שינויים

== פרשת עקב תורה אור ==  

== פרשת עקב, תורה אור ==  

ז. הנה ענין ענוה שייך לעולם הזה, אבל לעולם הבא 'נגד זקניו כבוד' (ישעיה כד, כג), וצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן (ברכות יז א), ולכל צדיק מדור לפי כבודו. 'ענוה' הוא 'ענו' 'ה', עולם הזה נברא ב'ה' ועולם הבא נברא ב'י' (מנחות כט ב). ועל זה יהיה הרמז (בראשית ג, טו) 'הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב', כי בעולם הזה שם 'עקב ענוה' שליטת הנחש, אבל לעולם הבא הנברא ביו"ד שהוא הראש מן 'יעקב', אז יתבטל הנחש. ובמסכת סוטה פרק המקנא (ה א) 'ואת דכא ושפל רוח' (ישעיה נז, טו), רב הונא ורב חסדא, חד אמר 'אתי דכא', וחד אמר 'אני את דכא'. ומסתברא כמאן דאמר 'אני את דכא', שהרי הקדוש ברוך הוא [הניח כל הרים וגבעות] והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה. עד כאן. ונראה לי, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. בעולם הזה אשכון את דכא, ולעולם הבא דכא אתי, כי עלה למרום. כמו בהר סיני מעיקרא ירד הקדוש ברוך הוא כו', ואחר כך אמר אל משה (שמות כד, יב) 'עלה אלי'. ומה שאמרו ומסתברא, היינו לענין מעשה, וקל להבין.

ז.  

 

הנה ענין ענוה שייך לעולם הזה, אבל לעולם הבא 'נגד זקניו כבוד' (ישעיה כד, כג), וצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן (ברכות יז א), ולכל צדיק מדור לפי כבודו. 'ענוה' הוא 'ענו' 'ה', עולם הזה נברא ב'ה' ועולם הבא נברא ב'י' (מנחות כט ב). ועל זה יהיה הרמז (בראשית ג, טו) 'הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב', כי בעולם הזה שם 'עקב ענוה' שליטת הנחש, אבל לעולם הבא הנברא ביו"ד שהוא הראש מן 'יעקב', אז יתבטל הנחש. ובמסכת סוטה פרק המקנא (ה א) 'ואת דכא ושפל רוח' (ישעיה נז, טו), רב הונא ורב חסדא, חד אמר 'אתי דכא', וחד אמר 'אני את דכא'. ומסתברא כמאן דאמר 'אני את דכא', שהרי הקדוש ברוך הוא [הניח כל הרים וגבעות] והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה. עד כאן. ונראה לי, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. בעולם הזה אשכון את דכא, ולעולם הבא דכא אתי, כי עלה למרום. כמו בהר סיני מעיקרא ירד הקדוש ברוך הוא כו', ואחר כך אמר אל משה (שמות כד, יב) 'עלה אלי'. ומה שאמרו ומסתברא, היינו לענין מעשה, וקל להבין.

אבל לעתיד 'ידו' שהוא סוד יו"ד 'אחזת בעקב'. וזהו סוד 'יעקב שלם' (בראשית לג, יח). ונקרא אז בשם 'ישראל', כי שם 'ישראל' כולו המורה על 'שרית עם אלהים' כו' (שם לב, כט) הוא לעולם הבא, שיהיו מחיצתן לפנים ממחיצת מלאכי השרת (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט), 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל' (במדבר כג, כג). וגם 'יעקב שלם', רצה לומר, כשתמלאהו אזי מילואו רומז על העתיד, דהיינו שם 'ישרון', שהוא הנעלם מאותיות יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת, ו"ד י"ן ו"ף י"ת עולה 'ישרון'. וזה סוד הרמז (ישעיה מ, ד) 'והיה העקב למישור'. והנעלם הוא סוד מה רב טוב הצפון. ואלו השלשה שמות מורים על שלשה הנזכרים לעיל (אות ו), שלמות הגוף, שלמות הממון, שלמות הנפש, 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' (דברים ו, ה). והנה לעתיד יהיה הנצחיות בגוף ונפש כהסכמת חכמי האמת (רמב"ן שער הגמול), כי הגוף נעשה בצלם אלהים, וכל אלו שני שלמות שני שמות 'ישרון' ו'ישראל', כי ישר 'עשה את האדם ישר' (קהלת ז, כט), 'כי ישרים דרכי ה'' (הושע יד, י), 'ישר יחזו פנימו' (תהלים יא, ז), ומכל שכן 'הרוח תשוב אל האלהים' (קהלת יב, ז). אבל שלמות הממון, 'אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו' (שמות כ, יט).  

