ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן נב׃ עתיד חזיר ליטהר

ברבינו בחיי פ' שמיני (יא,ז) כתב וז"ל: במדרש תנחומא (באבער - שמיני סי' יד), למה נמשלה מלכות זו לחזיר, שעתיד הקב"ה להחזיר עליהן מדת הדין. ויש נוסחאות שכתוב בהן שעתיד להחזיר העטרה ליושנה, והענין כי שני המקדשים נבנו ע"י ישראל, בית ראשון בנה שלמה שהוא מזרע יהודה, בית שני בנה זרובבל שהיה ג"כ מזרע יהודה, שנאמר (זכריה ד,ט) ידי זרובבל יסדו וגו', ונעשה על ידי כורש שנתן רשות לזה, אבל הבית השלישי עתידה אומה זו לבנותו, וזהו שאמרו עתיד להחזיר העטרה ליושנה, לפי שהוא החריבו. ויש נוסחאות שכתוב, עתיד הקב"ה להחזירו לנו, וההמון מבינים שהחזיר יהיה טהור לישראל, אבל באור הענין על הכח שלו שהוא מצר לישראל, ולעתיד ישוב עם שאר כל הכחות לעזור ולתמוך לישראל כי ירבה השלום בעולם, שנאמר (ישעיה יא,ו) וגר זאב עם כבש וגו', וכתיב (שם,ט) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי עכ"ל.

ובס' 'מנחת קנאות' (כתבי חכמי לוניל וחכמי צרפת וספרד אל הרשב"א, ומה שהשיב להם) פ"ב כתב וז"ל: וזה שאמר המדרש למה נקרא שמו חזיר מפני שעתיד הקב"ה להחזירה לנו, ר"ל מפני שאיסור אכילת חזיר נמנה עם דברים שלא נודע טעמו כמ"ש ז"ל (יומא סז,ב) חוקתי תשמרו (ויקרא יח,ד), דברים שהשטן משיב עליהן ואוה"ע משיבין עליהם ואלו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז וכו', ואמרו כי לעתיד לבוא הקב"ה מגלה להם טעם איסורן עם שאר טעמי התורה, וזאת היא החזרה הכתובה במדרש, כי הדבר שהי' נודע בימי יהושע וזקנים ונשתכח מן הבנים כשיודיעוהו המלך המשיח הרי הוא כאילו החזירה לנו, חלילה כי התורה לא תשתכח ולא תתחדש, כמ"ש רז"ל (מגילה ב,ב) אלה המצות (ויקרא כז,לד) שאין הנביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה עכ"ל, הנה לדבריו אכן מיירי אודות אכילת חזיר אלא דהכוונה הוא דלעת"ל יתגלה לנו הטעם של האיסור.

אבל בסידור 'בית יעקב' להיעב"ץ בפרק שירה סוף פרק ד' (זמרת הארץ דף יט ע"ב) כתב וז"ל: ואפילו החזיר אמרו רז"ל שעתיד הקב"ה להחזירו לנו ולהתירו, אכן מפני גודל טומאתו וזוהמתו אין לו שום תיקון עכשיו עד לעתיד לבוא שיעביר הקב"ה רוח הטומאה מהארץ, ואמרו הטבעיים שאינו יכול להסתכל בשמים וזה מחמת נפילתו בעמקי הקליפות ותוקף דיניו על כן לא נזכר בפרק שירה זה. עכ"ל, הרי דנקט דלעת"ל יהא חזיר מותר באכילה.

השינוי יהי' בסימנים

וכ"כ באור החיים (ויקרא יא,ג): "כל מפרסת וגו' מעלת גרה יתבאר על דרך אומרם ז"ל (חולין נט,א) כל בהמה שמפרסת פרסה היא מעלת גרה, חוץ מן החזיר, והוא אומרו כל מפרסת וגו' מעלת גרה, פירוש בידוע שהיא מעלת גרה, ומיעט אחר כך החזיר שיצא מהכלל, ואולי ממה שלא הוציא מן הכלל סמוך להודעת הכלל רמז שאפילו החזיר בכלל, על דרך אומרם ז"ל למה נקרא שמו חזיר שעתיד להחזיר להיות מותר, ומעתה כלל כל מפרסת וגו' היא מעלת וגו', לא יצא מכללו דבר, ועל זמן מהזמנים אמר (שם,ז) החזיר שהוא מפריס וגו' לא יגר". ובפסוק ז' הוסיף: "והוא גרה לא יגר פירוש תנאי הוא הדבר כל זמן שהוא לא יגר, אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר, ולא שישאר בלא גרה ויותר כי תורה לא תשונה", היינו שאין הפירוש שהאיסור ישתנה לעת"ל, אלא דלעת"ל ישתנה טבעו ויהיו בו ב' סימנים טהורים ובמילא יהי' מותר.

