הנה ימים באים׃ קרח - חיי הכהנים והלויים לימות המשיח

"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", והיתה במחלוקת קורח סתם קנאה באהרן ומשה, אך יחד עם זאת ברור שהיתה כאן טעות בענין הדרך הראויה בעבודת השם, והיא זו שגרמה לכל המחלוקת. במדרשים ובמפרשי התורה נאמרו על כך הסברים רבים מהיבטים שונים, ולפי אחד ההסברים שבתורת החסידות קורח רצה "להקדים" את ימות המשיח... 

בפרשתנו מסופר על קורח, שחלק על כהונת אהרן ורצה להיות בעצמו כוהן־גדול. הדבר היה בניגוד מוחלט לרצון הקב״ה, והוא נענש על כך בצורה חמורה ביותר. השאלה המפורסמת בפרשה זו היא: "קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו"?! כמובן, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", והיתה כאן סתם קנאה באהרן ומשה, אך עם זאת ברור שהיתה כאן טעות בענין הדרך הראויה בעבודת השם, והיא זו שגרמה לכל המחלוקת.

במדרשים ובמפרשי התורה נאמרו בכך הסברים רבים מהיבטים שונים, ולפי אחד ההסברים שבתורת החסידות, קורח רצה "להקדים" את ימות המשיח... מהו הדמיון בין מעשיו של קורח לימות המשיח?

כמה ביאורים נאמרו בדבר, וההסבר הבסיסי הוא לפי הנאמר בכתבי האריז״ל שלעתיד לבוא יהיו הלויים לכוהנים, והכוהנים יהפכו להיות לויים. וזאת רצה קורח — שכבר בזמן הזה הוא — שהיה לוי — יהיה לכוהן, ואהרן הכוהן יהיה ללוי.

אלא שאם כן, נשאלת שאלה הפוכה: אם כך יהיה לעתיד לבוא, למה רצונו של קורח שגם בזמן הזה יהיה כך, הוא חטא כה חמור?

לביאור העניין, עלינו להקדים ולבאר את מהות החילופין הללו של הפיכת הכוהנים ללויים – והלויים לכוהנים, שתהיה לעתיד לבוא, כדלהלן.

"והכהנים הלוים"

בנבואת יחזקאל על בית המקדש השלישי, הוא מדבר על אלו שיעבדו את עבודת הבית, ומתנבא (מד, טו): "והכוהנים הלוים בני צדוק.. המה יקרבו אלי לשרתני, ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם". האריז״ל מביא פסוק זה (שער הפסוקים ליחזקאל בתחילתו), ותמה על ההגדרה ״הכוהנים הלוים״ - למה הכוונה? הרי לא הלויים הם אלה שעובדים, אלא הכוהנים? ועוד: הלויים אינם בני צדוק - שהיה כוהן!

גם אם נסביר, שהכוונה לכוהנים שמוצאם משבט לוי - עדיין תמוהה הגדרה זו שלא מצאנו דוגמתה בנביאים, ויחזקאל הוא היחיד שמשתמש בה.

מסביר האריז״ל, שלעתיד לבוא יהיה שינוי מהותי בעניין הכהונה. בעוד שכיום בני אהרן הם הכוהנים, ושאר בני שבט לוי משמשים לויים - אז יתחלפו היוצרות. הכוהנים יהיו ללויים, והלויים - לכוהנים. וכך מתפרש, אפוא, הפסוק ״והכוהנים הלויים בני צדוק״: אז, בבית השלישי, יהיו ה"כוהנים" - אלו שהיו בעבר "לויים" - אלו אשר ישמשו במקום "בני צדוק".

האריז״ל מוסיף ומבאר, ששורש נשמותיהם של הכוהנים הוא בהבל - בנו של אדם הראשון, ונשמות הלויים - שורשם בקין אחיו. הבכור מבין השניים הוא קין, ולכן מגיעה לו הכהונה, וכמו שאמר לו הקב״ה (בראשית ד, ז) "הלא אם תיטיב שאת", "ואין שאת אלא כהונה" (במשמעות של נשיאת־כפיים).

