של"ה

פרשת עקב, תורה אור

ז.

הנה ענין ענוה שייך לעולם הזה, אבל לעולם הבא 'נגד זקניו כבוד' (ישעיה כד, כג), וצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן (ברכות יז א), ולכל צדיק מדור לפי כבודו. 'ענוה' הוא 'ענו' 'ה', עולם הזה נברא ב'ה' ועולם הבא נברא ב'י' (מנחות כט ב). ועל זה יהיה הרמז (בראשית ג, טו) 'הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב', כי בעולם הזה שם 'עקב ענוה' שליטת הנחש, אבל לעולם הבא הנברא ביו"ד שהוא הראש מן 'יעקב', אז יתבטל הנחש. ובמסכת סוטה פרק המקנא (ה א) 'ואת דכא ושפל רוח' (ישעיה נז, טו), רב הונא ורב חסדא, חד אמר 'אתי דכא', וחד אמר 'אני את דכא'. ומסתברא כמאן דאמר 'אני את דכא', שהרי הקדוש ברוך הוא [הניח כל הרים וגבעות] והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה. עד כאן. ונראה לי, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. בעולם הזה אשכון את דכא, ולעולם הבא דכא אתי, כי עלה למרום. כמו בהר סיני מעיקרא ירד הקדוש ברוך הוא כו', ואחר כך אמר אל משה (שמות כד, יב) 'עלה אלי'. ומה שאמרו ומסתברא, היינו לענין מעשה, וקל להבין.

אבל לעתיד 'ידו' שהוא סוד יו"ד 'אחזת בעקב'. וזהו סוד 'יעקב שלם' (בראשית לג, יח). ונקרא אז בשם 'ישראל', כי שם 'ישראל' כולו המורה על 'שרית עם אלהים' כו' (שם לב, כט) הוא לעולם הבא, שיהיו מחיצתן לפנים ממחיצת מלאכי השרת (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט), 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל' (במדבר כג, כג). וגם 'יעקב שלם', רצה לומר, כשתמלאהו אזי מילואו רומז על העתיד, דהיינו שם 'ישרון', שהוא הנעלם מאותיות יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת, ו"ד י"ן ו"ף י"ת עולה 'ישרון'. וזה סוד הרמז (ישעיה מ, ד) 'והיה העקב למישור'. והנעלם הוא סוד מה רב טוב הצפון. ואלו השלשה שמות מורים על שלשה הנזכרים לעיל (אות ו), שלמות הגוף, שלמות הממון, שלמות הנפש, 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' (דברים ו, ה). והנה לעתיד יהיה הנצחיות בגוף ונפש כהסכמת חכמי האמת (רמב"ן שער הגמול), כי הגוף נעשה בצלם אלהים, וכל אלו שני שלמות שני שמות 'ישרון' ו'ישראל', כי ישר 'עשה את האדם ישר' (קהלת ז, כט), 'כי ישרים דרכי ה (הושע יד, י), 'ישר יחזו פנימו' (תהלים יא, ז), ומכל שכן 'הרוח תשוב אל האלהים' (קהלת יב, ז). אבל שלמות הממון, 'אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו' (שמות כ, יט).

ח.

ועל זה רמז המזמור 'שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי' וגו' (תהלים קלא, א). אמר 'ה' לא גבה לבי', רצה לומר, בהתבונני בה' אז לא גבה לבי. והוא על דרך הרמז בכל מקום שאתה מוצא גדולתו כו' (מגילה לא א), דיש מפרשים דהוא אות 'ל' מגדל הפורח באויר, 'מגדל עז שם ה (משלי יח, י), כי 'ל' תמונת 'כ' ולמעלה תמונת 'ו', עולה כ"ו כמנין ידו"ד. ואות 'ו' ראשה כפוף, הרי במקום שאתה מוצא גדולתו דהיינו 'מגדל עז', שם ענותנותו. אי נמי, 'ידו"ד' רומז כשאני מבקש ה', אז לא יגבה לבי. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ה א) אמר הקדוש ברוך הוא ל[בעל] גאוה אין אני ואתה יכולין לדור בדירה אחת, שנאמר (תהלים קא, ה) 'גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל', אל תקרי 'אותו' אלא 'אתו'. 'לא גבה לבי' כו' (שם קלא, א) נגד שלשה הנזכרים לעיל (אות ו - ז). 'לא גבה לבי' בחינת 'בכל לבבך' (דברים ו, ה) שלמות הגוף. 'ולא רמו עיני' בחינת שלמות הממון, להיפך מעין לא תשבע (קהלת ד, ח) ונותן עיניו בממון אחר, על כן אמרו בעלי המוסר במוסרם, בממון תן עיניך למטה, ובמעלה תן עיניך למעלה. 'ולא הלכתי' וגו', ההולכים בתורת ה' בגדולות ובנפלאות, זה אמור לענין ההשגה במופלא ממך אל תדרוש כו' (חגיגה יג א). 'אם לא שויתי' וגו' (תהלים קלא, ב), רצה לומר, לא התפעל להדר אחר מעלות, ואם הגיעו לו מעלות מאת ה' לא התגאה. הן בלימודו, שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צג ב) 'וה' עמו' (שמואל - א טז, יח), שהלכה כמותו בכל מקום. היה 'כגמל עלי אמו' (תהלים שם), 'אל תטש תורת אמך' (משלי א, ח; ו, כ), והיה אומר כי צריך לינק מרבו כדאיתא בפרק קמא דברכות (ד א) שאמר למפיבושת, רבי יפה דנתי יפה זכיתי כו'. גם לענין גבורה, שנאמר (תהלים יח, לה) 'קשת נחושה זרועתי' 'גם את הארי גם (את) הדוב' וגו' (שמואל - א יז, לו), החזיק עצמו כגמול כקטן, 'ודוד הוא הקטן' (שם שם, יד), ונתן הגבורה להשם יתברך. ('גמל' ראשי תיבות גוף ממון לימוד). וכן בענין הממון הרב, אמר (דברי הימים - א כב, יד) (ואני) ['והנה] בעניי', החזיק עצמו כקטן שאין לו זכיה, כי ידע והאמין 'לה' הארץ ומלואה' ואינו שלו רק ברצון השם יתברך.

ט.

אי נמי הכי פירושא דקרא, דוד התנצל עצמו על מה שהתפאר במדת ענוה שבו ש'לא גבה לבי' וגו', הלא זה ההתפארות בעצמו הוא גאוה. על זה אמר 'אם לא שויתי'. ויתורץ על פי כלל גדול האמור בחובת הלבבות בשער יחוד המעשה (פרק ה') וזה לשונו: וכבר אמרו על אחד מן החסידים שאמר לחבירו, הנשתוית. אמר לו, באיזה ענין. אמר לו נשתוה בעיניך השבח והגנות. אמר לו, לא. אמר לו, אם כן עדיין לא הגעת למעלת הענוה, השתדל אולי תגיע אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות, עכ"ל. ועל זה פירשו (ראשית חכמה, שער הענוה פ"ג אות לט) מה שאנו מתפללין (תפלת אלהי נצור, שמונה עשרה) 'ולמקללי נפשי תדום'. וקשה, 'ולמקללי אדום' הוה ליה למימר ומאי 'נפשי', וכן אחר כך חזר ואמר 'ונפשי כעפר' כו'. אלא הכונה להשמיענו שיהיה השפלות מוטבע בנפש, באופן שהנפש תהיה בדוממתה, כי (בכך) [כבר] אפשר שלא ישיב על חרפתו וישאר לו השנאה שמורה בלבו, כענין (בראשית כז, מא) 'וישטם עשו את יעקב [וגו'] ויאמר' וגו'. ואמר הכתוב (משלי טז, ה) 'תועבת ה' כל גבה לב', אפילו שתהיה הגאוה בלב ולא הוציאו בפיו, לכן אמר 'נפשי תדום', שהנפש מצד עצמה תדום. ונלמד מהעפר, שכל זמן שהוא גס לא יועיל למלאכה כל שכן לעשות ממנה כלי, וכל יותר שהוא שחוק הוא יותר טוב. וכן היה מדת דוד, שהיה הכל שוה בעיניו השבח והגנות, על כן לא איכפת מידי במה שסיפר מדתו להתלמד ממנו, מאחר שלא היה שום רושם התפעלות בלבו, וזהו סוד שאמר 'אם לא שויתי', רצה לומר היתה בו מדת הנשתוית.

י.

ובזה מתורץ קושיא אחת בסוף סוטה (מט ב), דתנו רבנן משמת רבי אליעזר כו', עד... משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני ענוה דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן בר יצחק [לתנא] לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא. וקשה, הלא זה הדיבור בעצמו היה גאוה. אלא כדפרישית, היה בם בחינת נשתוות ולא עשה רושם. ועשו כן ללמוד מהם, שלא יאמרו העולם שכבר אי אפשר להיותן כן ויתייאשו. וכן הענין ברב נחמן כי היה עניו גדול, כדאיתא בפרק קמא דסוטה (ה א) אמר רבא, בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה, אמר רב נחמן בר יצחק, לא מינה ולא מקצתה כו'. והמאמר שדיבר פה היה להתלמד להיות יראת חטא. והענין של יראת חטא הוא כמו שכתב בחובת הלבבות (שער התשובה פרק ה') חסיד אחד היה פורש משבעים שערים היתר בשביל שער איסור אחד. 'יחל ישראל' וגו' (תהלים קלא, ג), רצה לומר, יהיה גבהות שלנו לעתיד לעולם הבא כשיקוים שם 'ישראל' כמו שכתבתי לעיל (אות ז).

כי תצא, תורה אור

ב. כתבתי בכמה מקומות (ח"א, תולדות אדם, אות ריג - ריד, רמג), ענין האדם שהוא תכלית הבריאה, ונעשה בצלם אלהים ובדמותו. וכמו שנברא ד"ו פרצופין הוא ואשתו (ברכות סא א) על שם כי שוים הם, כן גופו ונשמתו יחדיו היו תמים קדושים לאלהיהם. אחר כך נלקחה אשתו ממנו כדי שתהיה לו עזר כנגדו, ואז היו מתייחדים ממש והיו לבשר אחד, ואז נעשה האדם בשלמות דמות עליון. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר, אות קע"ב) איתא, שבעה צורות קדושות יש לו להקדוש ברוך הוא, וכולן כנגדן באדם, שנאמר (בראשית ט, ו) 'כי בצלם אלהים עשה את האדם', 'זכר ונקבה ברא אתם' (שם א, כז). ואלו הן: שוק ימין ושמאל, יד ימין ושמאל, גוף וברית וראש, (הן) [הרי] שש, ואת אמרת שבע, הוי באשתו, דכתיב (שם ב, כד) 'והיו לבשר אחד'. עד כאן. כי שתי זרועות משל ל'חסד' ו'גבורה', שתי שוקיים משל ל'נצח' ו'הוד', אבר המוליד משל ל'יסוד' שהוא הברית הקולט הזרע הנמשך מכל האברים ומריק בלויה שלו, ובה האדם שלם. 'ודבק באשתו' נגד 'מלכות', 'והיו לבשר אחד', וכתיב (שם ה, ב) 'ויברך אתם ויקרא את שמם אדם'. הרי אדם נעשה שלם עם חוה אשתו. ואז נשמתו היתה מלובשת במלבושי כבוד, כי עצם האדם הוא הפנימיי, והגוף הוא הלבוש, ולבושו היה כתלג חיור, כתנות אור באל"ף, והיו למאורות נשמתו וגופו. ובזה נשלם האדם בשלש שלמיות הכוללות כל שלמותיו, הנרמזים בתיבת 'מגן' ראשי תיבות ממון גוף נשמה, דהיינו מה שהזכירו בשופריה דיעקב שהוא מעין שופריה דאדם הראשון (בבא - מציעא פד א), 'ויבא יעקב שלם' (בראשית לג, יח). ואמרו רבותינו ז"ל (שבת לג ב) שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, ואור התורה היא אור הנשמה. כן האדם כשהיה שלם לא היה חסר שום דבר, ולא היה צריך לשום דבר, כי מקומו היה גן עדן ומאכלו מעצי הגן. ולא היה לו צורך לשום עסק רק לעסוק בעבודה אלהיית, כי לזה הושם בגן עדן 'לעבדה ולשמרה' (בראשית ב, טו), ואמרו רבותינו ז"ל (זהר ח"א דף כ"ז ע"א) 'לעבדה' זהו מצות עשה, 'ולשמרה' מצות לא תעשה. והיה מקיים תרי"ג מצות ברוחניותם, כמו שכתב הפרד"ס בשער הנשמה (שער ל"א), והארכתי במקום אחר (ח"א, תולדות אדם, אות רמג). אבל האדם 'ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמה', קלקל בעצת הנחש הקדמוני, והוסר העדי מעליו, ונתלבש בעור ובשר ונעשה גופו חומריי, כתנות עור בעי"ן. ומאז גוף יוצא חלציו לדורות הנבנים מהטפה היא טפה סרוחה, כי נעשו הטפות מים עכורים וסרוחים, מצד זוהמת הנחש שבא על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמו א). ולאחר שנתטמא בחטא ההוא, נשתלח הטמא מחוץ למחנה שכינה שהוא הגן עדן, ואז כמה יגיעות צריך להיות יגע להמציא לחם לאכול ובגד ללבוש (ברכות נח א), ויגיע כפו כי תאכל, וכן כתיב (בראשית ג, יט) 'בזעת אפיך תאכל לחם'. וצרכי בני אדם הם מרובים, והאדם הנעשה במטבע, עתה הוא רודף אחר המטבע שהוא הממון, שעל ידו ממלא חסרונו.