וכבר קדמו בזה הרמ"ע מפאנו בס' 'עשרה מאמרות' מאמר חקור הדין ח"ד פי"ג (הובא גם בס' 'ילקוט ראובני' שם) וז"ל: וצריך לטהרם בטהרת החזיר, שעתיד הקב"ה לחדש בריאתו בשני סימנים שעכשיו אינו אלא מפריס פרסיו והוא עתיד להעלות גרה וכו' עכ"ל.

וראה גם בס' 'תורת משה' (להחת"ס) על התורה כאן (פסוק ב' – בד"ה זאת החי') שג"כ פירש כיו"ב שפי' מאחז"ל למה נקרא שמו חזיר, שיחזור להיתרו לעתיד לבוא משום דיעלה ג"כ גרה עיי"ש, והאריך בזה יותר שם בפ' ראה (יד,ח – בד"ה ואת החזיר) שהביא קושיית הגאון רבי אברהם אבוש ז"ל לפי מ"ש בא"ז בתשובה (ח"א סי' תשנ"ו) דחתיכה שנאסרה בתיקו ונתבשלה אין שייך כאן "דבר שיש לו מתירין" אם יבוא אליהו ויטהרנה, דאם יטהרנה איגלאי מילתא למפרע דלעולם לא נאסרה, ולא דמי לביצה שנולדה ביו"ט דאסורה ודאי וכן כל כיו"ב עכ"ל, משמע דסב"ל דאם יבוא אליהו ויתירנה לעת"ל באופן דמכאן ולהבא, שפיר הוה דבר שיש לו מתירין, א"כ כיון דחזיר עתיד הקב"ה להתירו ועכשיו הוא אסור, א"כ לשיטת הא"ז הי' ראוי שיהי' "דבר שיש לו מתירין" ואינו בטל? ותירץ כנ"ל דלעת"ל ישתנה טבעו ויעלה גרה ולכן יהי' מותר, וזהו רק באלו שיהיו בחיים אז, אבל אותו שנתערב לנו בתבשיל יהי' אסור לעולם ולכן לא הוה דבר שיש לו מתירין, וכן הוא בחת"ס על התורה ח"ג עמ' ק"ב.

ובס' בן יהוידע נזיר כג,א, (בד"ה ודע) כתב באופ"א קצת, דלעת"ל כל החזירים הנולדים מן החזירים יהיו נולדים בשני סימני טהרה שיהיו פרסותיהן סדוקות ומעלים גרה, ואחר שיוולדו אלו בשני סימני טהרה ימותו הראשונים, ונמצא החזיר הנמצא בעולם הוא טהור ומותר, כי יש בו סימני טהרה, וראה עוד בענין זה לעיל סי' א'.

סימני כשרות מבררים או פועלים

ולכאורה יש לקשר זה עם החקירה הידועה המובא בלקוטי שיחות ח"א פ' שמיני (עמ' 222 ואילך) אם סימני טהרה הם הסיבה להטהרה, דעצם הסימנים פועלים הטהרה, או שהם רק סימנים המבררים - דע"י שיש להם סימנים אלו יודעים שבעצם הם כשרים, ובתחילה הוכיח הרבי מהדין דהיוצא מן הטהור טהור (בכורות ה,ב) אף שאין לו סימני טהרה, דמוכח שהם סימנים המבררים שהם כשרים, ולכן כיון דידעינן שיצאו מן הטהור, טהור גם בלי סימנים, דאי נימא שהסימנים פועלים הכשרות למה הוא טהור הרי אין לו הסימנים, אבל אח"כ הביא ראי' מהדין דנדה נ,ב, דתרנגול דאגמא אסור כיון שאין לו סימני טהרה, וכתבו התוס' שם (בד"ה תרנגולתא) וז"ל: הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה עכ"ל, הרי אף דידעינן שבא ממין כשר מ"מ כיון שאין לו סימני טהרה אסור, הרי מוכח שהסימנים הם הפועלים הכשרות, והא דאמרינן דהיוצא מן הטהור טהור, הרי זה "גזרת הכתוב" אבל הכא דמעפרה קא גדיל ליכא גזה"כ זה עיי"ש, וציין שם להמו"נ ח"ג פמ"ח דסב"ל שהם סימנים המבררים.

