הנה ימים באים׃ בא - כאשר גם רב יוסף יוכל לראות...

החושך של תקופת "עקבתא דמשיחא" קשה ביותר, והוא נסבל רק מתוך האמונה והציפייה לגאולה הבאה בעקבותיו ❖ אך המשימה היא להאיר גם את החושך הזה, ולעבור ממצב בו "נפלה סוכת דוד עד בחינות רגלים ועקביים" אל קיום הייעוד "ועמדו רגליו על הר הזיתים" ❖ ומה הקשר ל"רכוש גדול" שנטלו בני ישראל עמם בצאתם ממצרים? 

עד כמה גדול וחמור החושך שצפוי בתקופת "עקבתא דמשיחא", אפשר ללמוד מביטוי חריף שאנו מוצאים אצל כמה מחכמינו ז"ל, שהם אינם רוצים לראות בביאת המשיח(!), רק כדי שלא יצטרכו לעבור תקופה קשה ומכאיבה זו; אם כי, כנגדם, היו שאמרו שכדאיים הם כל הקשיים והייסורים, ובלבד לזכות לאותו רגע נכסף של בוא הגאולה.

שתי הגישות מובאות במסכת סנהדרין (צח, א): "אמר עולא; ייתי ולא אחמיניה [יבוא משיח, ולא אראה בביאתו]. וכן אמר רבה: ייתי ולא אחמיניה. רב יוסף אמר: ייתי, ואזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" [יבוא, ואשב בצל הרעי של חמורו. "כלומר, אפילו בכך אני רוצה, ובלבד שאראנו". - רש"י].

התייחסות כפולה מעין זו לתקופת "עקבתא דמשיחא", נמצאת גם בספר הזוהר הק׳ (ח"ב ז, ב): "רבי שמעון זקף ידוי ובכה ואמר: וי מאן דיזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקיה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא [רבי שמעון זקף ידיו ובכה ואמר: אוי למי שיזדמן באותו זמן, וזכאי חלקו של מי שיזדמן ויימצא באותו זמן]. וי מאן דיזדמן בההוא זמנא, בגין דכד ייתי קודשא בריך הוא לפקדא לאילתא, יסתכל מאן אינון דקיימין בהדה, בכל אינון דמשתכחי עמה ובכל עובדוי דכל חד וחד, ולא ישתכח זכאי, דכתיב 'ואביט ואין עוזר', וכמה עקתין על עקתין לישראל" [אוי למי שיזדמן באותו זמן, מפני שכאשר יבוא הקב"ה לפקוד את האיילה, יסתכל מי אלו שעומדים אתה, בכל אלו שנמצאים עמה, ובכל מעשיו של כל אחד ואחד, ולא יימצא זכאי .. וכמה צרות על צרות לישראל].

ומנגד - "זכאה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא, בגין דההוא דיתקיים בההוא זמנא במהימנותא, יזכה לההוא נהירו דחדוה דמלכא" [זכאי מי שיזדמן ויימצא באותו זמן, כי מי שיתקיים באותו זמן באמונה, יזכה לאותו אור של שמחת המלך].

"ואשב בצל יציאת חמורו"

המהר"ל מפראג, (בספרו "נצח ישראל", פרק לו), מבאר בסגנונו המיוחד את לשונו היוצאת־דופן של רב יוסף, "ייתי, ואזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמריה":

"פירוש דעת רב יוסף שאמר 'ייתי ואחמיניה' - ואשב בצל יציאת החמור שלו, כי העולם הזה גשמי ביותר, ועולם המשיח הוא נבדל ביותר. ואמר, שאם לא אפשר לי להיות עם המשיח ולהיות עמו במעלה הגדולה שלו, שאז בוודאי יקנה האדם מעלה אלוקית; אלא אף אם לא אזכה לזה, רק שאהיה בתכלית הריחוק, עד שלא אשתתף עם עיקר המעלה האלוקית שלו, רק אשתתף ואשב במדרגה הפחותה.

"ונקרא זה 'יציאת החמור' שלו, כלומר: בעניין החומרי שלו אשתתף. ולא עם עיקר החמור, רק עם היוצא מן החמור שלו. רוצה לומר, הנדחה מן החומר, והוא המדרגה השפלה ביותר; אם אשתתף בזה - די לי. שגם בזה יקנה האדם מעלה עליונה, במה שהוא בדור עם המשיח, ויקנה מעלה האלוקית. שהרי העולם הזה, המעלה הגדולה שלו, אינו שווה למעלה הפחותה שהיא בתכלית הפחיתות של המשיח".