אבל לעתיד 'ידו' שהוא סוד יו"ד 'אחזת בעקב'. וזהו סוד 'יעקב שלם' (בראשית לג, יח). ונקרא אז בשם 'ישראל', כי שם 'ישראל' כולו המורה על 'שרית עם אלהים' כו' (שם לב, כט) הוא לעולם הבא, שיהיו מחיצתן לפנים ממחיצת מלאכי השרת (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט), 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל' (במדבר כג, כג). וגם 'יעקב שלם', רצה לומר, כשתמלאהו אזי מילואו רומז על העתיד, דהיינו שם 'ישרון', שהוא הנעלם מאותיות יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת, ו"ד י"ן ו"ף י"ת עולה 'ישרון'. וזה סוד הרמז (ישעיה מ, ד) 'והיה העקב למישור'. והנעלם הוא סוד מה רב טוב הצפון. ואלו השלשה שמות מורים על שלשה הנזכרים לעיל (אות ו), שלמות הגוף, שלמות הממון, שלמות הנפש, 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' (דברים ו, ה). והנה לעתיד יהיה הנצחיות בגוף ונפש כהסכמת חכמי האמת (רמב"ן שער הגמול), כי הגוף נעשה בצלם אלהים, וכל אלו שני שלמות שני שמות 'ישרון' ו'ישראל', כי ישר 'עשה את האדם ישר' (קהלת ז, כט), 'כי ישרים דרכי ה'' (הושע יד, י), 'ישר יחזו פנימו' (תהלים יא, ז), ומכל שכן 'הרוח תשוב אל האלהים' (קהלת יב, ז). אבל שלמות הממון, 'אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו' (שמות כ, יט).  

ח. ועל זה רמז המזמור 'שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי' וגו' (תהלים קלא, א). אמר 'ה' לא גבה לבי', רצה לומר, בהתבונני בה' אז לא גבה לבי. והוא על דרך הרמז בכל מקום שאתה מוצא גדולתו כו' (מגילה לא א), דיש מפרשים דהוא אות 'ל' מגדל הפורח באויר, 'מגדל עז שם ה'' (משלי יח, י), כי 'ל' תמונת 'כ' ולמעלה תמונת 'ו', עולה כ"ו כמנין ידו"ד. ואות 'ו' ראשה כפוף, הרי במקום שאתה מוצא גדולתו דהיינו 'מגדל עז', שם ענותנותו. אי נמי, 'ידו"ד' רומז כשאני מבקש ה', אז לא יגבה לבי. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ה א) אמר הקדוש ברוך הוא ל[בעל] גאוה אין אני ואתה יכולין לדור בדירה אחת, שנאמר (תהלים קא, ה) 'גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל', אל תקרי 'אותו' אלא 'אתו'.

ח.  

 

ועל זה רמז המזמור 'שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי' וגו' (תהלים קלא, א). אמר 'ה' לא גבה לבי', רצה לומר, בהתבונני בה' אז לא גבה לבי. והוא על דרך הרמז בכל מקום שאתה מוצא גדולתו כו' (מגילה לא א), דיש מפרשים דהוא אות 'ל' מגדל הפורח באויר, 'מגדל עז שם ה'' (משלי יח, י), כי 'ל' תמונת 'כ' ולמעלה תמונת 'ו', עולה כ"ו כמנין ידו"ד. ואות 'ו' ראשה כפוף, הרי במקום שאתה מוצא גדולתו דהיינו 'מגדל עז', שם ענותנותו. אי נמי, 'ידו"ד' רומז כשאני מבקש ה', אז לא יגבה לבי. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ה א) אמר הקדוש ברוך הוא ל[בעל] גאוה אין אני ואתה יכולין לדור בדירה אחת, שנאמר (תהלים קא, ה) 'גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל', אל תקרי 'אותו' אלא 'אתו'.