ויש להעיר ע"ז שהתוס' חולין סב,ב, פירשו דין זה באופן אחר וז"ל: תרנגולתא דאגמא שריא תרנגולא דאגמא אסירא – אין לפרש שהנקבה מותרת והזכר אסור דכל היוצא מן הטהור טהור, אלא שני מינים הם הקרואים כך ובין בזה ובין בזה הזכר והנקבה שוין עכ"ל, (וראה גם תירוצם הב' בנדה שם) דנראה דכאן סב"ל להתוס' דהסימנים הם מבררים, וגם הדין דיוצא מן הטהור טהור הוא משום הבירור, ולכן אף דמעפרא קא גדיל צריך להיות טהור כיון דידעינן שבא ממין כשר, ולכן הוצרכו לפרש שהוא מין אחר, וראה בס' 'קובץ שמועות' חולין שם (אות כז) מ"ש בזה, ושתלוי בפלוגתת רבנן ור"ש בדין קלוט, (ראה תוס' שם ע,ב, בד"ה קלוט), דלפי"ז נראה שהם ב' דעות בתוס'.

והנה לצד זה שהסימנים פועלים הכשרות א"ש גם בחזיר, דכיון דלעת"ל יהיו בו סימני טהרה, הנה זה גופא פועל עליהם שיהיו כשרים, אבל אם נימא שהם רק מבררים א"כ סו"ס הרי ידעינן שהוא ממין טמא.

למה ליכא שם האיסור דיוצא מן הטמא

אמנם בכל אופן קשה, שהרי הדין הוא ד"היוצא מן הטמא טמא" (בכורות שם) א"כ אף שיש לו סימני כשרות, צריך להיות אסור כיון שיצא מן הטמא? וראה בס' עט סופר כלל ל פרט ד' אות כד שהקשה קושיא זו על העשרה מאמרות ועוד בכ"מ הקשו כן.

ולכאורה יש לתרץ, דהנה יש לחקור בהדין דהיוצא מן הטמא טמא, אם הפירוש הוא דהאיסור של האם נמשך גם הולד ונעשה טמא מצ"ע כמו האם, או דילמא הפירוש הוא דכיון שיש לו סימני טהרה אין לו טומאה כמו האם, אלא דכיון שיצא מן הטמא, מחמת זה גופא יש עליו איסור חדש של יוצא מן הטמא".

וראה בשו"ת יד אליהו – לובלין (סי' ב' ד"ה אך גבי), שחקר בפרה שנולדה מחמור ונשחטה, אם השחיטה מטהרתה מידי נבילה כי הוא טהור אלא שאסור באכילה מדין יוצא מן הטמא, או דהוה כטמאה ממש ואין השחיטה פועלת כלום, ומביא בזה כמה נפק"מ להלכה, ונוטה לומר דלא מקרי טמאה אלא דהוה איסור חדש שאסור באכילה עיי"ש בארוכה וזהו כנ"ל.

וזה גופא נראה לתלות בהנ"ל, דאם הסימנים רק מבררים, מסתבר לומר דיוצא מן הטמא טמא כמו האם ממש כיון דידעינן שהוא מין טמא, אבל אי נימא שהסימנים פועלים טהרה, מסתבר לומר דכיון שיש בהיוצא סימני טהרה אין לו טומאת האם, אלא שחל עליו איסור חדש מצד יוצא מן הטמא.

וי"ל דנפק"מ גם לגבי הולד היוצא מן היוצא, דאי נימא דהיוצא הוא כהאם עצמו גם ולדו טמא דמאי שנא, אבל אי נימא דאיסורו הוא רק מחמת שיצא מן הטמא, י"ל דולדו מותר כיון שיש לו סימנים וגם לא יצא מן הטמא, ואי נימא כן הרי יש לתרץ שההיתר דלעת"ל יהי' רק על הולדות הנולדים מאלו שיצאו מן הטמא שכבר היו להם סימני טהרה.

