ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן א׃ ביאת משיח

בענין פסק הלכה בזמן הזה מטעם ד"מהרה יבנה המקדש" בס' בית מאיר סי' ש"ל כתב: "הנה השגתי מכתב מידידי הגאון רבי עקיבא איגר כתוב בו בזה הלשון: נתקשיתי כעת במג"א סי' ש"ל ס"ק ד' עכו"ם אין מחללין וכו' ומיהו לבני הקראים מותר, משמע היכא דיש חילול שבת אסור, ולא ידענא הא הקראים מקרי ישראל מומר, ולהרמב"ם נקראים תינוק שנשבה ולהנמ"י אם גדלו ורואים דת ישראל מיקרי מומרים, עכ"פ הכא לגבי הולד מיקרי ודאי תינוק שנשבה והוה ישראל מעליא לחלל עליו שבת כו'?" וכתב עליו הבית מאיר: "מה שרצה לומר דעל עובר מהקראים מחללין מפני שאינו אלא כתינוק שנשבה, מה שפשיטא ליה למר מיבעי לי טובא, ואף איפכא מסתברא דמה בכך שאין דינו כגוי גמור מ"מ כיון דכל עיקר היתר חלול הוא כדי שישמור שבתות הרבה ותינוק שנשבה הוא בחזקת שלא ישמור שבת, כיון שנשבה בקטנותו וסובר שגוי הוא, ואף דשמואל למד ההיתר מן הפסוק (ויקרא יח,ה) וחי בהם (יומא פה, ב) מ"מ מסתברא דלא פליג לדינא על התנא שלמד מן ושמרו (שמות לא,טז), ומודה שעל מי שבחזקת ודאי שלא ישמור, שאין לחלל עליו את השבת", עכ"ד הבית מאיר, עיי"ש, ועי' גם במנחת שלמה ח"ב סי' ל"ד.

ובס' החשוב 'משנת פקו"נ' (סי' ט"ו סק"ה) מהרה"ג ר' יצחק שליט"א לורינץ הקשה ע"ז, דהא מיסודי האמונה הוא שאעפ"י שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא, וא"כ בתינוק זה של בני הקראים שהוא תינוק שנשבה, הרי כשיבוא משיח צדקנו יחזור לדת האמת, וכדכתב הרמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד "ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה... ויתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה'" - וא"כ איך כתב הבית מאיר "דתינוק זה הוא בחזקת שלא ישמור שבת", והא אפשר שיבוא משיח בימיו ואז ישמור שבת. והרי אפילו על מיעוט שישמור שבת ג"כ מחללים, וכדכתב שם בבית מאיר דמה"ט מחללים שבת אפילו על גוסס, וא"כ גם הכא מאי טעמא לא נחלל שמא יבוא משיח צדקנו בימיו של תינוק זה, (וראה שו"ת אגרות משה או"ח ח"ה סי' ח' שהוכיח שהחיוב בכל יום ויום לצפות להגאולה צ"ל בודאי שיבוא היום, עיי"ש), ומאי שנא הכא שאין מתחשבים בזה? ויש להוסיף גם שסברא זו לא נזכר כלל בהך שקו"ט בהפוסקים שדנו אודות ענין זה, וגם הגרע"א דשקו"ט שם עם הבית מאיר לדחות דבריו לא הזכירו וטעמא בעי.

הלכה משום "מהרה יבנה ביהמ"ק" – מצינו רק לחומרא

הנה ראשית כל כדאי להעיר, דכל מה שמצינו שישנם הלכות מסויימות שנוהגות עכשיו משום "מהרה יבנה המקדש" ה"ז רק להחמיר אבל לא מצינו בזה להקל, והא בנדון הנ"ל אם נחלל שבת עבורו משום לעת"ל, ה"ז עכשיו קולא במלאכת שבת. וכו"כ דוגמאות בזה דאמרינן "מהרה יבנה המקדש" רק להחמיר:

