הנה ימים באים׃ חג הסוכות - עתיד ה"גויים", ה"לאומים" ו"עמלק"

חג הסוכות הוא זמן של ׳בירור׳ אומות העולם, בירור שיגיע לשלימותו בימות המשיח, כאשר הגוים יעלו לחוג את חג הסוכות * בחג הסוכות אומרים בכל יום את ההלל, שגם בו מדובר על ״הללו את ה׳ כל גוים שבחוהו כל האומים״ - מי הם הגוים, ומי הם הלאומים? * ההבדלים בין עתיד אומות העולם בימות המשיח, נובעים מצורת התנהגותם בזמן הזה ומשורש קיומם 

אחד ממאפייניו של חג הסוכות, הוא היותו חג ששייך גם לאומות העולם. מבואר בדברי חז״ל (סוכה נה, ב; מד״ר ותנחומא ס״פ פינחס), כי הפרים שהקריבו בכל יום מימי חג הסוכות, שמספרם הכולל הוא שבעים, מכוונים כנגד שבעים אומות העולם, ש"המזבח מכפר עליהם". כלומר: בחג הסוכות מתחולל "בירור" מסויים באומות העולם.

גם ההלל שאומרים בכל יום מימי החג, (בניגוד לחג הפסח שאמירת ההלל בכל ימי חול המועד אינה אלא מנהג ולא מעצם הדין), קשורה לענין זה, שהרי בפסוקי ההלל מדובר גם על "הללו את ה׳ כל גוים, שבחוהו כל האומים". גם האומות מצטרפות לשבח את ה׳.

(הקשר הזה שבין קרבנות החג ואמירת ההלל, ששניהם קשורים ב׳בירורם׳ של אומות העולם, מתבטא גם בהלכה. - הסיבה לשוני בין חג הפסח וחג הסוכות בענין אמירת ההלל, היא בגלל הקרבנות המיוחדים של חג הסוכות, שכאמור הם כנגד אומות העולם).

"לא יתאבדו האומות"

ה׳בירור׳ הזה של האומות יגיע לשלימותו בזמן הגאולה, ומעניין הדבר שגם בזמן הגאולה עצמו יהיה מעמד מיוחד לחג הסוכות, שקשור לאומות העולם. וכדברי ההפטרה של יום א׳ דחג הסוכות (זכריה יד, טז):״והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה, להשתחות למלך ה׳ צבאות ולחוג את חג הסוכות".

בענין זה, ׳בירור׳ האומות בזמן הגאולה, נדון בשורות שלפנינו. בייחוד נתרכז בפירושו של הפסוק האמור — "הללו את ה׳ כל גוים" וגו׳.

ובכן, המקור הראשוני לענין זה של השפעת הגאולה על אומות העולם, הוא בתורה, בפרשת בלק. שם, בנבואת בלעם על אחרית הימים, מדובר על עתידם של אומות העולם.

וכך נאמר שם (כד, יז־כ): "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו, וישראל עושה חיל. וירד מיעקב והאביד שריד מעיר. וירא את עמלק, וישא משלו ויאמר, ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד".

לפחות חלק מן הפסוקים הללו מדברים על מלך המשיח, ועל פעולתו על האומות (ראה במפרשי התורה, רמב״ם סוף הל׳ מלכים, ועוד). וכאן אנו מוצאים חלוקה בין העמים: חלק מן האומות יישארו בעולם אלא שהם יהיו תחת שלטונו של מלך המשיח. כך מפרש אונקלוס את המילים ״וקרקר כל בני שת״ – "וישלוט בכל בני אנשא". גם לפי הפירושים האחרים בפסוק, יישארו אומות העולם במציאותם, אלא שיחול שינוי במעמדם ובחשיבותם. וכך אומר בעל "אור החיים": "׳וקרקר כל בני שת׳, ולא אמר ׳ומחץ׳, כי לא יתאבדו כל האומות לעתיד לבוא. ועליהם נאמר בנבואה ׳הנער בן מאה שנה׳ וגו׳".

לעומת זאת, הרי חלק מהאומות ייכרתו לגמרי. אחד מאלה הוא עמלק, שעליו נאמר "ואחריתו עדי אובד".

גם בהבנת דברי הנביאים נזקקים אנו לחלוקה זו, לנוכח העובדה שקיימות נבואות רבות על תיקון האומות, ולאידך - הבטחות ברורות על נקמה בהן ואיבודן.

נעמוד כאן על מהותה של חלוקה זו: מי מבין האומות יתקיים ויתוקן, ומי מהן יאבד וייכרת? ומדוע באמת ייגרע חלקן של אומות אלו שנחרץ גורלן לכיליון?

