הנה ימים באים׃ בא - למה הגלות הזו ארוכה מכל הגלויות?
למה נמשלה הגאולה העתידה לאור השמש? ומדוע ביציאת מצרים היתה היציאה בחיפזון, ואילו בגאולה העתידה "לא בחפזון תצאו״? * על ההבדלים שבין גאולת מצרים ובין הגאולה העתידה, ועל הסיבות לאריכות הגלות שגם היא, כשיגיע רגע סיומה, לא יעכב הקב״ה את היציאה ממנה אפילו כהרף־עין
יציאת מצרים והגאולה העתידה קשורות זו בזו בקשר הדוק, ויש ביניהן כמה וכמה צדדים שווים. אף נאמר (זח״ב ט, א), שכל הניסים והנפלאות שעשה הקב״ה לעמו ביציאת מצרים, יחזרו בגאולה העתידה. מאידך, קיימים גם כמה הבדלים בולטים בין שתי הגאולות, הבדלים שמשקפים את השוני באופיין של גאולת מצרים והגאולה השלמה.
אחד ההבדלים קשור לצורת היציאה מהגלות: ביציאת מצרים יצאו בני ישראל מהגלות במהירות ובחיפזון. כך נצטוו (פרשתנו יב, יא) "וככה תאכלו אותו ( = את הפסח) מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה׳״. ורש״י מסביר: ״בחפזון - לשון בהלה ומהירות". זוהי גם המשמעות של שלושת הפרטים "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם". כל אחד מהפרטים הללו מבטא מנוסה וחיפזון, כמו אדם שמזומן לצאת לדרך במהירות המקסימלית, מיד כשתינתן לו היכולת לכך, ואינו משתהה אף לרגע קט.
על הגאולה העתידה, לעומת זאת, נאמר תיאור שונה לחלוטין: "כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון" (ישעיה נב, יב). היציאה מהגלות תהיה מתוך שלווה ומנוחה, "בשובה ונחת תושעון" (שם ל, טו). ומדוע? מוסיף הנביא ומסביר (שם): "כי הולך לפניכם ה׳ ומאספכם אלוקי ישראל", ומפרש ה״מצודת דוד": "...לא תצאו בבהלה כאדם המפחד, ולא תלכון במנוסה ורדיפה כאדם הבורח, כי ה׳ הוא ההולך לפניכם, והוא המאסף ללכת אחריכם, ואם כן תהיו בטוחים ביותר".
וכאן מתעוררת השאלה: אם סיבת השלוה והמנוחה בגאולה העתידה היא העובדה ש"ה׳ הוא ההולך לפניכם", הרי גם ביציאת מצרים הקב״ה הלך לפניהם, וגם אז לוותה היציאה בניסים ונפלאות. מדוע, אפוא, היציאה ההיא היתה מתוך חיפזון?
כשמעיינים בזוהר (תחילת פ׳ משפטים), מתחדד הבדל זה שבין שתי הגאולות. בזוהר מובא הפסוק (משפטים כא, ז) "וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים״, ומפרשים אותו כך: ״וכי ימכור איש״ - זה הקב״ה, ״את בתו״ - אלו נשמות ישראל, ״לאמה״ - לגלות, ״לא תצא כצאת העבדים״ - היציאה מהגלות לא תהיה "כצאת העבדים".
והזוהר מסביר: היציאה מהגלות לא תהיה בחיפזון כמו שהיה במצרים, יציאה כזו מכונה "צאת העבדים", ואילו בגאולה העתידה היציאה לא תהיה באופן כזה, אלא בשלווה ומנוחה. כאן אנו רואים שיציאה בחיפזון היא דבר שיש בו חיסרון ונחיתות, והדברים דורשים ביאור.