א) ר"ה ל, א. "התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח עכשיו נמי ניכול". ב) ביצה ה, ב. "אף מתקנת רבי יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מאי טעמא מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביו"ט שני השתא נמי ניכול". ג) תענית יז, א. "אמר אביי כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי, מכלל דרבנן אסרי מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא". ד) בכורות נג, ב. "וכי תימא אפשר דשדי מומא בכולי עדריה מהרה יבנה ביהמ"ק ובעינן בהמה להקרבה וליכא". ה) תוס' גיטין יח,א, בד"ה הנהו קלא "דאפילו בזמן הזה משמע דבעי זמן (בגט) . . אי נמי מהרה יבנה ביהמ"ק ושמא יחפה על בת אחותו". ו) רא"ש פסחים פ"י סימן כה (הובא בב"י או"ח סי' תע"ג אות ד): "כשליל פסח חל להיות במוצ"ש לא יביא תבשיל שני לחגיגה משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמר אשתקד מי לא הבאנו זכר לחגיגה אע"פ שחל להיות ארבעה עשר בשבת השתא נמי נביא חגיגה בשבת וכו'". ז) הב"ח יו"ד סי' רצ"ד (ד"ה ומ"ש אבל) לענין פדיית נטע רבעי בזמן הזה שלא לפדות במחובר דאיכא למימר מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא היו פודין במחובר, (ועי' ש"ך שם ס"ק י"ב). ח) בשו"ת מהרי"ל סי' צ"ג: "יש לה להמתין ז' ואח"כ לספור ז' נקיים ואע"פ שאינה טובלת לאחר ז' הראשונים. כי שמא תחזור לדאורייתא דמהרה יבנה המקדש ואז צריכה ז' לנדות ולטבול בסוף ז'". ט) שו"ת נוב"י (מהדו"ת) או"ח סי' פ"ד: "לזרוע בערב פסח אסור משום מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו מה שנזרע בע"פ, עכשיו נמי ניכול וכן מצינו בעוד כ"מ".

דבר התלוי ברצון ה' – אם נחשב עתה כקבוע

ונראה לומר בזה, דהנה בירושלמי שבת פ' כלל גדול ה"ב (מובא בחי' הרשב"א שבת קב, ב בד"ה ירושלמי) איתא: "מה בנין הי' במשכן, שהיו נותנין קרשים על גבי האדנים, ולא לשעה היתה? א"ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדיבור כמי שהיא לעולם, א"ר יוסי בר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה, הדא אמרה בנין לשעה הוה בנין", היינו דפליגי אם בנין המשכן הי' כבנין עולם או בנין לשעה, ונפק"מ במלאכת בונה אם בנין לשעה הוה בנין או לא. ועד"ז איתא בירושלמי עירובין פ"ה ה"א, עיי"ש, ולכאורה אינו מובן הלא לכו"ע הבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ, וא"כ למה סב"ל לר' יוסי דהוה כבנין עולם?

וביאר בס' 'שערי טוהר' (ח"א עמ' ק"ס) דר' יוסי סב"ל דכיון דחנייתם הי' עפ"י ה' (במדבר ט,יח) ואינו תלוי ברצונם, ה"ז נחשב כחני' לעולם, ודומה להא דאמרינן (ב"מ קט,א) לענין יובל דעד היובל ה"ז "לעולם", אלא אח"כ כשבא יובל ה"ז "אפקעתא דמלכא", ז.א. דכמו בדין יובל אף דיודע ששנת היובל הוא בקרוב, ושדהו יחזיר להמוכר, מ"מ כל זמן שלא הגיע שנת היובל הרי השדה שקנה קנוי' לו לעולם, עד"ז סב"ל לר' יוסי לגבי בנין המשכן דכיון דחנייתם אינו תלוי ברצונם אלא עפ"י ה', הנה מצדם ה"ז חני' לעולם, משא"כ ר' יוסי בר בון חולק ע"ז וסב"ל דמצד הבטחתם שיכנסו לארץ, אף שעכשיו הי' עפ"י ה', ה"ז נחשב לבנין שעה, עיי"ש בארוכה.

וראה שיחת י"ב תמוז תשל"ז סעי' כד (שיחות קודש תשל"ז ח"ב עמ' 207 - 208) – שהי' יובל שנים מי"ב תמוז תרפ"ז – שחקר הרבי בגדר יובל בשדות ובעבד נרצע שעובד עד היובל, אם הפי' שיש לו להקונה קנין גמור בהשדה לעולם, אלא דיובל מפקיע קנינו מכאן ולהבא, וכן האדון יש לו קנין גמור בהעבד נרצע ויובל מפקיע להבא, או הפי' שהקנין מעיקרא הוה קנין לזמן עד היובל והוא דין בעיקר המכירה מעיקרא, וכפשטות לשון הפסוק (ויקרא כה,כג) והארץ לא תמכר לצמיתות, וכן בנוגע לעבד נרצע, וממשיך דנפק"מ באופן שקנה שדה ואח"כ נחרב הבית ובטל היובל, אם השדה חוזרת להמוכר או לא וכן בעבד, דאי נימא שיש לו להקונה קנין גמור לעולם אלא שהיובל מפקיע הקנין, כיון דכאן בטל היובל נשאר השדה אצלו לעולם, אבל אי נימא שזהו דין בעיקר המכירה לכתחילה, הנה כאן כיון שקנה בזמן שהיובל נוהג נמצא שקנה השדה מעיקרא לזמן מוגבל ובמילא גם עכשיו השדה חוזרת.