שלוש קבוצות

בתנא דבי אליהו רבה (פרק כב) מופיעה הבחנה ברורה: "פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאני זקן אחד ואמר לי: וכי יש גויים לימות בן דוד? ואמרתי לו, כי כל הגויים וכל הממלכות עינו אותם את ישראל ולחצו אותם, יהיו רואין בשמחתן של ישראל ויצטערו ויכעסו בלבבם, ואחר־כך הן הולכין לעפרן ושוב אינן חוזרין לעולם. - וכל הגויים וכל הממלכות אשר לא עינו את ישראל ולא לחצו אותם יהיו רואין בשמחתן של ישראל והויין [-ויהיו] איכרים וכורמים לישראל, שנאמר ׳ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני ניכר איכריכם וכורמיכם׳".

אך ממקורות אחרים נראה, כי גם חלק מהאומות שהצרו לעם ישראל יישארו קיימים. כך דרשו חז״ל (מדרש תהילים וילקוט שמעוני תהילים קיז, א) את הפסוק "הללו את ה׳ כל גוים, שבחוהו כל האומים":

"שאל ר׳ שמעון בנו של רבנו הקדוש את אביו: מי הם ׳כל גוים׳, ומי הם ׳כל האומים׳? אמר לו: ׳כל גוים׳ - אלו ששיעבדו בישראל, ׳כל האומים׳ - אלו שלא שיעבדו בהם. אומתם כל האומים: ומה אלו ששיעבדו בישראל מקלסין להקב״ה, אנו שלא שיעבדנו בהם - על־אחת כמה־וכמה" (ולכן מקדים הפסוק את הילול הגויים, על־אף שהם נחותים בדרגתם, לפני שבח האומים).

על יסוד מדרש זה, מבאר ה"צמח־צדק" כי בימות המשיח יתחלקו האומות לשלוש קבוצות:

א) ״לאומים״ (כלשון הכתוב - תהילים סז, ה — ״ישמחו וירננו לאומים״) - אלו הן האומות שאינן משעבדות את ישראל ואינן מצרות להם. אופן ה׳בירור׳ שלהם לעתיד לבוא הוא שהם יתהפכו לגמרי מרע לטוב, וגם החלק ה׳רע׳ שבהם יתעלה ויתוקן. אלא שבחינת ה׳רע׳ שתתעלה תהיה בדרגה נחותה יותר; היא לא תהיה לחלק מהקדושה ממש, אלא תהיה במעמד של דבר שולי, טפל וחיצוני.

לפי זה מוסבר לשון הכתוב "שבחוהו כל האומים". "שבח" שייך לעניין של חיצוניות ו׳אחוריים׳ (כנאמר - משלי כט, יא - "באחור ישבחנה"). שכן, גם הרע שב"אומים" יתהפך לטוב, כאמור, והקשר שלו לקב״ה יהיה רק כדבר חיצוני ושולי – "שבחוהו".

לפי החלוקה הזו, מבואר לשון הפסוק (צפניה ג, ט) "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד": מדובר כאן, מצד אחד, על מהפך פנימי ("אהפוך"), והכוונה לחלק החיובי שבהם שיהיה לטוב גמור, ויתכלל בקדושה; ומצד שני - הפסוק נוקט לשון "לעבדו שכם אחד". המושג "שכם" מתייחס לכתף שנמצאת בחלקו האחורי של גוף האדם, וכאן הכוונה לחלק הרע שבהם, שגם הוא יתוקן — אלא שיהיה זה כחלק טפל וחיצוני.

ב) ״גויים״ - אלו הן האומות שמשעבדות ומצרות לעם ישראל. אך יש בהם גם נקודה חיובית: הם אינם מעוניינים באובדנו של עם ישראל. אדרבה, הם רוצים בקיומם של בני ישראל, אלא שהם נהנים להציק להם ולרדות בהם. ומאחר שיש בהם נקודה חיובית, הם יישארו בקיומם לעתיד לבוא. ואולם, בחינת ה׳רע' שבהם תאבד לגמרי (לא כאותן אומות שלא הצרו לישראל, שאצלן גם הרע יתוקן). זוהי גם הסיבה לכך שכלפיהם משתמש הכתוב בלשון הילול – "הללו את ה׳ כל גויים״, ביטוי שמשמעו זוהר ואור (על משקל לשון הכתוב – איוב כט, ג – "בהלו נרו על ראשי"). שכן החלק השלילי, זה שמשבח את הקב״ה בתור דבר חיצוני וטפל (כמו ב"לאומים"), לא יהיה קיים עוד; כל מה שייותר ממציאותם הוא רק החלק החיובי, שיהיה לחלק פנימי מאור הקדושה.

