול וכו'.

דחיית תק"ש בשבת האם הוא משום סייג?

ויל"ע לפי"ז בנוגע לתק"ש ביום ראשון שחל בשבת לעת"ל, אם גם בזה נימא דלעת"ל אי אפשר לבטל, וזהו עפ"י מ"ש הרבי באגרות קודש ח"ב ע' רמג – בהא דאין תוקעין ביו"ט של ר"ה שח"ל בשבת גזירה שמא יעבירנו – דמרבנו הזקן (שו"ע או"ח תקפ"ח ס"ד) מוכח דהא דאין תוקעין הוא משום עובדין דחול, והא דלא התירו שבות קל זה הוא משום גזירה שמא יעבירנו ושכן משמע גם בדעת הרמב"ם (הל' שופר פ"ב ה"ו) עיי"ש, וברשימות חוברת ס' (מח"י אלול תש"א) ביאר הרבי ענין זה בפרטיות יותר, דהטעם דעובדין דחול לבד אינו מספיק כיון שאינו שבות גמור ובמקום מצוה מותר, וגם גזירה דרבה בלבד אינה מספקת, כמו דמצינו בלולב דבזמן הבית הי' לולב ניטל ביום הראשון של חג שחל בשבת דכיון שלולב ביום ראשון הוא מן התורה בכל מקום היו נוטלין אותו בכל מקום גם בשבת, ולא גזרו הכא משום שמא יעבירנו, ועכצ"ל טעם החילוק בין לולב לשופר דבנטילת לולב ליכא איסור כלל דאינו אלא טלטול, משא"כ תק"ש שיש בו משום שבות, וע"ד מ"ש התוס' ר"ה כט,ב, בד"ה אבל עיי"ש, והוסיף: ואולי יש להחזיק סברא זו מדעת ר' יוסי לענין לולב (סוכה מא,ב) שגם אם עבר והוציאו פטור כיון דעסק במצוה, ואף דאין הלכה כר' יוסי לענין חיוב חטאת דאורייתא, בכ"ז אהני לדחות גזירה דרבה דרבנן, עכלה"ק.

ולפי זה אולי י"ל דרק בלולב שנתתקן שאינו ניטל בשבת משום גזירה דרבה בלבד, שייך בזה הדין דהל' ממרים שאין בי"ד אחר אפילו גדול הימנו יכול לבטלו, כיון שכולו נתתקן משום סייג, אבל בתק"ש ששם הרי משום סייג בלבד לא היו גוזרים זה כנ"ל, והסייג רק פעל שלא לבטל האיסור שבות שבתק"ש, הנה בכגון דא י"ל דשפיר יכול בי"ד אחר הגדול ממנו לבטלו לעת"ל, שיהיו תוקעין ביום ראשון אפילו אם חל בשבת.

ואי נימא כן א"ש למה ביאר הרמב"ם לגבי תק"ש שמשום שמא יעבירנו לא התירו תק"ש משום דהוה שבות של עובדין דחול כפי שנת' לעיל, דלכאורה איזה נפק"מ להלכה יש בזה? ובשו"ת כת"ס כתב שרוצה לתרץ בזה החילוק למה בלולב לא גזרו מעיקרא ובשופר גזרו? אבל לפי הנ"ל ניחא דנפק"מ בזה להלכה דבתק"ש שפיר יוכל בי"ד גדול ממנו לבטלו כיון ששם לא נתתקן לגמרי משום סייג?

