הנה ימים באים׃ וירא - ברכה לא מוכרת: "ברוך אתה .. בורא עץ החיים"

על הפסוק בפרשתנו "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", דרשו חז"ל: "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק" ❖ מלבד הלווייתן, שור־הבר והיין המשומר צפויים דברים רבים נוספים, כמו לחם מן השמים ופירות מגן־עדן 

הנושא המעניין והמרתק: "סעודת הלווייתן" - מאמר ראשון 

את הפסוק בפרשתנו (כא, ח) "ויגדל הילד ויגמל, ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", דרשו חז״ל (פסחים קיט, ב): "עתיד הקב״ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק", כלומר, בבוא הגאולה, שאז יתגלו חסדי ה' ונפלאותיו לעמו.

המהרש״א מסביר את הצורך בדרשה זו. ובכן, בפסוק קיימים שני דברים מיותרים (לכאורה): א. המילה "הילד" מיותרת, שכן גם בלעדיה אנו יודעים שפרשה זו עוסקת ביצחק. ב. גם "ויגמל" מיותר, שהרי מיד ממשיך הכתוב ״ביום הגמל את יצחק״. - "ועל כן דרשו בו, שנרמז כאן גדולת ישראל לעתיד, שיגמול להם הקב״ה חסד ויעשה להם משתה גדול .. והם נקראים ׳ילד שעשועים׳".

בסוגיא זו אין הגמרא מפרטת מה יהיה במהלך הסעודה המיוחדת הזאת - ומתארת רק את מה שיתרחש בסוף הסעודה: "לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך". וכאן מתחיל דיון שלם. אברהם לא ירצה לברך משום שיצא ממנו ישמעאל; יצחק לא ירצה לברך משום שיצא ממנו עשו; וכך הלאה, כל אחד לא ירצה לברך עד שלבסוף יברך דוד המלך, "דוד מלכא משיחא״. במקורות אחרים מצינו פרטים רבים לגבי הסעודה עצמה.

מי הם הלווייתן והשור?

שמה של הסעודה, בפי כל, הוא "סעודת הלווייתן". שם זה מוזכר בזוהר (ח״א קלו, א), וכן ב"תרגום" על שיר השירים על הכתוב (שה״ש ח, א־ב): "מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי. אמצאך בחוץ אשקך, גם לא יבזו לי. אנהגך אביאך אל בית אמי, תלמדני. אשקך מיין הרקח, מעסיס רמוני".

ה"תרגום" מפרש זאת ביחס למלך המשיח. מלך המשיח יתגלה לעם ישראל, והם יאמרו אליו: "מי יתנך כאח לי, אנהגך אביאך אל בית אמי" - בוא והיה לנו לאח ונעלה יחד אל ירושלים. ננהג אותך אל בית המקדש. שם - ממשיך הכתוב - "תלמדני": מלך המשיח ילמד וידריך את עם ישראל לעבוד את ה׳ וללכת בדרכיו. או־אז, "אשקך מיין הרקח, מעסיס רמוני":

"ותמן נסעוד סעודתא דלווייתן, ונשתי חמר עתיק דאצטנע בענבוי מן יומא דאתברי עלמא, ומרמוני פירי דאתעתדו לצדיקיא בגנתא דעדן" [שם נסעד את סעודת הלווייתן, ונשתה יין עתיק שהיה משומר בענביו מבריאת העולם, ומפירות רימונים שעתידים להיות לצדיקים בגן־עדן].

בנוסף ללווייתן, יהיה גם בשרו של שור הבר. וכמובן, גם בלווייתן וגם בשור הבר, אין הכוונה לבעלי־החיים המוכרים לנו, אלא מדובר בלווייתן ושור מיוחדים במינם, ענקיים וחזקים ביותר (וכפי שמתארים זאת חז״ל (בילקוט שמעוני המובא בהמשך המאמר), אפילו המלאכים יפחדו להתעסק עמם...), שהקב״ה שומר מאז בריאת העולם למטרה זו של הסעודה העתידית.

