הנה ימים באים׃ חג הפסח - הגאולה שתהפוך עמה את ה׳חמץ׳ עצמו

שתי הגאולות, יציאת מצרים והגאולה העתידה, מסמלות שתי דרכים בניצחון הקדושה על הסטרא־אחרא * מובן שניצחון הגאולה השלמה הוא הניצחון המושלם, ובכל־זאת יש ביציאת מצרים מעלה מיוחדת שלא תהיה לעתיד לבוא, ובגללה יזכירו את יציאת מצרים גם בימות המשיח * על השונה והמשותף בין שתי הגאולות 

אחת הזהירויות המיוחדות שנוהגים בהן בחג הפסח, כדי להתרחק מחשש כלשהו של חמץ, היא שלא לאכול ״שרויה״ - מצה שבאה במגע עם רטיבות מכל סוג שהוא. מנהג חב״ד הוא להקפיד על כך מאוד, וידועה תשובתו של אדמו״ר הזקן שבה נאמר כי "טעמא רבא איכא במילתא ליזהר מחשש איסור דאורייתא" (שו״ת סימן ו). כך - כל ימי הפסח; אולם ביום השמיני של פסח, ׳אחרון של פסח׳ (בחוץ־לארץ), אין נזהרים מ"שרויה". ולא זו בלבד: רבותינו נשיאינו אף "הידרו" לשרות ביום זה את המצה בכל מאכל ומאכל.

הסיבה הפשוטה לכך היא: כדי לעשות היכר בין היום האחרון של חג הפסח שנקבע על־פי תקנת חכמים - לבין שבעת הימים שלפניו, שהם מן התורה. אך העובדה שרבותינו נשיאינו הקפידו ו״הידרו" לאכול באחרון־של־פסח דווקא מצה "שרויה", מלמדת על משמעות פנימית ועמוקה יותר במנהג זה. שכן, אילו המטרה היתה רק להבליט את ההבדל בין אחרון־של־פסח לבין הימים שלפניו, היה די באכילת מעט "שרויה". ההידור לשרות את המצה בכל מאכל ומאכל מוכיח שיש כאן טעם פנימי ועמוק.

הדבר יובן לאחר שנסביר את ההבדל בין הגאולה ממצרים, שאותה אנו חוגגים בחג הפסח, ובין הגאולה העתידה, מבחינת היחס כלפי החמץ. הגאולה ממצרים מתאפיינת בשלילה מוחלטת של החמץ - "בל ייראה ובל יימצא", אבל הגאולה העתידה איננה שוללת את החמץ. הרמב״ן (אמור כג, יז), מסביר לפי זה את דברי חז״ל (ויק״ר פ״ט, ז), שלעתיד לבוא "כל הקרבנות בטלין, וקרבן תודה אינו בטל". מהי מעלתו של קרבן התודה על שאר הקרבנות?

מבאר הרמב״ן: בשאר הקרבנות נאסר החמץ (״מצה תהיה״ - ויקרא ב, ה. "לא תאפה חמץ״ - צו ו, י), ורק בקרבן התודה החמץ הכרחי ("על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו״ - צו ז, יג). ומכאן מעלתה של התודה בזמן הגאולה, הנקשרת במציאותו של החמץ - ״וזה סוד מה שאמרו רבותינו - ׳כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם׳, כי בו מצה וחמץ - כעניין העולם הבא".

ועל כך מוסבר בתורת החסידות, שהקשר בין הגאולה העתידה לבין קיומו של החמץ נובע מההבדל המהותי בין הגאולה העתידה לבין יציאת מצרים, כדלהלן.

החמץ יהפוך לטוב

תורת החסידות רואה בשתי הגאולות סמל לשתי הדרכים בעבודת השם, "אתכפיא" ו"אתהפכא". ביציאת מצרים היתה התגברות של הקדושה והטוב על הרע והטומאה, אך התגברות הקדושה היתה בצורה כזו שהרע נשאר קיים. הרע נשאר בתוקפו ובמציאותו כמו לפני הגאולה, אלא שהטוב גבר עליו והכניע אותו. לכן היתה היציאה ממצרים ב״חיפזון״, כי בעצם - הרע קיים עוד, ויכול לשוב ולהתפרץ. לכן, דבר מסוכן הוא להיאבק בו ישירות, והדרך היחידה היא לשלול אותו מכל וכל, "לברוח" ממנו כמו שבורחים מפני אש. דרך זו מכונה "אתכפיא".

לעומת זאת, ניצחון הטוב הצפוי בגאולה השלמה, יהיה ניצחון כזה שיבטל לחלוטין את מציאותו של הרע. הרע יהפוך להיות חלק ממערכת הקדושה והטוב. ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ .. ושעשע יונק על חור פתן [=נחש מזיק]" (ישעיה יא, ו־ח). דרך זו נקראת ״אתהפכא״ - אין כאן רק כפייה והכנעה של הרע, אלא מדובר במהפך. הרע נהפך כליל לטוב, ואינו קיים עוד בתור רע. לכן על הגאולה הזו נאמר. שהיא תבוא במנוחה ושלווה, כי לא יהיה ממה לברוח ולחשוש.

