הנה ימים באים׃ וארא - כרוז יוצא מחוץ־לארץ: "הגיע זמן גאולתכם"

גם משה וגם משיח צומחים מתוך המציאות המנוגדת להם: משה גדל בבית פרעה, ומשיח יושב בפתח רומי * מהי הסיבה לתופעה זו? וכיצד מתפרשת הבקשה "מי יתנך כאח לי" ביחס למלך המשיח?

אנו מוצאים נקודה משותפת, מעוררת ענין, בין משה רבנו - הגואל הראשון ובין מלך המשיח - הגואל האחרון: שניהם גדלים מתוך המציאות שהם עומדים לבטל ולהכניע.

משה רבנו, שנלחם בפרעה ובמצרים, גדל בתוך בית פרעה; ועל משיח נאמר, שלפני הגאולה הוא ישב בגלות אדום, שאותה הוא עומד להכניע ולהכרית. וכך נאמר במדרש (שמו״ר פ״א, כו): "...היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו (= את משה) כאילו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך .. והיה פרעה מנשקו ומחבבו. והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול. וכן הקב״ה אומר לחירם (יחזקאל כח, יח) ואוציא אש מתוכך היא אכלתך, וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה. ואף מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום, יושב עמהם במדינה, שנאמר (ישעיה כז, י) שם ירעה עגל ושם ירבץ". [ובהמשך הכתוב נאמר, שבסופו של דבר "וכלה סעיפיה". כלומר, הוא יכלה את אותו המקום שהיה בו וגדל מתוכו].

המדרש אומר זאת בתור ציון של עובדה: משה רבנו גדל בבית פרעה, ומשיח "יושב עמהם במדינה". והדברים אומרים דרשני: האם לא היה מתאים יותר שמשה רבנו יגדל באוירה של קדושה בבית אביו עמרם, ומשם יופיע ויוציא את העם ממצרים?! כך גם לגבי מלך המשיח: לכאורה היה מתאים יותר שבזמן שלפני הגאולה הוא ישהה במקום קדוש כמו מירושלים עיר הקודש, ושם יקבל כוחות לקראת הגאולה, ולא בתוך ארץ העמים!

על פתחה של רומי

לכאורה, היה אפשר להסביר זאת לאור דברי חז״ל (סנהדרין לט,ב), על נבואתו של עובדיה, שמתנבא על אובדן אדום. מדוע דווקא עובדיה הוא שמתנבא על כך? מסבירה הגמרא: ״עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי: מיניה וביה אבא - לישדיה ביה נרגא״. כלומר, כשם שאת הקת לגרזן מוציאים מתוך העץ עצמו - ואחר־כך משתמשים בה לכריתת העץ שממנו נעשתה, כך עובדיה שיצא מאדום הוא שמנבא על חורבן אדום. דווקא מי שהיה בין הגויים והיתה לו שייכות למצב הגלות, הוא זה שיכול להביא לחורבן הגויים. ועל משקל רעיון זה יובן גם עניינם של משה ומשיח.

המהר״ל רואה בכך משמעות עמוקה יותר ("גבורות ה׳".פרק יח, "נצח ישראל" פרק כח). להבנת דבריו יש להקדים, שכעין דברי המדרש האמורים, מצינו גם בגמרא (סנהדרין צח, א). הגמרא מספרת על רבי יהושע בן לוי, ששאל את אליהו הנביא מתי יבוא המשיח, וזה הפנה אותו לשאול זאת אצל משיח עצמו. במענה לשאלה: היכן מקומו של משיח? השיב אליהו: על פתח רומי. גם כאן אנו רואים שמשיח נמצא דוקא ברומי, במלכות אדום.

אמנם, רש״י על אתר מפרש שאין הדבר כפשוטו, ואומר: "נראה למורי, לא בפתח העיר ממש, אלא גן־עדן הוא כנגד כל העולם, וקאמר ליה דבאותו צד של גן־עדן שכנגד פתח העיר, משיח שרוי". אך גם לפירוש זה נשאלת השאלה: מה ראה משיח לשבת דווקא כנגד רומי? האם אין בגן־עדן מקום הולם יותר מזה?!

המהר״ל מבאר סוגיה זו על־פי דיוק הלשון בגמרא, שמשיח יושב על פתח רומי. לא בתוך רומי, אלא בפתחה. אומר על כך המהר״ל, כי פתח העיר הוא המקום שבו העיר מסתיימת ויוצאים ממנה. לפי זה, משיח גדל מתוך הסוף והסיום של רומי.

ביאור הדבר: כאשר משנים את צורתו של חומר כלשהו, סדר הדברים הוא שככל שמתבטלת הצורה הקודמת, הולכת ונבנית הצורה החדשה. החומר אינו יכול להישאר מופשט ללא כל צורה, ומכך מובן שככל שמתקדמים בביטול הצורה הקודמת, מהווה הדבר סיוע לתחילתה של הצורה החדשה. במלים אחרות: התהוותה של הצורה החדשה, מותנית בביטול הצורה שקדמה לה.