[ואין להקשות אם לגבי שופר לא גזרו משום שמא יעבירנו בלבד, איך גזרו בלולב רק משום טעם זה? די"ל דבנוגע לשבת שבשאר ימי החג שגזרו שאינו ניטל אפילו במקדש משום שמא יעבירנו כנ"ל, הרי ביאר הרמב"ם הטעם כנ"ל "שאין דינו ודין שאר הימים שוה שבשאר ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש", וכוונתו בפשטות (כדפירשו המפרשים) כמ"ש ברש"י (סוכה מג,א, בד"ה אלא ראשון) ובריטב"א שם בפרטיות יותר: "דראשון שהוא חובה מוטלת עליו לגמרי דהא מחייב בה בגבולין וא"א לו שלא יתחייב מן התורה לא הקלו בו לדחות לולב משום גזירה דרבה, אבל שאר ימים שאפשר לו להפטר מן התורה כשאינו במקדש דהא ליתיה בגבולין הקילו בו אף במקדש לדחותו משום גזירה דרבה שיש בה חשש איסור תורה וכו' עכ"ל, או כוונתו באופן אחר (ראה בס' ידי אליהו תיקון כ"ה) שהחילוק הוא דביום א' שהמצוה בגבולין הוא דוקא בו ולא בשאר הימים, אם היו גוזרים הי' מתבטל נטילת לולב של גבולין לגמרי, וזה לא רצו לעשות, אבל בשבת שבתוך החג ראוי לגזור במקדש כיון שאין המצוה מתבטלת לגמרי, ולכן בלולב בשאר ימי החג נקל יותר לגזור משום שמא יעבירנו בלבד, וכן הא דגזרו במקומות רחוקים גם על יום ראשון שחל להיות בשבת, הרי הטעם הוא כיון שהי' אצלם ספיקא דיומא, ואח"כ לא רצו לחלק בהמקומות כשאין ביהמ"ק קיים כדהובא לעיל, משא"כ בשופר הרי היו צריכים לעקור כל המצוה ביום ראשון וזה הי' גם בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ובזה אין שמא יעבירנו מספיק].

אבל באמת יש לפקפק על כל היסוד שלו דנקט דגזירת שמא יעבירנו וכו' הוא בגדר "סייג" דא"א לבטלו, דהנה בה"ב שם כתב דאם גזרו גזרה או תקנו תקנה שפיר יכולים לבטלו ע"י בי"ד גדול, וצריך ביאור מהו החילוק מהך דינא למ"ש בה"ג דאם גזרו משום סייג אי אפשר לבטלו? וכתבו לפרש בזה דסייג הוא כמו איסור שניות דגזרו בכדי שלא יקילו בערוה גופא ותתבטל מצות אותה ערוה כולה, וכן בבשר עוף בחלב דעי"ז יתבטל כל האיסור כולה גם בבשר בהמה, וע"ד המבואר בברכות ד,ב, בהא דאמרו חכמים בק"ש של לילה שהיא עד חצות, משום ד"חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל. וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה" הרי דסייג הוא שלא יבוא לבטל מצות ק"ש לגמרי, משא"כ הך שכתב בה"ב דבגזירה יכולים לבטל כוונתו הוא כמו סדין בציצית דגזרו אטו כסות לילה, דעי"ז יעבור על איסור כלאים, אבל לא שיתבטל עי"ז גוף המצוה, (וראה בכ"ז באבן האזל הל' ממרים שם וברש"ש עדיות פ"א מ"ו ועוד), ונמצא לפי"ז דהכא בהגזירה דשמא יעבירנו, הרי אין זה משום שיעקר מצות שופר עצמו, אלא שלא יבוא לעבור על איסור שבת, וא"כ הרי זה נכלל בדינא דהל' ב', דבי"ד גדול שפיר יוכל לבטלו ולא כהנ"ל.