לאור הסבר זה, נוכל להבין את השינוי בין שתי הגאולות מבחינת ההתייחסות לחמץ:

החמץ התופח משמש סמל להגבהה והתנשאות, תחושה של ׳יישות׳, שהיא המקור לכל הרוע והחטאים. כל החטאים והעוונות באים כתוצאה מכך שהאדם חש את עצמו כמציאות עצמאית, ואינו בטל לגמרי אל הבורא. המצה, לעומת זאת, היא דקה משום שלא מאפשרים לה לתפוח, ולכן היא מסמלת את הביטול והשפלות. זוהי הסיבה הפנימית לכך שבחג הפסח נאסר לאכול חמץ, והמצווה היא לאכול רק מצה, וכך גם בכל הקרבנות (חוץ מקרבן תודה), החמץ אסור ומושלל ורק המצה מותרת.

ואולם, הדברים הללו אמורים רק במצב שבו עבודת ה׳ היא בדרך ה״אתכפיא״ בלבד, ומציאותו של הרע עדיין קיימת, שאז היישות ותחושת־המציאות היא מקור לכל ענייני הרע, ויש צורך לשלול אותה ולהיזהר ממנה מאוד. אבל במצב של ״אתהפכא״ שבו הרע נהפך כליל לטוב, ואינו קיים עוד בתור רע - אז אין חשש, אין צורך להיזהר מה׳חמץ׳. אדרבה: תחושת ההתנשאות הופכת להיות תחושה חיובית, גאווה על כך שאנו שייכים לצד הטוב והקדושה. וכדברי הכתוב (דברי הימים ב יז, ו): "ויגבה לבו בדרכי השם".

ומאחר שזה יהיה המצב בתקופת הגאולה האמיתית והשלמה, לכן אז ה׳חמץ׳ לא יהיה אסור. וזוהי הסיבה הפנימית לכך שבאחרון־של־פסח היו רבותינו "מהדרים" לאכול "שרויה":

ידוע פתגמו של אדמו״ר ה׳צמח־צדק׳, כי היום האחרון של פסח הוא יום שמחתו של משיח צדקנו (לעומת היום הראשון של פסח, שהוא יום השמחה של משה רבנו). יום זה מייצג את הגאולה העתידה, כפי שהדבר משתקף בהפטרה העוסקת בייעודי ונבואות הגאולה. ידוע גם מנהגו של הבעל־שם־טוב, לאכול ביום זה לפנות־ערב את "סעודת משיח".

לכן "הידרו" רבותינו־נשיאינו לאכול ביום זה מצה "שרויה", כרמז לתקופת הגאולה (שיום זה מסמל אותה), תקופה שבה לא יהיו עוד החששות והזהירויות מהחמץ. ואדרבה: החמץ יהפוך להיות גורם חיובי. זוהי מעלתה של הגאולה השלמה, שתבטל את הרע לגמרי ולא יהיה צורך עוד בסייגים, גדרים וזהירויות.

יציאת מצרים - התבטלות מוחלטת

צורת ההתמודדות עם הרע בתקופת הגאולה השלמה, הינה נעלית באין ערוך מהצורה שאותה מסמלת גאולת מצרים. אין להשוות בין מצב שבו הרע אמנם נוצח, אך הוא עדיין קיים — לבין מצב שבו אין הרע קיים כלל, וכל המציאויות השליליות הפכו לדבר טוב וחיובי.

בכך תובן היטב השיטה (ברכות יב, ב), שבימות המשיח לא תהיה עוד מצווה לזכור את יציאת מצרים, שכן, במה נחשבת יציאת מצרים ביחס למעלתה של הגאולה העתידה?!... אדרבה: הדעה השנייה – דעת חכמים שהלכה כמותם – לפיה כן יזכירו את יציאת מצרים בימות המשיח, היא זו המעוררת תמיהה: איזה ערך יש ליציאת מצרים שרק "כפתה" את הרע והשאירה אותו במעמדו, ביחס לגאולה העתידה שתפתח שלב חדש שבו קיימים בעולם רק טוב וקדושה, ותעביר לגמרי את הרע מהארץ?

ההסבר לכך הוא, שלצד מעלתה הגדולה של הגאולה העתידה, המתאפיינת בביטול הרע והפיכתו המושלמת לקדושה (״אתהפכא״) - קיימת בכל זאת מעלה בעבודת ה׳ באופן של מלחמה ומאבק ברע הקיים (״אתכפיא״), ומעלה זו מיוצגת על ידי יציאת מצרים; אלא שמעלה זו שביציאת מצרים עומדת בדרגה נחותה בהשוואה למעלתה של הגאולה העתידה.