'לא גבה לבי' כו' (שם קלא, א) נגד שלשה הנזכרים לעיל (אות ו - ז). 'לא גבה לבי' בחינת 'בכל לבבך' (דברים ו, ה) שלמות הגוף. 'ולא רמו עיני' בחינת שלמות הממון, להיפך מעין לא תשבע (קהלת ד, ח) ונותן עיניו בממון אחר, על כן אמרו בעלי המוסר במוסרם, בממון תן עיניך למטה, ובמעלה תן עיניך למעלה. 'ולא הלכתי' וגו', ההולכים בתורת ה' בגדולות ובנפלאות, זה אמור לענין ההשגה במופלא ממך אל תדרוש כו' (חגיגה יג א). 'אם לא שויתי' וגו' (תהלים קלא, ב), רצה לומר, לא התפעל להדר אחר מעלות, ואם הגיעו לו מעלות מאת ה' לא התגאה. הן בלימודו, שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צג ב) 'וה' עמו' (שמואל - א טז, יח), שהלכה כמותו בכל מקום. היה 'כגמל עלי אמו' (תהלים שם), 'אל תטש תורת אמך' (משלי א, ח; ו, כ), והיה אומר כי צריך לינק מרבו כדאיתא בפרק קמא דברכות (ד א) שאמר למפיבושת, רבי יפה דנתי יפה זכיתי כו'. גם לענין גבורה, שנאמר (תהלים יח, לה) 'קשת נחושה זרועתי' 'גם את הארי גם (את) הדוב' וגו' (שמואל - א יז, לו), החזיק עצמו כגמול כקטן, 'ודוד הוא הקטן' (שם שם, יד), ונתן הגבורה להשם יתברך. ('גמל' ראשי תיבות גוף ממון לימוד). וכן בענין הממון הרב, אמר (דברי הימים - א כב, יד) (ואני) ['והנה] בעניי', החזיק עצמו כקטן שאין לו זכיה, כי ידע והאמין 'לה' הארץ ומלואה' ואינו שלו רק ברצון השם יתברך.  

'לא גבה לבי' כו' (שם קלא, א) נגד שלשה הנזכרים לעיל (אות ו - ז). 'לא גבה לבי' בחינת 'בכל לבבך' (דברים ו, ה) שלמות הגוף. 'ולא רמו עיני' בחינת שלמות הממון, להיפך מעין לא תשבע (קהלת ד, ח) ונותן עיניו בממון אחר, על כן אמרו בעלי המוסר במוסרם, בממון תן עיניך למטה, ובמעלה תן עיניך למעלה. 'ולא הלכתי' וגו', ההולכים בתורת ה' בגדולות ובנפלאות, זה אמור לענין ההשגה במופלא ממך אל תדרוש כו' (חגיגה יג א). 'אם לא שויתי' וגו' (תהלים קלא, ב), רצה לומר, לא התפעל להדר אחר מעלות, ואם הגיעו לו מעלות מאת ה' לא התגאה. הן בלימודו, שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צג ב) 'וה' עמו' (שמואל - א טז, יח), שהלכה כמותו בכל מקום. היה 'כגמל עלי אמו' (תהלים שם), 'אל תטש תורת אמך' (משלי א, ח; ו, כ), והיה אומר כי צריך לינק מרבו כדאיתא בפרק קמא דברכות (ד א) שאמר למפיבושת, רבי יפה דנתי יפה זכיתי כו'. גם לענין גבורה, שנאמר (תהלים יח, לה) 'קשת נחושה זרועתי' 'גם את הארי גם (את) הדוב' וגו' (שמואל - א יז, לו), החזיק עצמו כגמול כקטן, 'ודוד הוא הקטן' (שם שם, יד), ונתן הגבורה להשם יתברך. ('גמל' ראשי תיבות גוף ממון לימוד). וכן בענין הממון הרב, אמר (דברי הימים - א כב, יד) (ואני) ['והנה] בעניי', החזיק עצמו כקטן שאין לו זכיה, כי ידע והאמין 'לה' הארץ ומלואה' ואינו שלו רק ברצון השם יתברך.  