אפילו בסייג אם בטל הטעם אפשר לבטל

עוד יש לומר בזה, דהנה בכס"מ שם (ה"ב) הקשה על הרמב"ם דאיך אפ"ל דכל דבר שתיקנו משום סייג אי אפשר לבטלו אפילו בב"ד גדול כו' וז"ל: וא"ת הא אמרינן בגיטין פרק השולח (דף לו,ב) גבי התקין הלל פרוזבול אמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה ואמרינן נמי התם דאי לדרי עלמא תקין הלל פרוזבול אין בידינו כח לבטל דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וכו' משמע הא גדול בחכמה ובמנין יכול לבטלן? י"ל דפרוזבול לאו גדר הוא פן יפרצו על דברי תורה דאדרבה דין תורה הוא שישמט והלל הפקיע הממון ותיקן דלא לישמיט ואע"ג דאמרינן התם שהתקין פרוזבול לפי שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל [דברים טו,ט] לאו איסורא לגמרי הוו עבדי כשנמנעין מלהלוות דהא שב ואל תעשה הוא ודרך כלל עיקר תקנת הפרוזבול לא היה סייג לתורה אלא מפני תקנת העניים שלא תנעול דלת בפניהם ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו וכן פירש"י שם על הא דבעי מאי פרוזבול אמר רב חסדא פרוס בולי ובוטי כלומר עשירים ועניים, ובהא ניחא לי למה פירש בו רב חסדא שהוא פרוז בוטי דאנן פרוזבול קרינן דהיינו תקנת העשירים שלא יעברו על ד"ת ומנ"ל לפרושי דהוא נמי תקנת העניים אלא משום דמשמע דלאו סייג לתורה עבד אלא תיקון לעשירים שלא יפסידו ותיקון לעניים שלא תנעול דלת בפניהם וכמו שכתבתי עכ"ל, אלא שכבר כתבו דהרע"ב (שביעית פ"י מ"ג ומו"ק פ"ג מ"ג וראה תויו"ט שם) פירש "תקנה לעשירים" שלא יעברו על השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל, דלפי"ז נמצא דסב"ל שזהו סייג.

ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' י"ג (ד"ה וממילא) כתב בזה וז"ל: ומ"ש כ"מ שם הלכה ב' מפרוזבל דפ' השולח ל"ו ע"ב דהוה למיגדר שלא יבואו לעבור על השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל ואפ"ה אי לדרי עלמא תיקן ב"ד הגדול יכול לבטלו עיין שנדחק בכ"מ שם ריש הלכ' ב', ולפע"ד נעלמו ממנו דברי רש"י שם ד"ה לבטולי: "ולהושיב ב"ד אי אכשיר דרי ולא נמנעו מלהלות וכו'" עכ"ל, הרי דמיירי כשבטל טעם הסייג, ובהא הרמב"ם מודה דמהני גדול לבטולי וכו', אבל כל זמן שטעם הגדר והסייג קיים צדקו דברי הרמב"ם שאפילו גדול אינו יכול לבטלו, וכ"כ בחידושיו ביצה ה,א (ד"ה והכס"מ) וז"ל: ולפע"ד הרמב"ם נמי לא אמרו אלא כל זמן שלא בטל הטעם ועדיין צריכי' לסייג אז אין ב"ד אפי' גדול יכול לבטל אבל התם פירש"י וז"ל לבטולי' להושיב ב"ד אי אכשר דרי ולא יהי' נמנעו מלהלות וכו' עכ"ל, וא"כ לק"מ התם עבר הטעם ומשו"ה מצי לבטולי' עכ"ל", הרי דסב"ל להחת"ס דהא דכתב הרמב"ם דבדבר שתיקנו משום סייג אי אפשר לבטלו, ה"ז רק כשלא בטל הטעם, אבל אם בטל הטעם שפיר אפשר לבטלו.

ועי' גם בשו"ת מהר"ם שיק בקונטרס 'דרך ימה' אות ו' שהאריך להוכיח כן בדעת הרמב"ם, וביאר שלכן רק בה"ב בפשט ואינו סייג כתב בהדיא שאי אפשר לבטל אם אינו גדול הימנו אפילו אם בטל הטעם, משא"כ בה"ג בדבר שהוא משום סייג לא כתב שזהו אפילו אם נתבטל הטעם וזהו משום דאיירי רק באופן שלא נתבטל הטעם, דרק אז אין בי"ד אחר אפילו גדול הימנו יכול לבטלו, ומבאר הטעם בזה שהרי החומרא דמילתא דסייג הוא כיון שנוגע באיסור דאורייתא, ובהבטל הגזירה יבוא לזלזל בדאורייתא לכן אין לו ביטול כלל, וכל זה בשלא נתבטל הטעם, והחשש עומד במקומו פן יפגעו בדאורייתא, אבל כשבטל הטעם והחשש, ואף אם יתבטל הגזירה אין חשש לעבור על דאורייתא, א"כ ליכא שום חומר דסייג והוה כתקנה שאינה לסייג, ואף בפשטה יש לה ביטול בבי"ד גדול.

