הנה ימים באים׃ תזריע־מצורע - ה׳צרעת׳ של ״עקבתא דמשיחא״

בפרשת השבוע, שבה אנו קוראים על דיני המצורע, פוגשים בהלכה מעניינת: דוקא כשהמצורע הופך כולו לבן, הוא נעשה לטהור. כך זה גם ביחס ל"עקבתא דמשיחא", דוקא כאשר החושך נעשה מוחלט ושלם - אז באה הגאולה ❖ לענין זה יש ביטוי במאמרי חז"ל שונים בסוגיה, והדבר אף מתקשר ל... הכחדתם של הדגים 

בכתבי המהר"ל מפראג, אנו מוצאים אריכות רבה בביאור עניין התגברות חושך הגלות דווקא על רקע המעבר ל"יום שכולו טוב", על סף הגאולה. הרעיון הכללי בדבריו הוא שהואיל והגאולה היא מציאות חדשה לגמרי, אין היא יכולה לבוא על בסיס המציאות הרגילה. לפני הגאולה נדרש תהליך של הרס המציאות הקיימת ויצירת חלל ריק, שעליו דווקא יכולה להיבנות הגאולה (והרעיון מקביל למוסבר במקומות רבים בתורת החסידות, שבין 'יש' ל'יש' צריך להיות 'אין' באמצע).

המהר"ל מביא דוגמא לדבר מתחילת התהוות העולם ("נצח ישראל", פרק כו): "קודם הוויית האור, שהוא המציאות הגמור, כתוב לפני זה 'והארץ היתה תהו וגו׳', ואחר־כך - 'יהי אור'. וכן לפני הוויית בית־המקדש, שהוא קדוש לגמרי, צריך שיהיה העולם תוהו ובוהו וחושך, כמו קודם הוויית האור, שהיה החושך הגמור".

גם האברבנאל משתמש ברעיון זה ומסביר ("מעייני הישועה" מעיין יב תמר ו), שמטרת התגברות החושך היא, "להגיעם לתכלית השפלות, ולהעתיקם מקצה הרע לקצה הגדולה והעילוי. וכבר בא בחכמה הטבעית, שהטבע לא תפעול ההויה עד שיפסד הנושא בצורתו, כמו שגרעין החיטה לא תצמח שבע שבלים עולות בקנה אחד בריאות וטובות, כי אם אחרי התעפש הגרעין והפסדו. וכן הביצה לא תוליד האפרוח בעל־חי, עד שתפסיד ותסריח מרוב עפושה .. והנביא העיד על זה, באמרו (ישעיה סא, יא) 'כי כארץ תוציא צמחה' וכו', רצה לומר, כי כמו שהארץ תוציא צמחה אחרי עפוש והפסדו, כן תשועת האומה תבוא אחרי שפלותה והפסדה.

"ועל זה אמר המשורר (תהילים מד, כו) 'כי שחה לעפר נפשנו' וגו'. רוצה לומר, כיוון שהגענו לתכלית השפלות, ששחה לעפר נפשנו - כולו משל להפלגת השפלות והצרות - אחר זה 'קומה עזרתה לנו', כי היה ברור אצל הנביאים כי קודם הישועה ירבו הצרות".

אדם שכולו מצורע – טהור. מדוע?

המהר"ל (בספרו "נצח ישראל" פרקים לב־לט. חידושי אגדות לסנהדרין צז־צח) מוסיף ומבאר, לאור הסבר זה, פרטים שונים בסימנים שנותנים חז"ל על הדור של "עקבתא דמשיחא". היסוד הכללי הוא, כי כיוון שהגאולה תביא לעולם התחדשות מוחלטת בכל הפרטים שבעולם ובכל תחומי הבריאה, לכן גם לפני הגאולה צריכה להתבטל המציאות הקודמת, על כל החלקים שבה. העולם כולו, על כל חלקיו, עובר את הזעזוע והמשבר, היוצרים את החלל הריק בו נכנסת הגאולה.

לכן, ההתדרדרות והשפלות בעולם הן קיצוניות, והשינוי לגריעותא נעשה בכל התחומים. אך דווקא שיא זה במידת החושך והקושי, הוא המגלה שאין כאן קלקול לשם קלקול גרידא, איזושהי בעיה מקרית החורגת מהסדר הנכון. העובדה שהחושך מתגבר בכל התחומים ובצורה מוחלטת, מוכיחה שמדובר כאן בחלק מהתכנית המקורית, שלב בתוך התהליך הכולל. זהו 'העדר' ו'הפסד' מוחלטים - שכל מטרתם היא 'ההוויה החדשה', שאף היא צפויה להיות מושלמת ומקיפה את כל התחומים.