הלווייתן ושור־הבר מוזכרים כבר בתנ״ך. כך נאמר בישעיה (כז, א): "ביום ההוא יפקוד ה׳ בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, על לווייתן נחש בריח ועל לווייתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים". ובהקשר זה אומרים חז״ל (בבא־בתרא עד, ב); "כל מה שברא הקב״ה בעולמו, זכר ונקבה בראם. אף לווייתן נחש בריח [לווייתן זכר שזקוף כבריח] ולווייתן נחש עקלתון [לווייתן נקבה שמקיף ומסבב את כל העולם] זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו. מה עשה הקב״ה? סירס את הזכר והרג את הנקבה, ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא".

הפסוק בישעיה מפורש, לפי זה, כך: "ביום ההוא", לעתיד לבוא, "יפקוד ה׳ בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לווייתן נחש בריח", על אותו הלווייתן הזכר - וכמו שעשה כבר בתחילת הבריאה ל"לווייתן נחש עקלתון", הלווייתן הנקבה, שעליו נאמר ״והרג את התנין אשר בים״ - כבר בתחילת מעשה בראשית. שניהם, הן הלווייתן הזכר והן הלווייתן הנקבה, ישמשו מאכל לצדיקים לעתיד לבוא.

עוד על גדולתו של הלווייתן, וכן על ה׳בהמות׳, שור הבר - שגם עליו אמרו (שם): "בהמות בהררי אלף [בהמה שלמאכלה היא מכלה אלף הרים ביום] זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו. מה עשה הקב״ה? סירס הזכר וצינן הנקבה ושמרה לצדיקים לעתיד לבוא" ־ מצינו בספר איוב (מ, טו ואילך):

"הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך, חציר כבקר יאכל. הנה נא כחו במתניו, ואונו בשרירי בטנו .. הוא ראשית דרכי א־ל, העושו יגש חרבו". כלומר, מי שעשה ויצר אותו, הקב״ה, הוא שיגיש את חרבו וישחט אותו. ומה יעשו בבשרו (וכן בבשר הלווייתן המדובר שם)?

אומר הכתוב: "יכרו עליו חברים, יחצוהו בין כנענים". והגמרא מסבירה: "חברים" אלו תלמידי־חכמים, ש"יכרו עליו", קרי: יאכלו מבשרו. "והשאר, מחלקין אותו ועושין בו סחורה בשוקי ירושלים". זהו הפירוש "יחצוהו בין כנענים", "כנעני" - בלשון המקרא - פירושו סוחר, ומשארית בשר הלווייתן ושור הבר יעשו סחורה בירושלים.

מאבק צמוד

בהמשך ספר איוב (מא, ח־ט) מתואר ביתר פירוט כיצד ישחט הקב״ה את הלווייתן ושור הבר, ויכשיר את בשרם לסעודת הצדיקים: "אחד באחד יגשו, ורוח לא יבוא ביניהם, איש באחיהו ידבקו, יתלכדו ולא יתפרדו". חז״ל - בילקוט שמעוני על אתר - מתארים זאת כך:

"הקב״ה מביא בהמות ולווייתן והם עושים מלחמה זה עם זה, דכתיב ׳אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם׳ .. מיד בהמות ולווייתן מתדבקים זה בזה שנאמר ׳איש באחיו ידבקו׳, ומשהם נדבקים זה בזה אינם מתפרשים זה מזה, שנאמר ׳יתלכדו ולא יתפרדו׳. מה הקב״ה עושה? רומז ללווייתן והוא מכה את הבהמות בסנפיריו ושוחטו, ורומז לבהמות והוא מכה את לווייתן בזנבו וממיתו"...