מספר הבדלים
ובכן, יש על כך משל במדרש (שמות־רבה פי״ט, ו): "למה הדבר דומה? לסוחר שנכנס לשהות בפונדק, עמד שם כל היום. בלילה עמד ונטל כל אשר לו ויצא לדרכו, עמדה הפונדקית בבוקר והתחילה צווחת: ראו, הפרגמטוטוס ( = הסוחר) עמד בלילה ונטל כל אשר לי ויצא לו. שמע אותה הפרגמטוטוס ואמר: מי גרם לי לשמוע כך, אלא מפני שיצאתי בלילה, לפיכך נשבע אני שלא אצא בלילה עוד. כך התקינו ישראל עצמן בלילה לצאת בהשכמה. עמדו מצרים אחר שהלכו להם, ואמרו: נרדוף אחריהם מפני שנטלו כל אשר לנו.. אמר להם הקב״ה: מי גרם לכם כל אלו - חיפזון שיצאתם? מכאן ואילך - כי לא בחיפזון תצאו".
מדברי המדרש הללו עולה, כי היציאה בחיפזון קשורה עם היציאה בלילה שנראית כבריחה. וזו גם הסיבה לכך שלאחר מכן רדפו מצרים אחריהם, שכן היציאה היתה באופן של בריחה והתגנבות (ואמנם כך היתה היציאה, שהרי בני־ ישראל ביקשו רשות לצאת רק לשלושה ימים).
מהמשך דברי המדרש נראה, שהוא מקשר זאת לפרט נוסף: "לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניכם, שנאמר (בשלח יג, כא) וה׳ הולך לפניהם יומם ( = "וה׳" בתוספת וי״ו, מרמז לכך שהקב״ה בא עם בית דינו), אבל לעתיד לבוא אני לבדי, שנאמר כי הולך לפניכם ה׳ ומאספכם אלקי ישראל". גם פרט זה מוסיף ביאור במשמעותם של החיפזון והבריחה שהיו ביציאת מצרים, בניגוד לגאולה העתידה.
להשלמת העניין נציין הבדל נוסף בין שתי הגאולות, שמופיע אף הוא בדברי חז״ל. כך נאמר במדרש (שמות רבה פי״ח, יא): "בעולם הזה עשה להם נס בלילה והיה נס עובר, אבל לעתיד לבוא הלילה נהפך ליום".
ומפורש יותר במקום אחר (מדרש תהילים פרק לו): "עובדא הווה בחד גברא שהיה מדליק את הנר בלילה וכבה. הדליק עוד וכבה. הדליק עוד וכבה. אמר: מה אני מתייגע? - אמתין עד אור היום ואלך. כך ישראל גלו למצרים, עמדו משה ואהרן וגאלום. חזרו ונשתעבדו בבבל, עמדו חנניה מישאל ועזריה וגאלום. חזרו ונשתעבדו במקדון, אמרו ישראל: הרי נתייגעו, גאלנו וחזר ונשתעבדנו, אין אני מבקש שיגאלני בשר ודם אלא הקב״ה בעצמו". הווה אומר: הגאולה ממצרים משולה לאור שמאיר בלילה, שדולק וכבה; ואילו הגאולה העתידה משולה לאור היום, שאין בו שינויים והפסק.
הרע קיים
מכל המדרשים האלו, שמונים מספר הבדלים בין היציאה ממצרים לגאולה השלמה, עולה ומתבהר השינוי הבסיסי והמהותי בין שתי הגאולות (כפי שמבואר באריכות ב״אור התורה״ כרך ח ע׳ ב׳תתקלד ואילך. המשך ״וככה״ תרל״ז. ועוד):[1]
ביציאת מצרים, אמנם היה ניצחון והתגברות של האור על החושך, אך החושך נשאר במציאותו ובתוקפו. לא חל שינוי מהותי ברע, והוא נשאר כמות שהוא. והדברים אמורים בעיקר במישור הרוחני והפנימי של יציאת מצרים.
כידוע, יציאת מצרים לא היתה רק גאולה פיזית של עם ישראל מבית עבדים. כשבני ישראל היו במצרים, גם נפשם היתה במצרים, שקועה בשערי הטומאה והקליפה. ועל כך מוסבר, שגם כשבאה הגאולה וההתגלות האלוקית האירה את נפשם, היא לא גרמה לשינוי מהותי ברע שבהם. הם עדיין נותרו במצב נפשי נחות ביותר, וההתרוממות שחלה בהם לא גרמה להם שינוי מהותי, משום שהיא היתה תוצאה של התגלות מלמעלה, שהיא נעלית מכלי הקליטה שלהם.