ועי' גם שו"ת פרי תבואה ח"ב סי' ל"ג שנקט כן, דנראה שמ"ש הרמב"ם דדברים שגזרו משום סייג אין בי"ד גדול אחר יכול לבטלן לא קאי אדלעיל על מ"ש אפילו בטל הטעם, כי מכיון שכבר בטל הטעם מה לי אם הי' תחילה משום סייג או לא כיון שעתה אינו סייג, ומביא הוכחה לזה מסדר ההלכות של הרמב"ם עיי"ש, והוסיף דמוכח כן מדיוק לשון הרמב"ם דבה"ב באפילו בטל הטעם כתב הרמב"ם לשון "ביטול" דאין בי"ד יכול לבטל, אבל בחלוקה זו דמשום סייג, דייק וכתב אין בי"ד אחר יכול לעקרן, לשון עקירה, דכוונתו לדייק בזה דדוקא היכא דעדיין שייך הסייג ובעי עקירה אז הוה סייג מעלה ואי אפשר לבטלו, משא"כ כשבטל הטעם לא עיי"ש בארוכה, וכ"כ בס' גרש ירחים גיטין שם (לו,ב, בד"ה בפירש"י ד"ה לבטולי) ואכמ"ל, וראה שו"ת משפטי עוזיאל כרך א' או"ח סי' י"ד.

דלפי זה יוצא בנוגע לעתיד לבוא דבכל אופן יש לומר דאם יתבטל טעם הגזירה דשמא יעבירנו, שפיר יוכלו בי"ד גדול הימנו לבטלו, שיהי' הלולב ניטל ביום השבת, וכן כשיבנה ביהמ"ק ויהי' ביהמ"ק להתלות בו שפיר יבטלו התקנה דבמקום דליכא ספק יהי' ניטל, וכן י"ל לגבי תק"ש אי נימא דגם תק"ש נכלל בגדר סייג.

תקנות וגזרות אם הם גם על לעת"ל

אלא דהרי קיימינן הכא לדעת הרמב"ם, ולשיטתו דבתקופה ראשונה עולם כמנהגו נוהג – נת' עפ"ז בלקוטי שיחות חכ"ד פ' שופטים-ב סעי' ו (לענין הצורך בערי מקלט לעת"ל) דלדעת הרמב"ם דעולם כמנהגו נוהג יהי' שייך אז המציאות דרוצח בשוגג, עיי"ש, א"כ מובן דגם הגזירה דשמא יעבירנו יהי' שייך אז ולא יתבטל הטעם, משא"כ בתקופה השני' י"ל גם לדעת הרמב"ם שלא יהי' שייך, וראה לקוטי שיחות חכ"ז פ' בחוקותי-א ובהערה 78, ובחלק א' סי' לא, ועוד.

ולפי כל מה שנת' יוצא לפי שיטת הרמב"ם, דבתקופה הראשונה של ימות המשיח לא יטלו הלולב אפילו במקדש בשבת שבשאר ימות החג משום שמא יעבירנו, אבל ביו"ט ראשון שחל להיות בשבת יטלוהו בכל מקום שיודעים בודאי קביעא דירחא כמו במקדש [כיון שבטל הטעם שאין ביהמ"ק להתלות בו] ובמקומות שיש ספיקא לא יהי' ניטל, ובתק"ש ג"כ יחזור הדבר לקדמותו דבמקדש תוקעין ובירושלים וכו' וכן בכל מקום שיש בי"ד קבוע.