ואלו הם פני הדברים גם בענייננו: בעולם קיים המושג "מלכות", שלטון וממשלה. מוסד המלכות לובש צורה ופושט צורה. פעם המלכות היא אצל אומה זו, והיא המושלת בכיפה; ופעם השלטון נתון בידי מדינה אחרת, והיא המעצמה החזקה והשלטת. לעיתים המלכות אצל עם ישראל, ולעיתים - אצל אומות העולם.

ובכן, כאשר מלך המשיח בא לקבל את המלכות, הדבר מותנה ב"ביטול הצורה הקודמת". הוא מחכה לביטולה של מלכות רומי, ורק אז הוא יכול לקבל את המלכות.

לכן גדל משה בבית פרעה, ומשיח יושב על פתח רומי. משה קיבל את מלכותו מפרעה - כלומר, כוח השלטון עבר אליו מפרעה. ומשיח מקבל את המלכות מרומי, שהיא שהחזיקה במוסד המלכות לפני בואו. ומכיון שכן, בשלב שלפני הגאולה, מקומם של שני הגואלים באותה המלכות; וברומי עצמה, בפתח רומי - בסיומה של רומי. ככל שמתבטלת ומסתיימת "הצורה הקודמת" של רומי, כך הולכת וצומחת ״הצורה החדשה״ - מלכותו של המשיח.

לפי זה נבין גם את דברי חז״ל (ויק״ר פי״ג): ״׳ואת החזיר׳ - זו אדום, ולמה נקרא שמה חזיר? לפי שמחזרת עטרה לבעליה". משמעות הדברים היא, שמלכות אדום עצמה היא שמחזירה את עטרת המלכות לבעליה האמיתיים — עם ישראל. ולפי האמור יתפרשו הדברים יפה: אמנם מלכות אדום לא עושה זאת באופן ישיר, אבל באופן עקיף, עצם התבטלותה והיעלמותה יוצר חלל ריק במוסד השלטון, שגורם בהכרח לתחילת התהוותה של מלכות שמים, מלכות ישראל.

ובלשון המהר״ל: "...לפיכך יושב עמהם במדינה שהרי כרוך וקשור בהעדר שלהם, שההעדר שלהם מביא לקבל מלכות אחרת. ותבין בזה דברים עליונים, והוא כי האומה הנזכרת מצד עצמה מחזרת את המלכות לבעליה, כי יש לזאת האומה ולזאת המלוכה אפיסה מן המלכות מאשר היא מלכות נפסדת מצד עצמה, ולא תהא אפיסה הזאת אפיסה מוחלטת אל לא דבר לגמרי, דהיינו שלא יהיה מלכות בעולם, כי אין הנהגת העולם חסר מלכות, ולפיכך גורם שתהיה אפיסה זאת אל מלכות שמים .. ומזה הטעם היה גדל משה רבנו עליו השלום בפלטין של המלך פרעה, כמו שהמשיח יתיב אפיתחא דרומי, כי לולא אותו ההעדר שיש בנמצא לא תחול צורה אחרת המקוימת אחר־כך".

כפרי הצומח בתוך קליפה

אמנם, לכאורה אין הדברים מחוורים די צורכם: הרי מלכות משיח ומלכות האומות אינן מאותו סוג כלל. בלשון המהר״ל: "מלכות ישראל היא מלכות נבדלת מן מלכות האומות". מדוע, אפוא, אומרים שמשיח מקבל את מלכותו מן האומות ומלכותו מותנית, כביכול, בביטול מלכותן?

הדבר יובן לאור משל מפרי, שבתחילת גידולו הוא מעורב בקליפה ובפסולת. זוהי הצורה שבה הוא צומח ומגיע לשלמותו, ורק אז הוא נפרד מן הקליפה, ומקבל את הגדרתו כפרי שראוי לאכילה. כך מלכות ישראל, למרות שהיא "פרי" טוב, בניגוד למלכות האומות שהיא כעין פסולת וקליפה, גדלה היא דווקא מתוך הקליפה הזו. רק בהגיעה לשיא שלמותה, כבר אין צורך בקליפה, והיא נפרדת ונושרת: מלכות האומות מתבטלת.

"...המשיח מתעלה ומתגדל בתוך מלכות האומה, כמו שיוצא הפרי מתוך הקליפה. וכך מלכות ישראל הוא נבדל ממלכות האומות, ומלכות האומות נחשב כמו קליפה אל מלכות ישראל. וכמו הפרי שהוא גדל בתוך הקליפה, כאשר הפרי על שלמותו אז הקליפה נופלת ונבדלת ממנו, מכל מקום תחילת גידול הפרי הוא תוך הקליפה, כך ישראל מלכות שלהם הוא מתעלה ומתגדל מתוך מלכות האומות. והיינו, שמכוח מציאות מלכות האומות ומדרגתם, מתעלה אל מדריגה יותר עליונה, וכאשר מלכות ישראל בשלמות, אז יסולק מלכות האומות כמו שמסולק הקליפה ונופל כאשר הפרי על שלמותו".