נמצא אדם שהיה קרוב אל השלמות נתרחק, ואף ששלמות הנפש דהיינו הנשמה נשאר בקדושתה, כי הנשמה טהורה היא, מכל מקום אלו השתים, דהיינו שלמות הגוף ושלמות הממון נחסרו ממנו. וכשבחר בנו ה' מכל העמים, ו'חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו' (דברים לב, ט), וישראל נקראים אדם (יבמות סא א), נתן לו תורתו התמימה בתרי"ג מצות שנתגשמו כמות שהן נוהגות עתה, ובקיום מצותיה אנו מתחננים בשנים אלה לזככם ולטהרם, דהיינו 'קדושת הגוף' ו'קדושת דמים'. ואז נעשה טהור מהטמא כשיזדכך, וכמו שהושם בגן עדן 'לעבדה ולשמרה' ברוחניות כדלעיל, כן עתה הוציאנו ברוך הוא, מבית עבדים שנהיה לו עבדים, כמו שנאמר (ויקרא כה, נה) 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם', ובזה מוסיפין כח וגבורה בנשמה. ולעתיד נחזור ונהיה כאדם קודם החטא, כתנות אור באל"ף, 'וחי בהם' חיות נצחי ולא מיתה. ויהיה הנצחיות בשלמות גוף ונפש עולמית, נהנה וניזון מהשכינה כהסכמת חכמי האמת כמו שכתב הרמב"ן (שער הגמול), ולא כהרמב"ם (הלכות תשובה פ"ח ה"ב) שסבירא ליה הנצחיות היא לנשמה לבד. וזה ההזדככות הוא על ידי המצות התלויות בגוף והתלויות בממון, אשר כמעט כל המצות המוזכרות בפרשה זו הם בגוף ובממון, וכולם רומזים להענין הנזכר לעיל.

תולדות אדם בית ישראל (תליתאה)

רלג.

והנה הזהירו השם יתברך שלא יאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, כי אז יעורר שורש הרע, להיותו רע בעצם, כי בעודו שם בשרשו, היה שורש המותרות, בבחינה שהם שומר, ולא קליפה. אמנם כשיפריד הפרי מהעץ, יעשה קיצוץ, ויעורר שתי רשויות, כי השומר יהיה קליפה, קלוף מהאוכל, וטמא טמא יקרא, כי הקליפה נזרקת, מחוץ למחנה מושבה. וזה גרם האדם ואשתו בהלוכם אחר עצת הנחש, ששורש הנחש מעצמיות האילן של החצונים, שהוא סמאל ובת זוגו, והם הסיתו את הזוג אדם וחוה.

ובספר הבהיר: שאלו לו תלמידיו, אימא לן עובדא היכי הוה, אמר להם, סמאל הרשע קשר עם כל צבאות מעלה על רבו, משום דאמר הקדוש ברוך הוא (בראשית א, כח) 'ורדו בדגת הים [ובעוף השמים]', אמר היאך אוכל להחטיאו ולגרשו מלפניו. ירד עם כל חיילותיו, וביקש לו בארץ חבר כמותו, ומצא נחש. [ו]היה לו דמות גמל, רכב עליו, [ו]הלך לו אל האשה, אמר לה (שם ג, א) 'אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן', אמר אבקש יותר ואוסיף כדי שתגרע היא. אמרה, לא מנענו אלא מעץ הדעת אשר בתוך הגן. אמר 'לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון' (שם שם, ג), [ו]הוסיפה שני דברים, אמרה '[ו]מפרי העץ', ולא [נ]אמר להם אלא 'ומעץ [הדעת]', ואמרה, ו'לא תגעו בו פן תמתון'. מה עשה סמאל הרשע, הלך ונגע באילן, והיה האילן צווח ואמר 'אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני', (רשע) אל תגע בי. הלך ואמר לאשה, הרי נגעתי באילן ולא מתי, אף את געי בו ולא תמות[י]. הלכה האשה ונגעה באילן, ראתה מלאך המות בא כנגדה, אמרה אולי עכשיו אני מתה, והקדוש ברוך הוא עושה לו אשה אחרת ונותנה לאדם, [אלא] הריני גורמת לו שיאכל עמי, אם נמות - נמות שנינו, ואם נחיה - נחיה שנינו, לקחה מפירות האילן ונתנה [גם] לבעלה, נתפקחו עיני שניהם, וקהו שיניו, אמר [לה], מהו זה שהאכלתני שכשם שקהו שני כך (י)קהו שני כל הבריות, עד כאן (לשון ספר הבהיר).

רלד.

והנה נקרא 'נחש', כי משם כל כחות הטומאה של נחושים וכשופים. גם 'נחש' עם המלה, בגימטריא 'שטן'. ויש רמז גדול במה שהחשבון עם המלה, כי עם המלה גרמה הנחש שטן, רצוני לומר, מילול שפתיה והוצאת דיבת שקר על קונה גרם לזה. ונשתנה דמות האדם, 'ואדם ביקר בל ילין' (תהלים מט, יג), וגרם מיתה ונשתנו פניו, כי תכלית בריאת אדם הי[ת]ה חיים נצחיים, כמו שאפרש לקמן (אות רמ). ו'סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם' (קהלת יב, יג), 'סוף דבר' הוא האדם שנברא באחרונה, וראשית המחשבה סוף המעשה, ונברא בסוף כדי שיכלול הכל בצלמו ודמותו. ונברא בתרי"ג, דהיינו רמ"ח אברים ושס"ה גידים, נגד מצות עשה ולא תעשה. 'את האלהים ירא' זה לא תעשה, 'ואת מצותיו שמור' זהו מצות עשה, וזהו מה שאמר 'כי זה כל האדם', כי בנין האדם מאברין וגידין.

רלה.

ובפרק קמא דברכות (ו ב), מאי 'כי זה כל האדם' (שם), אמר רבי אלעזר, אמר הקדוש ברוך הוא כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר, שקול זה כנגד כל העולם. רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, עד כאן. אלה החכמים רומזים על ענין בריאת הקליפות. רבי אלעזר אמר על דרך שכתב רבינו תם, בספר הישר, בשער הראשון: העולם לא נברא רק עבור חסידים ועובדי השם, ולא בעבור הרשעים, ועליהם היתה כוונת הבריאה, אך נבראו הרשעים בטבע הבריאה, כטבע הקליפה לפרי, וכאשר כוונת הזורע להצמיח החטה לבדה, אבל כח הצמח יוציא עם החטה באשה, ועם השושנה מיני קוצים, כך כוונת הבורא לברוא חסידים, וכח הבריאה יוציא עם החסידים - הרשעים, (עכ"ד). ורבי אבא בר כהנא מוסיף, שאף יש תועלת בבריאותם, והוא כמו שכתב הזהר (ח"א דף כ"ג ע"א; ח"ב דף קס"ג ע"א), בענין תועלת בריאת יצר הרע, הוא להביא את האדם לתכלית האמיתי, דהיינו, אם יכבוש את יצרו, אז לפום צערא אגרא. ועיין בפרדס בשער התמורות (שער כ"ה פ"ג) הביאו באורך. ואז גם מלאך רע יענה אמן, כי גם היצר הרע עושה כן לכבוד בוראו, שיהיה האדם מנוסה, ויעמוד בנסיון. וכשהוא כן, אז האדם שקול נגד כל העולם, ומכריע את כולם. רבי שמעון אומר לא נברא אלא לצוות לזה, רצונו לומר, הוא הדבר אשר דברתי למעלה (מאות רכז והלאה), שיהיו הם משרתים נכנעים לו.

ומזה נתבאר ברייתא דרבי שמעון בן מנסיא (סנהדרין נט ב, הנ"ל אות רכח) חבל על שמש גדול שאבד כו'. ויש רמז גדול בענין סנדלפון, כי משכן הקליפות הם סביב לעולם, מטטרון, 'סביב רשעים יתהלכון' (תהלים יב, ט), דהיינו בעולם עשיה, אשר שרשו סנדלפון, כנודע, כי ידו"ד עולם האצילות, אכתריא"ל עולם דבריאה, ממטרו"ן עולם דיצירה, סנדלפו"ן עולם דעשיה, והוא קדוש. אמנם שם משכן הקליפות גם כן, ואלו היו הקליפות בסוד שומר, כמו שיהיו לעתיד שיטהרו.

תולדות אדם בית דוד (קמא)

כמו שאמרו רבותינו ז"ל כי עתיד חזיר לטהר. הרי גם כן מכוונין בסנדלפון. ועתה שהם קליפות, יש ריחוק כי סטרא דקדושה נקרא סטרא דימינא, וסטרא דמסאבא נקרא סטרא דשמאלא, כי 'מצפון תפתח הרעה' (ירמיה א, יד). אבל אם יתקדשו, הכל יהיה קדושה. וזהו סוד (סנהדרין שם) שני סנדל(פ)[ב]ונים, אחד לדרום ואחד לצפון, כי רב טוב יהיה גם כן מצפון, כי הכל יוחזר לימין.

רלו.

ומה שאמר (סנהדרין שם) אבנים טובות, גם בזה יש רמז גדול. הנה בעל ספר יצירה קורא את האותיות 'אבנים', כדתנן שם (פ"ג מ"ד) שתי אבנים בונות (שתים) [שני בתים], שלש [בונות] ששה [בתים], ארבע [בונות] כ"ד כו'. רצונו לומר, תיבה משתי אותיות, יש לו שתי הפוכים, כמו 'אב', 'בא'. שלש אותיות, כמו אב"ג, יש לו שלשה כו', וכן כולם. והנה, כל ההפוכים וצרופי תיבות, מורים על ענינים ותמורתם, וכמו שכתב בספר יצירה (ראה פ"ב מ"ה) תמורת ענג - נגע. הרי התמורה דבר והפוכו, כי אין למעלה מעונג, ואין למטה מנגע (שם). ולעתיד יהיה כל האבנים טובות, לא יהיה תמורת רע.

רלז.

ומה שאמר (סנהדרין שם) מפשילים רצועה תחת זנבו כו', גם בזה יש סוד. הנה, ספירת מלכות היא מדרגה האחרונה באצילות, והיא ראשונה, ראש על כל הנבראים ונוצרים ונעשים, ועל ידה כל ההשפעות להעולמות הן דין הן רחמים, ממילא ספירה זו זנב לאריות, וראש לשועלים. ומבחינה זו שהוא זנב, דהיינו ספירה אחרונה, נמשך ההשפעה גם כן לקליפות, דהיינו על ידיה, ש'רגליה יורדות מות' (משלי ה, ה), כמו שכתבתי לעיל (אות רל), והקליפות הם נקראים נחש הקדמוני. זהו סוד מטה משה נהפך לנחש (שמות ד, ג), ואמר הקדוש ברוך הוא 'אחוז בזנבו', 'ויהיה למטה' (שם שם, ד). הוא הדבר אשר דברתי, בהמתקת הקליפות בהתקרבם לשורש יניקתם, כי למעלה בשרשם הכל קדושה, אז הנחש 'מטה אלהים' (שם ד, כ), וזהו אחיזתם בזנב, סוד זנב לאריות (אבות פ"ד מט"ו), שם שורש השפעתם. אבל בהטמאם מצד חטא האדם, אז המטה נחש, בכח קטרוגה, והמשכיל יבין. ובהטהרם אז רצועה תחת זנבם, להביא עפרם לגינה, כי אילו לא חטא אדם הי[ת]ה דירתו בגן עדן. וסוד העפר היא 'אדמת קודש' (שמות ג, ה), מכוון נגד עפר העליון, ארץ העליונה, 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ' (ישעיה ס, כא).

ומה שאמר (סנהדרין שם) ולחורבתו, כי מה שעתה בעונותינו חרב, היה מלא, כי החורבה והפרצה מצד 'פרץ גדר ישכנו נחש' (קהלת י, ח). ולעתיד 'אמלאה החרבה' (יחזקאל כו, ב), מצד הבנין הקודש, ויחזקאל הנביא אמר (שם לו, לד) 'והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה' וגו', ואמרו (שם שם, לה) 'הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו'.

רלח.

וזה לשון הרב הגאלאנטי (בספר קול בוכים) בפסוק (איכה ד, כא) 'שישי ושמחי בת אדום': הקדמה מעולה, קבלתיה ממורי זלה"ה (הרמ"ק), והיא, שלא תהיה ביטול הקליפות כולם מכל וכל, אבל תהיה, שאותו צד המר והקשה, יעקרהו הקדוש ברוך הוא מן העולם, וישאר הקצה הטוב והמתוק. והענין הוא, שימתיק הקדוש ברוך הוא החצונים ממרירותם, עד שיכנסו אל הקדושה פנימה, וזהו סוד (ישעיה יא, ח) 'ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה'. כי כבר ידעת, כי סוד הייחוד והזווג נקרא שעשוע, והנה השעשוע הזה תרד סוד שמחתו, עד שיונק שהוא מטטרון, שהוא תינוק יונק משדי אמו, שעל ידו נעשה היחוד בשית יומין דחול, תרד השעשוע הזה, עד חר פתן, דהיינו אותו חור שהוא נוקבא דתהומא רבה, משכן הטמאים. 'ועל מאורת צפעוני', דהיינו נקבתו של פתן חרש וצפעוני הזה, שהיא 'מאורת', 'מארת' חסר כתיב, 'גמול' דהיינו סנדלפון, אשר הוא נגמל מחלב אמו, ידו ומקומו הדה, וכל זה מורה סוד המתקת החצונים, ומרירותם תחלף מן העולם, וישארו בלי זוהמא.

וזהו סוד למה נקרא שמו חזיר, שעתיד להחזיר, שעתה אסור להשתמש ביצר הרע ללא דבר מצוה, כי מטבעו חם מקצתו חם כולו, ולכן עתה אסור החזיר הזה להתקרב אליו, ואל תקרב אל פתח ביתה, אבל לעתיד שיתמתק יהא מותר, וזהו חזיר שעתיד להחזיר אל שרשו, שהוא מקום הגבורות הקדושות. וזהו (יחזקאל לו, כו) 'והסירתי [את] לב האבן מבשרכם', שכן דרכו של אבן, שאם חם מקצתו חם כולו, כמו כן הוא היצר הרע הזה, שהוא כיוצא בו, אסיר אותו מקרביכם, 'ונתתי לכם לב בשר' (יחזקאל שם), שהצד שעל האש הוא נצלה, והצד האחר הוא קור, וזהו 'לב בשר'. וכמו שפירשו בזהר (ח"א דף קל"ז ע"ב) 'לב בשר', לב לעשות בשר, כלומר, לא יהיה היצר הרע מתפשט מגבולו, אלא באותה שעה של זיווג שבין איש לאשתו, יתחמם האדם לעשות בשר לבד, לא לצד בחינה אחרת. וזהו סוד אומרו בזהר פרשת פינחס (ח"ג דף רנ"ב ע"א) עתיד הקדוש ברוך הוא לתברא רגליה דקו"ף ד'קנה', וישאר 'הנה' וכו'. פירוש, אותו צד הקו"ף היוצא חוץ מהשורה, דמיון החצונים הזה העושה כקוף אצל בני אדם, מה לקדושה עשר מדרגות ושבע היכלות, אף היא נמי. וכמה דברים הם, 'גם [את] זה לעמת זה עשה האלהים' (קהלת ז, יד), וכדאיתא בפרשת פקודי (זהר ח"ב דף רמ"ג ע"א) בסוד עשר מדרגות שבהם, וסוד הקשרים שבתרין דרועין, ותרין שוקין, דמיון האברים העליונים, וכאלה רבות עמהם, ולכך נקרא קוף. ועתיד הקדוש ברוך הוא לתברא ההוא רגלא דקוף, וישתאר מ'קנה' - 'הנה'. וזהו (ישעיה מא, כז) 'ראשון לציון הנה הנם'.