המהר"ל מביא את דברי רבא (סנהדרין צז, א), הקושר את הירידה והשפלות שעל סף הגאולה עם ההלכה בדין צרעת. הקובעת שדווקא כאשר הצרעת הפכה את כל גופו של האדם ללבן - אז הוא נהיה לטהור. כי אכן, גם בצרעת אנו מוצאים רעיון זהה:

"כאשר הצרעת במקצת, טמאה אותו התורה, כי הצרעת הוא הפסד לאדם .. והפסד זה אינו ראוי לפי סדר המציאות. אמנם כאשר פרחה בו צרעת בכולו הוא טהור, כי בצד הזה אין הצרעת חוץ לסדר העולם, כאשר ההפסד הוא בשביל הוי'. - כי כל הוי' יוקדם לה העדר, ומפני כי יוקדם אל ההוי' ההעדר, לכן העדר זה הוא בשביל ההוי' .. וכך גם כן כאשר הדור כולו מקולקל ונפסד,אז אין הפסד זה יוצא מסדר המציאות; שכבר התבאר לך כי התחדשות הוי' צריך שיהיה קודם העדר הוי' הראשונה, והפסד זה הוא הוי', והוא הסדר".

הווי אומר, דוקא כשה'צרעת' באה ומקיפה את כל היקום על כל פרטיו, מהווה הדבר ראי' שאין זה שינוי חריג ויוצא מגדר המציאות; אדרבה, השינוי הזה מהווה חלק מתוך מהלך שלם, מתוכנן ומסודר, שנועד להביא להתחדשות ולריענון. כל הירידה והמשבר אינם אלא הקדמה נחוצה לכך.

'הפסד גמור', מכל הבחינות

אכן, עיון בדברי חז"ל מגלה שהירידה וההתדרדרות אמורות להיות בכל התחומים ממש, ללא יוצא מן הכלל.

במסכת סנהדרין (צז, א) מתארים חז"ל את המצב הקשה בשלושה משפטים: "...עיניהם כלים ביגון ואנחה, וצרות רבות מתחדשות, וגזירות קשות מתחדשות בעולם". מסביר על כך המהר"ל, שהגזירות והסבל יבואו לשיאם, מכל הבחינות: אורך הזמן בו תתחולל הצרה, ריבוי הצרות (בכמות), וקושי הצרות (באיכות).

"לפעמים הצרה הוא מצד אריכות הזמן, שעומד בפורעניות זמן רב. וכנגד זה נאמר 'עיניהם כלים ביגון', שזה נאמר שתמיד יום ויום מצפים להרווחה, ולא תבוא להם הרווחה, שמאריך בצרתם; ולפעמים הפורעניות הוא מצד הריבוי, וכנגד זה אמר 'וצרות רבות מתחדשות'; ולפעמים הגזירה בעצמה קשה, וכנגד זה אמר 'וגזירות קשות מתחדשות'. הרי לך כל החלקים, עד שיהיה הפסד בכל".

ה'העדר' הכולל יבוא לידי ביטוי גם בהעדר הסדר בעולם. מה שמקיים את העולם וחלקיו הוא הסדר השורר בו - וכאשר מתבלבל הסדר, הדבר מסמל את ה'הפסד' המוחלט:

"עוד יהיה בדור שבן דוד בא, שלא יהיה סדר בעולם, ודבר זה עניין בפני עצמו. כי ראוי לפי הסדר שהקטנים מכבדים לגדולים, ודבר זה הוא סדר הדור. ואילו בדור של משיח, לא יהיה סדר הדור כלל. ולכך קאמר 'נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים', וכן שאר הדברים - 'ובת קמה באמה, כלה בחמותה'. כולם יהיה בהם שינוי הסדר, ודבר זה הפסד גמור".

חז"ל (שם) מוסיפים ואומרים, כי "העזות תרבה .. ואין תוכחה", והמהר"ל, בדרכו וסגנונו, רואה בכך המשך לאותו 'הפסד': כאשר יש תוכחה, עדיין יש סיכוי שהמצב יחזור לתיקנו. ואילו כאשר לא מקבלים את התוכחות, 'נאבד' הסיכוי האחרון. ובלשון המהר"ל: "כאן פרט כל החלקים אשר אפשר, עד שיהיה הקלקול בדור של משיח עד שהוא מקולקל לגמרי .. כי דבר שמועיל לו תיקון, אין זה הפסד גמור. אבל כאשר אין מועיל לו תיקון, הוא הפסד גמור".