גם בתורתו של הרבי (שיחת ליל עחה"ש תשל"ו - בלתי מוגה) מבואר מאמר רב יוסף בדרך דומה, כלומר שבדבריו הוא בא לבטא את גודל מעלת הגאולה, שעל־ידי מלך המשיח:

"...קיימת הדרגה הכי תחתונה של החמור, שאפילו ביחס לדרגת החמור הרי היא עניין של פסולת - ׳כופיתא דחמרי׳'. לאחר מכן קיימת דרגה נחותה מכך - 'טולא דכופיתא דחמרי׳': הצל של הפסולת, שהצל הוא הרי רק תוצאה ומסובב מהפסולת, ועל כך אומרים, שכאשר יבוא המשיח - יהיה הבירור של העולם בתכלית השלמות, שאפילו 'כופיתא דחמרי׳' יהיה לצל, המגין על רב יוסף!...

"דבר זה קשור לעבודתו הרוחנית של רב יוסף, ובעניין זה קיים דיוק נפלא במה שאמר רב יוסף 'ובלבד שאראנו' (כלשון רש"י בפירושו): רב יוסף היה סגי־נהור, ומובא בספרים שהדבר בא על ידי כך שהיתה אצלו פרישות מענייני העולם, שלכן הוא חיפש עצה שלא יהיו לו הניסיונות של העולם - להיות מופרש מ'חיזו דהאי עלמא'. לכן ישב משך זמן ארוך בחושך ואפילה, ולאחר מכן הוא ביקש להביא אליו אבני שיש מאירים להסתכל בהם, עד שנעשה לסגי נהור (רח"ל), וכך נעשתה אצלו תכלית הפרישות מענייני העולם...

"וזהו מה שאמר רב יוסף, 'יבוא ואראנו', כי כאשר משיח יבוא תתבטל הסיבה לכך שהוא נעשה לסגי־נהור; אז הרי לא יהיה צורך לפרוש מ'חיזו דהאי עלמא', לכן אז הוא יראה את המשיח .. זוהי גם בקשה - שיזכה לביאת המשיח, וגם קביעת עובדה - שאז לא תהיה הסיבה שלמענה הוא מצא עצה כדי לא לראות את העולם; כי העולם יהיה אז מבורר, ואז יוכל רב יוסף לראות, בתחילה את משיח עצמו, ואחר־כך לראות את העולם כולו".

הגלות - כדי לצאת ברכוש גדול

הסברנו מדוע כדאי לעבור את 'חבלי המשיח', בשביל לזכות ולראות את הגאולה שלאחריהם. אבל, מה עושים עד אז, בתוך תקופת 'חבלי משיח' עצמה? כיצד מתמודדים עם החושך הנורא?

ובכן, הדרך להינצל מ"חבלי משיח" היא ע"י הוספה בתורה ובמעשים טובים. כך אמרו חז"ל (סנהדרין צח, א) "מה יעשה אדם ויינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות־חסדים". בעומק יותר, מבארת תורת החסידות, התורה וגמילות־החסדים אינם רק כהתגוננות מ"חבלי המשיח"; ע"י התורה וגמילות־החסדים אנו 'מבררים' את תקופת "עקבתא דמשיחא" עצמה, על כל נחיתותה ושפלותה.

זהו אחד ההסברים לתופעה זו עצמה, מדוע באמת חושך הגלות מתגבר מיום ליום? - כדי 'לברר' ולזכך את המצב הנחות הזה ולפעול גם בו התעלות ורוממות. הסבר זה נעוץ בהבנה נכונה של מטרת הגלות בכלל. בפשטות נראה, שהגלות היא תוצאה של העוונות, "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אך לאמיתו של דבר, לא זה הוא כל ענינה של הגלות.

הגלות אינה רק עונש לעם ישראל; וכי אין לקב"ה דרך לכפר את חטאי אבותינו אלא בצורת גלות איומה ונוראה של כאלפיים שנה?! ודאי שאם רואים בגלות עונש, אין מקום לומר שאנו עומדים על סף הגאולה. אסיר שעומד על סף שחרורו, אין מקשים עליו את המאסר עד כלות כוחו. אין זאת אלא שיש בגלות כוונה פנימית אחרת (בהבא לקמן - ראה תורה אור נד, ג ואילך, לקו"ש ח"ג פ' ויגש - ע' 823 ואילך, ועוד).