ט. אי נמי הכי פירושא דקרא, דוד התנצל עצמו על מה שהתפאר במדת ענוה שבו ש'לא גבה לבי' וגו', הלא זה ההתפארות בעצמו הוא גאוה. על זה אמר 'אם לא שויתי'. ויתורץ על פי כלל גדול האמור בחובת הלבבות בשער יחוד המעשה (פרק ה') וזה לשונו: וכבר אמרו על אחד מן החסידים שאמר לחבירו, הנשתוית. אמר לו, באיזה ענין. אמר לו נשתוה בעיניך השבח והגנות. אמר לו, לא. אמר לו, אם כן עדיין לא הגעת למעלת הענוה, השתדל אולי תגיע אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות, עכ"ל. ועל זה פירשו (ראשית חכמה, שער הענוה פ"ג אות לט) מה שאנו מתפללין (תפלת אלהי נצור, שמונה עשרה) 'ולמקללי נפשי תדום'. וקשה, 'ולמקללי אדום' הוה ליה למימר ומאי 'נפשי', וכן אחר כך חזר ואמר 'ונפשי כעפר' כו'. אלא הכונה להשמיענו שיהיה השפלות מוטבע בנפש, באופן שהנפש תהיה בדוממתה, כי (בכך) [כבר] אפשר שלא ישיב על חרפתו וישאר לו השנאה שמורה בלבו, כענין (בראשית כז, מא) 'וישטם עשו את יעקב [וגו'] ויאמר' וגו'. ואמר הכתוב (משלי טז, ה) 'תועבת ה' כל גבה לב', אפילו שתהיה הגאוה בלב ולא הוציאו בפיו, לכן אמר 'נפשי תדום', שהנפש מצד עצמה תדום. ונלמד מהעפר, שכל זמן שהוא גס לא יועיל למלאכה כל שכן לעשות ממנה כלי, וכל יותר שהוא שחוק הוא יותר טוב. וכן היה מדת דוד, שהיה הכל שוה בעיניו השבח והגנות, על כן לא איכפת מידי במה שסיפר מדתו להתלמד ממנו, מאחר שלא היה שום רושם התפעלות בלבו, וזהו סוד שאמר 'אם לא שויתי', רצה לומר היתה בו מדת הנשתוית.  

ט.  

 

אי נמי הכי פירושא דקרא, דוד התנצל עצמו על מה שהתפאר במדת ענוה שבו ש'לא גבה לבי' וגו', הלא זה ההתפארות בעצמו הוא גאוה. על זה אמר 'אם לא שויתי'. ויתורץ על פי כלל גדול האמור בחובת הלבבות בשער יחוד המעשה (פרק ה') וזה לשונו: וכבר אמרו על אחד מן החסידים שאמר לחבירו, הנשתוית. אמר לו, באיזה ענין. אמר לו נשתוה בעיניך השבח והגנות. אמר לו, לא. אמר לו, אם כן עדיין לא הגעת למעלת הענוה, השתדל אולי תגיע אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות, עכ"ל. ועל זה פירשו (ראשית חכמה, שער הענוה פ"ג אות לט) מה שאנו מתפללין (תפלת אלהי נצור, שמונה עשרה) 'ולמקללי נפשי תדום'. וקשה, 'ולמקללי אדום' הוה ליה למימר ומאי 'נפשי', וכן אחר כך חזר ואמר 'ונפשי כעפר' כו'. אלא הכונה להשמיענו שיהיה השפלות מוטבע בנפש, באופן שהנפש תהיה בדוממתה, כי (בכך) [כבר] אפשר שלא ישיב על חרפתו וישאר לו השנאה שמורה בלבו, כענין (בראשית כז, מא) 'וישטם עשו את יעקב [וגו'] ויאמר' וגו'. ואמר הכתוב (משלי טז, ה) 'תועבת ה' כל גבה לב', אפילו שתהיה הגאוה בלב ולא הוציאו בפיו, לכן אמר 'נפשי תדום', שהנפש מצד עצמה תדום. ונלמד מהעפר, שכל זמן שהוא גס לא יועיל למלאכה כל שכן לעשות ממנה כלי, וכל יותר שהוא שחוק הוא יותר טוב. וכן היה מדת דוד, שהיה הכל שוה בעיניו השבח והגנות, על כן לא איכפת מידי במה שסיפר מדתו להתלמד ממנו, מאחר שלא היה שום רושם התפעלות בלבו, וזהו סוד שאמר 'אם לא שויתי', רצה לומר היתה בו מדת הנשתוית.