הילקוט אף מתאר את סדר חלוקת הבשר לצדיקים: "׳יכרו עליו חברים׳ - חבורות חבורות. יש בעלי מקרא, יש בעלי משנה, יש בעלי גמרא, יש בעלי אגדה, יש בעלי מצוות, יש בעלי מעשים טובים. כל חבורה וחבורה באה ונוטלת חלקה. ושמא תאמר: יש ביניהם מריבה, תלמוד לומר: ׳יחצוהו בין כנענים׳ - אל תהי קורא - ׳בין׳, אלא ׳כבין כנענים׳, אלו הפרגמטוטין [סוחרים]. כשם שהפרגמטוטין הללו, כשיש להם אבן טובה בשותפות, הם מוכרים אותה בדמים, וכשהם באים לחלוק דמיה אינם עושים מריבה, אלא כל אחד ואחד בא ונוטל חלקו לפי דמים שנתן, כך לעתיד לבוא אין ביניהם מריבה, אלא כל אחד ואחד מן הצדיקים יבוא וייטול שכרו לפי מעשיו".

בנוסף ללווייתן ושור־הבר, צפוי גם משקה מיוחד, גם הוא שמור למטרה זו מאז ששת ימי בראשית: היין המשומר, שצפון עדיין בתוך הענבים הראשונים שנבראו, ובבוא העת יברך עליו דוד המלך את ברכת המזון בסעודת הלווייתן. מתוך דברי חז״ל מתברר, כי היין הזה מהווה מוצר חשוב ובעל משמעות עמוקה ביותר (ברכות לד, ב):

"כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך". והגמרא שואלת: מהו הדבר הזה שעליו נאמר כי עין לא ראתה אותו מלבד הקב״ה? - "אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו לששת ימי בראשית״. הווי אומר, מלבד הקב״ה - עין לא יכולה היתה לראות את היין הזה, שעדיין גנוז בתוך ״הענבים דימי בראשית, שנבראו יש מאין״ (מהרש״א). - ויין זה הוא הסמל של השכר המיוחד של עולם הבא, הנעלה עוד יותר מימות המשיח, שלכן אפילו הנביאים אין בכחם לדבר בו.

פירות גן־עדן

גם ה׳לפתן׳ בסעודה הנפלאה הזו, לא יהיה מפירות רגילים... הפירות שייאכלו יהיו גם הם מששת ימי בראשית, מפירות גן־העדן, ובפרט פריו של "עץ־החיים" שצמח בגן: "לעתיד לבוא הוא עושה שלום להם, והם מסובין ואוכלין בגן־עדן .. והוא מביא להם פירות מגן־עדן ומאכילן מעץ חיים" (שמות־רבה פכ״ה, ז־ח).

תיאור נדיר ויחיד במינו, המתאר את ׳סעודת הלווייתן׳ בצורה מפורטת ומלאה, נמצא בדברי הרמ״ע מפאנו (מגדולי המקובלים - בספרו "מאמר שבתות ה׳" חלק שני). בבסיס כל פרטי וסדר הסעודה, עומד הרעיון כי סעודה זו מהווה כעין סיום סופי של תהליך התיקון על חטא עץ־הדעת, שכידוע בספרי הקבלה והחסידות חטא זה הוא מקור הרע בעולם, ותפקידנו העיקרי בזמן הזה הוא לתקן אותו ולהביא לביטול תוצאותיו השליליות. בבוא הגאולה יתוקן החטא בצורה מושלמת, ו׳סעודת הלווייתן׳ מהווה נקודת־דרך מרכזית המציינת זאת.

כיון שכן, אומר הרמ״ע מפאנו, קשה לומר שיאכלו בסעודה זו לחם רגיל שצומח מהארץ, שכן כל החטא של עץ־הדעת היה בחטה. "לשיטה אחת (ברכות מ, א) העץ שממנו אכל אדם הראשון חטה היה, ואין קטיגור נעשה סניגור". מכך מסיק הרמ״ע, שהלחם יהיה לחם מן השמים.

״לצורך אותה סעודה נגנזה צנצנת המן .. צנצנת המן גורמת שתחול ברכה בלחם אבירים, אשר יזלו שחקים לצדיקים לעתיד לבוא, דכתיב (תהלים קה, א) ׳ולחם שמים ישביעם׳". כלומר, המן השמור בצנצנת יוסיף ברכה בלחם המיוחד שיירד אז שוב מן השמים, ומי מכל גדולי הדור יתכבד לברך ראשון? - "ומסתברא, שאדם הראשון יהיה בעל־הבית באותה סעודה, והוא יברך לכל המסובין על המן אשר בצנצנת: ׳ברוך המוציא לחם מן השמים׳". (כל זה המשך מתיאורו של הרמ״ע).