ג) קבוצה שלישית, היא עמלק ואומות נוספות (ובמקום אחר אומר ה"צמח-צדק" כי כל בני חם, בן נח, נכללים בקבוצה זו). אומות אלו גרועות מאלו שבקבוצה השנייה, משום שהן מתנגדות לעצם קיומו של עם ישראל. לכן מכונה עמלק "ראשית גויים": מתוך קבוצת ה"גויים", שמצרים ומזיקים לישראל, הוא מתייחד (והינו "ראשית") בכך שהוא לא רק מציק ומצר לבני ישראל, אלא הוא אף רוצה להשמידם כליל, היל״ת.

ומשום שכל־כולו מתנגד למציאותם של עם ישראל, לכן הוא לא ׳יתברר׳ ויתעלה גם לעתיד לבוא. עמלק מוגדר כרע גמור, שאין לו כל תקנה. וזהו הקשר בין שני חלקי הפסוק: ״ראשית גויים עמלק״ - ולכן - ״ואחריתו עדי אובד״. איבודו - זהו תיקונו.

מאמינים וכופרים

במקום אחר, מופיעה החלוקה בין שלוש הקבוצות בצורה שונה במקצת: א) גויים שמוקירים ומכבדים את עם ישראל בזמן הזה - הללו יזכו לעתיד לבוא להיות משרתים ומסייעים לעם ישראל, ועליהם נאמר (ישעיה סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם". ב) גויים שמצרים לישראל בזמן הזה, אלא שהם עושים זאת רק מפעם לפעם - הללו יישארו קיימים לעתיד לבוא, אך לא יזכו לזכות זו שזכתה לה הקבוצה הראשונה. ג) גויים שמזיקים ומרעים לישראל בצורה קבועה ותמידית. סוג זה של האומות יאבד לגמרי מן העולם, ועליו נאמר (זכריה יג, ב) "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

ביאור נוסף, מחלק אף הוא את האומות לשלוש קבוצות, בהתאם למידת התייחסותן אל הבורא.

א) "חסידי אומות העולם": אלו שמאמינים בקב״ה ומקיימים את שבע מצוות בני־נח. הם, כמובן, יזכו להישאר קיימים בזמן הגאולה, ועליהם נאמר (רמב״ם הל׳ מלכים ספ״ח) כי "יש להם חלק לעולם הבא".

ב) המורדים בה׳ ועוברים על רצונו, אך מודים ומאמינים בקיומו. הללו, אף אם הם עובדי עבודה־זרה ממש, הרי גם באותה שעה עצמה הם אינם מכחישים את קיומו של כוח נעלה יותר מאותו אליל שהם עובדים לו. (אין זאת, אלא שהם חושבים כי זוהי הדרך שבאמצעותה יוכלו לקבל הרבה שפע). ומכיוון שגויים באלו קיים טוב מסויים, האמונה הכללית בה׳, לכן הם יישארו קיימים לעתיד לבוא, אם כי יצטרכו לעבור תהליך של זיכוך ו׳טיהור׳, ולא יהיו בדרגת הקבוצה הקודמת.

ג) גויים אלו שאינם מאמינים כלל במציאות הבורא, וכופרים בכך שהעולם נברא מאין ליש. סוג זה גרוע, כמובן, מאותם עובדי עבודה זרה שבקבוצה השנייה. ומכיוון שאין בהם אפילו ניצוץ קטן של אמונה וטוב, הם יאבדו מן העולם לגמרי, במסגרת העברת הרע מן העולם שתהיה אז.

שני סוגים בכוחות הטומאה

במבט פנימי ועמוק יותר, החלוקה הצפויה בין האומות נובעת מהבדל עקרוני ומהותי בשורש קיומם, והבדל זה הוא הגורם לכך שחלקם יישארו ויתוקנו - ואילו האחרים יאבדו וייכרתו.

ביאור הדבר:

בזמן הזה, כל אומות העולם - חוץ ממעטים שמוגדרים כ״חסידי אומות העולם״ - מקבלים את חיותם מכוחות הרע והטומאה, "שלוש קליפות הטמאות".

ויודגש: מדובר בחיות אלוקית שנובעת מהקדוש־ברוך־הוא - שכן, לא תיתכן מציאות של חיות ושפע שנובע ממקור אחר, חלילה - אלא שהחיות הזאת מועברת דרך כוחות אלו, בצורה כזו שהיא עצמה מקבלת הגדרה של טומאה ורע.