 

 

 

 

ב. כתבתי בכמה מקומות (ח"א, תולדות אדם, אות ריג - ריד, רמג), ענין האדם שהוא תכלית הבריאה, ונעשה בצלם אלהים ובדמותו. וכמו שנברא ד"ו פרצופין הוא ואשתו (ברכות סא א) על שם כי שוים הם, כן גופו ונשמתו יחדיו היו תמים קדושים לאלהיהם. אחר כך נלקחה אשתו ממנו כדי שתהיה לו עזר כנגדו, ואז היו מתייחדים ממש והיו לבשר אחד, ואז נעשה האדם בשלמות דמות עליון. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר, אות קע"ב) איתא, שבעה צורות קדושות יש לו להקדוש ברוך הוא, וכולן כנגדן באדם, שנאמר (בראשית ט, ו) 'כי בצלם אלהים עשה את האדם', 'זכר ונקבה ברא אתם' (שם א, כז). ואלו הן: שוק ימין ושמאל, יד ימין ושמאל, גוף וברית וראש, (הן) [הרי] שש, ואת אמרת שבע, הוי באשתו, דכתיב (שם ב, כד) 'והיו לבשר אחד'. עד כאן. כי שתי זרועות משל ל'חסד' ו'גבורה', שתי שוקיים משל ל'נצח' ו'הוד', אבר המוליד משל ל'יסוד' שהוא הברית הקולט הזרע הנמשך מכל האברים ומריק בלויה שלו, ובה האדם שלם. 'ודבק באשתו' נגד 'מלכות', 'והיו לבשר אחד', וכתיב (שם ה, ב) 'ויברך אתם ויקרא את שמם אדם'. הרי אדם נעשה שלם עם חוה אשתו. ואז נשמתו היתה מלובשת במלבושי כבוד, כי עצם האדם הוא הפנימיי, והגוף הוא הלבוש, ולבושו היה כתלג חיור, כתנות אור באל"ף, והיו למאורות נשמתו וגופו. ובזה נשלם האדם בשלש שלמיות הכוללות כל שלמותיו, הנרמזים בתיבת 'מגן' ראשי תיבות ממון גוף נשמה, דהיינו מה שהזכירו בשופריה דיעקב שהוא מעין שופריה דאדם הראשון (בבא - מציעא פד א), 'ויבא יעקב שלם' (בראשית לג, יח). ואמרו רבותינו ז"ל (שבת לג ב) שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, ואור התורה היא אור הנשמה. כן האדם כשהיה שלם לא היה חסר שום דבר, ולא היה צריך לשום דבר, כי מקומו היה גן עדן ומאכלו מעצי הגן. ולא היה לו צורך לשום עסק רק לעסוק בעבודה אלהיית, כי לזה הושם בגן עדן 'לעבדה ולשמרה' (בראשית ב, טו), ואמרו רבותינו ז"ל (זהר ח"א דף כ"ז ע"א) 'לעבדה' זהו מצות עשה, 'ולשמרה' מצות לא תעשה. והיה מקיים תרי"ג מצות ברוחניותם, כמו שכתב הפרד"ס בשער הנשמה (שער ל"א), והארכתי במקום אחר (ח"א, תולדות אדם, אות רמג). אבל האדם 'ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמה', קלקל בעצת הנחש הקדמוני, והוסר העדי מעליו, ונתלבש בעור ובשר ונעשה גופו חומריי, כתנות עור בעי"ן. ומאז גוף יוצא חלציו לדורות הנבנים מהטפה היא טפה סרוחה, כי נעשו הטפות מים עכורים וסרוחים, מצד זוהמת הנחש שבא על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמו א). ולאחר שנתטמא בחטא ההוא, נשתלח הטמא מחוץ למחנה שכינה שהוא הגן עדן, ואז כמה יגיעות צריך להיות יגע להמציא לחם לאכול ובגד ללבוש (ברכות נח א), ויגיע כפו כי תאכל, וכן כתיב (בראשית ג, יט) 'בזעת אפיך תאכל לחם'. וצרכי בני אדם הם מרובים, והאדם הנעשה במטבע, עתה הוא רודף אחר המטבע שהוא הממון, שעל ידו ממלא חסרונו.