כאשר העץ נראה כעומד להיעקר

"כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" (האזינו לב, לו), לאמר, הקב"ה יתנחם על עבדיו לחזור ולרחם עליהם, כשיראה כי המצב קשה מנשוא ובלתי נסבל. חז"ל (שם) מביאים ארבעה פירושים במהותה של "אזלת יד" זו, ואומרים כי "אין בן דוד בא", עד שיתרחשו ארבעת הדברים הללו: א. יתרבו המסורות [המלשינים למלכות]. ב. יתמעטו התלמידים. ג. תכלה פרוטה מן הכיס. ד. יתייאשו מן הגאולה. בהמשך לשיטתו, רואה המהר"ל בארבעה דברים אלו סמל ל'העדר' המוחלט.

הוא מבאר על־פי משל מעץ, שקיימות ארבע סיבות אפשריות המביאות לעקירתו והפסק קיומו: ייתכן שהדבר בא ע"י כוח חיצוני, רוחות חזקות המפילות אותו. יש שהחיסרון הוא במקורו של העץ עצמו, ובשני אופנים: או שהשורשים שלו חלשים ומעטים, או שהאדמה עליה הוא עומד אינה מוצלחת. וקיימת אפשרות נוספת, שהעץ הזדקן מרוב שנים, וכוחו איננו עוד עמו.

עם ישראל, בסוף זמן הגלות, מזדעזע ונחלש ע"י כל ארבע האפשרויות הללו: המלשינים המתרבים, הם כמו אותו כוח חיצוני שמנסה לעקור את העץ ממקומו. התמעטות התלמידים - וכליון הממון, מקבילים לשני החסרונות שישנם במקור העץ - שהרי תלמידי־החכמים הם היסוד והשורש של עם ישראל, וגם הממון מהווה יסוד בקיום העם (וכדברי חז"ל - סנהדרין קי, א - שהממון הוא שמעמיד את האדם על רגליו). והייאוש מהגאולה הוא הסמל לכך שהגלות כבר אורכת זמן רב כל־כך, ואמונת הגאולה כבר 'הזדקנה' והלכה לה.

"וכבר התבאר לך, שצריך קודם ההוי' האחרת - הפסד הוי' הראשונה בכל. ולפיכך כאשר יש מטת יד באלו ד' דברים, הוא הפסד הוי' הראשונה לגמרי, ואז ראוי שיבוא הגואל".

מדוע יכלו הדגים לפני הגאולה?

רבי חנינא (סנהדרין, שם) מדבר על סימן נוסף ביחס ל"דור שבן דוד בא": "אין בן דוד בא, עד שיבוקש דג לחולה ולא יימצא". מה הקשר בין ביאת המשיח - ובין כליון הדגים? המהר"ל מבאר זאת בהמשך לשיטתו, שלפני ה'הוי' חדשה' שתקיף את כל פרטי הבריאה, צריך גם ה'העדר' שקודם לה להיות בכל התחומים. לכן מדגיש רבי חנינא את כליון הדגים, כי בכך שה'העדר' חודר עד לעולמם של הדגים, בא לידי ביטוי היקפו המושלם של ה'העדר' וה'הפסד' בעולם.

העולם שעל פני היבשה, ידוע כעולם שיש בו שינויים, עליות וירידות; ואילו העולם שבמים מתאפיין בכך שאין בו שינויים ותנועה מיוחדת. כאשר גם לעולם זה, המנותק מהעולם שעל־פני היבשה, מגיע ה'הפסד' וה'העדר', מהווה הדבר הוכחה לכך שה'הפסד' הוא מוחלט ומושלם.

אפילו בזמן המבול, שאז נמחה היקום כולו, נשארו הדגים בקיומם (קידושין יג, א). וזה החידוש הגדול של הגאולה. התחדשות העולם לאחר המבול לא הזקיקה את היעדרם של הדגים, ואילו זו של ימות המשיח כן דורשת זאת. הסיבה להבדל זה היא, שההתחדשות של עולם המשיח נעלית יותר והיא כוללת את כל פרטי וחלקי הבריאה, "ולפיכך קודם הוי' הזאת יש שינוי אף בדגים אשר אינם ביבשה. וכל זה הוראה על מעלת המשיח, אשר יהיה כמו עולם חדש לגמרי".