על המהות הפנימית של הגלות אנו יכולים ללמוד מגלות מצרים. אם ביחס לגלויות אחרות מפורש שהן באות כתוצאה מחטאים ועוונות, הרי שלגבי המצב של עם ישראל לפני גלות מצרים, לא נאמר שהיו לעם ישראל עוונות, שהצדיקו את הסבל והייסורים שהיו מנת חלקם; ובכן, כשם שביחס לגלות מצרים היתה כוונה שונה, פנימית ועמוקה יותר, כך גם לגלויות שלאחריה יש מהות עמוקה יותר מהסיבה החיצונית של "מפני חטאינו".

מטרת גלות מצרים היתה, כדברי הקב"ה לאברהם אבינו (לך־לך, טו יג־יד): "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע־מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". הירידה לגלות תהיה קשה וכואבת, אולם היא תביא לכך שיצאו ברכוש גדול, עם כל ניצוצות הקדושה ש'עלו' עם בני־ישראל משבי מצרים.

זהו גם אחד הטעמים למכת חושך שהביא הקב"ה על המצרים, שהיתה (כדברי רש"י פרשתנו י, כב) כדי שבעת החושך יוכלו בני־ישראל לבדוק ולמצוא את הכלים היקרים של המצרים, וכך יוכלו בני־ישראל לקיים את הציווי (פרשתנו יא, ב) "וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". ובלשון רש"י (על הפסוק): "שלא יאמר אותו צדיק - אברהם, 'ועבדום וענו אותם' - קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' - לא קיים בהם".

"בירור הניצוצות"

לכאורה, אין הדבר מובן: כשאדם נמצא בגלות, ובפרט בגלות קשה ומרה כמו גלות מצרים, ברור שהוא יוותר על הרווח שהוא יכול להפיק מהגלות, והעיקר לצאת ממנה. ואכן, בני־ישראל טענו "ולוואי שנצא בעצמנו", והגמרא (ברכות ט, ב) מביאה על כך משל, מ"אדם שהיה חבוש בבית־האסורים והיו אומרים לו בני־אדם: מוציאים אותך למחר מבית־האסורים ונותנים לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום". - מדוע באמת עיכב הקב"ה את ישראל זמן מסויים בגלות רק בכדי לקיים את הענין ה'צדדי' של "יצאו ברכוש גדול"?!

אלא, שה"רכוש גדול" אינו תוצאה צדדית ושולית ביחס לגאולת מצרים; כל מטרת הגלות היתה כדי שעם ישראל ייצאו עם ה"רכוש גדול" ויגאלו את ניצוצות הקדושה שהיו במצרים (שהיו מצויים בתוך אותם "כלי כסף, כלי זהב ושמלות"). אילו הגאולה היתה מקדימה לבוא, אבל היו 'מפסידים' את ה"רכוש גדול", היה יוצא שכל הגלות היהה לריק, וכל העבודה הרוחנית שעשו בני־ישראל במצרים היתה יורדת לטמיון.

במצרים 'ביררו' וגאלו 202 ניצוצות. וכך מפרש אדמו"ר הזקן (תו"א פרשתנו) את הכתוב "וגם ערב רב עלה אתם" (יב, לח) - ר"ב (202) ניצוצות עלו עמם אל הקדושה. אלו היו כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, וכדברי הגמרא (ברכות שם) "עשאוה כמצודה שאין בה דגן .. וכמצולה שאין בה דגים", לאמור: מצרים התרוקנה לגמרי מן הניצוצות שהיו בה (וזו הסיבה הפנימית לכך שנאסר לשוב לארץ־מצרים, מפני שלא קיימים בה עוד ניצוצות שאפשר לבררם).

בכל מהלך הדורות שלאחר מכן, נמשכת העבודה של "בירור הניצוצות" בשאר חלקי העולם, ובעבודה זו קיימים שלבים שונים: בתחילה היו ישראל צריכים לברר ולהעלות את ניצוצות הקדושה הנמוכים ביותר, שלא נפלו רחוק כל־כך, ולכן די היה בעבודה של התורה והמצוות בארץ־ישראל. לאחר מכן רצה הקב"ה שיבררו ויעלו לקדושה גם את ניצוצות הקדושה הגבוהים יותר, שנפלו רחוק יותר, תחת ממשלת העמים, בחוץ־לארץ (כמשל החומה, שהאבנים שהיו בראש החומה, כשהן נופלות הן מתפזרות למרחק גדול יותר משאר האבנים). ולכן הגלה הקב"ה את ישראל בין העמים, כדי שיבררו ויגאלו גם את הניצוצות הגבוהים הללו.