י. ובזה מתורץ קושיא אחת בסוף סוטה (מט ב), דתנו רבנן משמת רבי אליעזר כו', עד... משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני ענוה דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן בר יצחק [לתנא] לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא. וקשה, הלא זה הדיבור בעצמו היה גאוה. אלא כדפרישית, היה בם בחינת נשתוות ולא עשה רושם. ועשו כן ללמוד מהם, שלא יאמרו העולם שכבר אי אפשר להיותן כן ויתייאשו. וכן הענין ברב נחמן כי היה עניו גדול, כדאיתא בפרק קמא דסוטה (ה א) אמר רבא, בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה, אמר רב נחמן בר יצחק, לא מינה ולא מקצתה כו'. והמאמר שדיבר פה היה להתלמד להיות יראת חטא. והענין של יראת חטא הוא כמו שכתב בחובת הלבבות (שער התשובה פרק ה') חסיד אחד היה פורש משבעים שערים היתר בשביל שער איסור אחד. 'יחל ישראל' וגו' (תהלים קלא, ג), רצה לומר, יהיה גבהות שלנו לעתיד לעולם הבא כשיקוים שם 'ישראל' כמו שכתבתי לעיל (אות ז).  

נמצא אדם שהיה קרוב אל השלמות נתרחק, ואף ששלמות הנפש דהיינו הנשמה נשאר בקדושתה, כי הנשמה טהורה היא, מכל מקום אלו השתים, דהיינו שלמות הגוף ושלמות הממון נחסרו ממנו. וכשבחר בנו ה' מכל העמים, ו'חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו' (דברים לב, ט), וישראל נקראים אדם (יבמות סא א), נתן לו תורתו התמימה בתרי"ג מצות שנתגשמו כמות שהן נוהגות עתה, ובקיום מצותיה אנו מתחננים בשנים אלה לזככם ולטהרם, דהיינו 'קדושת הגוף' ו'קדושת דמים'. ואז נעשה טהור מהטמא כשיזדכך, וכמו שהושם בגן עדן 'לעבדה ולשמרה' ברוחניות כדלעיל, כן עתה הוציאנו ברוך הוא, מבית עבדים שנהיה לו עבדים, כמו שנאמר (ויקרא כה, נה) 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם', ובזה מוסיפין כח וגבורה בנשמה. ולעתיד נחזור ונהיה כאדם קודם החטא, כתנות אור באל"ף, 'וחי בהם' חיות נצחי ולא מיתה. ויהיה הנצחיות בשלמות גוף ונפש עולמית, נהנה וניזון מהשכינה כהסכמת חכמי האמת כמו שכתב הרמב"ן (שער הגמול), ולא כהרמב"ם (הלכות תשובה פ"ח ה"ב) שסבירא ליה הנצחיות היא לנשמה לבד. וזה ההזדככות הוא על ידי המצות התלויות בגוף והתלויות בממון, אשר כמעט כל המצות המוזכרות בפרשה זו הם בגוף ובממון, וכולם רומזים להענין הנזכר לעיל.  