אלא דבחלק א' סי' מז (ולקמן סי' סט וסי' עז) נת' דלעת"ל ידעו מיד בכל מקום מתי קידשו בי"ד החודש ע"י מכשירים וכו', נמצא עפ"ז שבכל מקום ומקום לא יהי' עוד שום ספק בקביעא דירחא, וא"כ יהי' הלולב ניטל ביום ראשון שחל בשבת בכל מקום ומקום, משא"כ בתק"ש ליכא חילוק זה.

ויש להוסיף בזה עוד במ"ש בס' 'אבני שהם' (להגרמ"ל שחור עמ' תט) דכל מה דאמרינן דבי"ד אחר אינו יכול לבטל דברי בי"ד חבירו, ה"ז קאי רק על זמן הזה, אבל לעתיד לבוא ודאי שכל תקנותיהם של חז"ל יבטלו מאליהם, כי מעיקרא לא תיקנו חכמים אלא עד זמן ביאת המשיח, והוכיח כן ממ"ש הרמב"ם בסוף הל' מגילה שכל ספרי נביאים וכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ מימי הפורים וכו', היינו דרק ימי הפורים מיוחדים בזה שלא יבטלו בימות בהמשיח, אבל כל תקנותיהם של חז"ל לא הותקנו מעיקרא אלא עד זמן העתיד עיי"ש.

אבל ראה שו"ת היכל יצחק (או"ח סימן נח) וז"ל: ואולי י"ל כהא דאמרינן בעלמא הלכתא למשיחא, היינו כלום יש לנו לקבוע הלכה בשביל ימות המשיח, שאז יבוא משה ואהרן עמהם, ובכלל יהי' דור דיעה שלא היה כמותו שיערה רוח ה' עליהם, כך י"ל שחכמים מעיקרא לא תקנו תקנות לימות המשיח... ואולם קשה הדבר לאומרו, מפני שאין אני זוכר איזה רמז לכך בתלמודים ובראשונים, וכו', וע"כ ישתקע הדבר ולא יאמר עד שתימצא ראיה לזה, ואמנם מכעין זה אמר בתוס' יו"ט במע"ש פרק ה משנה ב', שהבי"ד של המשיח יהיו גדולים בחכמה ובמנין ויוכלו לבטל את תקנת קודמיהם, אבל שמעיקרא לא ניתקנו אלא עד בוא המשיח, זה לא אמר, עכ"ל.

דעת הרבי בענין זה

ודעת הרבי בענין זה, הנה כבר שקו"ט הגה"ח ר' יעקב שליט"א קופרמן בענין זה, והביא מכו"כ מקומות בענין זה, החל משיחת כ' מנ"א תשט"ו סעי' כו (תורת מנחם – התוועדויות חי"ד [תשט"ו ח"ב] עמ' 265) וז"ל השיחה: ידועה הקושיא על הדין שבגמ' (ר"ה כט,ב) שאין תוקעין בשופר ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, משום גזירה דרבה, שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים – הרי בזמן הזה שאין לנו רשות הרבים (כפי שפוסק אדה"ז ועוד כמה אחרונים שלפניו ושלאחריו), לא שייך הטעם דשמא יעבירנו כו', וא"כ, צריכה להתבטל הגזירה, כידוע הכלל שכאשר נאמר טעם הגזירה, הרי זה באופן שכאשר בטל הטעם אזי בטלה הגזירה? והתירוץ לזה – דכיון "שמהרה יבנה המקדש", ואז תהי' גם רשות הרבים, לכן אין תוקעין במדינה בראש השנה שחל בשבת, כדי שלא יאמרו אשתקד תקענו בר"ה שחל בשבת, ובמילא יכולים גם עתה לתקוע בשבת, עכ"ל השיחה, הרי מוכח מזה בהדיא דסב"ל דגם לעת"ל תתקיים גזירה דרבה.