רלט.

וזהו נמי סוד 'בלע המות לנצח' (שם כה, ח), שלא אמר בלע 'מלאך המות', אלא 'המות' תבולע, ויש(ת)אר מלאך קדוש, וכן 'סמאל' יוסר, ויבוטל ממנו בחינת 'סם', ויש(ת)אר 'אל', שהוא קדוש, כלומר אלהי ורוחני. וזהו סוד הנחשים שהיו נמצאים במערות הצדיקים, כדאמרו בגמרא (בבא - מציעא פד ב - פה א), עכנא עכנא, פתח פיך ויכנס הבן אצל האב, שיצר הרע שלהם כבר נמתק, עד שנעשה להם לשומר ולשמש, וכן נמי אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט ב), חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא (לא) חטא אדם, היה מכניס לנחש רצועה תחת זנבו, ומוציא זבל לאשפה, והיה מביא לו מרגליות מארץ מרחקים, להורות על מה שאמרנו, שאלמלא (לא) מרד סמאל ונעשה מר, היה העולם משתמש על ידו, והיו קונים עולמם על ידו, כי היה מסייע(ו) להוציא זבלי טינוף העבירות, ולהרחיקו מעשות רע, והיה לו התועלת להביא מרגליות ולעשות מצות, כמו שכתוב (בראשית ב, טו) 'וינחהו ה' אלהים בגן עדן לעבדה ולשמרה', 'לעבדה' מצות עשה, 'ולשמרה' לא תעשה (זהר ח"א דף כ"ז ע"א; תקוני זהר, תיקון כ"א דף ס"ב ע"א; תיקון נ"ה דף פ"ח ע"ב), אמנם הטתו ברוב לקחה, ומרד ויצא, וחטא והחטיא את האדם. וזהו נמי שאמר בפרקי רבי ישמעאל (פרקי היכלות רבתי ה, ה), עד שהיו כל שריו נשחטים, ומוטלים במרום כגדיים וטלאים של יום כפורים, רמזו ז"ל אומרם של יום כפורים, על סוד המיתוק, שיתמתקו וישתארון במרום, ויכנסו פנימה אל הקודש. וזהו סוד דם נדות, שמתמתק ומתהפך מדם נדות הטמא, אל החלב הטהור (נדה ט א), והוא סימן למה שעתיד להיות, עכ"ל הרב הגאלאנטי.

רמ.

הרי הקליפות בהמתקתם מתקרבות לשרשם ונטהרו, אך עתה בחטא אדם התעוררו במרירות עד עת קץ. ואם תאמר, קודם החטא של אדם מאין באה להם המרירות, שהרי סמאל קשר על קונו כו', כדאיתא במאמר הבהיר (אות ר') שהבאתי לעיל (אות רלג). דע, כי מתחלה היה חוטא לשם מצוה, ואחר כך שלא לשמה, ומתוך כך בא לעבירה לשמה. רצוני לומר, סמאל היה מלאך טהור, ואמרו המקובלים, שהוא היה מהשרפים, אשר נראה שעל זה בא הרמז שנקרא הנחש 'שרף' (במדבר כא, ו). ולבש קנאה, היא קנאת סופרים, שהיה מקנא במעלת האדם, כי רצה לקרב אל הקודש פנימה, וקנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כא א) להעושים לשמה, רק על כל פנים היה בו כח מהמותרות כאשר רמזתי למעלה (אות ריד), כי כל נברא יש בו קצת חסרון אף שאינו גשמי, ואפשר להיות שיבוא לידי חטא. ומלאכי סדום יוכיחו, שתלו הגדולה בעצמם (בראשית רבה פ"נ ס"ט), הגם כי זה אינו אלא באקראי, בטלו במעוטו. מכל מקום סמאל, אפשר היה בו יותר בנעלם ענין התמורות, ובקנאתו באדם, התעורר האדם לנגדו, וזה וזה מסייע לדבר עבירה, עד שנעשה הוא מקטרג ויצר הרע. והאדם מוכן לחטוא, כי נטה מצד הטוב הגמור, ונתלבש בידיעת טוב ורע, ואז האדם בעל דמויות, הוא דמות הקדושה דמות אדם עליון, ודמות האדם בליעל שהוא כקוף בפני אדם, ומקויים בו הבחירה כמו שכתוב (דברים ל, טו) 'החיים והטוב והמות והרע', כשהולך בדרך טוב דבק בחיים, סוד 'עץ החיים' (בראשית ב, ט), וכשהולך בדרך רע דבק במות, ודמותו נשתנה. כיצד, כשהולך בדרך טוב, ואז הוא 'דמות', סוד 'מדות', דבק בידו"ד, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראה סוטה יד א) 'ואתם הדבקים בידו"ד' (דברים ד, ד), הדבק במדותיו, ואז נקרא אדם מלשון 'אדמה לעליון' (ישעיה יד, יד), וכשהוא בהיפוך אז דמות משתנה, ונעשה 'דם - מות', ואז נקרא אדם מלשון 'אדמה', 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב' (בראשית ג, יט). ו'דם' מצד אדם, ו'מות' מצד חוה, גרמה מיתה לעולם. כיצד, דע כי חותם מעשה בראשית ב'אמת', 'וירא אלהים את כל אשר עשה (שם א, לא), סופי תיבות 'אמת', ושם מרומז 'אדם'. 'והנה טוב מאד' (שם) אותיות 'אדם' (בראשית רבה פ"ט סי"ב), כי הוא תכלית של כל מעשה בראשית. ונברא להיות 'אמת', כלומר, נצחיי, כי ענין 'אמת' פירושו, מציאות אמיתיי נצחיי שלא יכזב, רק יתד אשר לא תמוט, והיה תכלית הבריאה שלו, 'וחי לעולם' (שם ג, כב) חיות נצחיי. ודבר זה צריך ביאור רחב.

רמא.

דע כי המתחכמים בטבע אמרו, כי המיתה טבעית לאדם, והטעם, כי כל הווה נפסד, והאדם הווה ומורכב מארבע יסודות, ואם כן הכרח הוא שיפסד. ואל זה הדעת נמשכו כל החכמים, חשוקי החכמה יוונית מבני עמנו, ההופכים ללענה משפט התורה וכוונתה. אבל אנשי התורה, בעלי האמונה האמיתית, החכמים האמיתיים, רבותינו ז"ל, יאמינו כי אין המיתה טבעית, ואמרו (ויקרא רבה פכ"ז ס"ד) אלמלא שחטא לא מת לעולם. והחכם באמת המאמין האמיתי רבנו הגדול הרמב"ן ז"ל אמר בפרשת בראשית (ב, יז) בזה הלשון: ודע, כי אין [ה]הרכבה מורה על ההפסד, אלא לדעת קטני אמנה, החושבים כי הבריאה בחיוב, אבל על דעת אנשי האמונה, האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוה פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ, וזה אמת ברור, עד כאן. ובודאי חכמי הטבעים בחשכה יתהלכו, כי הדבקות בו יתברך הוא למעלה מהטבע, ורצונו ברוך הוא הוא דבקותו של אדם שיהיה נצחיי, כי ענין החיוב הוא מצד הטבע, וזה נוטה למאמיני הקדמות, שהיה הכל בחיוב. אבל אנחנו מאמיני האמת, שהכל היה ברצונו ברוך הוא, ורצונו הוא להיות האדם נצחיי אם ישאר בדבקות. ו[ב]במדבר רבה פרשת נשא (פי"ב סי"ח) ובמדרש חזית (שיר השירים רבה) בפסוק (שיר השירים ו, ד) 'יפה את רעיתי כתרצה', רבי מאיר אומר עד עכשיו הן [העגלות והפרות] קיימות, ולא הוממו ולא הטריפו ולא הזקינו אלא הן חיות וקיימות. והרי דברים קל וחומר, ומה הפרות שנדבקו על ידי (ה)אדם במלאכת המשכן, נתן להם הויה והן חיות וקיימות לעולמי עולמים, ישראל שדבוקים בחי העולמים על אחת כמה וכמה, שנאמר (דברים ד, ד) 'ואתם הדבקים' וגו'. ובשוחר טוב (מדרש תהלים) מזמור 'חסד ומשפט אשירה' (תהלים קא, א), רבי אייבו בשם רבי מאיר אומר, עד לעתיד לבא הן מתוקנות, להפרע מן הרשעים בהם, שנאמר (שם שם, ח) 'לבקרים אצמית כל רשעי ארץ'. והכוונה להם ע"ה לומר, כי הפרות ההן מחייבים את הרשעים, לפי שהחטא ממית (ברכות לג א), ולפי שרחקו מהשם, בעוונותיהם מתים, והרי הם עתידים ליתן הדין על שממיתין עצמן, שהרי הפרות ההן שאינן מצוות במצות, אלא על ידי שנדבקו על ידי אדם למלאכת המשכן, זכו אל הקיום, והן מחייבות את הרשעים לעתיד לבא וכו'.

רמב.

וביומא פרק בא לו (עב א), 'עצי שטים עמדים' (שמות כו, טו), שעומדים לעולם ולעולמי עולמים. ובפסיקתא (ילקוט שמעוני ח"ב רמז תתק"נ) שנו רבותינו (שבת קטז ב) מצילין תיק הספר עם הספר מפני הדליקה. וכי דברי תורה כתובים בו, אלא בשביל שהוא דבוק לספר, זכה להנצל עמו. וכן אמר שלמה (משלי יג, כ) 'הולך את חכמים יחכם', אמר הקדוש ברוך הוא, אדם הראשון ששמע לאשתו נתגרש, שאלמלי נדבק ושמע לי היה כמוני, כשם שאני חי וקיים כך הוא חי וקיים, עד כאן. הנה דימו הגוף אל התיק, והנשמה אל הספר, ומצילין הגוף מן המות, שהוא הדליקה עמה, הואיל והוא דבק עמה ונשמע אליה, ואינו מעלה לה כלל, ראוי שלא ישלוט בו המות, כמו שאינו שולט בה, ויתקיימו שניהם יחד, וכמו שמצינו שלא שלט האויב במעשה ידי הצדיקים. וכל שכן מן הראוי שלא ישלוט בהם לולא החטא, כדאמרינן פרק קמא דסוטה (ט א), דרש רבי חנינא בר פפא, מאי דכתיב (תהלים לג, א) 'רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה', אל תקרי 'נאוה תהלה' אלא 'נווה תהלה', זה משה ודוד שלא שלטו שונאים במעשה ידיהם. דוד, דכתיב (איכה ב, ט) 'טבעו בארץ שעריה'. משה, דאמר מר, משחרב בית המקדש ראשון, נגנז אוהל מועד קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו. היכא, אמר רב חסדא אמר אבימי, תחת מחילות ההיכל, עד כאן. וכל שכן שאין ראוי שישלוט האויב שהיא המות וההפסד, במעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. וזה היה הענין 'כתנות אור' באל"ף (בראשית רבה פ"כ סי"ב), שאף התיק של הספר דהיינו הגוף, היה זך ודק. ובפסיקתא פרשת בחדש השלישי (פסיקתא דרב כהנא יד, י; פסיקתא רבתי יד) ובויקרא רבה פרשת אחרי מות (פ"כ ס"ב) ובמדרש משלי (לא, ל) אמר רבי לוי משום רבי שמעון בר מנסיא, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה. ואל תתמה, בנוהג שבעולם אדם עושה שני דיסקרין, אחד לו ואחד לבן ביתו, של מי הוא עושה יפה, לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקדוש ברוך הוא, גלגל חמה לתשמישן של בריות, לא כל שכן שיהא תפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה, וקל וחומר הוא, ומה אם תפוח עקיבו מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה, עד כאן.

רמג.