== תולדות אדם בית ישראל (תליתאה) ==  

== תולדות אדם בית ישראל (תליתאה) ==  

ובפרק קמא דברכות (ו ב), מאי 'כי זה כל האדם' (שם), אמר רבי אלעזר, אמר הקדוש ברוך הוא כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר, שקול זה כנגד כל העולם. רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, עד כאן. אלה החכמים רומזים על ענין בריאת הקליפות. רבי אלעזר אמר על דרך שכתב רבינו תם, בספר הישר, בשער הראשון: העולם לא נברא רק עבור חסידים ועובדי השם, ולא בעבור הרשעים, ועליהם היתה כוונת הבריאה, אך נבראו הרשעים בטבע הבריאה, כטבע הקליפה לפרי, וכאשר כוונת הזורע להצמיח החטה לבדה, אבל כח הצמח יוציא עם החטה באשה, ועם השושנה מיני קוצים, כך כוונת הבורא לברוא חסידים, וכח הבריאה יוציא עם החסידים - הרשעים, (עכ"ד). ורבי אבא בר כהנא מוסיף, שאף יש תועלת בבריאותם, והוא כמו שכתב הזהר (ח"א דף כ"ג ע"א; ח"ב דף קס"ג ע"א), בענין תועלת בריאת יצר הרע, הוא להביא את האדם לתכלית האמיתי, דהיינו, אם יכבוש את יצרו, אז לפום צערא אגרא. ועיין בפרדס בשער התמורות (שער כ"ה פ"ג) הביאו באורך. ואז גם מלאך רע יענה אמן, כי גם היצר הרע עושה כן לכבוד בוראו, שיהיה האדם מנוסה, ויעמוד בנסיון. וכשהוא כן, אז האדם שקול נגד כל העולם, ומכריע את כולם. רבי שמעון אומר לא נברא אלא לצוות לזה, רצונו לומר, הוא הדבר אשר דברתי למעלה (מאות רכז והלאה), שיהיו הם משרתים נכנעים לו.

ובפרק קמא דברכות (ו ב), מאי 'כי זה כל האדם' (שם), אמר רבי אלעזר, אמר הקדוש ברוך הוא כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר, שקול זה כנגד כל העולם. רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, עד כאן. אלה החכמים רומזים על ענין בריאת הקליפות. רבי אלעזר אמר על דרך שכתב רבינו תם, בספר הישר, בשער הראשון: העולם לא נברא רק עבור חסידים ועובדי השם, ולא בעבור הרשעים, ועליהם היתה כוונת הבריאה, אך נבראו הרשעים בטבע הבריאה, כטבע הקליפה לפרי, וכאשר כוונת הזורע להצמיח החטה לבדה, אבל כח הצמח יוציא עם החטה באשה, ועם השושנה מיני קוצים, כך כוונת הבורא לברוא חסידים, וכח הבריאה יוציא עם החסידים - הרשעים, (עכ"ד). ורבי אבא בר כהנא מוסיף, שאף יש תועלת בבריאותם, והוא כמו שכתב הזהר (ח"א דף כ"ג ע"א; ח"ב דף קס"ג ע"א), בענין תועלת בריאת יצר הרע, הוא להביא את האדם לתכלית האמיתי, דהיינו, אם יכבוש את יצרו, אז לפום צערא אגרא. ועיין בפרדס בשער התמורות (שער כ"ה פ"ג) הביאו באורך. ואז גם מלאך רע יענה אמן, כי גם היצר הרע עושה כן לכבוד בוראו, שיהיה האדם מנוסה, ויעמוד בנסיון. וכשהוא כן, אז האדם שקול נגד כל העולם, ומכריע את כולם. רבי שמעון אומר לא נברא אלא לצוות לזה, רצונו לומר, הוא הדבר אשר דברתי למעלה (מאות רכז והלאה), שיהיו הם משרתים נכנעים לו.

ומזה נתבאר ברייתא דרבי שמעון בן מנסיא (סנהדרין נט ב, הנ"ל אות רכח) חבל על שמש גדול שאבד כו'. ויש רמז גדול בענין סנדלפון, כי משכן הקליפות הם סביב לעולם, מטטרון, 'סביב רשעים יתהלכון' (תהלים יב, ט), דהיינו בעולם עשיה, אשר שרשו סנדלפון, כנודע, כי ידו"ד עולם האצילות, אכתריא"ל עולם דבריאה, ממטרו"ן עולם דיצירה, סנדלפו"ן עולם דעשיה, והוא קדוש. אמנם שם משכן הקליפות גם כן, ואלו היו הקליפות בסוד שומר, כמו שיהיו לעתיד שיטהרו.  