לעתיד לבוא, כשיקויים הייעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", לא יהיו קיימים עוד כוחות טומאה ורע. לכאורה, הדבר היה צריך לגרום לכליון מוחלט של אותן אומות שקיומן הוא רק מכוחות אלו! - אולם על־פי ההדגשה האמורה, מובן שאין זה כך:

האומות מקבלים את חיותם מחיות אלוהית, אלא שהיא עוברת דרך כוחות הטומאה, וכתוצאה מכך מוגדרים גם אותן אומות, שחיים מכוח חיות זו, כרע וכדבר שלילי. לעתיד לבוא, כאשר החיות האלוקית לא תעבור עוד דרך הצימצומים וההסתרים של כוחות הטומאה, אומות העולם ימשיכו להתקיים כמציאות חיובית, ששייכת לתחום הקדושה.

כך לגבי רוב האומות: אולם יש אומות כמו עמלק, שבבסיס עצם קיומם עומדים כוחות הטומאה. אין זה כמו בשאר האומות, שעצם קיומם נובע מהחיות האלוקית, ורק צורת המעבר (דרך כוחות הטומאה) מביאה לידי כך שהם נעשים לדבר שלילי ורע. עמלק, כל קיומו נעוץ בכך שהחיות האלוקית מתעלמת ומסתתרת בכוחות הטומאה, ולכן בבוא העת, כאשר כוחות אלו ייעלמו - ייעלם גם הוא, באופן טבעי...

עמלק - חוצפה ריקנית

וזה ביאור העניין:

כאמור, האומות מקבלים את השפע והחיות שלהם דרך כוחות הטומאה. החלוקה למספר רב של אומות נובעת מכך שהכוחות השליליים מחולקים אף הם למספר רב של כוחות שליליים, שונים זה מזה. כל אומה מייצגת כוח שלילי אחר.

לדוגמה, ישמעאל – שהוא בן לאברהם שעניינו הרוחני היה מידת החסד – מייצג את ה׳חסד דקליפה׳, קרי: את האהבה והמסד השליליים. בעוד שאביו אברהם הצטיין ב׳חסד דקדושה׳, באהבה לקב״ה והשפעת חסד מתוך נדיבות־לב טהורה, הרי שישמעאל מתאפיין באהבה ומשיכה לתאוות שליליות והרסניות, ובהשפעת חסד כדי להתגאות ולהתייהר בכך.

עשו – בנו של יצחק שמידתו היא מידת הגבורה שבקדושה – מייצג את ה׳גבורה דקליפה׳. יצחק מסמל את ה׳גבורה דקדושה׳, הקפדה עילאית על כל פרט בעבודת ה׳ ודחייה מוחלטת של כל דבר המפריע לכך, עבודת ה׳ שנובעת מתוך יראה והתבטלות מוחלטת לבורא; ואילו בנו עשו מייצג את ה׳גבורה דקליפה׳: כעס, שנאה ורציחה, דברים שליליים בתכלית. וכפי שאמר לו יצחק (תולדות כז, מ) "ועל חרבך תחיה".

לעתיד לבוא, ייהפכו הכוחות השליליים לטוב וקדושה. הדעה האלוקית שתופיע בעולם במלוא הדרה, ׳תשכנע׳ את הכוחות השליליים כי הטוב והאמת נמצאים בצד הקדושה. וכך, כוח ה׳חסד׳ דקליפה שעד כה התאפיין גם בנטייה לדברים זרים ושליליים, יתבטא אך ורק באהבה לה׳. וכוח ה׳גבורה דקליפה׳, ייהפך ליראה עילאית וקפדנות־שיא בעבודת ה׳.

ובהתאם לשינוי זה שיחול בכוחות השליליים הרוחניים, יחול שינוי באומות העולם שחיים בעולם הזה ומקבלים את חיותם מכוחות אלו. האומה שמתייחסת לעשו הרשע לא תתנהג עוד בצורה של ׳גבורה׳ שלילית, אלא תעבוד את ה׳ מתוך יראה וביטול. וכן הלאה.

כך, ברוב האומות. אך עמלק מקבל את חיותו מכוח שלילי לחלוטין, שאין אפשרות להפוך אותו לקדושה. בישמעאל ועשו יש גרעין ובסיס טהור - עצם המידה של ׳חסד׳ ו׳גבורה׳, שבזמן הזה מופנית לדברים שליליים (׳חסד דקליפה׳) ולעתיד לבוא תופנה אך ורק לדברים חיוביים וטובים (׳חסד דקדושה׳). אצל עמלק, לעומת זאת, עצם הכוח הרוחני שהוא מייצג - הינו רע גמור, שיש לדחותו לחלוטין.