ועוד בניי יצ"ו, אשכילכם בינה מהו הענין של 'כתנות אור', ומהו האור. כמו שהאור מתרבה והולך עד בלי ערך, מאור לאור ומאור לאור, כי קח נר אחד ותדליק בו עץ, ואותו עץ - עץ אחר, עד בלי סוף וגבול יתגבר האור. כן היתה בריאת אדם תיכף לתכליתו, להיפך ממה שעתה אחר שחטא, נאמר (קהלת ז, א) 'טוב יום המות מיום הולדו', כי בעוד אשר הוא חי חיי הבל, דהיינו חיי עולם הזה, אז בחושך הולך עד יום המות, בהסתלק ממנו זוהמת החומר הבא מצד הנחש, אז זוכה באור העליון הנקרא עולם הבא, שהוא הבא לאדם לאחר מיתה, כשלא חטא היה הטוב הזה מגיע לו בעת יצירתו, לידבק באור העליון בהנצחיות, כי כן נשמתו היה מסוד ד"ו פרצופים בבינה, סוד עולם הבא שהוא שורש גן עדן העליון, סוד קודש קדשים. אחר כך נלקח גופו ממקום הקודש, ממקום מזבח של מטה (בראשית רבה פי"ד ס"ח), המכוון נגד של מעלה, והיה מקומו בגוף ונפש בגן עדן שלמטה, שהוא מסתעף משורש הבנין של מעלה, גילוי הד"ו פרצופין, דהיינו הבנין במקומו, אשר נעשה אדם ונחתם בחותמות אלו, ויחדיו יהיו תמים הגוף והנפש, והיה הולך מדבקות לדבקות, מהשגה להשגה, עד שהיה בא לכלל לקיחה כמו חנוך (בראשית ה, כד) ואליהו (מלכים - ב ב, י), ואלף מעלות יותר מזה, באופן שהיה תמיד חיות נצחי להאיר מאור לאור, כי עולם הזה שלו הוא רושם מהעולם הבא, כמו אצילות הבנין במקומו, הוא באחדות אחד עם שרשם הנעלם בבינה, ובעת העליה עולה האצילות שבמקומו לשרשם בבינה, כן היה הסתלקות האדם בלי מיתה, רק עילוי ולקיחה למעלה בגוף ונפש, כי הכל נצחי. ובעוד(ו) היותו בגן עדן היתה מלאכתו נעשית מאליה, לא היה צריך לחרישה ולזריעה ולשום מלאכה, והכל היה מצד הקדושה, ולא היה שום חסרון בכל הבריאה, כי כן הוא מהכרח טבע הרוחניות, מאחר שהוא הכל בשלמות, שיהיה השפע הולך ונוקב בכל העולמות, כמו 'אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ' (הושע ב, כג), וברכה בכל, ושלום חותם כל הברכות, כי היה הכל בשלמות, ואין שטן ואין פגע רע, והיה תמיד בנצחיות. וענין הנצחיות, שלא יפסק מהשגה להשגה ומהשגה להשגה, כי אין סוף וגבול להשגה בו יתברך. וזהו ענין עולם הבא לעתיד לבוא, 'ילכו מחיל אל חיל' (תהלים פד, ח). נמצא למי שעיני שכל לו, רואה כי אדם מעת בריאתו בא לתכליתו, אם היה נשמר במעלתו היה רואה תיכף עולמו, כי גן עדן שלמטה רושם מגן עדן שלמעלה, והיתה התורה אז גם כן רוחניות, והיה עוסק בה ומקיים מצותיה והכל ברוחניות. ועיין באורך בפרדס פרק ששי משער הנשמה (שער ל"א), נמצא תורתו קיימת נצחית, ומלאכתו נעשית מאליה. והענין כבר כתבתי למעלה (אות קעב - קעד), כי העונש והשכר אינם הסכמיים רק טבעיים, כי מטבע הדבקות למעלה, לפתוח המקור ולהמשיך הברכה, מראש המחשבה עד סופה, ומשם מתפשטת אל התחתונים. וזה הטוב לא היה פוסק רק נצחיי, והיה הולך האדם מנצחיות לנצחיות, כי היה מתחכם ומתחכם בלי סוף, וזהו בעצמו הטוב שנשפע לו, כי זה הטוב היה מתרבה מטוב לטוב, והוא הוא בעצמו, על דרך שכתבתי למעלה (אות קעב), כי שכר מצוה (אבות פ"ד מ"ב) היא המצוה בעצמה.

רמד.

זו היתה כוונת הבריאה באדם שנעשה בצלם ובדמות, וציווהו הקדוש ברוך הוא שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע. והענין, כי אצילות הבנין, הוא כלול מדין ורחמים, והם עומק טוב ועומק רע, המוזכר בספר יצירה (פ"א מ"ב), רצה לומר, השרשים שמהם נמשך הטוב ומהם נמשך הרע, לא חס ושלום, שיש שם רע, כי 'לא יגורך רע' (תהלים ה, ה), רק מותרות הקדושה שכן למעלה בהתעורר אדם יעשה אותם רע, והוא מרירות הקליפות שפירשתי למעלה (אות רכה - רכח), ואז הרע מכלה את עצמו. והאדם נברא ממקדש שלמטה וממקדש של מעלה, באופן שיהיה כולו טוב, ואז היה חי נצחי, ועולמו היה עולם שכולו טוב בלי הפסק כדפירשתי (אות רמג). ואלו המותרות היו שומרי הפרי, נכנעים ובטלים, ועל כן היה מצווה שלא לעורר כוחותם, ואז כמו שנשמתו גבוה על גבוה כדפירשתי (לעיל שם), כן תיק הנשמה שהוא לבוש הגוף, היה אור, וזהו 'כתנות אור' (בראשית רבה פ"כ סי"ב). אבל 'אדם ביקר בל ילין' (תהלים מט, יג), מצד הנחש 'נרגן מפריד אלוף' (משלי טז, כח). ובבראשית רבה (פ"כ ס"ב) 'איש תהפכות ישלח מדון' (משלי שם), זה נחש שהיפך דברים על בוראו, 'ונרגן' שרגן דברים על בוראו, (ש)[ו]אמר 'לא מות תמתון' (בראשית ג, ד). ורמז דבר כי הפריד האל"ף, רצה לומר, היה ראוי להיות כתנות אור באל"ף, ועתה 'במחשכים [הושיבני] כמתי עולם' (איכה ג, ו), כי 'חשך ולא אור' (שם שם, ב), רק כתנות עור בעי"ן, ואז הוא עור שלא ראה, רצוני לומר, כי נעשה גשמי עור ובשר. ואז יש בו הטבע גשמיי, שאמרו הפילוסופים, כל מורכב סופו להפסד, והיא המיתה. ועונש המיתה לא היה הסכמי רק בטבע, כי שכר עברה עברה (אבות פ"ד מ"ב) היא העברה בעצמה, כי פסק עצמו ממקור החיים. ואחר כך הוליד תולדות, והתולדות תולדות, והכל מטפה סרוחה, כי נעשית הטפה סרוחה, מצד זוהמת הנחש. ואילו לא היתה הזוהמא, היתה הטפה קדושה, כבור סיד שאינו מאבד טפה (אבות שם).

רמה.

והנה הנחש, בעדות שקר שהעיד על בוראו, מן העץ הזה אכל וברא את העולם (בראשית רבה פי"ט ס"ד), הפריד 'א' מן 'אדם' ומן 'אמת'. כיצד, רמזתי למעלה (אות רמ) 'וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' (בראשית א, לא), החותם 'אמ"ת', ו'מא"ד' הוא 'אד"ם' (בראשית רבה פ"ט סי"ב), והיה הכל טוב, ולא רע. רק מכח הנחש וכח הסמאל, נתפתו אדם וחוה, והוציאו הרע מכח אל הפועל, ומה שהיה האדם ראוי להיות אמת, כלומר, נצחיי, עתה כרוך בו ההעדר. ונפרד 'א' מן 'אדם', ונשאר 'דם', המורה על אדמומית תוקף הדין, ונפרד אל"ף מן 'אמ"ת', ונשאר 'מת', ונעשה מן 'דמות' - דם מות, דם מצד אדם, מות מצד חוה, גרמה מיתה לעולם.

רמו.

ובזהר איכה (זהר חדש, דף צ"א ע"ב), אמר רבי חנינאי, התורה למדה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, דכתיב (איוב כח, כז - כח) 'אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם', והיו מלאכי השרת מקלסין לפניו, עד שראה סמאל בשמים וקנא לו, וירד מן השמים כדמות צל על נחש. ולא היה נראה רק צל הנחש, והצל עליו, תוקפא וחילא דיליה. קריב ההוא נחש לגבי אתתא, דדעתה קלה מן האיש (שבת לג ב), מכאן דאתתא לא אתפתת אלא באתתא אחרא, 'ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים' (בראשית ג, א), מיד פתח ב'אף'. מהכא, [ד]בתחלת דבריו של אדם ניכר מי הוא, כך הוא פתח ב'אף', (לידע) [להודיע] מי הוא.

נטל סימן זה, אם תקבל (ו)אם לא תקבל, והמשיכה בדברים, עד שפתחה באות מ"ם, ואמרה 'מפרי עץ הגן נאכל' (בראשית ג, ב), מיד נטל הנחש האות, ושם אותו על זרועו השמאלית, והיה ממתין [על] ו"ת מפיה, כדי להיות 'מות' נכון לפניהם. התחיל לפתותה, עד דכתיב (שם ג, ו) 'ות רא האשה', בטעמא סגי ותקיף, מלמד שפרחו [האותיות] ו"ת וסלקו להתחבר באות מ'. ואות מ' היתה עולה ויורדת, ולא היתה (רוצה להיות) מתחברת עמהן, עד (שנתתפתה ויהבת) [שנתפתית ופרחו] ו"ת ארבע זימנין, ואקיפו לאות מ' לארבע סטרין, דכתיב (בראשית ג, ו - ז) 'ות קח מפריו ות אכל ות תן גם לאישה עמה ויאכל ות פקחנה [עיני שניהם'], הא ארבע זמנין ו"ת, מלמד שסבבו לאות מ' לארבעה צדדים, והמ"ם באמצע, מות (מ)[ב]כל סטרין, כמה דאת אמר (ירמיה ט, כ) 'כי עלה מות בחלונינו', 'בחלונינו' דא סמאל, דאיהו חד מחלוני שמים, ועל דא 'מי גבר יחיה ולא יראה מות' (תהלים פט, מט), מיד שליט בה והטיל בה זוהמא. נחת קודשא בריך הוא למחמי, מיד, 'ויתחבא האדם ואשתו' (בראשית ג, ח). תא חזי, קודם שחטאו היתה (עטרת) השכינה [עטרה] על ראשיהם, להיות בשבילם שורה על העולם, כיון שחטאו, כביכול, תש(ש) (כחם) [כחה] ואסתלקת ולא שליטת, עד כאן.

ופירשתי מה שאמר 'עלה מות בחלונינו', כי סופי תיבות 'ותקח מפריו ותאכל ותתן הוא 'חלון'. וענין החלון שיבא לה אורה, אינה עתה אלא מצד המות, וזהו 'עלה מות בחלונינו', כי לא יכול אדם עתה לזכות באור, אם לא בהתפשטות כתנות עור ובשר, שהם מטפה סרוחה מצד זוהמת הנחש, ולובש מחלצות בגדי כבוד הנעשים מתורה וממצות, אשר נבאר ענינם לקמן (אות שסב - שסד) בעזרת השם יתברך. ונתהפך הפסוק (בראשית א, לא) 'והנה טוב מאד', לענין מה שאמרו במדרש (בראשית רבה פ"ט ס"י) 'והנה טוב מאד' זה המות, וביש מקומות (שם פ"ט ס"ז) זה היצר הרע, והכל ענין אחד, והוא ענין נפלא כאשר אבארהו.

רמז.

והנה מקודם אחקור חקירה אחת. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשביל האדם, והנה 'עשה את האדם ישר' (קהלת ז, כט), מכל מקום נתן בו כח שיכול להטות מדרך הטוב לעורר הרע, וכאשר היה באמת. ואם כן איך ברא את העולם עבורו, מאחר שלא יהיה בהחלט טוב, נמצא בטל התכלית. אמנם יתבאר כל זה, ואקדים [מה שאמרו] במסכת עירובין (יג ב), תנו רבנן, שני שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא - יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו, עד כאן.

ויש להקשות, על הללו שאמרו נוח לאדם שנברא, הלא פסוק מלא בקהלת מנגד דבריהם, שאמר (קהלת ד, ב - ג) 'ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, וטוב משניהם את אשר עדן לא היה', וזה ממש נוטה להללו שאמרו טוב שלא נברא משנברא, וכן תירגם התרגום, ושפיר מן תרויהון, ית דעד (כאן) [כען] לא הוה ולא אתברי כו'.

ופסוק זה, הואיל ואתא לידן אתעורר בו, איך שייך לומר 'וטוב משניהם את אשר עדן לא היה', כי אם לא היה אז היה אין, והעדר ואפיסה, ואיך שייך לומר 'טוב' על דבר שאינו במציאות. וזה לשון הרב אבן עזרא (שם שם, ג): ורבים תמהו איך יאמר(ו) 'וטוב' למי שלא נברא, וכן אמרו החכמים ז"ל (עירובין יג ב), אשרי מי שלא נברא, ואינ[נ]ו תימה בעבור קוצר הלשון לדבר, כי אם על דרך דמיונות, כמו שיאמרו חכמי שקול הדעת, כי כל דבר הוא יש או אין, ואם הוא דבר איך הוא אין, עכ"ל. ורש"י (שם שם, ג) כתב, את אשר עדן לא היה אשר [לא] ראה את המעשה, ראיתי במדרש קהלת (מדרש רבה שם שם; וראה חגיגה יג ב), אלו תתקע"ד דורות שקומטו להבראות ולא נבראו. ולפי זה היה מתורץ, כי היו במציאות, כי קומטו להבראות, אבל לא נבראו. אבל תמיהה גדולה בעיני, איך אמר על תתקע"ד דורות שהם טובים מהחיים ומהמתים, הלא אמרו רבותינו ז"ל במסכת חגיגה (שם), נהר דינור מהיכן נפיק, מזיעתן של חיות. ולהיכן שפיך, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, על ראש רשעים בגיהנם, שנאמר (ירמיה כג, יט) 'הנה סערת ה' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול'. ורב אחא בר יעקב אמר, על אשר קומטו, שנאמר (איוב כב, טז) 'אשר קמטו ולא עת נהר יוצק יסודם'. תניא אמר רבי שמעון החסיד, אלו תתקע"ד דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו, עמד הקדוש ברוך הוא ושתלן בכל דור ודור והם עזי פנים שבדור. עוד קשה, איך אמרו שקומטו להבראות ולא נבראו, והא באמת הם נבראו בכל דור ודור. ועוד יש קושיא, על הללו שאמרו טוב שלא נברא משנברא, וכביכול הם מתחכמים על הקדוש ברוך הוא, שהרי הקדוש ברוך הוא בראו, ממילא טוב הוא שנברא, וכן מעיד הפסוק (בראשית א, לא) על כל הבריאה שהיא 'טוב'.

רמח.

עתה אבאר הענין. דע כי העולם בראו הקדוש ברוך הוא לתכלית האדם, 'והאלקים עשה את האדם ישר' (קהלת ז, כט), להיותו כולו טוב ולהיותו אור, ובבחינה זו, אילו האדם לא היה מעורר רע והיה כולו טוב, כולי עלמא מודים טוב לו שנברא. אמנם המחלוקת הוא, לאחר שקילקל האדם בבחירתו, ונתבטלה כונת הבריאה, אם טוב משנברא על שלא נברא, או אם טוב שלא נברא על משנברא.

אקדים עוד הקדמה אחת, עתה בקלקול האדם, שעדיין לא היה העולם בכוונת הבריאה, עד שיתוקן הקלקול, צריך שתדע אם האדם יהיה מתוקן, אז כתנות עור, שהם עתה עור, חושך ולא אור, יחזור לאור, ויהיה יותר אור ממה שהיה אור קודם שחטא, וזהו ענין '(ו)[כ]יתרון [ה]אור מן החשך' (קהלת ב, יג), כי מכח החושך יהיה יתרון לאור.