והביא שם ראי' מהך דב"מ עט,א: "א"ר חסדא א"ר קטינא המוכר שדהו לס' שנה אינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת..., יצתה זו שאעפ"י שאין שם יובל אינה נצמתת", עיי"ש. וביאר הרבי דין זה שיובל יכול להפקיע רק קנין גמור ולא קנין שאינו גמור, [ע"ד שמצינו בכריתות יח,ב: "כי מכפר יוה"כ על כוליה שיעורא, על פלגא דשיעורא לא מכפר", ועד"ז מצינו בנדרים צ,א, דהתרה שייך רק בנדר שלם עיי"ש], והמוכר לס' שנה שאין כאן קנין גמור אין היובל מפקיע. והנה בשלמא אי נימא דסתם מכירה הוה קנין גמור לעולם מובן החילוק, אבל אי נימא שכל מכירה אינה קנין גמור א"כ מאי שנא דבמוכר לס' שנה אין היובל מפקיע, ומוכח מזה דהוה קנין גמור ויובל מפקיע להבא עיי"ש.

ויש להוסיף עוד שכ"כ הרמב"ן בגיטין לו,א (בד"ה הא דתניא) לענין עבד נרצע שקנוי להאדון קנין גמור והיובל מפקיע להבא, ולכן אם נחרב הבית ובטל היובל ה"ה עובד לעולם עיי"ש, וזהו כדמסיק בהשיחה. ונפק"מ ג"כ בהא שנסתפקו בקונה שדה בזמן שהיובל נוהג אם מותר לו לחפור בורות שיחין ומערות, דלפי הנ"ל דלפני שהגיע היובל ה"ז קנוי לו לעולם, מותר לו לחפור בורות שיחין ומערות וכו', וראה בזה משנה למלך הל' שמיטה ויובל פי"א ה"א והגר"ח על הרמב"ם הל' תרומות פ"א ה"י ועוד ואכ"מ.

והנה ביאור הנ"ל בפלוגתת הירושלמי, י"ל שהוא מתאים גם לזמן הגלות, די"ל שמצד הבטחת ה' לגאולה האמיתית והשלימה, הוה כ"ז בגדר "לשעה" בלבד, אבל להדיעה דכיון שהוא עפ"י ה' כקביעי דמי, י"ל שכן הוא גם בנוגע לגלות זה, וכפתגם הידוע של כ"ק אדמו"ר הריי"ץ בשם אביו כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע (לקו"ד ח"ד עמ' תרצב, סה"ש תרפ"ז עמ' 169): "לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל, ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל, אבינו מלכנו ית' הגלנו מאדמתנו ושלח אותנו בגלות והוא ית' יגאלינו ויקבץ נדחנו... בב"א", וכיון שכל זה אינו תלוי אלא בה' במילא ה"ז כקביעי דמי.

וכעין זה איתא במאמר ד"ה אך בגורל תשל"ה (ספר המאמרים מלוקט כרך א, עמ' קמד), אות ז, וז"ל: דאיתא במס' עירובין (נה,ב) כיון דכתיב בהו (במדבר ט,כג) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי, דמכיון שהחני' היא על פי ה' לכן הגם שהיא רק לפי שעה, חשובה היא להיות נידונת קבע, דכמו"כ הוא גם בנוגע לזמן הגלות מכיון שהוא ע"פ ה' (ושם בהערה הביא פתגם הנ"ל מהרבי הריי"ץ נ"ע) לכן גם העבודה דתומ"צ שבזמן הגלות הוא באופן של קביעות ונצחיות וכו' עכ"ל.

ופשוט שאין זה סותר כלל להא דאחכה לו בכל יום שיבוא ובאופן של וודאות וכמבואר בסנהדרין צח, א. לגבי משיח דשרי חד ואסיר חד דלא איעכבנא, כי גם ביובל כאשר הוא נמצא בסוף שנה מ"ט, ויודע שבעוד יום יגיע שנת היובל שאז יהי' "אפקעתא דמלכא", מ"מ לפני ההפקעה - לפי ההלכה - הרי הוא עדיין במצב של "לעולם", ועד"ז י"ל בנדו"ד שכן הוא לפי גדרי ההלכה.