וכאן תהיה ברכה נוספת על הפירות. אמנם דברים הבאים בתוך הסעודה נפטרים, לפי ההלכה, בברכת ׳המוציא׳ שבתחילת הסעודה, אבל כאשר אוכלים זאת כמטרה לעצמה ולא כחלק מהסעודה - יש לברך על כך בנפרד. ובכן, בסעודה יאכלו מפירות גן־עדן, למטרה נעלית ובלתי רגילה - כדי לקיים את המצווה שציווה ה׳ לאדם הראשון (בראשית ב, טז): "מכל עץ הגן - אכול תאכל".

"ומנחם בן עמואל מקיים המצוה עכשיו בכל יום [אוכל מפירות גן־עדן], והוא יקום באותה סעודה, ויברך לכולם ברוב עם הדרת מלך על השקדים של מטה אהרן [שמהם עדיין לא אכל], ואף הם לא צמחו אלא באוויר גן המנשב תמיד בקודש הקדשים, והמה חביבים לפטור כל המינים, ויברך שהחיינו לדידיה שהם [השקדים] חדשים אצלו, ולאחרינא [לאחרים, שעבורם כל פירות גן־עדן הם חדשים] תועיל ברכה זו על כל הפירות".

"מנחם בן עמואל" הוא זה שיברך גם ברכת בשמים, על מיני בשמים שצומחים בגן־עדן.

מן ה"גן" אל ה"עדן"

מי יכין את הסעודה המופלאה? - "...יהיה שר הטבחים - גבריאל; ורפאל שר האופין - הואיל ובאותה סעודה מרפא לנו ממחלותינו, וקלקול אכילה ראשונה [מעץ־הדעת] שהביאה תחלואים רבים ומיתה לעולם; ומיכאל שר המשקים. הם שלושה אנשים שאכלו בבית אברהם באלוני־ממרא והוא עומד עליהם - דין הוא שישלמו לו ובניו שכר פעולתו".

התפריט יהיה עשיר, ויכלול בתוכו את כל הסוגים: בהמה (שור־הבר), חיה, עוף, ודגים (לווייתן). ובלשון דוד המלך בספר תהילים (נ, י־יא): "כי לי כל חיתו־יער, בהמות בהררי אלף, ידעתי כל עוף הרים, וזיז שדי עמדי". "יש כאן בשר וחיה ועוף, ובשר ודגים, למען תוכלל צורת האדם, שהיא עולם קטן, מכל החי מכל בשר .. וגם המה יקבלו עמו שלמות בסעודה".

ושוב לתיאור מהלך הסעודה: "...ודע, כי הקב״ה בכבוד שכינתו עתיד לומר דברי־תורה על השולחן באוזני כל הצדיקים, וזרובבל יאמר אחריו קדיש דרבנן. ודוד מלך ישראל חי וקיים, יזמן בשם ויברך ברכת המזון על כוס ישועות".

כאן מסתיימת הסעודה במקום הנקרא ׳גן־עדן׳ (הגן של העדן); אך יש מקום קדוש ונעלה עוד יותר, הלוא הוא ה׳עדן׳ עצמו, ושם יתרחש אירוע־השיא:

״...אחר־כך יבוא משה ולוחות הראשונות - אחרי שחזרו לקדמותן באותה שעה - על שתי ידיו, לילך לפני העם מן ה׳גן׳ אל ה׳עדן׳, אשר שם ׳עץ החיים׳. סברא היא שלא יקדמנו אחר לשלוח ידו ליקח ממנו, ויברך לכולם בשם ומלכות, והשם ככתבו: ׳בורא עץ החיים׳ ו׳שהחיינו׳, ואהרן קדוש ה׳ ראוי שיברך ברכה אחרונה לכולם. יהי רצון, שנזכה ונחיה ונראה".