ומזה נתבאר ברייתא דרבי שמעון בן מנסיא (סנהדרין נט ב, הנ"ל אות רכח) חבל על שמש גדול שאבד כו'. ויש רמז גדול בענין סנדלפון, כי משכן הקליפות הם סביב לעולם, מטטרון, 'סביב רשעים יתהלכון' (תהלים יב, ט), דהיינו בעולם עשיה, אשר שרשו סנדלפון, כנודע, כי ידו"ד עולם האצילות, אכתריא"ל עולם דבריאה, ממטרו"ן עולם דיצירה, סנדלפו"ן עולם דעשיה, והוא קדוש. אמנם שם משכן הקליפות גם כן, ואלו היו הקליפות בסוד שומר, כמו שיהיו לעתיד שיטהרו.  

===רס. ===

===רס. ===

וכגון דא צריך אני להודיע, כי אף שאמרנו כשיבא משיח צדקנו יוחזר העולם לתקונו ויהיה נצחי, מכל מקום מדרגות יהיו בנצחיות מעילוי לעילוי, בסוד 'שית אלפין שנין הוה עלמא וחד חרוב' (ראש השנה לא א), ואמרו רבותינו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין צז א) כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה. ונודע מה שכתבו המקובלים בסוד שמיטות ויובל שבע שמיטות ואחר כך היובל סוד בינ"ה. והוא מה שרמז הזוהר (זהר ח"ג דף קל"ו ע"א בשינוי לשון), חמשין שנין דיובלא - חמשין אלף דרין דזמין קודשא בריך הוא לאתבא רוחיה ליה כו', אמנם בכל אחת מהשמיטות תהיה תוספת טובה מאשר היה לפניה.  

וכגון דא צריך אני להודיע, כי אף שאמרנו כשיבא משיח צדקנו יוחזר העולם לתקונו ויהיה נצחי, מכל מקום מדרגות יהיו בנצחיות מעילוי לעילוי, בסוד 'שית אלפין שנין הוה עלמא וחד חרוב' (ראש השנה לא א), ואמרו רבותינו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין צז א) כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה. ונודע מה שכתבו המקובלים בסוד* שמיטות ויובל שבע שמיטות ואחר כך היובל סוד בינ"ה. והוא מה שרמז הזוהר (זהר ח"ג דף קל"ו ע"א בשינוי לשון), חמשין שנין דיובלא - חמשין אלף דרין דזמין קודשא בריך הוא לאתבא רוחיה ליה כו', אמנם בכל אחת מהשמיטות תהיה תוספת טובה מאשר היה לפניה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והנה לפי זאת הכוונה, באלף הששי יבוא משיח אחר כלות הנשמות מהגוף, ויחיו המתים, ובאלף השביעי תפסק השפעת הנשמות, ואין נשמות חדשות בעולם, כל האלף ההוא, כי תתעלה מדת השבת לקבל נשמות טהורות חדשות, ולאחר קבלתה תשפיעם למטה בטהרה ובקדושה, וכל אלו יהיו בכלל ימי המשיח, עד גמול העולם הבא שהוא היובל, ועל שנת היובל רמז הכתוב (תהלים כד, א) 'לה' הארץ ומלואה', בשוב העליונה ליסודם, 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' (ישעיה ב, יא). זהו שכתוב (שם מ, ח) 'יבש חציר נבל ציץ' לשבעת אלפים, 'ודבר אלהינו יקום לעולם' (שם), לעולמו של יובל. ולפי הדעת הזה, לא יהיו שבעה היקפים, כי אם השמיטה הראשונה תצטרך לטעם שאמרנו, עד כאן לשון הרב החייט. ומה שכתב הרב החייט, 'ולפי הדעת הזה לא יהיו שבעה היקפים', דבר זה אין לעלות במחשבה להאמין, כי כבר בטל ברוב דברי חכמי האמת, ובראשם הזוהר, שמפורסם מדבריהם יסוד שבעה הקיפים.

===רסא. ===

===רסא. ===