אלא, שבגלל חטאו של קין עברה הכהונה להבל, שהוא השורש לנשמותיהם של אהרון ובניו, ולכן הם ששימשו בכהונה. לעתיד לבוא יתוקן הפגם שנוצר בקין בגלל חטאו, ולכן יחזור המצב להיות כמו שהיה בתחילת הבריאה. הלויים, ששורש נשמותיהם הוא קין, יהיו אלו שיזכו אז לכהונה, והכוהנים יהיו רק בבחינת מסייעים להם, לויים.

יחזקאל - אומר האריז״ל - שורש נשמתו בקין, אך הוא זכה לתקן חלק מהפגם, ולכן הוא עצמו היה כוהן. זוהי הסיבה לכך שדווקא הוא זה שהתנבא על התיקון המושלם לפגמו של קין, בזמן הגאולה, שאז יהיו הלויים לכוהנים.

ההלכה תשאר גם אז

כשמבינים את דברי האריז״ל במובנם הפשוט, מתעוררת שאלה עצומה:

כידוע, אחד מעיקרי התורה הוא, ש"התורה הזאת לא תהא מוחלפת". וכמו שהאריך בזה הרמב״ם (הל׳ יסודי־התורה תחילת פרק ט׳): "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת.. שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם".

והרי בתורה נאמר במפורש שאהרן ובניו הם הכוהנים, ושאר בני שבט לוי "ילוו עליך וישרתוך", "ונלוו עליך" (פרשתנו יח ב־ד). התורה אוסרת על לוי לעבוד ב"עבודה מן העבודות המיוחדות לכוהנים", וכן להפך, ומי שעובר על איסור זה צפוי אף לעונש (ראה הלכות כלי המקדש פ״ג ה״ט ואילך) - כיצד, אפוא, אפשר לומר שהדבר ישתנה?

אומר על כך הרבי ("שיעורים בס׳ התניא" לתניא פרק נ׳), שהאריז״ל מתייחס למישור הרוחני, המישור הנשמתי בלבד. כלומר: אין הכוונה שתשתנה ההלכה, וכי הלויים אכן יעבדו בעבודת הכוהנים, והכוהנים יעסקו בעבודת הלויים. גם לעתיד לבוא רק מי שאביו כוהן יעבוד בעבודת הכהונה, ולהיפך.

אלא שכוונת הדברים היא זו: בזמן הגלות, מי שאביו כוהן, יש לנשמתו שייכות מיוחדת לעניין הכהונה. כך גם באדם שנולד לאב לוי. ובעניין זה, ורק בעניין זה, יחול שינוי: לעתיד לבוא, מי שיוולד לאב כוהן - יקבל נשמה של לוי, ומי שיוולד לאב לוי - יקבל נשמה של כוהן.

ומכאן, שעל־אף שבפועל, מצד הגוף, יהיה זה גוף של כהן רגיל שכשר לעבודות הכהונה, וכל מה שנאמר על הכוהנים לעתיד לבוא נותר בתוקפו, וכפשוטו — הרי שמבחינת הנשמה, יתרחש ״מהפך״: אלה שיעסקו בעבודות הכהונה - יהיו בעלי נשמות של לויים, ואילו נשמותיהם של הכוהנים יהיו בדרגה נחותה. הם ירדו לעולם ויתלבשו בגופים של לויים, והם יהיו בבחינת טפל לגבי נשמות הלויים שיהיו אז העיקר.

כהנים ולויים במשמעותם הפנימית

כעת עלינו להבין שני דברים: מהו ההבדל בין נשמה של כוהן לנשמה של לוי? ומה ההסבר לכך שבזמן הזה נשמות הכוהנים נעלות מנשמות הלויים, ואילו לעתיד לבוא יתחלפו הדברים?

מוסבר על כך בתורת החסידות (ראה תניא פרק נ׳. לקוטי־תורה קרח נד,ב. לקוטי שיחות ח״ה עמ׳ 367. ועוד), שיש שני אופנים בעניין ההתחברות שבין הקב״ה והעולם. האופן הראשון נקרא בשם "המשכה" ו"אור ישר", והוא מתייחס למידת החסד האלוקית. באופן זה, ההתחברות מתחילה מלמעלה. אור אלוקי ׳נמשך׳ מהקב״ה, ועולמנו התחתון, כפי שהוא כאן למטה, מקבל גילוי אלוקי.