וכן בשיחת ליל ער"ה, כ"ט אלול תשל"ט סעי' ט"ו (שיחות קודש תשל"ט ח"ג עמ' 744 - 745) ביאר הרבי הא דאין תוקעין בער"ה גם כשר"ה חל בשבת, גם לפי הטעם דהא דאין תוקעין בער"ה הוא להפסיק בין תקיעות של מנהג ותקיעות שמן התורה, ולכאו' כשחל בשבת שאין תוקעין ביום הא' דר"ה למה אין תוקעין בער"ה? – וביאר ע"ז דמצד שאחכה לו בכל יום שיבוא, יכול לבוא משיח בער"ה, וע"פ דברי היל"ש (ישעי' רמז תקג) שלעת"ל יעלו לרגל בכל שבת ור"ח – א"כ ישמעו לפועל תק"ש ביום א' בביהמ"ק, ולכן בכל קביעות שהיא, אין תוקעין בער"ה, ע"כ, דמשמע מזה ג"כ דרק בביהמ"ק יתקעו בשבת אבל לא בגבולין, וכן בשיחת כ"ו אלול תשמ"ו (ס' תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ו ח"ד עמ' 474) שאמר שכשיבוא משיח צדקנו נזכה לשמוע תק"ש (שחל בשבת) בירושלים ובביהמ"ק, ובשיחת ש"פ נצו"י תשמ"ט (ספר השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 713) נאמר הלשון בסוף השיחה המוגהת: "ולמחרתו בר"ה שחל בשבת יתקעו בשופר בביהמ"ק השלישי ובירושלים".

אבל הביא ממאמר ד"ה יו"ט של ר"ה – ליל ער"ה תשמ"ג, וזלה"ק: .. בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יתקעו גם ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת בביהמ"ק וביבנה, וי"ל דגם בכל מקום ומקום (כי אז יתבטלו כל הענינים דגזירות) במהרה בימינו ממש ובשמחה גדולה, עכלה"ק.

ויש להוסיף גם שבשיחת ליל ער"ה, כ"ט אלול תשל"ט סעי' י"ב (שיחות קודש שם עמ' 742) אמר דכיון ד"עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל" נמצא דלעת"ל יהי' תק"ש גם במדינה, כיון שכל א"י תהי' ירושלים עיי"ש.

ומכל זה לכאורה נראה שיש מקום לומר לכאן ולכאן, או אפ"ל דהא דנקט כמ"פ שלא יתקעו בגבולין קאי לפי דעת הרמב"ם וכפי שנת' לעיל, והא דקאמר בהמאמר דתשמ"ג די"ל שכן יהי' בכל מקום ומקום, ה"ז קאי להשיטה דסב"ל דמיד בביאת משיח כבר יתבטל הרע וכדהובא בחלק א' סי' נז מהמהרי"ל דלימות המשיח אין מקבלין בתשובה עיי"ש, ומסתבר דהא בהא תליא.

או אפ"ל בזה ע"פ מ"ש בלקוטי שיחות חכ"ז שם דמ"ש הרמב"ם בס' היד (הל' מלכים פי"ב ה"א) דעולם כמנהגו נוהג ה"ז משום דבס' היד איירי הרמב"ם רק כפי מה שמוכרח מצד עצם גדרו של משיח כשהוא באופן ד"בעתה", משא"כ כשהוא באופן ד"זכו" אז יהי' הנהגה נסית וכו'. וביאר דזהו כוונת הרמב"ם באגרת תחיית המתים שלו, שכתב, דמה שכתב בס' היד דכל היעודים דלעתיד הם בדרך משל וחידה אין זה החלטי שהם משל וכו', דכוונתו דאם יהי' הגאולה באופן של "זכו - אחישנה" אפשר שיתקיימו כפשוטן, עיי"ש, ולפי"ז י"ל דאם יהי' הגאולה באופן זה יתבטל הרע מיד ובמילא יתבטל הגזירה לגמרי, משא"כ אם הגאולה תהי' באופן ד"בעתה".