רבותינו ז"ל אמרו (בראשית רבה פי"ט ס"ה), חוה סחטה אשכול של ענבים, ויש בזה רמז גדול. הנה בעודן ענבים ידוע [שיש] שם שמרים, אבל מעורבים ואינם ניכרים, אם לא כשסוחט אדם אשכול ענבים ונעשה יין, אז נבדלים השמרים מהיין, ומה שהיו מתחילה השמרים בכח ולא בפועל, כי היו נעלמים, עתה יצאו חוצה, ויש גריעותא לשמרים, כי מתחילה לא היו ניכרים, והיו מתאחדים, ועתה נעשו שמרים והם רעים, אבל יש מעליותא עתה ביותר להיין, כי נעשה צלול, ואין בו שום סיג רק הכל נקי, והיין נשאר משומר, רצוני לומר, מסולק מהשמרים, כמו על ידי משמרת, והוא זך ובהיר יותר ממה שהיה קודם הסחיטה. כך הוא האדם, כשהיה בכתנות אור כולו טוב, מכל מקום היה בו כח התעוררות להקליפות בהנעלם, אבל עתה בהוציא חוצה, באמת נעשית קליפה רעה הוא השטן היצר הרע כו', מכל מקום מי שכובש אותו ומכניעו ומבטלו לגמרי, אז חלף הלך לו, והטוב הנשאר הוא טוב בהיר וברור זך בלי שמרים.

וזה האדם השלם שכובש את יצרו ומגביר עליו, ואמר (אבות פ"ד מ"א) 'הכובש' ולא אמר 'ההורג', רומז כי אינו הורגו, אדרבה כובשו תחתיו, להיותו טוב, היפך ממה שהיה. והוא ענין גדול, כי מגביר עליו ומטהרו עד שמלאך רע נתהפך לטוב. למשל, לוקח מדותיו שהם רע, דהיינו קנאה וחמדה ושנאה כו', ואינו מבטלם, רק כובשם תחת ידו לטהרם, דהיינו קנאה - לקנאת סופרים, וחמדה - לחמדה גנוזה, ושנאה - לשנאת הרשעים, כמו שאמר דוד (תהלים קלט, כב) 'תכלית שנאה שנאתים', ואלף ענינים כאלה, הנה הוא טוב מאד, וזהו שאמרו (ראה בראשית רבה פ"ט ס"ז) 'טוב' (בראשית א, לא) - זה יצר טוב, 'מאד' זה יצר הרע, כי אז הרע גרם הטוב הגדול, כי לא זו שהרע נתבטל, אף נתהפך לטוב.

וזה יהיה לעתיד, לאחר הזיכוך והצירוף, בחורבנות ובצרות שסובלים, ומעוררים בתשובה, ישבתו הקליפות, ועתיד מלאך המות לישחט (ראה סוכה נב א), והרע יתמתק, מכח זכות הצדיקים שכבשו על יצרם כנזכר לעיל, ולקחהו לעבודת הקודש, ואז 'כתנות עור' - בעי"ן, שהוא לשון עור, יתהפך להיות עין רואה, כי מכח עין עור יתגדל הראות, ויהיה יתרון לאור מן החשך, מכח החשך, ולא זו שיחזיר העולם לכוונת הבריאה להיות כתנות אור, אלא אפילו יהיה תוספות אור, בסוד 'כי עי"ן בעי"ן יראו בשוב ה' ציון' (ישעיה נב, ח), כי עי"ן רעה שהוא כתנות עור, יוחזר לעי"ן טוב, טוב רואי. ויהיה כל כך אור גדול שלא היה מושג לנביאים, כמו שכתוב (שם סד, ג) 'עי"ן לא ראתה אלהים זולתך', ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד ב), זהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, הוא הדבר אשר דברתי שהיין משומר, יצאו ממנו השמרים, ואז כתנות אור לעתיד יהיה יותר אור, כי לא יהיה בטוב ההוא שום תערובות סיג אפילו בנעלם.

רמט.

ומה שאמר מששת ימי בראשית, רומז גם כן לדבר נפלא, והוא זה, אמרו רבותינו ז"ל (מדרש תנחומא, תצא י"א), עתה אין השם שלם ואין הכסא שלם עד זמן הגאולה, כי חסר אותיות ו"ה, כמו שכתוב (שמות יז, טז) 'כי יד על כס י"ה', וחסר א' מן כסא. הענין, כי בשורש אצילות הבנין, דהיינו ששה קצוות בבינה, ומכל שכן מבינה ולמעלה, הנכלל באותיות י"ה כנודע, שם ביין הזה אין מגע גוי, כי לא יש שם שום אחיזה לשורש שרי האומות, כי אם מהבנין ולמטה הנכלל באותיות ו"ה, שהוא תפארת עם ששה קצוות ומלכות, כמו שכתבתי למעלה (אות לד; נא - סח) הכל בארוכה, שם יש אחיזה בשורש השרים שלמעלה. דהיינו מצד החסד שהיה מרכבה אליה אברהם, יצא ממנו ישמעאל, ומצד הגבורה שמרכבה אליה יצחק, יצא ממנו עשו. וכן שבעים שרים, שלשים וחמשה מיימינים ושלשים וחמשה משמאילים, ומהם נמשכים כל עניני הקליפות אשר הם בעולם הזה, הנמשכות מאחיזת שרשם בבנין ששה קצוות, שהם סוד 'ששת ימי בראשית', כנודע, וכמו שהארכתי לעיל (אות רכה - רמ).

אמנם בינה שהוא 'שבת הגדול', סוד עולם הבא שכולו שבת, ושם שורש של בנין, שם אין מגע גוי, כי שם אין להם אחיזה, רק מוכן לישראל, אתם קרוין אדם (יבמות סא א), בסוד הנשמה שלו מד"ו פרצופים בבינה, כמו שהארכתי למעלה (אות כג), ולעתיד יתחדשו כל הנשמות ויעלו מעלה מעלה. וזהו סוד 'והנחש היה ערום' (בראשית ג, א), סוד ו"ה נחש, מצאה שורש אחיזה בסוד עולם ו"ה, וגרמה הפירוד בין ו"ה, בזיווג ו' עם ה', דהיינו תפארת ומלכות. וכוונת הנחש לעשות פירוד למטה בין אדם וחוה, שימות אדם וישא את חוה (תוספתא סוטה ד, ה). וגרמה למעלה להפריד בין הדבקים, ולעתיד יוחזר כתנות אור, כי הנחש וחייליו יתבטלו, ויהיה היין הרומז על ההשפעה שהוא יי"ן המשמח, יהיה משומר, והוא מששת ימי בראשית, רצה לומר, למעלה מששת ימי בראשית במקומם, דהיינו בשרשם למעלה בבינה, וזה יין המשומר אין בו מגע גוי, ותתפשט ההשפעה, שיהיה השם שלם 'ביום ההוא יהיה ידו"ד אחד ושמו אחד' (זכריה יד, ט), וסוד כסא הוא האדם, שיהיה מרכבה לשכינה נושא השכינה, כי אדם בצלם ודמות עליון, על כן הוא יהיה כסא, ותחזור א' שהיתה חסרה, מכח 'נרגן מפריד אלו"ף' (משלי טז, כח), ויהיה הכסא שלם כולו, תחזור א' אור, ויהיה אור בעצם, שאין בו סיג חשך רק אור בהיר.

רנ.

נחזור לביאור המאמר, בספר עבודת הקודש (חלק העבודה פכ"ב) וזה לשונו: האומרים נוח לו לאדם שלא נברא, לפי שמצד חומרו והשטן העומד על ימינו, מוכן ומעותד אל הנטיה אל היפך מה שנוצר עליו, וטוב לו עוד שם, ולא יברא להגדיל פשע ולהרבות אשם, לא די שלא ישלים הייחוד שנוצר לייחד, אבל יקצץ ויפריד מחובר, וזהו היפך מה שכיון בבריאתו. והאומרים נוח לו שנברא, לפי שאם ברא יצר הרע, וחומרו יטהו מני הדרך, הנה ברא לו תורה תבלין (קידושין ל ב), והיא תיעצהו לשמור בריאותו, לבלתי יחלה, ותדריכהו בדרך הישרה, למצוא דברי חפץ להשלים התכלית המכוון בו, שהוא היחוד ושלמות הכבוד. 'נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא', לפי שאפשר[ות] נטותו מן הדרך קרוב מאד, מצד חומרו ויצרו הרע, 'ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו', יבדוק עצמו מעבירות שעשה כבר, ויבערם, כלומר, יתוודה וישוב בתשובה, ובזה יתוקן, והתורה והמצוה ישיבוהו אל הבריאות, אחר שסר מעליו וחלה. ואמרי לה 'ימשמש במעשיו', שיתן עיניו על דרכיו, ולא יסיח דעתו כלל, ויזהר במעשיו, ויזכור ויתן אל לבו הכוונה בבריאתו, שהוא הייחוד והעבודה, וישלימנה. ומזה הענין אמרם (שבת יב א) חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, והטעם שלא יסיח דעתו מהם כלל, כדי שיתן אל לבו שהוא כסא כבוד ומעון לשכינה, ויתקדש במעשיו ויטהר במחשביו, והוא אמרם 'ימשמש במעשיו', ומצד משמושו במעשיו, יצדק בו 'נוח לו שנברא', עכ"ל עבודת הקודש.

רנא.

אבל אני אומר, כי יש עוד רמז ב'יפשפש' ו'ימשמש', כי ירמוז למה שכתבתי (אות רמח), לא די שמבטל את הרע, אלא כובשו ואוחזו תחת ידיו ומטהרו. ו'יפשפש' רצונו לומר, יהיה סור מרע, ו'ימשמש', רצונו לומר, יאחוז בו, כי יאחז צדיק דרכו של יצר הרע לטהרו כדפירשתי. ואז הוא אור גדול יותר ממה שהיה כתנות אור קודם שחטא, ומכח זה היה מתחילה סברת אלו שאמרו נוח לו לאדם שנברא, מצד היתרון הזה. וסברת האומרים וכן נמנו וגמרו, נוח שלא נברא, כי ראיתי בני עליה והנם מועטים (סוכה מה ב), ורבים הם הפושעים שאינם גוברים על יצרם והולכים בדרכיו.

וכוונת הקדוש ברוך הוא שברא את העולם לתכלית האדם היה, מכח שעשה אלהים אדם ישר - כתנות אור, והיה אז כל העולם כולו אור, ואף שברא בו כח התמורה גם כן, מכל מקום היתה חכמת הבורא, מאחר שיש שני דרכים לטובה, דהיינו אם ישאר בכתנות אור, יתמלא הכל אורה, ואם יהיה כתנות עור, מכל מקום הבחיר והמסולת אף כי הוא המעט, יהיה בתוספת אור, כי יהיו כת צדיקים גם כן, שיגבירו האור מן החשך. אבל מה שנמנו וגמרו 'טוב לו שלא נברא', הכוונה בו, אם לא היה זה הענין של בחינת 'כתנות אור' מתחילה, רק לא היתה יצירת אדם אפשר בענין אחר, כי אם כשהוא כלול לדעת טוב ורע, אם לא היה רק זה הדרך, לא בראו. והללו שאמרו 'טוב לאדם שנברא', היו דבריהם אפילו אם לא היה רק זה הדרך לבדו, היה בורא את האדם, כי צדיקים ילכו בה, ומה לנו בפושעים.

והנה לפי דברי שניהם, יתבאר הפסוק (קהלת ד, ג) היטב 'וטוב משניהם את אשר עדן לא היה', מתחילה מדבר הפסוק עתה, ממה שאנו אנחנו כולנו כתנות עור, אמר כי משבח אני את המתים מהחיים חיי הבל, כי 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו' (תהלים קטז, טו), כי 'טוב מאד' (בראשית א, לא) זה המות (בראשית רבה פ"ט ס"י), וכמו שכתבתי לעיל (אות רמו). אמנם אותן שמוכנים להיותן נבראים, מצד הנשמות קדושות הגנוזות למעלה ועדיין לא נבראו, דהיינו, מוכנים לימות המשיח שיוחזר העולם לכתנות אור ואור גדול, אז הם טובים מהחיים והמתים שעברו, כי יחיו חיים נצחיים רוחניים. ובזה כולי עלמא מודים שהם יותר טובים מכל מה שעבר, אף מבחינות כתנות אור, כי זה האור יהיה בלי סיג כדפירשתי (אות רמח), רק מחלוקות[ם] היה, מתחילת הבריאה, אם לא היה רק זה הדרך של האדם, אם בראו הקדוש ברוך הוא או לא. ודו"ק היטב.

רנב.

ובענין הזה שאור שלעתיד יהיה בלי סיג, כי תושבת הקליפה, יתבאר גם כן מדרש קהלת (פ"א ס"ג, הנ"ל אות רמז) שמפרש הפסוק על תתקע"ד דורות. הנה פירש רש"י בחגיגה (יד א ד"ה קודם) על תתקע"ד דורות, נגזר להבראות קודם מתן תורה, לקיים מה שכתוב (תהלים קה, ח) 'דבר צוה לאלף דור', ראויה היתה התורה להנתן לסוף אלף דור, וכשראה שאין העולם מתקיים בלי תורה, עמד ומדדן, ונתנה לסוף כ"ו דורות, מאדם הראשון עד משה רבינו עליו השלום.