דברי הגר"ח בגדר האיסור דיוצא מן הטמא

אמנם בחי' הגר"ח הל' מאכלות אסורות (פ"ג הי"א) כתב דבאמת הך דינא דיוצא מן הטמא טמא מחדש לן תרתי, דטהור הנולד מן הטמאה איסורו הוא מחמת עצמו ואהני ליה הך דינא דיוצא מן הטמא טמא שיהא איהו מצד עצמו חייל ביה איסורא דאמו, ובדין אמו קאי, דהרי הוא כאמו, ועוד נכלל ביה דין איסור בפני עצמו של יוצא מן הטמא, דמשום זה לחוד שהוא יוצא מן הטמא חייל ביה איסורא, ואף דאינו קאי בדין אמו ולא חייל עליו איסור מצד עצמו, מ"מ אסור הוא מאיסורא דיוצא מן הטמא, ואיסורו אינו מחמת עצמו כי אם משום שיוצא מן הטמא זהו איסורו, ומתבאר זאת מדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' מאכלות אסורות ה"ו שכתב וז"ל: אעפ"י שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהן שנאמר מבשרם לא תאכלו (ויקרא יא,ח) על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה עכ"ל, והרי בטהור הנולד מן הטמאה ודאי דלוקין עליו, ואע"ג דתרווייהו איסורייהו משום יוצא מן הטמא נינהו, אלא ודאי דטהור הנולד מן הטמאה איסורו הוא מחמת עצמו, והרי הוא נכלל באיסורא דטמאים האמור בתורה, וממילא דיש בהו גם מלקות ככל הטמאים, משא"כ חלב וביצים של טמאים איסורן אינו מחמת עצמן כיון דאינן מין בשר, ואין בהן איסורא דטמאים האמור בתורה, ורק דאסורין הן מאיסורא דיוצא מן הטמא, וע"כ אין בהם מלקות, ומשום דאע"ג דאסור מן התורה מ"מ דין איסור זה של יוצא מן הטמא כאיסורא דחצי שיעור שאין בו רק איסורא ולא מלקות, וזהו שכתב הרמב"ם טעמא משום שנאמר מבשרם על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, ר"ל דהך קרא דמבשרם אתי לאורויי על איסורא דטמאים דאינו רק בבשר, ולא על ביצה וחלב, ולא חייל בהם איסורא דטמאים מצד עצמן, וא"כ ממילא דדין יוצא שלהן חייל רק לענין זה שיהיו אסורין מאיסורא של יוצא מן הטמא, ובהך איסורא לית ביה מלקות כחצי שיעור עכ"ד, ולפי דבריו יוצא דגם הולד היוצא מן היוצא טמא כיון דהוה כהאם ממש ולא כהנ"ל.

שו"ר בס' 'פרדס יוסף' (שמיני יא,ז, אות סח) שרצה לתרץ ג"כ כהנ"ל דהולד שיולד מאותו שישתנה בסימניו הוא שיחזור להתירו, אבל הביא מהפמ"ג (יו"ד סי' פ"א משב"ז סק"א) שיוצא מן היוצא ג"כ אסור, וכ"כ בס' יבין דעת סי' פ"א אות א', (וציין שם לפרדס יוסף שמות אות כ"ח, ותצוה דף תרל"ב בענין זה), וכן בס' 'ילקוט הגרשוני' כללים (ח"א מכתבים סי' ט') האריך בענין זה אם היוצא מן היוצא טמא או לא, ונדפס שם מכתב מהמהרש"ם שאכן תירץ ע"ד הנ"ל דיוצא מן הטמא אינו בלאו אלא איסורא בעלמא ולא חמור מאיסור עשה, א"כ שוב החזיר שיהי' נולד ממנו יהי' מותר לגמרי כיון דגם אמו אינה אלא בעשה עיי"ש בארוכה, וזהו שלא כהגר"ח.

איסור שנשתנה להיתר

ובשוה"ג ב'עט סופר' שם ציין לשו"ת 'פרי השדה' (ח"ג סי' קמ"ה) ששם הביא קושיית העט סופר, ותירץ דמתי אמרינן דהיוצא מן הטמא טמא רק אם לא נעשה בגוף הזה שום שינוי לכן הוא אסור לעולם, אבל החזיר דהקב"ה יחדש בו בריאה חדשה ואנן קיימ"ל דכל איסור שנשתנה לדבר המותר נעשה היתר (עי' מקור חיים הל' פסח סי' תס"ז ס"ק ד' ובחק יעקב שם) וכיון דלעת"ל הקב"ה ישנה אותם אפילו אלו שכבר נולדו, שיהיו להם שני סימני טהרה, ובכה"ג היכא שנשתנה לדבר המותר מותר, ולא דמי להיוצא מן הטמא טמא דהתם לא נעשה בגוף ההוא שום שינוי וכבר אסור כמו שהי' לעולם עכ"ד.