במקום אחר ("נצח ישראל" פרק כו) מביא המהר״ל את דברי המדרש (איכה רבה פ״א, נא) שמשיח נולד בבית ערב. גם כאן ההסבר הוא, שמשיח מקבל את המלכות מן האומה שהחזיקה בה קודם לכן, ולכן הוא גדל בתוכה.

ומדוע כאן נאמר "בית ערב", ואילו בגמרא מדובר על "פתח רומי"? שני מקורות אלו מקבילים לשתי השיטות מי המלכות האחרונה שתשלוט בעולם לפני ביאת המשיח, מלכות אדום שהיא רומי או ישמעאל שהיא ערב (ראה דברי המהר״ל בפרק כא שם), ובהתאם לכך: היכן יהיה משיח לפני התגלותו.

משיח עם אחיו בגלותם

זוהי שיטתו של המהר״ל מפראג, בהתבסס על דברי המדרש. לפי גישה זו נמצא, שישיבת משיח בחוץ־לארץ היא סמל לקבלת המלכות מאותה האומה, ומובן שלאו דווקא שהדבר כפשוטו (וכאמור, רש״י מסביר שמשיח יושב כנגד פתח רומי - בגן־עדן). ממקורות אחרים נראה שישיבתו של משיח בחו״ל היא כפשוטה, בתור אחד מבני ישראל שנמצאים בגלות.

כך נאמר בהושע (ב, ב): "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ". ומפרש הרד״ק: "ושמו להם ראש אחד - זהו מלך המשיח, וכן תרגם יונתן: וימנון להון רישא חד מדבית דוד. ועלו מן הארץ - מארץ גלותם יבואו לארצם". הרי מפורש, שמשיח נמצא בחוץ־לארץ עם אחיו, ומשם מביא אותם אל הארץ.

ובתרגום לשיר השירים (ח, א־ב), מפרש את הפסוק "מי יתנך כאח לי" כאמירה של בני ישראל למלך המשיח: "ובהוא זמנא יתגלי מלכא משיחא לכנשתא דישראל, ויימרון ליה בני־ישראל: אתא תהא עמנא לאח וניסק לירושלים״ [ = ובאותו הזמן יתגלה מלך המשיח לעם ישראל, ויאמרו לו בני־ישראל: בוא והיה עמנו לאח ונעלה (יחד) לירושלים]. הפסוק "אנהגך אביאך אל בית אמי" מפורש גם כן ברוח זו: "אדברינך מלכא משיחא ואעלנך לבית מקדשי" [=אנהגך, מלך המשיח, ואביאך לבית המקדש]. הווה אומר: משיח נמצא עם בני ישראל בגלות, והם מבקשים ממנו להביא אותם לירושלים ולבית־המקדש.

וטעם הדבר, שמשיח יושב בחוץ־לארץ ובגלות, מובן מדברי הרבי [קונטרס "בית רבנו שבבבל", ועוד] על־פי דברי הרמב״ם (הל׳ מלכים פי״א ה״ד) שלפני התגלותו המושלמת, המשיח יהיה מנהיג גדול, שמפיץ יהדות בקרב בני ישראל, ומחזיר אותם אל דרך התורה והמצווה. לפי זה מובן שמקומו הוא היכן שנמצאים רוב בני־ישראל, בחוץ־לארץ, שם מקרב הוא אותם ומעודד אותם, ומשם - הוא מביא את הגאולה בבוא העת ועולה עמם לארץ.

ופרט נוסף בעניין זה: במדרש (ילקוט שמעוני ישעיה רמז תצט) מתארים חז״ל את התגלות המשיח בדרך זו - "בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג בית־המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר, ענווים הגיע זמן גאולתכם". במבט שטחי, אין הדבר מובן: לאחר שבית־המקדש נבנה, ומלך המשיח עומד כבר על גגו... מה הצורך להכריז ש"הגיע זמן גאולתכם"?!

באחת משיחות קודשו (ש״פ חיי־שרה תנש״א), הסביר על כך הרבי, כי כוונת המדרש היא לתקופה שלפני הגאולה, והמובן של המושג "על גג בית־המקדש", הוא - מקום שבתו של משיח בחוץ־לארץ: כשם שגג בית המקדש לא נתקדש בקדושת המקדש עצמו (ראה פסחים פה, סע״ב), כך חוץ־לארץ לא נתקדשה בקדושת ארץ־ישראל. ומשם, ממקום הימצאו בגלות, מכריז משיח ואומר: "ענווים, הגיע זמן גאולתכם״!