מסקנה זו עולה מדברי חז״ל, המסבירים את הסיבה לזכירת יציאת מצרים בימות המשיח. וכך אומרת הגמרא (ברכות שם): "תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח?! והלוא כבר נאמר (ירמיה כג, ז־ח) ׳הנה ימים באים נאם ה׳, ולא יאמרו עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה׳ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל, מארץ צפונה ומכל הארצות אשר באו שם׳! אמרו לו: לא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפלה לו". כלומר: אמנם יזכירו את יציאת מצרים, אך הזכרה זו תהיה טפלה וחסרת חשיבות בהשוואה לגאולה העתידה עצמה. המשמעות הפנימית של הדבר היא, שאמנם קיימת מעלה בדרך עבודת ה׳ אותה מייצגת יציאת מצרים, אלא שמעלה זו נחשבת "טפלה" ביחס למעלתה של הגאולה השלמה, שהיא נעלית הרבה יותר.

חג הפסח בימות המשיח

כאשר אין רע ובעולם כולו יש אך טוב וקדושה, או־אז ההתאחדות של האדם עם הקב״ה הינה מושלמת. הדבקות ברצון ה׳ היא חזקה ובלתי ניתנת לשינויים. האדם מקיים את הרצון האלוקי מתוך שמחה וסיפוק, ואין לו הפרעות וקשיים.

לאידך, דווקא במצב נפלא כזה, ייתכן חיסרון בהתבטלות הנדרשת מהאדם כלפי הבורא. במצב כזה, האדם אינו מפעיל את כוח ההתבטלות וה"קבלת־עול", עד שאפשר לומר שקיום המצוות שלו הוא מתוך נטייה טבעית ורצון אישי. מבחינה זו, קיימת מעלה בזמן שבו קיים רע וההתמודדות עמו היא בדרך ה"אתכפיא". כשיש דברים שגורמים לאדם קשיים בעבודת ה׳, כשקיימים מלעיגים הבזים לו ולועגים לדרך התורה, והוא מצליח לגבור על הקשיים ולהכניע את יצרו הרע, אזי ברור הדבר שהוא עושה זאת מתוך התבטלות כלפי הבורא, ולא בגלל נטיותיו הטבעיות ורצונותיו האישיים.

זוהי מעלתה של עבודת ה׳ בדרך "אתכפיא", שאותה מסמלת יציאת מצרים; הזכרת יציאת־מצרים גם בימות המשיח מלמדת אותנו, שלצד מעלתה של הגאולה העתידה עצמה, שמהותה ביטול הרע והפיכתו לטוב - תהיה אז גם המעלה של ההתבטלות המוחלטת אל הקב״ה, מעלה ששייכת אמנם במהותה ליציאת מצרים (למצב שבו קיימים רוע ועניניים שליליים), אך הגאולה - שתהיה שלמה - תשלב בתוכה גם מעלה זו. אלא, שמעלה זו שבעניין ה"אתכפיא", תהיה טפלה וחסרת חשיבות לגבי העניינים הנפלאים שתביא הגאולה עצמה, כמובן.

ולאור כל זאת, נוכל להבין את עתידו של חג הפסח בימות המשיח.

בהשקפה ראשונה, הדבר אינו מובן כלל: "על פי הידוע שהחמץ מורה על היצר הרע - אינו מובן מהו ענין איסור חמץ בדיקתו וביעורו לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד ׳ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ׳"? ומאידך – ה׳חמץ׳ שיהיה קיים אז, הרי יהפוך להיות גורם חיובי!

אלא, שלמרות מעלת ה״אתהפכא" שתהיה ב׳חמץ׳, עדיין קיימת מעלה ויתרון בהתבטלות המוחלטת כלפי הקב״ה, ללא שמץ של גאווה וישות, אפילו אם הם חיוביים. וזו תהיה מהותו של חג הפסח לעתיד לבוא: בעוד שבמשך כל ימות השנה תהיה ההדגשה לעתיד לבוא על השימוש ב׳חמץ׳ לתועלת הטוב והקדושה — הרי שבימי הפסח תהיה ההדגשה על הביטול שבבחינת "ונפשי כעפר לכל תהיה", וה"חמץ" לא יהיה קיים כלל, אפילו לא כפי שהוא מהווה גורם חיובי. אלו יהיו הימים, שבתקופת הגאולה העתידה עצמה, ידגישו את מעלתה המיוחדת של יציאת מצרים - ביטול ו"אתכפיא".

מקורות: לקו״ת צו יג, א. לקו״ש חט״ז שיחה ד׳ לפ׳ בא. חכ״ב שיחה לימים האחרונים של חג־הפסח. שיחת ליל ב׳ דחג הפסח תשכ״ג - בלתי מוגה.