ומכיוון שהחושך נשאר קיים בצורתו המקורית, והוא עלול לשוב ולהתפרץ בכל רגע, אי־אפשר להתעסק עמו ישירות וללחום בו. יש "לברוח" ממנו. זהו פשר החיפזון: זו התעלמות מהרע, התעלות אל הטוב כאשר הרע "נשאר מאחור". לכן ממשיל זאת המדרש לנר, שאמנם גובר על חשכת הלילה - אך משאיר אותו על עומדו, מוכן לחזור מיד כשיכבה האור. וכך היה ביציאת מצרים: היתה זו התגלות אלוקית זמנית וחולפת, שנתנה אפשרות להתעלות, אבל השאירה את החושך במקומו.
רק לאחר מכן, בקריעת ים סוף, ובעיקר - במתן־תורה, החלה הזדככות פנימית והארה של החושך עצמו; ועם זה, המצב הכללי נשאר כמו ביציאת מצרים. רוב היהודים הם במצב כזה, שלא יוכלו לסלק את החושך הרוחני לצמיתות. תמיד יישאר בהם יצר שהם אינם יכולים לגבור עליו באופן טוטאלי, והאפשרות היחידה היא לברוח ממנו במהירות, ולשקוע בתורה ובמצוות, תוך התעלמות מהחושך. אי־אפשר לחיות במנוחה ושלווה - האוייב חזק והוא יכול בכל רגע לתקוף; צריך למהר ולהתרחק ממנו ככל האפשר.
וכסי שמבואר בספר התניא (פרקים כז, לא), שאת רוב בני־האדם ברא ה׳ בצורה כזו שהם אינם זוכים למנוחה ולשלווה, אף לא לרגע אחד. הרע נשאר קיים בקרבם כל הזמן, והם נדרשים לכפות אותו ולהתגבר עליו - ״אתכפיא״ - וזו עבודה שכמובן צריכה להיעשות במהירות וללא שאננות.
אור השמש שמבטל את החושך
דבר זה, החיפזון במישור הרוחני והנפשי, מוצא את ביטויו גם בעניין הגאולה בפועל: גם אחרי ההתגלות האלוקית הנפלאה בניסים שהיו במצרים, נותרו המצרים במציאותם הקודמת. וכפי שאכן קרה אחר כך, כאשר המצרים שבו ורדפו אחרי בני־ ישראל שהיו צריכים לברוח מהם במהירות. רק בקריעת ים סוף הם הגיעו לאבדון מוחלט (ואף לאחר מכן, בני ישראל סבלו מגלויות וצרות נוספות).
וכל זה הוא משום ש"אני ובית דיני הייתי מהלך לפניכם": ההתגלות האלוקית שהיתה ביציאת מצרים עברה דרך "גבורות" וצמצומים ("בית דיני", מידת הדין והגבורה), ולא הופיעה במלוא עוזה. ומכיוון שכן, החושך לא נהפך לאור בצורה קבועה ונצחית (כמו אור היום); האור רק התגבר על החושך, התגברות זמנית (כמו נר), ולאחר ש״כבה האור״ — שוב חזר החושך במלוא עוצמתו. שוב גלו ישראל.
כך היה ביציאת מצרים, שאז נשאר החושך במציאותו, ולכן היה צורך לברוח ממנו בחפזון; הגאולה העתידה, לעומת זאת, תבוא לאחר אלפי שנים שבמהלכן חלה הזדככות במציאות הגשמית ובעולם הזה, שהוכשרו להתגלות האור האלוקי. לכן היא תבוא מתוך שלווה ומנוחה, כי אין ממי לברוח. הגאולה העתידה תבוא ותהפוך את החושך עצמו לאור, כך שהחושך לא יהיה קיים עוד! לא תהיה עוד מציאות של אויב.