ומצאתי כתוב בספר קבלה אחד שכתב, 'דבר צוה לאלף דור', התפשטות אדם העליון היה אלף דור, כי הוא סוד עשרה מאמרות (אבות פ"ה מ"א), וכל מאמר כולל כל העשרה, נמצא כל אחד מאה, אחר כך כולל כל אחד כולם, נמצא שהוא אלף בסגול (ואלף בסגול חוזר לאלף, כנודע), גם אדם בליעל (שהוא כקוף בפני אדם) כי 'זה לעמת זה עשה האלהים' (קהלת ז, יד), היה ההתפשטות כן. והנה, מיד שנפתח מעיין הנרפש ההוא, במציאות קין, קינא דמסאבותא (זהר ח"א דף נ"ד ע"א), היה ראוי שימשכו ויתפשטו בעולם הזה עד אלף דור, ויהיה נעלם התפשטות עץ החיים כל אותו הזמן. אלא שגברו רחמיו, אחר גלגול וצירוף אדם הראשון באבות, ולא נשאר נעלם עץ החיים אלא כ"ו דורות, ותתקע"ד דורות קדמו לעולם, כדרך הקליפה הקודמת לפרי, ואחר כך נשתלו בכל דור ודור, וכל חכם לב יבין מדעתו, כי כוונת הקדוש ברוך הוא היתה להשבתת הקליפה, ועקר משרשם תתקע"ד, ששתלן בכל דור ודור בעזי פנים. וזו השתילה לא היתה בריאה להתקיים, רק הושמו בעזי פנים שהם כלים, והגיהנם על ראשם, באופן שנמחה מציאותם ונתבטלה והם כלים, דהיינו תתקע"ד, והעזי פנים. ומכח זה יוגרם כתנות אור הגדול שלעתיד, שיתגלה יותר בקירוב זמן, מאחר שהשבית הקדוש ברוך הוא מציאת תתקע"ד דורות קליפות.

רנג.

ומדרש קהלת יפרש גם כן הפסוק כמו שפירשתיו, והכי קאמר, וטוב משניהם יהיו הבריאות החדשות אשר קדושתם נמשכת מצד השבתת הקליפות, אשר גרם גדול היה לזה אלו תתקע"ד דורות, שהיה להם ליברא ולא נבראו אז, רק עקרן בכל דור ודור על ידי עזי פנים שהם כולם כליה, ואז יתקרב גם כן לזה מעשי הצדיקים הכובשים את יצרם, ויוחזר העולם במהרה בימינו לאור, ויהיה האור יותר גדול.

ואז, 'ישמח ה' במעשיו' (תהלים קד, לא), כי אז תושלם כוונת הבריאה, להיות האדם בכתנות אור, ותתרבה הידיעה ומלאכתן נעשית מאליה, 'ועץ השדה יתן פריו' (ויקרא כו, ד), רצה לומר, אפילו אילני סרק יהיו מלאים פירות (ספרא שם א, ו). ואמר 'ועץ השדה', כי יהיה טעם העץ כטעם הפרי, כענין תחילת הבריאה, והרבה כאלה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת ל ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. ויתקיימו כל היעודים הטובים שב'בחקותי', שעדיין לא נתקיימו, כי תמלא הארץ דעה, ממילא ימשכו הטובות ההם בטבע. הענין, כי הברכות והקללות שבתורה אינם דרך יעוד כלל, רק אומר דרך סיפור, בעשותינו התורה והמצות, ימשך ויתחייב מהם זה הטוב בהכרח, כי זה טבע העבודה, שכל הטובות וההצלחות נמשכות אחר המצוה, בטבע אלהי שהטביע בהם, וכבר בא זה למעלה (אות קה - קמה; קעג - קפד) בארוכה.

רנד.

ובביאור ענין זה, תירץ בעבודת הקודש, בחלק העבודה (פרק י"ח), הקושיא הקודמת שהארכתי בה למעלה (אות קלד), למה הוזכרו היעודים הגשמיים בתורה, ולא הוזכרו היעודים הרוחניים בתורה, יוזכרו שניהן, או לא יוזכר שום אחד מהם. ותירץ, כי היעודים הגשמיים גם כן לא הוזכר, כי לא בא לייעד כלל, אלא לגלות ולהגיד, הנמשך והמתחייב בהכרח מטבע העבודה, ושכל הטובות וההצלחות נמשכות אחר המצות בטבע אלהי שהטביע בהם. ואין זה הטוב בא דרך יעוד, כי הדבר הנמשך אשר מטבע איזה דבר להמשיכו, והוא תלוי בו, אין מקום וצורך אליו ליעוד, אלא לגלות דרך הגדה וסיפור, שזה נמשך ומתחייב מן הדבר ההוא בטבע, כמו שהוא הענין בקיום התורה והמצות, שהם המפתח העצמי אל מקור הטובות כולם, כי הם תלוים בהם, ובהכרח ימשכו בפתיחה ההוא, שהוא הקיום. ואין להקשות, יאמר גם כן דרך הגדה וסיפור המשך טובות הרוחניות, כי זה נלמד בקל וחומר, אם נמשכות אפילו הטובות הגשמיות אחר מעשי העבודה, ומי גרם להדבקות ומעשי העבודה, הוא מצד דבקות הנפש הטהורה, והיא גרמה בתועלתה אל הגוף, מצד דבקותה במקורה, ומעשיה הטובים ועבודתה לאלהים שהוא היחוד, ואחר שאלה הטובות נמשכות אחר עשיית התורה והמצות, ומתחייבות מהם, והנפש היא סיבתם, כל שכן שיועילו להשאירה בנועם מתמיד, במקום ההוא שהיתה פונה אליו, ועודנה מחוברת אל הגוף, שהרי ההשארות והעונג ההוא, נמשך גם כן אחר התורה ומצותיה בטבע, וקל וחומר הוא. ואם היה בעל גמולות מייעד הגמול הרוחני בפירוש, היה כפול ומותר גמור, אחר שנדין אותו בקל וחומר מהיעוד הגשמי, אחר שזה וזה נמשכים אחר המצוה, ומתחייבים מהם בטבעו. כל זה הוא הדרך של עבודת הקודש בתירוץ קושיא זו. ובדמות זה כתב החסיד הר"ר יוסף יעבץ בספר יסוד האמונה שלו. ואני גליתי דעתי למעלה (אות קנו) בחקירה זו, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, אלו ואלו דברי אלהים חיים. ובפרט כי החכם אשר יבין מדעתו, ידע וישכיל כי דבריו ודבריי מתקרבים בשורש אחד. והמשכיל יבין. והנה אלו הטובות שבפרשת בחקותי (ויקרא כו, ג - יג), אשר עדיין לא נתקיימו עד לעתיד במהרה בימינו, תמצא מעלות מעלות בענין ריבוי הטובות, מתחיל בשובע, ואחר כך מענין השלום, ואחר כך הבטחה גדולה שבגדולות, והיא 'ונתתי משכני בתוככם' (שם שם, יא), שהוא סוד שכינה בתחתונים, כמו שהתאוה לזה הקדוש ברוך הוא בתחילת הבריאה (תנחומא בחקותי ג'), 'ואדם ביקר בל ילין' (תהלים מט, יג). אבל לעתיד יהיה נצחיי, ויקוים 'וחי לעלם' (בראשית ג, כב), כי הדבקות תהיה בעץ החיים, ויתקיים 'והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים' (ויקרא כו, יב), כי אנחנו נהיה המרכבה בעצם, למעלה ממדרגת המלאכים, וכעת יאמרו ליעקב ולישראל מה פעל אל, כי השלמות הנצחיי תהיה בגוף ובנפש, שהוא יעקב וישראל.

רנה.

וכבר נפלה מחלוקת גדולה בשלמות הנצחיות האחרון, אם יהיה לנפש לבדה או בגוף ונפש. הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ח ה"ב) וסיעתו סוברים שהוא לנפש, וחכמי האמת (ראה ראב"ד שם; ובאמונות ודעות לרבי סעדיה גאון, מאמר ז') סוברים כהרמב"ן (שער הגמול), שהנצחיות לגוף ולנפש, כי כמו שהיתה העבודה כן יהיה קבול השכר, העבודה היתה בגוף ונפש בעולם הזה, כן יהיה הקבול שכר בגוף ונפש, ולזה תהיה תחיית המתים הגדולה, שיתקיימו בנצחיות בגוף ונפש. וזה נקרא העולם הבא, כדברי רבותינו ז"ל, עולם שכולו חיים, עולם שכולו טוב (קידושין לט ב; חולין קמב א), ועליו נאמר (ויקרא יח, ה) 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם', ותרגם אונקלוס, ויחי בהון בחיי עלמא. ועולם הבא זה היא עולם הזה, רצוני לומר, חיים נצחי בגוף ונפש, והתעלותו מעילוי לעילוי בלי הפסק, רק מנצחיות.

וענינים אלה באו בארוכה בדברי המחברים, ובפרט בספר עבודת הקודש (חלק העבודה פרק מ"א). ולאהבת הקיצור אעתיק קצת מדבריהם: זה לשון הרמב"ם בפרק ח' מהלכות תשובה (ה"ב), העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף, כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות, אין בו לא אכילה ולא שתיה, ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכים להם בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה, ושנה ומיתה, ועצב ושחוק, וכיוצא בהן. כך אמרו החכמים הראשונים (ברכות יז א), העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתיה. וזה שאמרו 'צדיקים יושבים' (על) דרך חידה [אמרו], כלומר, (נפשות) הצדיקים מצויין שם, בלא עמל ו[בלא] יגיעה. וכן זה שאמרו '(ו)עטרותיהן בראשיהן', כלומר, דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא, מצויה עמהן, והיא העטרה שלהן, כענין שאמר שלמה (שיר השירים ג, יא) 'בעטרה שעטרה לו אמו', והרי הוא אומר (ישעיה לה, י; שם נא, יא) 'ושמחת עולם על ראשם', ואין השמחה גוף [כדי] שתנוח על הראש, כך 'עטרה' שאמרו חכמים כאן, היא (הדעה) [הידיעה], ומה[ו] זה שאמרו '(ו)נהנין מזיו (ה)שכינה', שיודעים ומשיגים מאמתת הקדוש ברוך הוא, מה שאינם יודעים והם בגוף האפל (ו)השפל, עכ"ל (הרמב"ם) שם.

ויאמין עם זה שאם היות עיקר השכר הזה לנפש בלבד, עוד יש שכר אחד גשמי לעולם הזה לימות המשיח, וזה בתחיית המתים, שיחיו אז הצדיקים הגמורים. והטעם לדעתו ז"ל, אם כדי לפרסם נסי הקדוש ברוך הוא ואמונתו בעולם, ואם כדי שישיגו קצת תענוג גשמי אז, כימים שנצטערו בהם, או יותר, כפי מה שתגזור החכמה העליונה, או כדי שיקנו שלמות יותר מאשר קנו בתחילה, כאשר לא יכלו להשיג בחייהם, המעלה שהיתה ראויה להם לפי יושר לבם, מפני המעיקים ועול הגלות. אבל מכל מקום לדעתו ז"ל, כפי מה שאמר בפרק חלק (סנהדרין פ"י מ"א) בפירושו למשנה, וכפי מה שנמצא לו ז"ל באגרת תחיית המתים, ימותו אחר שיחיו וישובו לעפרם, ויזכו אז הנשמות ההן למדרגה יותר גדולה בעולם הבא, ממה שהיו בה קודם התחיה, כפי מה שהשיגו בחיים השניים מאמתת הקדוש ברוך הוא, ולדעתו ז"ל גם על זה אמרו (ברכות יז א) העולם הבא אין בו לא אכילה כו', לפי שאין שם גוף וגויה, שאילו היה שם גוף וגויה, יהיו אם כן הכלים לבטלה, אחר שאין משתמשין בהם הפעולות הגשמיות באכילה ושתיה ותשמיש.

ובאגרת תחיית המתים אמר (הרמב"ם), שאין להביא ראיה מהפליאה, שמצינו במשה רבינו ע"ה ואליהו ז"ל, שעמדו זמן הרבה בלא אכילה ושתיה, והם בגוף וגויה, לומר שכן (היתה) [תהיה] הפליאה בבני עולם הבא, שיהיו גוף וגויה, ויתקיימו כקיום משה ואליהו, [אמר] שאין לומר כן, ואמר הטעם, לפי שאם נתבטלו הכוחות הגשמיות מהם ע"ה, היה זה לפי שעה, ואין בזה כלים לבטלה, שהרי נשתמשו בכליהם קודם הפליאה ואחריה, אבל בבני העולם הבא שאין שם אכילה ושתיה ושאר שמושי הגוף, שנאמר (עפ"י ירמיה לא, כא) שיברא אלהים חדשה ויהיו שם בגויות, וכליהם ישובו ריקם, זה מן הנמנע כי אין הפועל החכם מדרכו שיפעול ידו לבטלה חלילה, ולכך יש לכל משכיל להאמין שאין בבני העולם הבא גוף וגויה כי אם נפשות בלבד. זה כלל דעתו והעולה מדבריו ז"ל. וכבר השיגו הראב"ד ז"ל (הלכות תשובה פ"ח ה"ב), וכתב עליו בזה הלשון: דברי האיש [הזה] בעיני קרובים למי שאומר, אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות [ב]לבד, וחיי ראשי, לא היה דעת חכמי התלמוד ז"ל על זה, שהרי אמרו (כתובות קיא ב) עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן, קל וחומר מחטה [וכו'], וכן היו מצוין לבניהם (שבת קיד א) אל תקברוני בכלים לבנים (שמא לא אזכה כו'), ולא בשחורים שמא אזכה וכו', (והצדיק) [וכן] אמר[ו] (סנהדרין צב א) שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגווייתם, וכן אמרו (שם צא ב) במומם עומדין ומתרפאין, וכל אלה מוכיחים כי בגוייתם הן עומדין חיים, אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות, כגויית המלאכים וכגויית אליהו זכור לטוב, ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל, עכ"ד (הראב"ד. עכ"ל ספר עבודת הקודש).

רנו.

הרי שהרמב"ם סובר שהשלמות הוא לנפש, הן עתה במיתת צדיקים שנשמותיהן זוכות לגן עדן, הן לאחר תחיית המתים, שיהיו כדי שיקנו עוד שלמות, וימותו ויבואו נשמותיהן ליותר מדרגה לנצחייתן. והנמשכים אחר הרמב"ם, רצו לסייע לו גם כן, מנוסח יוצר תפלת שבת, וזה לשונם (ספר העקרים מאמר רביעי פרק ל"א): הזכירו ארבע לשונות מתחלפות לקבול השכר, נראה שהם ארבעה מיני שכר, על הדרך שכתבנו, שאמר 'אין ערוך לך ואין זולתך, אפס בלתך ומי דומה לך', ופירשו מיד אלו הארבע לשונות על הארבעה זמנים החלוקים לארבעה מיני השכר. ואמר 'אין ערוך לך ה' אלהינו בעולם הזה, ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא', ואלו השני זמנים הכוללים לקבול השכר, ואחר כך פירשו מבחר השכר שבעולם הזה שהזכיר ראשונה, ואמר 'אפס בלתך גואלנו לימות המשיח', ואחר כך מבחר השכר שבעולם הבא אחר המות שהוא בתחיית המתים, והזכיר אחר [ה]עולם הזה [ה]עולם הבא, לפי שהוא בא מיד אחר המות לכל אחד ואחד, קודם ימות המשיח ותחיית המתים. וזה מסכים יותר לדעת הרמב"ם ז"ל, שאם כדברי הרמב"ן ז"ל היה לו להזכיר גן עדן אחר העולם הזה, שהיא המדרגה הבאה אחר העולם הזה, ולא חיי העולם הבא שהיא [ה]אחרונה שבמדרגות, לפי דבריו. אבל אחר שלא הזכיר גן עדן כלל, יראה שלשון העולם הבא כולל כל המדרגות הבאות לאדם אחר המות, והזכיר 'חיי העולם הבא' שהיא הנבחרת שבכולן, עד כאן (לשון העקרים).