מהרה יבנה המקדש – בחגה"ס

ובהאי ענינא כשיו"ט הראשון של חג חל בשבת הביא הרב הנ"ל חידוש משו"ת בנין שלמה (בתיקונים והוספות שבסוף הספר – סימן כט), בהשמטות לסימן מח, וז"ל: יש להדר לשלם על הד' מינים לפני החג, גם בשנה שיום א' דסוכות חל בשבת - שאז לכאו' אין בעי' של "לכם" (דהרי "לכם" אמור רק לגבי יום ראשון של חג), דמשום שאנו מצפים לביאת המשיח ואז הרי יטלו גם ביום הראשון שחל בשבת, וכן דבביהמ"ק כל שבעה יש צורך שיהי' "לכם", וממילא יש לחשוש לזה גם בזה"ז, ולהקפיד לשלם מראש על הד"מ. ובפרט בנוגע לסוכות יש לחשוש שמא יבנה המקדש דאיתא בזהר (ח"א רסא,א) כי משיח עתיד לבוא בחג הסוכות, ועל שם זה נקרא חג האסיף שיקבץ פזורנו מארבע כנפות הארץ עכ"ל, אלא שבסוף מסיים "מיסתפינא לומר דבר חדש בזה מה שלא נמצא בשום פוסק ראשון ואחרון שיכתוב כן, אך לא באתי אלא לעורר", והנה אין להוכיח מזה דסב"ל להבנין שלמה דלעת"ל יתבטל הגזירה בכל המקומות, דאפ"ל דכוונתו שיהיו בנ"י אז בירושלים.

אלא דאיתא בספר המנהגים – חב"ד (עמ' 65), דאין מדקדקין לשלם בעד ד' מינים קודם החג, [אפילו אם חל בחול] וציין שם לאחרונים שו"ע או"ח סי' תרנ"ח, שדי חמד אסיפת דינים מערכת ארבעת המינים סי' ג' אות ב' כללים ל, קמ"א אות כ"ד, ובתורת מנחם – התוועדויות ח"א (תש"י) עמ' 85 איתא: כך הי' נוהג גם כ"ק מו"ח אדמו"ר. בשנה הראשונה לבואי כאן בקשתי מהרבי שישלמו להרב ישראל דז'ייקאבסאהן לפני סוכות כדי שיהי' "שלכם" בשלימות, והרבי לא רצה עיי"ש, ובס' ימי בראשית (עמ' 163) הוסיף שאדמו"ר מהריי"צ הגיב אז "האם ר"י זקוק לכסף עבור הוצאת החג?" ומזה הבנתי – סיים הרבי – שדייק לא לשלם לפני החג עכ"ל, ולכאורה י"ל דזהו משום דנקטינן דקנין משיכה שהוא מדרבנן מועיל גם לגבי "לכם" מדאורייתא, ובס' אוצר מנהגי חב"ד (אלול תשרי) עמ' עד כתב שהרבי עצמו הי' מדקדק שאלו שהביאו לו ארבעת המינים ינקבו בסכום והי' משלם להם מיד, וכבר נתבאר בכ"מ בענין זה אם קנין דרבנן מהני לדאורייתא, ואכ"מ.

אלא דאכתי י"ל כמ"ש הרב הנ"ל, שזה נוגע גם לאותם פסולין שנמנו בשו"ע סי' תרמט, שהם רק ביום הראשון ולא בשאר הימים כמו "חסר" באתרוג וכיו"ב, הנה ישנם כאלו שבשנה שיום א' דסוכות חל בשבת, שבין כך לא נוטלים לולב ביום הראשון, הרי שקונים לכתחלה לחג, אתרוג חסר כיון שהוא מהודר במראהו וכיו"ב, ולפי חידושו של הבנין שלמה יוצא דלכתחלה אין כדאי לעשות כן מצד דמהרה יבנה ביהמ"ק וכו'.