שיטת הבבלי דבנין המשכן הוי כמאן דקביע

והנה בשו"ת חת"ס או"ח סי' ע"ב הביא פלוגתא דהירושלמי הנ"ל וכתב ע"ז וז"ל: "וכיון דאשכחן סתמא דתלמודא דידן בפ' במה מדליקין (שבת לא, ב) גבי מפני שהוא עושה פחם דאמר גבי סותר על מנת לבנות במקומו דכיון דכתיב (במדבר ט,כג) על פי ה' יחנו כמקומו דמי ולא דחי לי', ש"מ הכי קיי"ל, וכן משמע בתוס' שבת צד, א. ד"ה ר"ש פוטר", עכ"ל. ועי' גם עירובין נה, ב: "אמר ליה רבא: דגלי מדבר קאמרת? כיון דכתיב בהו (במדבר ט, כג) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו - כמאן דקביע להו דמי", והגמ' לא דחי ליה מצד הבטחת ה' שיכנסו לארץ כבירושלמי.

וכן האריך בס' פתח הדביר או"ח סי' שט"ו (רי, ב) שהביא הך דעירובין נה, ב. וכתב וז"ל: "דמדלא דחי כדחיית הירושלמי מכיון שהבטיחן וכו' חשיב עראי, ש"מ דלא סב"ל לתלמודא דילן דבשביל ההבטחה נידונת חנייתן עראי, וכן ראיתי להרב מגילת ספר (על הסמ"ג (יא, א) ד"ה עמוד ד) שהמציא מחלוקת זה בין ב' התלמודין", עכ"ל, והביא גם תשובה הנ"ל מהחת"ס שכ"כ, וסיים שם ונמצא דלפי שיטת תלמודא דידן בנין שחייבין עלי' דילפינן ממשכן היינו בנין קבוע שאינו עשוי לשעה, דהכי חשיב בנין המשכן בנין קבוע כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו, אבל בנין לשעה אין איסורו אלא מדרבנן, עיי"ש.

ועי' בשו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סי' נ"ה בכל זה, ובשו"ת יחוה דעת ח"ב סי' מ"ג ושההלכה כתלמוד בבלי נגד הירושלמי, ובשו"ת הר צבי ט"ל הרים - (מלאכת בונה סי' א') ר"ל שזהו פלוגתת אביי ורבא בשבת עד, ב. דרבא סב"ל דשאני משכן דכתיב ע"פ ה' יחנו דכקביע דמי ולא כאביי, וידוע דהלכה כרבא לגבי אביי, עיי"ש, וראה בחלק א' סי' כו.

הטעם שאין להקל עכשיו מפני המצב דלעת"ל

ולפי כל זה יש לומר גם בעניננו ע"פ גדרי ההלכה, דזהו הטעם שלא מצינו שיש להקל בזמן הזה משום לעת"ל בביאת משיח כו' - כקושיא הנ"ל על הבית מאיר שנקל לחלל שבת עבור תינוק קראי, משום לעת"ל? - כי מכיון דנקטינן להלכה כהבבלי דכקביע דמי ולפי מה שנת' ה"ז שייך גם לזמן הזה, במילא אי אפשר להקל בההלכות שמחוייבים מצד הזמן של עכשיו דכקביע דמי, לחלל שבת עכשיו כדי שישמור שבתות הרבה לעת"ל, דבזה מתחשבים רק עם מצב ההוה ולא עם המצב דלעת"ל, ולכן מצינו רק שיש להחמיר משום מהרה יבנה ביהמ"ק, ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו וכו' וכפי שהובא לעיל.

וראה בס' חתם סופר על התורה ח"ג פ' שמיני (קא, א) ובספרו תורת משה פ' ראה (יד,ח, עה"פ ואת החזיר) שהביא קושיא בשם ר' אברהם אביש זצ"ל, לפי מה דאיתא במדרשים שלכך נקרא חזיר שעתיד הקב"ה להחזיר ולהתירו לעת"ל, א"כ הי' ראוי להיות בגדר "דבר שיש לו מתירין" ולא יתבטל? ותירץ עפ"י מה שכתבו הטעם דתנאי הוא הדבר כ"ז שלא יגר, אבל לעת"ל יעלה גרה ויחזור להיות מותר ולא שישאר בלי גרה, נמצא דרק של אז יהיו מותרים כיון שישתנו טבעם, אבל אותו שנתערב לנו בתבשיל ובתערובות יהי' אסור לעולם ובמילא אי"ז דבר שיש לו מתירין, עיי"ש. וראה לקמן סי' נב.