רנז.

וסברת הרמב"ן (שער הגמול) בהסכמת חכמי האמת היא, כי העולם שבא לאדם עתה אחר המיתה, זהו באמת עולם הנשמות, כי הגוף שבא מטפה סרוחה מזוהמת הנחש מעוכל, ועולם הבא הזה לאחר מיתה עתה, נקרא עולם הנשמות. אמנם לאחר תחיית המתים שיחיו בגוף ונשמה, והגוף נזדכך ונטהר, ויהיה כולו אור, אז התחיה תהיה עולמית נצחיית בגוף ונפש. ולחזק דברי הרמב"ן לסתור ראיות הרמב"ם, אעתיק דברי עבודת הקודש פרק מ"ב מחלק העבודה, וזה לשונו שם: שנינו (סנהדרין צ א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא) 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר'. העולם הבא שהזכירו כאן הוא הבא אחר תחיית המתים, ואינו הבא לאדם אחר מותו מיד, והראיה על זה, הכתוב שהביאו באמרם 'לעולם יירשו ארץ', כלומר, לעולם באין הפסק, שאין שיעור אל אריכות הימים והטוב בעולם ההוא.

ובקידושין פרק ראשון (לט ב), ובחולין פרק שלוח הקן (קמב א), תניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה, בכיבוד אב ואם כתיב (דברים ה, טז) 'למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך', ובשלוח הקן כתיב (שם כב, ז) 'למען ייטב לך והארכת ימים'. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה, והיכן (הטבת ימיו) [טובתו] של זה, אלא 'למען יאריכון ימיך' לעולם שכולו ארוך, 'ולמען ייטב לך' לעולם שכולו טוב. ואם זה נאמר על עולם הבא מיד אחר המות, אינו ארוך ואינו טוב, שהרי יש עוד הפסק ושיעור לאריכתו וטובתו, שהרי עתיד לקום ולשוב בתחיית המתים, ובערך זה אין העולם ההוא ארוך, ואחר שיש לו הפסק אינו טוב מוחלט, ועדיין היכן אריכות ימיו של זה, והיכן הטבת ימיו של זה. אלא ודאי לא נאמר [זה] אלא על העולם הבא שאחר תחיית המתים, שאין הפסק ו[אין] שיעור לאריכותו ולטובתו. וממקומו הוא מוכרח, באמרם שאין תחיית המתים תלויה בה, ואמרו לעולם שכולו ארוך, ולעולם שכולו טוב, לומר שעולם זה בא אחר תחיית המתים, והוא תלוי בו, מפני שבא אחריו, והוא סוף מתן שכרן של מצות, לגוף ולנפש יחד. ואמרו במדרש (שמות רבה פנ"ב ס"ג), אין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא, שנאמר (משלי לא, כה) 'ותשחק ליום אחרון'. ואין עולם הבא לאדם אחר המות מיד, ראוי להקרא יום אחרון, שהרי בא אחריו העולם הבא שאחר התחיה. ולדעת הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו, הגוזרים מיתה על בני תחיית המתים, מודים שהעולם הבא להם אחר מיתתם מיד, הוא ראוי שיקרא בשם 'יום אחרון', לא הבא לאדם בעולם הזה אחר מותו מיד.

אם כן מה שאמר הכתוב 'לעולם יירשו ארץ', הכוונה בו באין הפסק, ירשו ארץ החיים שהוא העולם הבא, ובו יזכו אל שכר התורה והמצות בגוף ונפש. ובאומרו 'נצר מטעי', באר הטעם שיתן הקיום והנצחיות אל הגוף והנפש יחד בעולם ההוא, אמר כי הטעם שיגזור בו הקיום והנצחיות, לפי שהוא נצר מהמטע העליון סוד האצילות, בסוד 'ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע' (תהלים קד, טז), והאדם נעשה בדמותו ובצלמו (בראשית א, כו - כז), וכמו שנתבאר בחלק הראשון מזה הספר (עבודת הקודש חלק היחוד פי"ז), והנצר יפרה וירבה ויתקיים בשרשו, וממנו ימשך ויאצל עליו הנצחיות. ואחר זה אין להשיב ולומר, אחר שהעולם הבא אין בו שמוש משמושי הגוף, ואתם גוזרים הקיום והנצחיות עליו, הנה יהיו כליו לבטלה, ואין במעשה השם פועל בטל, כי הכלים האלה עשוים לתבנית כלי המרכבה, מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם, סוד האצילות... ולזה הוא מוכרח שיתקיימו הכלים האלה קיום נצחי, לפי שהם מושכים הקיום ממקורם ושרשם, ואין קיומם תלוי באכילה ושתיה, כי אם בדבקותם בשרשם, ויוכנו לזה תכלית ההכנה בזמן ההוא, שהוא זמן ביטול היצר הרע, המונע הדבקות ההוא הגורם הקיום והנצחיות. ולפי שהדמות התחתון כעין העליון, צריך לגזור בו הקיום, להעיד עליו ועל אחדותו, ואילו היה נפסד, היה בזה הכחשה ומעוט דמות חלילה. ולהעיר על זה ולהשרישו בלבות המאמינים תמימי דרך, אמרו בפרק היה קורא (ברכות יז א), מרגלא בפומיה דרב, לא כהעולם הזה העולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, ולא פריה ורביה ולא משא ומתן, ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר (שמות כד, יא) 'ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו'. אליכם אישים אקרא, הביטו וראו, אם העולם הבא אין בו גוף וגויה, איך ישיאנו רב לדברים בטלים, באמרו לא כהעולם הזה וכו' העולם הבא אין בו לא אכילה וכו', ומי לא ידע כידיעת רב בכל אלה השמושים שאינן אלא לגוף, ואם אין שם גוף בטלו כל שמושיו, וכי דברים בטלים בא להשמיענו, ומה מרגלא בפומיה. אבל אם קבלנו שיש שם גוף וגויה, הנה החידוש שבא רב להשמיענו גדול מאד, שעם שיש [שם] גוף וגויה, אין שם שמוש משמושיו, לפי שאינו צריך בקיומו לאכילה ושתיה, כי אם בדבקותו בשרשו, ואז יחול עליו האור העליון, ויקיימנו בסוד 'באור פני מלך חיים' (משלי טז, טו), והוא אמרו 'אלא צדיקים יושבים', והישיבה הזאת הוא הקיום הנגזר בהם, 'ועטרותיהם בראשיהם' היא עטרת תפארת המקיימת אותם, והיא השמחה, שנאמר (ישעיה לה, י; נא, יא) 'ושמחת עולם על ראשם', לפי שנעשו מעון אליה וכסא כבוד, כי בנין של מטה מעין בנין של מעלה, והוא קיומם.

רנח.

ובפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עה ב), אמר רבה (בר בר חנה) אמר רבי יוחנן, עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה מג, ז) 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. 'צדיק יסוד עולם' (משלי י, כה) נקרא 'כל' (תקוני זהר, תקון י"ד דף ל' ע"א ועוד), בסוד 'כי כל בשמים ובארץ' (דברי הימים - א כט, יא), הוא הקושר השמים עם הארץ, והדבקים בו נקראו צדיקים על שמו, כי הם הקושרים ומיחדים השמים עם הארץ. ואמר כי הם נעשים בדמות הכבוד העליון, כי הכבוד העליון יש בו בריאה יצירה עשיה, אף הצדיק למטה נכללו בו כל אלה לתקן הכבוד למטה [וכו']. והנה הם נעשים לתבנית המאורות הנכללים בשם ה', ליודעי סודו... ולעתיד לבוא, השם ההוא יגלה עליהם ויחול בהם, לקיימם קיום נצחי, ואז יקראו בשם ה' באמת, שיהיה שמם ה', ולהיות הקיום והנצחיות מוכרח ומחוייב בשם ה', כן יהיה בצדיקים, לפי שהם מעידים עליו והוא מתפרסם על ידם [וכו'].

ועוד שם (בבא בתרא עה ב), אמר רבי אלעזר, עתידים צדיקים שאומרים לפניהם 'קדוש', כדרך שאומרים לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה ד, ג) 'והיה הנשאר בציון, והנותר בירושלם קדוש יאמר לו'. והוא הקיום הנגזר בהם כמו שכתבנו, עד שמלאכי השרת יאמרו לפניהם קדוש, שיהיו קיימים בהם. והוא אמרם גם כן בפרק חלק (סנהדרין צב א), תנא דבי אליהו, צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, שנאמר (ישעיה ד, ג) 'והיה הנשאר בציון' וגו', מה קדוש לעולם קיים, אף הם לעולם קיימים. ואם תאמר, אותם אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהם את עולמו, שנאמר (שם ב, יא) 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', צדיקים מה הם עושים, הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים, ושטין על פני המים, שנאמר (תהלים מו, ג) 'על כן לא נירא בהמיר ארץ', ושמא תאמר יש להם צער, תלמוד לומר (ישעיה מ, לא) 'וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר' וגו'.

הנה בארו, כי בעולם הבא שאחר התחיה, ישוב העולם להווייתו וליושנו, והוא שיתקיימו בגוף ובנפש, ולא ישובו לעפרן לעולם עוד, כי יהנו בזיו העליון, והאור הבהיר ההוא יקיימם, והוא אמרם (ברכות יז א) ונהנין מזיו שכינה, והיא האכילה והמזון האמיתי אשר בו הקיום הנצחי. וכבר ראינו, כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים מאד, ומי שהוא זך מן הזכים ויותר רוחני, נזון ביותר דק, ויותר זך מהם. כי אנשי המדבר נתקיימו במן הנבלע באברים (ראה יומא עה ב), שהוא תולדות האור והזיו העליון, אשר היה יורד ומתגשם לצרכם להעלות נפשם, ומאז נתעלתה נפשם במה שהשיגו על הים וזכו אליו. ואדון הנביאים שנעלה יותר מהם ונתייחד בידיעת בוראו, לא הוצרך אל תולדת האור, אבל נתקיים באור עצמו, והוא זיו השכינה. וגם אנחנו נאמין אמונת אומן בבני העולם הבא, שיתקיימו באור ההוא קיום נצחי, והוא קיום הרצון העליון ורוחו בהם, והוא קיומם.

והוא שרמז להם משה רבינו ע"ה באמרו (דברים ח, ג) 'ויענך וירעבך ויאכלך את המן וגו', למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם', ופירושו, כי לא היה המן מוטבע ומכוון אל טבעם ומזגם, שיתקיימו בו כל הזמן הארוך ההוא, אבל הכוונה במזון ההוא להודיעם כי הלחם, אף אם (הם) [הוא] שוה לטבעם ומזגם, אין החיות והקיום ממנו, כי אם ברצון השם הדבק בו ומקיימם. ולהעמידם על זאת האמונה, האכילם את המן, שהוא מוצא פי ה', בסוד 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' (שמות טז, ד), והיה מתגשם, והיו נזונים בו, וכאילו הם נזונים ממוצא פי ה' ומרוחו, [והיו] מתקיימים בו, ואילו נזונו באור עצמו, שהמן ההוא תולדה ממנו, יזכו אל העילוי בנפשם, ואל הדבקות באור ההוא, עד שיתקיימו בגוף ונפש קיום נצחי, ובני העולם הבא שיזכו ליהנות וליזון באור ההוא, יקנו הנצחיות, ויזכו [אל] הקיום בגוף ונפש.

והוא אמרם (סנהדרין צב א) שוב אינם חוזרים לעפרם, כי אז יצדק בהם 'מעשי ידי להתפאר' (ישעיה ס, כא), בשביל הקיום הנגזר בהם, כי הוא ההתפארות האמיתית, שאין מעשה ידיו נפסדים ולא נשחתים, להיותם נצר מטעיו. והכנפים פירשו רבינו הגדול, לבישת הנפש מלאכות, ותתלבש הגוף עמה ושלא תתבטל בביטול היסודות. התבאר אם כן, שהעולם הבא (שהזכירו) [המוזכר] [ל]רבותינו ז"ל, באמרם (סנהדרין צ א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, הכוונה להם בו על העולם הבא שאחר התחיה, עכ"ל עבודת הקודש.

רנט.

ובענין ארבעה זמנים המוזכרים ביוצר של שבת, שהביאו ראיה מזה (ספר העקרים מאמר רביעי פל"א) (כתב) [כסברת] הרמב"ם כמו שהבאתי לעיל (אות רנו), כתב על זה תירוץ בעבודת הקודש פרק מ"א מחלק העבודה, וזה לשונו: (ואל) [ולא] יקשה התקון ההוא [על] (ל)רבינו הגדול, אבל הוא מסכים לדעתו, והוא נגד הרמב"ם ז"ל, ויש לי בזה טעמים מהם, כי לפי שהעולם הבא הוא תקות כל מקוה, בעבודתו וכשרון מפעליו ועסקו בתורה בעולם הזה, לזה סמך העולם הבא שאחר התחיה לעולם הזה, לפי שזה תכלית זה. ומהם לרמוז, כי כמו שהיתה העבודה, כן יהיה קיבול השכר, והעבודה היתה בגוף ונפש בעולם הזה, כן יהיה קיבול השכר בגוף ונפש. וזה לא יתכן בעולם הנשמות, אבל יתכן בעולם הבא שאחר התחיה, ולזה סמכם זה לזה, ואין מקום להזכיר גן עדן בכאן. ומהם, כי כוונת המתקנים עליהם השלום, לכלול הזמנים שבהם יראו נפלאות הקדוש ברוך הוא לעין כל, והפליאה תהיה גדולה ומפורסמת, בבני העולם הבא שאחר התחיה, להיותם קיימים קיום נצחי בגוף ונפש, ולפי שזאת היתה הכוונה אף בעולם הזה לולא החטא, ועתידה עטרה זו לחזור ליושנה בעולם הבא, לזה סמכם זה לזה, לומר, כי מה שחסר בזה יושלם בזה, עד כאן לשון (עבודת הקודש).