עמלק מייצג את העקשנות והחוצפה, "יודע את רבונו ומכוון למרוד בו". ללא שום תועלת, ללא כל הנאה שהוא מפיק ממעשיו. עניינו של עמלק הוא רצון למרוד בקב״ה סתם כך, בלי שום סיבה הגיונית - רק כדי לבטא את גאוותו וישותו, שבעטיים הוא מסרב להתבטל לכוח עליון ממנו.

הדבר מתבטא בכך, שעמלק בא להילחם עם ישראל בשעה שכל העולם חרד מפניהם. מה הביא אותו לכך? האם באמת חשב שיצליח לגבור על ישראל, לאחר ניסים גלויים כמו יציאת מצרים וקריעת ים סוף?! - עמלק בא להילחם כדי להוכיח לעם ישראל את חוצפתו וגאוותו, את העובדה שהוא נשאר ביישותו ולא התבטל כלפי עם ישראל.

התיקון היחיד - מחייה מוחלטת

למידה שלילית כזו, אין תקנה. גם כשיתגלה הגילוי האלוקי הנפלא ביותר לעתיד לבוא, לא "תשתכנע" מידה זו; גם אז, לא יהפוך כוח העקשנות, החוצפה והמרידה לדבר חיובי. אדרבה: טבעה של מידה זו, הוא שככל שהיא מכירה יותר באמת - גוברת החוצפה והעקשנות, שלא לקבל את האמת ולהתבטל אליה... עמלק מייצג אפוא רע גמור, שמתחילתו ועד סופו הוא דבר שלילי, ללא כל בסיס של טוב. לכן אין לו תקנה אלא איבודו המוחלט מן העולם.

ובלשונו של כ״ק אדמו״ר האמצעי נ״ע:

"יש הפרש בין ז׳ אומות לעמלק .. מפני שבמידות ח׳סד ג׳בורה ת׳פארת כו׳ יש בחינת עצם ומהות דבר מה. כמו החסד הוא מידה ומהות דבר מה, רק שהחסד דקליפה הוא להתייהר או אהבה רעה - כשנהפך לקדושה יהיה מידת אהבה דקדושה כו׳. וכן הכעס והתפארת והניצוח וכהאי גוונא, כשנהפכין לקדושה הן בחינת מהות ומציאות דבר מה; מה־שאין־כן מידת עמלק אינה בחינת מידה כלל בעצם ואין בו ממש כלל, כי עיקר בחינת עמלק הוא רק בחינת החוצפה וההתנשאות לבד שבלא טעם כלל...

"והענין הוא, כי התנשאות הזאת הוא הנקרא גסות הרוח, שרוחו רמה וגבוהה בלתי טעם כלל, רק מצד טבע הרוח שהוא מתנשא בטבעו. ויובן זה על־דרך־משל, גלי הים שמתנשאים ביותר עד למעלה מעלה.. והנה ידוע בסיבת ההתנשאות וההגבהה של גלי הים, שאין זה מצד עצמם כלל וכלל, רק מצד הרוח לבד שמגביהם ומנשאם למעלה מעלה ולפי תוקף וחוזק הרוח כן יהיה ערך התנשאותם והגברתם למעלה. ועוד כשינוח הרוח סערה מזעפו, לפי ערך הנחת־הרוח כן ערך הנחת הגל מהגבהתו למטה מטה, עד כשישתוק הרוח לגמרי יפול הגל למטה מטה וישתווה עם שאר מי הים כאילו לא היה מעולם"...

וגם עמלק, מסמל ומקבל את חיותו ממידה שלילית שכל מציאותה היא חוצפה והתפארות ריקנית ללא שום הסבר ובסיס. האומות האחרות מביעות תוכן מסויים, שאפשר להשתמש בו לטוב או לרע; ואילו עמלק מבטא ריקנות וחוסר תוכן, רק התפארות חיצונית גרידא. "ונמצא מובן .. שאין תיקון עצמי לקליפת עמלק רק איבודו זהו תיקונו, לפי שמצד עצמו אין בו ממשות כלל".

מקורות: ״שערי אורה״ - לאדמו״ר האמצעי - ד״ה יביאו לבוש מלכות פרק צג. "אור התורה״ - לאדמו״ר הצ״צ - סוכות ע׳ א׳תשסז ואילך. בלק ע׳ א׳נג ואילך. "דרוש תער השכירה״ פ״ח. ״איגרות־קודש״ - מכ״ק אדמו״ר נשיא דורנו - חלק ג ע׳ קנב. סה״מ מלוקט ח״ד ע׳ כד ואילך.