ועי' בילקוט הגרשוני שם שהביא מכתב מהגר"ש סופר שתירץ כהפרי שדה עפ"י דברי המקור חיים דכל דבר שנשתנה מברייתו מותר, והוסיף דאפילו לפי החת"ס שחולק על המקור חיים (שו"ת יו"ד סו"ס קי"ד בד"ה ועיין, ושם סי' קי"ז, ובחידושיו חולין קכ,ב, בד"ה עוד כתב) י"ל דמודה בדבר שנשתנה מברייתו בידי שמים כהכא, די"ל דדוקא בדבר שנשתנה בידי אדם סב"ל להחת"ס דלא פקע איסורו ע"י שינוי, אבל כשהוא בידי שמים ה"ז פנים חדשות לגמרי וכבריה חדשה חשיבא וליכא החסרון דיוצא מן הטמא, ועד"ז תירץ בשו"ת 'בית שערים' יו"ד סי' קמ"ב (ד"ה ולפענ"ד), והביא גם מ"ש בחי' הרשב"א חולין קכ,ב (ד"ה הא דתניא) שלא חייבה תורה אלא כדרך ברייתן ולא כשנשתנה במידי דלאו אורחיה עיי"ש.

עוד יש לתרץ דהאור החיים נתכוון לתרץ קושיא זו במ"ש: "והוא גרה לא יגר פירוש תנאי הוא הדבר כל זמן שהוא לא יגר, אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר", ז.א. דמעיקרא כתבה התורה תנאי באיסור זה, שהוא רק על הזמן דגרה לא יגר, אבל כשבטל תנאי זה אין האיסור מתקיים כלל, וזה כולל גם שלא יהי' בו האיסור דיוצא מן הטמא, הן שאין לו איסורא דהאם, והן דליכא בו האיסור דיוצא מן הטמא לפי הגר"ח.

ההיתר בתקופה הא'

ובאגרות קודש ח"ג עמ' קנג – לאחר שביאר דלעת"ל כאשר רוח הטומאה אעביר מן הארץ כל בע"ח שהם טמאים עתה יותרו עיי"ש, הוסיף ע"ז – וזלה"ק: וזאת למודעי: אמרז"ל .. למה נקרא שמו חזיר כו' להחזירו לנו, מוכח דגמל שפן וארנבת ישארו באיסורן, – ול"ק מהנ"ל כי מבואר (באגה"ק סכ"ו ובכ"מ, ועייג"כ פסחים סח, א) דשני זמנים לעת"ל כשיהי' עדיין אסור וטמא וכו', ואז רק חזיר יטהר, ואח"כ כשרוח הטומאה יעביר מן הארץ תבטל כל המרכבה טמאה דגמל כו' עכלה"ק, דמבואר בזה שהיתר זה כבר יהי' גם בתקופה הא' דימות המשיח.

ואין זה סותר להא דפסק הרמב"ם דבתקופה הראשונה לא ישתנה מנהגו של עולם, דיש לתרץ ע"ד המבואר בלקוטי שיחות חכ"ז פ' בחוקותי-א, סעי' ג', דדייק שבתו"כ פ' בחוקותי (פרק א, ה"ו) עה"פ "ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו,ד)" איתא: "ומנין שאפילו אילני סרק עתידין להיות עושין פירות ת"ל ועץ השדה יתן פריו", דמשמע שכן יהי' בכל העולם, ואילו בכתובות (קיב,ב) איתא: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות שנאמר (יואל ב,כב) כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם", דמבואר שיהי' כן בארץ ישראל בלבד, ומבאר שם דהגמ' כתובות דקאמר שזהו באילני סרק של ארץ ישראל דוקא - איירי בתקופה הא' שבימות המשיח דאז עולם כמנהגו נוהג, וזה אינו שינוי במעשה בראשית אלא חידוש ונס מיוחד בא"י דוקא, משא"כ התו"כ דקאמר באילני סרק סתם - שבכל העולם, דהוה שינוי מנהגו של עולם איירי בתקופה הב', עיי"ש, וא"כ עד"ז י"ל בנדו"ד דשינוי הטבע במין אחד מבע"ח אינו שינוי מנהגו של עולם.