האברבנאל (בספרו "ישועות משיחו", העיון הראשון פרק חמישי) מעלה פירוש מעניין בקשר שבין כליון הדגים ובין בוא הגאולה: "היתה דעת החכם הזה, שהגאולה העתידה תתדמה לגאולת מצרים בנפלאותיה, וכמו שאמר הנביא (מיכה ז, טו) 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'. ולכן אמר, שכמו שקודם יציאת מצרים נעשו ניסים, ובראשונה הוכה היאור והדגה אשר ביאור מתה, ככה לעתיד לבוא תהיה המכה הזאת; אבל לא אמר ר' חנינא שיהיה זה בכל העולם, כי הוא אמר סתמי' [סתם את דבריו ולא פירשם], 'שיבוקש דג קטן לחולה ולא יימצא', והיתה כוונתו שיהיה זה במצרים, באותו מקום שהיה הנס הראשון עצמו. וכבר קדמו ישעיהו בזה, שאמר (יא, טו) 'והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו' וגו', ואם היאור היה מוכה - ידוע הוא שגם הדגה אשר בו תמות".

הדגים - ביטול ותשובה

הרבי מבאר את המאמר הזה (ב"רשימות" חוברת יא) על־פי התוכן הרוחני של דגים. הדגים הם אלו המסמלים את ההתבטלות למקור־חיותם והעדר הפרישה ממנו. בעוד ברואי היבשה הם עצמאיים, ברואי המים צמודים תמיד למקור בריאתם ואינם נפרדים ממנו, וברגע שפורשים מהמים - מיד מתים. הלקח הנלמד מהדגים בעבודת ה', הוא שעל האדם לא להתנהג כחופשי ועצמאי, אלא תמיד לזכור מהיכן הוא מקבל את חיותו, להיות בדבקות בה' ובביטול אליו, באופן תמידי.

לכן, 'חולה' - מבחינה רוחנית - מי שעבר על רצון ה' (בלשון הנביא - ישעיה א, ו - המוכיח את עם ישראל על חטאיהם: "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טריה"), 'רפואתו' ("תשובה מביאה רפואה לעולם" - יומא פו, א) היא על־ידי דגים. על־ידי התבוננות בעניין הדגים, וגם ע"י אכילתם, כי אכילת בעלי־חיים שיש להם תכונה טובה, מולידה בנפש האדם האוכלם מעין טבעם הטוב. ובענייננו, ע"י הדגים יתחזק האדם בביטול למקור חיותו, וזה יביא אותו לידי תשובה שלמה והתרחקות מכל שמץ של עבירה ועוון.

ובכן, כאשר "יבוקש דג לחולה ולא יימצא", כאשר יהיה דור כזה בו ה'חולים' אינם מצליחים להגיע לדרגה זו של 'דג', עניין הביטול לה' והדבקות בו - הרי זה בבחינת "דור שכולו חייב", ו"אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב" (סנהדרין, שם). או־אז תגיע הגאולה.

והרבי מוסיף ומפרש זאת גם באורח חיובי, כמתייחס למצב הרצוי של "דור שכולו זכאי" (האפשרות השנייה בה באה הגאולה): 'חולה' רומז לאדם נעלה, שאהבתו לה' בוערת בו בצורה חזקה כל־כך, עד שהוא נעשה כחולה ממש, 'חולת אהבה'. ו'חולה' זה הגיע לדרגה כה נעלית בה אפילו מדרגת ה'דגים' (הדבקים במקורם) אינה מספקת אותו, שכן סוף־סוף הדגים הם מציאות נוספת על מקור חיותם, ואילו 'חולה' זה שואף להיות דבר אחד ממש עם מקורו ושורשו, הקב"ה, "איך וויל מער ניט אז דיך אליין" [אינני רוצה דבר מלבד אותך עצמך];

כאשר "יבוקש דג לחולה" זה, "ולא יימצא" - והדבר לא יספק אותו, הדבר לא ימציא לו את חסרונו, כי הוא שואף להגיע למדרגה נעלית עוד יותר, הרי זו הוכחה שמדובר ב"דור שכולו זכאי" ואז מתגלה בן־דוד ובאה הגאולה.