ולפי הנ"ל אולי אפ"ל ג"כ דעכשיו דיינינן בי' לפי המצב של עכשיו, ולפי המצב של עכשיו דכקביעי דמי ה"ז אסור לעולם, ואין לדון בו היתר מצד העתיד, דזהו התחדשות שיבוא אח"כ, וכעין המבואר בלקוטי שיחות חכ"ט פ' מצורע ב' (עמ' 111) לענין מעשה עבירה, דאף דע"י התשובה זדונות נעשין לו כזכיות אין זה בגדר "דבר שיש לו מתירין", כיון שמצד מעשה העבירה עצמה ליכא ענין התשובה עיי"ש, ואף דדבר שיש לו מתירין הוא חומרא דמשום זה אינו בטל ברוב, אבל כיון שצריך לדון לדין זה עכשיו הקולא דלעת"ל שאז יהי' מותר, לכן אין זה שייך עכשיו.

המסקנא להלכה בחילול שבת על תינוק שנשבה

אלא דהגרע"א שם הקשה על הבית מאיר שם מטעם אחר, שהרי הרבה טעמים נאמרו בגמ' (יומא פה, ב) למה פקו"נ דוחה שבת, ולחד תנא ילפינן לי' ממילה "ומה מילה, שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם - דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו - שדוחה את השבת", ולפי טעם זה גם בתינוק שנשבה והגוים מניחים להמולו ע"י ישראל מסתמא מילתו דוחה שבת א"כ ה"ה דעל כל גופו מחללים את השבת, וכן דרשינן וחי בהם ולא שימות בהם, וא"כ מנלן לומר להלכה שהוא דוקא היכא שישמור שבתות הרבה, אלא צ"ל דהתורה חסה על נפש מזרע ישראל וכו', עיי"ש בארוכה, דמשום זה סב"ל להגרע"א שמחללים את השבת לבני הקראים.

וראה גם באור החיים פ' תשא (לא, טז) עה"פ ושמרו בנ"י את השבת שכתב ג"כ דמחללים את השבת רק בזה דאפשר שישמור שבת אחרת, וכבר תמה עליו המנחת חינוך במוסך שבת אות ל"ט שהרי מחללין את השבת גם בשביל חיי שעה? ומסיק שם לתרץ שהאוה"ח קאי רק לפי ר"ש בן מנסיא (יומא שם) דיליף מושמרו בנ"י את השבת וגו', אבל למסקנא דילפינן ליה מ'וחי בהם' ולא שימות בהם אפילו לחיי שעה מחללין, עיי"ש. וראה שו"ע אדה"ז סי' ש"ו סעי' כ"ט שכתב בסוגריים טעם זה – כדי שישמור שבתות הרבה, להא דמחללין שבת לפקו"נ הקטנים. ובאגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"א עמ' שי"ז ביאר הטעם שהביא אדה"ז בתניא פכ"ד טעם זה וכן בשו"ע סי' ש"ו כנ"ל. וראה לקוטי שיחות חכ"ז פ' אחרי ג' ובההערות שם עמ' 138 בכל זה, וציין שם גם להבית מאיר הנ"ל.

ועל האמור כאן בענין זה השיבני הר"ר בעמח"ס 'משנת פקו"נ" הנ"ל וז"ל: "… אומר האמת לכת"ר כל דבריו בענין המשכן והיובל הינם דברים נפלאים ושמחים, אבל מה שהוציא בזה לענין חלול שבת לתינוק מהקראים, לא הבנתי היטב, דסו"ס יש תינוק כאן בעולם שלפנינו ויש שבת כאן בעולם שלפנינו, ומה מגרע אם הסיבה שיחזור בתשובה הוא ע"י משיח – גם אם הוה "התחדשות", וסו"ס שייכא כאן חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, וחשבתי הרבה בדברים ולא זכיתי להבנה שזכה לזה כת"ר שליט"א, ויש כאן הרגשה שהדברים ביסודם נכונים אולם קשה להגדירם.

וחשבתי אולי לפרש בדרך זאת – התורה התירה לחלל שבת אחת אם זה "הגורם" שישמור שבתות הרבה, וכל דבר מאורע וחידוש שכבר נמצא בבריאה הוה בכלל "כדי", אבל משיח שהוא עולם מחודש ונחשב עולם "כשלעצמו", (ושמעתי הגדרה הנ"ל ממורי ורבי הגרי"ד סולובייצ'יק מבריסק – ירושלים, בשם זקנו הגר"ח מבריסק זצוק"ל, ואכמ"ל בזה), א"כ בזה שנחלל עליו שבת אחת לא מונח ונמצא הענין שישמור שבתות הרבה, ולכן אסרינן בהא, – ואולי גם כוונת כת"ר הוא כעין זה אלא שקיצר טובא..." עכ"ל.