לכן נמשלת גאולה זו לאור היום, שמסלק את החושך לגמרי. כשהאור מגיע, החושך נמוג ואינו קיים עוד; ובגאולה העתידה, האור האלוקי יבטל את החושך הרוחני, שלא יהיה קיים עוד. "ולכן אריכות הגלות דעכשיו הוא ביותר מגלות הראשונים, כי הגאולות הראשונים היו בבחינת נר, ונר אפשר להדליק גם בלילה. אבל הגאולה דלעתיד לבוא הוא אור (= היום) ועל זה צריך להמתין. וד״ל" (לשון הצמח־צדק ב"אור התורה" שם).
עם בוא הגאולה, יהיו כל ישראל במדרגת צדיקים (והכוונה ל"צדיק", לפי הגדרתו בספר התניא), שעבודת ה׳ שלהם היא מתוך מנוחה ושלווה. הם עולים ממדרגה למדרגה, אבל העליות אינן נעשות מתוך בריחה וחיפזון, משום שאין בהם רע פנימי שיש להיזהר מליפול בזרועותיו, אלא עבודת ה׳ נעשית מתוך מנוחת הנפש והתיישבות.
ושוב - הדבר נובע מכך שכאן הולך לפניהם "אני לבדי", הקב״ה ללא בית דינו, כביכול.[2] הכוונה היא לכך שהקב״ה לא יביא את הגאולה באמצעות גבורות, צמצומים ודין, ולכן היא תהיה כזו שתאיר את החושך עצמו. לפי זה, נבין גם את דברי חז״ל (שמות רבה לא, י), ״עד בוא השמש - עד שיבוא משיח", שכן הגאולה נמשלת לאור השמש, שבכוחו מואר העולם כולו, ואין עוד חושך.
מהירות חיובית
עם כל זה, במקומות אחרים מדובר על כך שגם בגאולה העתידה תהיה היציאה מן הגלות במהירות וללא עיכוב. לא מהירות מהסוג של יציאת מצרים, מהירות של בריחה מאוייב, אלא מהירות משום שאין עוד מה לעשות בגלות, ולכן יש לצאת ממנה.
זאת, משום שהגלות אינה המצב הטבעי של יהודי. יהודי נמצא בגלות בשליחות אלוקית, כדי שהירידה הזו תביא לעלייה גדולה. אך מיד כשמגיע הקץ, ברגע שאפשר להגיע לעלייה ולצאת מהגלות, מיד חוזר היהודי במהירות למצבו האמיתי והנכון. משל למה הדבר דומה? לאדם שנפלה לו מרגלית בתוך החול, והוא מביא כברה ומעביר בה את החול במטרה למצוא את המרגלית. האם יעלה על הדעת שגם לאחר מציאת המרגלית ימשיך לברור את החול?!... (ועיין בלקו״ש חט״ו ע׳ 309).
ואכן, הרבי הזכיר פעמים אינספור, בדברו על הגאולה העתידה לבוא במהרה, את הביטוי שנאמר בגאולת מצרים (רש״י פרשתנו יב, מא) - "כיוון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין". ולאחר שהרבי הודיע ש"נשלמה עבודת הבירורים" ו"העיכוב בגלות הוא דבר שאינו מובן כלל וכלל", ברור שהגאולה צריכה לבוא מיד כפשוטו, ו"לא עכבן כהרף עין"!
- ↑ ראה עוד בענין זה במאמרנו לחג הפסח.
- ↑ לפי זה, מסביר הרבי את דיוק לשון הכתוב בתהלים (סט, לו־לז): ״כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה, וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה" – מכיון שהישועה תבוא על ידי "אלקים" בעצמו – ללא בית דינו, לכן תהיה זו גאולה נצחית, אזי "אוהבי שמו ישכנו בה" באופן קבוע ונצחי (ולא כדבר זמני וארעי). – סה״מ מלוקט ח״א ע׳ קלו בהערה.