האופן השני מכונה "העלאה", "אור חוזר", והוא שייך למידת הגבורה האלוקית. בדרך זו, עיקר הקשר וההתחברות נוצרים על ידי התחתון, מלמטה. את ההתעוררות ההתחלתית הוא אמנם מקבל מלמעלה, אך לאחר מכן הוא פועל, כביכול, בכוחות עצמו. הניצוץ האלוקי שבתוכו ׳נדלק׳, והוא עומד בהשתוקקות כלפי מעלה וחש רצון לצאת ממיצרי העולם הזה ולעלות מעלה מעלה.

הדבר דומה לשני אנשים, שאחד מהם נמצא על הר גבוה - והשני למטה, במישור. ההתחברות ביניהם יכולה להיות בשתי צורות: או שהעליון ירד למטה, או שהתחתון יעלה למעלה. וכך בהתחברות שבין העליון - הקב״ה, והתחתון - העולם, יש שני אופנים אלו: ׳המשכה מלמעלה למטה׳, או ׳העלאה מלמטה למעלה׳.

בתורת החסידות מבואר בהרחבה כיצד מתבטאים בפועל שני האופנים בעבודת ה׳, בתחומים רבים. וכאן נביא רק את מה ששייך לעניין הכוהנים והלויים:

הכוהנים מייצגים את האופן הראשון - ׳המשכה מלמעלה למטה׳ - והלויים מסמלים את האופן השני - ׳העלאה מלמטה למעלה׳. בתורת החסידות מוסבר (ראה ד״ה באתי לגני תשי״ב, וש״נ), שהכוהנים והלוויים השתתפו בצורה רוחנית בעבודת הקרבנות בבית המקדש, בנוסף לחלק הגשמי שהתבצע על ידם. ומהבחינה הפנימית של הענין, יש בהקרבת הקרבנות גם ׳העלאה׳ - הבהמה שמוקרבת על המזבח מתקדשת, נפש הבהמה עולה מעלה מעלה, ויש גם ׳המשכה׳ - ע״י הקרבת הקרבן נמשך שפע של ברכה והצלחה לעולמנו הגשמי.

וכאן רואים את החילוק האמור בין הכוהנים והלויים: פעולת ה׳העלאה׳ היתה מתבצעת ע״י הלויים. בעת ההקרבה הם שרו וזימרו, והשיר מבטא כיסופים של הנשמה לצאת מהגוף, צימאון עז לדבוק בקב״ה - כיוון של עלייה; ואילו ה׳המשכה׳, היא היתה מתבצעת ע״י הכוהנים, שעבודתם אינה מתוך התלהבות ורעש, אלא בכוונת הלב. תפקידם הוא לכוון שהקרבן יתקבל לרצון, "ריח ניחוח", ועל ידו יומשך כאן למטה שפע גשמי ורוחני.

ההבדל הזה בעבודתם הרוחנית, נובע מההבדל שבין נשמותיהם:

בנשמות הכוהנים העיקר הוא ״יסוד המים״ של הנשמה. טבעם של המים הוא לרדת מהגבוה אל הנמוך, ו״יסוד המים״ של הנשמה פירושו - הכיוון של המשכת אלוקות, מלמעלה למטה. אהבת הנשמה לקב״ה היא בצורה כזו, שרצונה הוא שאור אלוקי ירד למטה, גם אל הנחותים ביותר.

בגשמות הלויים, לאידך, העיקר הוא ״יסוד האש״ - שבטבעה היא הפוכה ממים: האש נמצאת כל הזמן בתנועה של ׳בריחה׳ ועלייה. לולא הפתילה שאוחזת בכוח את האש ולא מניחה לה להסתלק - היתה האש מתנתקת ובורחת מיד. בנשמות הלויים העיקר הוא, כאמור, ״יסוד האש״, הכיוון של התלהבות הנשמה, היוצאת ממיצרי הגוף - ו׳בורחת׳ למעלה, ולכן הם אלו שמביאים להעלאת הקרבן.