פיזורו של עם ישראל על פני העולם כולו נועד להביא את אור הקדושה לכל מקום ומקום, ולגאול את הניצוצות האלוקיים שמצויים שם. כשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות במקום כלשהו - הוא משכין בו קדושה ופודה את הניצוצות שהיו טמונים שם וחיכו לגאולתם.

הגענו לשלב הסופי: ל'רגל' ואף ל'עקב'

כשם שהדברים אמורים במישור המקום, כך מתקיים תהליך של בירור וזיכוך במישור הרוחני־ערכי. לאמור: עם ישראל צריך להתמודד עם כל רבדיה של המציאות הרוחנית - החל במצב רוחני טוב ונעלה, וכלה במצב נחות ושפל. כיוונו של התהליך הוא מלמעלה למטה - מתחילים במצבים רוחניים גבוהים ונעלים יותר, ומסיימים בחושך רוחני כפול ומכופל.

לאורך שנות הגלות התמודד עם ישראל עם כל המצבים והתנאים, והביא לתוכם את אור התורה והמצוות. נותר רק לסיים את ההתמודדות עם מצב של בלבול־ערכים וחשכה רוחנית שלא היתה כמותה. כשיהודים חיים חיי אמונה בימי 'עקבתא דמשיחא', אינם נרתעים מחושך הגלות, אלא דבקים בתורה ובמצוות ואף דוחים את החושך על־ידי הפצת אור וקדושה - בכך הם מסיימים את המשימה האלוקית, ומכשירים את העולם כולו לגילוי אור ה'.

בדורות הראשונים 'ביררו' וזיככו את ה'ראש' של העולם - לכן אז היה עיקר העיסוק בלימוד התורה ובהעמקה בה, ע"י התנאים והאמוראים בעלי ההשגה המופלאה בתורה ובסודותיה. כשסיימו שלב זה, ירדו ובאו ישראל לדרגה תחתונה יותר - בעולם שהוא חשוך יותר, לפעול את הבירור ולהמשיך אלוקות גם בדרגה תחתונה יותר של העולם - 'גוף' העולם. ולקראת הגאולה הסופית יורד העולם למצבו הכי נחות, ועם ישראל יורד ומתעסק עם חושך גדול יותר. כאשר עם ישראל אינו מתפעל, וממשיך אלוקות גם במצב כזה, ב'רגל' של העולם, נשלמת הכשרת העולם כולו, על כל בחינותיו והמצבים שבו, וכעת יכולה לבוא הגאולה.

זהו הרמז שבכתוב (זכריה יד, ד) על מלך המשיח: "ועמדו רגליו על הר הזיתים". ביאת המשיח היא דווקא ע"י סיום העבודה בזיכוך ה'רגל' של העולם, העולם כמו שהוא בשפלותו ובנחיתותו בתקופת "עקבתא דמשיחא", שבה עוסקים בבירור וזיכוך ה'עקב', שהוא החלק הנוקשה וחסר־הרגישות שבאדם, ומסמל את הדרגה הנחותה ביותר בגילוי אור הנפש (ראה לקוטי תורה חוקת סג, ד, ושיחת ש"פ בא תשד"מ).

לכן, בזמן זה עיקר העבודה היא דווקא במעשה בפועל, להמשיך את השראת השכינה גם בחלק המעשי, השפל מבחינה ערכית, שבעולם. וכך כותב רבנו הזקן (אגרת־הקודש, סימן ט): "ולא אמרו רז"ל תלמוד־תורה שקול כנגד גמילות־חסדים אלא בימיהם, שתלמוד־תורה היה עיקר העבודה אצלם, ועל כן היו חכמים גדולים, תנאים ואמוראים. מה שאין כן בעקבות משיחא, שנפלה סוכת דוד עד בחינות רגלים ועקביים, שהיא בחינת עשיה, אין דרך לדבקה בה באמת ולהפכא חשוכא לנהורא דילה, כי אם בבחינת עשיה גם כן שהיא מעשה הצדקה .. וכל הפותח את יצרו בזה ופותח את ידו ולבבו, אתכפיא סטרא־אחרא ומהפך חשוכא לאור השי"ת השוכן עלינו בבחינת עשיה, בעקבות משיחא, ויזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון כו׳".