התעלות עד אין סוף

ובאשר לשאלה מי החשוב והעיקרי מביניהם? - התשובה היא שתלוי באיזה זמן מדובר:

בזמן הזה, העיקר הם הכוהנים, והלחים רק טפלים להם. למרות שישנה מעלה נפלאה דווקא בכיוון של העלאה מלמטה למעלה, שכן באופן זה הנברא עצמו מזדכך ובמידה מסויימת יוצא ממציאותו הנחותה, ולא שמתגלה בנברא כוח עליון אבל הוא עצמו נשאר כמות שהוא (כמו במצוות תפילין, לדוגמה, שעל־ידה נשפע אור אלוקי רב מלמעלה למטה, אך האדם המניח תפילין נשאר - באופן כללי - כמות שהיה).

זאת ועוד, תנועת ההעלאה היא תנועה בלתי מוגבלת, אין־סופית. תמיד עולים לדרגה גבוהה, ושוב עולים לדרגה גבוהה יותר, עד אין סוף. זאת, בשונה מהתנועה של המשכת אלוקות למטה, שבה ככל שהחסד יורד למטה יותר, הוא צריך להצטמצם ולהתמעט, בהתאם להגבלותיו של המקבל.

למרות כל זאת, העיקר הוא ׳המשכה מלמעלה למטה׳. עבודת ה׳העלאה׳ היא עבודה נעלית ביותר, והעולם אינו מוכשר לכך. רק יחידי־סגולה יכולים להיות נתונים כל העת בתנועה של השתוקקות להתעלות מעלה־מעלה ולהגיע ל״כלות הנפש״, אך באופן כללי המצב בעולם הוא שהנברא רוצה להישאר במציאותו, ושבמצבו זה יומשך בו אור אלוקי.

ומכיוון שהמטרה האלוקית היא לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים", להשכין אלוקות בעולם, לכן העיקר בעבודת ה׳ אינה התנועה של הזדככות עצמית ו׳בריחה׳ מהעולם, אלא דווקא המשכת אלוקות עד לרבדים הנחותים שבעולם, כך שהקדושה תחדור בעולם עצמו.

מהכיוון האמור, תנועת ה׳העלאה׳, כשהיא אינה מקבלת איזון הולם ע״י תנועה הפוכה של ירידה אל העולם, עלולות לצמוח תוצאות בלתי־רצויות, כשהאדם עצמו אמנם נתון בדרגות נעלות, אך הוא אינו מביא לידי פועל את המטרה האלוקית בבריאת העולם. כי כשלא מתעסקים עם העולם ומתקדמים כלפי מעלה – ה"קליפות" וכוחות הרע מתגברים, והדבר אינו בהתאם לרצון האלוקי.

לכן, בזמן הגלות העיקר הם הכוהנים, שבנשמותיהם גובר ״יסוד המים״, התנועה שעניינה הורדת האלוקות למטה, ואילו חשיבותם של הלויים שבנשמותיהם גובר ״יסוד האש״ - פחותה. נסיונו של קורח להביא כבר עתה למצב שיהיה לעתיד־לבוא, כשתהיה מודגשת המעלה שב׳העלאה מלמטה למעלה׳, נסיון זה היה מנוגד לחלוטין לרצון האלוקי, כי בעולם כפי שהוא במצבו הנוכחי, שימת דגש יתירה על הכיוון הזה מביאה לתוצאות בלתי רצויות.

רק לעתיד לבוא, כאשר העולם יהיה כבר מזוכך ומוכשר, לא יהיה עוד צורך בירידה, בהתעסקות עם דרגות נמוכות ובהורדת האור האלוקי אליהן. אז תתגלה המעלה שבעבודת ה׳ באופן של העלאה, עלייה בעילוי אחר עילוי, עד אין־סוף. ולכן נשמות הלויים (שעתידות להתלבש בגופים של כוהנים) יהיו בבחינת עיקר, ונשמותיהם של הכוהנים (שייוולדו לאבות לויים) יהיו בעלות חשיבות משנית.