רס.

וכגון דא צריך אני להודיע, כי אף שאמרנו כשיבא משיח צדקנו יוחזר העולם לתקונו ויהיה נצחי, מכל מקום מדרגות יהיו בנצחיות מעילוי לעילוי, בסוד 'שית אלפין שנין הוה עלמא וחד חרוב' (ראש השנה לא א), ואמרו רבותינו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין צז א) כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה. ונודע מה שכתבו המקובלים בסוד* שמיטות ויובל שבע שמיטות ואחר כך היובל סוד בינ"ה. והוא מה שרמז הזוהר (זהר ח"ג דף קל"ו ע"א בשינוי לשון), חמשין שנין דיובלא - חמשין אלף דרין דזמין קודשא בריך הוא לאתבא רוחיה ליה כו', אמנם בכל אחת מהשמיטות תהיה תוספת טובה מאשר היה לפניה.

הגה"ה

השער הזה של שמיטות ויובלות הוא סגור, על כן אין להאריך בו, רק כדי לרמז, אעתיק דברי מערכת אלהות, ודברי החייט עליו. זה לשון בעל המערכת: הנה בארנו, כי שבעת ימי השבוע רומזים למה שהיה בבריאה, אבל ענין השמיטה שבשש שנים לחרוש ולזרוע ולקצור בארץ (ויקרא כה, ג), ונצטוינו (שם שם, ד) בשנה השביעית שתשבות הארץ אשר אין חריש וקציר, והוא רמז לאשר יהיה בסוף [ה]בריאה בכל הדורות. והוא מה שאמר החכם רב קטינא ז"ל (ראש השנה לא א), אשר כלל הרמז בשית אלפי שנין הוה עלמא וחד חרוב (ראש השנה שם). כמה אתה צריך להבין ולהתעורר במאמר החכם רב קטינא, אשר כלל בשתי תיבות אלו 'וחד חרוב' עיקר גדול. והוא: 'וחד חרוב' כי ישאר הזמן, אך יהיה חרב מבלי אדם ובהמה, והדברים אשר הם סיבותם שיפסקוה בהמשכתם ויצטרכו להסמך ולהעזר שיעמדו על עמדם. וזהו שאמר (תהלים קמה, יד) 'סומך ה' לכל הנפלים', וכן הוא אומר (שם קה, ח) 'דבר צוה לאלף דור', ובאותן אלף שנים מייחלת תמיד העטרה מתי תפקד ותתחדש, וזה 'עיני כל אליך ישברו' וכו' (שם קמה, טו), רצה לומר, המשכתם. ומן המלה 'וחד חרוב', יורה על החידוש אחר האלף. וכמו שהיו כל דור חמשים שנה, נמצא האלף דור הם חמשים אלפים. וזה דבר השמיטה והיובל, שנאמר (ויקרא כה, יג) 'בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו'. וכן 'ושבתם איש אל אחזתו' (שם שם, י). וזהו סוד היובל כולו. והשש שנים רמז לשש אלפים שנה, ושנת השמיטה רמז לעולם הבא שהוא האלף השביעי, שיהיה הישוב חרב ותשבות הארץ ויתבטל הכל, כענין שנאמר (ישעיה נא, ו) 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה', ולא נאסרו שאר מלאכות, מפני כי בשאר המלאכות אינן נכרות פעולת הארץ כמו בעבודת הארץ כאשר תוציא צמחה בשנת השמיטה, וכענין אשר ביארנו בהבערת האש ביום השבת.

ויש לנו לדעת כי הימים שבפרשת בראשית רומזים לענין זה, כי כל יום רומז לאלף שנים, ויום השבת רומז לאלף השביעי שהוא העולם הבא, והוא השבת הגדול שזכרנו, שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש שוחר טוב תהלים צ') יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, שנאמר (תהלים צ, ד) 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול' וכו'. והנה ימי בראשית רומזים לעולם שלם, והוא הנקרא היקף אחד. אמנם דע כי העולם יקיף שבע פעמים, והם השבע עולמות שיקיפו כנגד שבעה העליונים, שכל אחד מהם כלולה משבע. וכל אלף שביעי מן ההקפות האלה יהיה קודש כנגד השבת שיש בו 'זכור' (שמות כ, ח) ו'שמור' (דברים ה, יב). ולכן נאמר בה 'שבת לה' ' (ויקרא כה, ב), כמו בשבת (שמות כ, י), כי באלף ההוא תתחדש עטרת תפארת, ואחר כך יברא השמים חדשים והארץ חדשה ותנתן העטרה לראש פינה. והימים שבפרשת בראשית ירמזו גם לשבע הקפות האלה, בכל יום להיקף אחד, ושש הקפות כנגד ששת ימי המעשה שהפועלים פועלים בו, וההיקף השביעי כולו קודש ושבת לה', והוא היום שכולו שבת ועולם שכולו ארוך ומנוחה לחיי העולמים, והמנוחה ההיא היא נמשלת ביובל הגדול. ועל השבתות הגדולות שזכרנו אמר הנביא (ישעיה ל, כו) 'והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים', כלומר, שיהיו שני המלכים משתמשים בכתר אחד (חולין ס ב), כמו שנשתמשו במקצת הימים עד יום רביעי שנתלו בו המאורות הנראים לנו שהם נובלות המאורות הגדולים, ואז יהיה 'כחשיכה כאורה' (תהלים קלט, יב). והוא ענין מה שאומרים בברכת הלבנה 'שתתחדש עטרת תפארת' (סנהדרין מב, א), כי אז יחדש כנשר נעוריו, וכדרך שאמרו (שם צב, ב) אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש את עולמו.

ודע, כמו שצותה התורה בשמיטה לרמוז בהיקף עולם, אחר כן צותה התורה (ויקרא כה, ח) לספור שבע שנים שבע פעמים, והן מ"ט שנים כנגד שבע הקפות שיקיף העולם. והמ"ט שנים שהן שמיטות נקראו עולם אחד, כנגד עולמו של יובל הגדול, שהיא מ"ט אלף שנים שרומזים העולם כולו, ומלת 'יובל' ר[ו]מז[ת] לתשובה, ושנת חמשים רומז[ת] לה, עד כאן לשון בעל המערכת.

וזה לשון הרב החייט: הנה בארנו, כי שבע ימי השבועות רומזים למה שהיה בבריאה כו'. פירוש, הם רמז להויות במה שהיו בכחם כל המציאות, כי הכל נרמז באלו. אבל ענין השמיטות רמז למה שיהיה, כי השמיטות רמז למה שיאצל מן ההויות הראשונות הנרמזות בכח ששת ימי בראשית.

שש השנים ר[ו]מז[ות] לששת אלפים כו'. בענין החורבה שבאלף השביעי האריך הרמב"ן (שער הגמול), וגם הרב מנחם מריקאנטי ז"ל (פרשת בהר). והכוונה כי ראוי שבאלף השביעי ישבתו הפועלים ממלאכתם, ותניא כוותיה דרב קטינא, כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף אחד לשבע אלפים שנה, שנאמר (ישעיה ב, יא) 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', ואומר (תהלים צב, א) 'מזמור שיר ליום השבת', ואומר (שם צ, ד) 'כי אלף שנים בעינך כיום אתמול כי יעבר' (סנהדרין צז א).

וגם רבינו סעדיה ז"ל כתב, השמים וחומרם הם מוגבלים ונקצבים, וכשם שהן נקצבים ונחקרים כך יכולתם ופעולתם וכוחם נקצבים ונחקרים. וכיון שמגעת יכולתם עד קצה מעשיה ואחרית פעולותיה, כבר בטלה וחלפה, וכיון שבטלה ואבדה וחלפה, כבר אבד הגשם ובטל הגולם וחזר להעדר ואפיסה, כמו שהיה מקודם היותו. והנה כמו שבאה לנו המצוה בימים שהם שבעת ימי בראשית, כן באו לנו בשנים, שיומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים, ועל כן גם כן נאמר בשני[ה]ם 'שבת לה' ' (שמות כ, י; ויקרא כה, ב), עכ"ל.

ואמרו רבותינו ז"ל (תורת כהנים ספרא בהר א, ב; כה, ב) כשם שנאמר בשבת בראשית, כך נאמר בשביעית שבת לה', כי הוא יום שבת ומנוחה לחי העולמים, עליו רמז הכתוב (זכריה יד, ז) 'יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה', ואמרו רבותינו ז"ל, זה יום שביעי לעולם. והטעם, כי בכל מעשה בראשית נאמר בכל יום (בראשית א, ה, ועוד) 'ויהי ערב ויהי בקר', אך בשבת לא נאמר בו 'ערב' ו'בוקר'. והנה, אותה המדרגה הנקראת 'שבת' תלקט הנפשות והתענוגים מלמעלה, אשר לא לקטה בזמן, כי אין איש שם על לב, וזה יהיה אחר שיכלו הנשמות שבגוף באלף הששי, תשובנה הנשמות אל חיק כל אחד ואחד. וגם הכתובים מורים בלא ספק, 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה' (ישעי' נא, ו), וכתיב (שם מד, ו) 'אני ראשון ואני אחרון' ואם היה העולם מתקיים בלי תכלה, לא היה הוא יתברך אחרון, כמו שלא היה נקרא ראשון, אם היה ראשון אחר, וכתיב (תהלים קב, כז) 'המה יאבדו ואתה תעמד וכלם כבגד יבלו'.

ואשר יביאו ראיה ממה שכתוב 'והארץ לעולם עמדת' (קהלת א, ד), וכן 'ויעמידם לעד לעולם' (תהלים קמח, ו), רצה לומר, לעולמו של יובל. ופעמים נאמר על אורך ימים בלי ידיעת קצבה, אבל יש להם סוף, כמו 'יחי אדני המלך דוד לעלם' (מלכים - א א, לא), ופעמים נאמר על זמן שאין לו אחרית ותכלית, כמו 'ה' ימלך לעלם ועד' (שמות טו, יח).

ומה שהקשה להרמב"ם ז"ל, 'יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד' (תהלים קד, ה), גם אמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד א) כל מקום שנאמר 'נצח' 'סלה' 'ועד' אין לו הפסק. יש לפרש כי 'בל תמוט' מוסב על הבורא יתברך, או יש לפרש אין לו הפסק כל זמן קיום העולם. אף כי לפי דעת רבותינו ז"ל לא נאמר 'עולם ועד' על אורך הזמן, רק 'עולם ועד' הוא שם לכסאו של הקדוש ברוך הוא, הנקרא 'עולם ועד', כמו שכתוב (תהלים מה, ז) 'כסאך אלהים עולם ועד'. ולפי כוונתם יהיה פירוש הפסוק 'יסד' הקדוש ברוך הוא 'ארץ על מכוניה', בעבור שהכסא שנקרא 'עולם ועד' לא יתמעט, כביכול, לא נקרא כסא הכבוד אלא בשביל הצדיקים, שנאמר 'וכסא כבוד ינחלם' (שמואל - א ב, ח), וקרא לארץ העליונה 'ועד', כי שם מתועד הכל, מלשון 'ונועדתי לך שם' (שמות כה, כב). על כן אין להאמין שיתקיים העולם בקיום ממציאות חלילה, רק הכל היה מן הסיבה הראשונה, והכל שב אל הסיבה הראשונה, ואין ספק עוד שאחר שתשוב אל יסודה תחזור ותתחדש, וזהו 'כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה' (תהלים כד, ב), אחר האלף חרוב.

ולפי דברי הרב ז"ל שאמר כי הארץ הזאת היא 'ארץ החיים', ירמזו עוד סוד נפלא, שיחזרו ההויות לתשובה, והמשכיל יבין. וזהו 'ושבתה הארץ' (ויקרא כה, ב), כי נמנעו ההויות מלפעול בתחתונים, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרא בהר ד, ח) בפסוק (ויקרא כה, כג) 'כי גרים ותושבים' וגו', דיו לעבד להיות כרבו. וגם יש שבע היקפים, כי 'שבע שבתת שנים' (שם שם, ח) הם שבע שמיטות, רמז כי יחדש הקדוש ברוך הוא את עולמו שבע פעמים, בכל שמיטה פעם אחת. ובכל אחד מהן תהיה תוספת טובה, והשפעת ברכה משלפניה, כי בהתעלות יום השביעי ישאר חרוב מהנשמות, כי יחזיר אותם, ואחר כך יהיה עולם חדש להשפיע נשמות חדשות, בלא יצר הרע, ובלא זוהמא וטומאה, ושנת מ"ט עצמה היא שמיטה, ואחריו היובל בשנת החמישים, ולשון יובל מלשון 'ועל יובל ישלח שרשיו' (ירמיה יז, ח).

ואולי תשאל מה ההבדל שיש בין השמיטה והיובל, דע כי יש בזה שלש תשובות. יש אומרים מה שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה לא א) 'וחד חרוב', אינו רוצה לומר שיחזור לתוהו ובוהו. וזהו הדעת עיקר לבעלי הקבלה, וגם זה רמוז במאמר רב קטינא במה שאמר (שם) 'וחד חרוב', כי יראה שעל כל פנים ישאר הזמן, אך מבלי אדם. והדברים שהם סיבתם, שיפסיקו מפעולתם והמשכתם, יצטרכו להסמך ולהעזר שיעמדו על עמדם, וזהו שאמר (תהלים קמה, יד) 'סומך ה' לכל הנפלים', וכן אומר (שם קה, ח) 'דבר צוה לאלף דור', ובאותן האלף שנים מייחלת תמיד העטרה, מתי תפקד ותתחדש, וזהו שאמר (שם קמה, טו) 'עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם', רוצה לומר, המשכתם. ומן מלת 'וחד חרוב' יורה על החידוש אחר אלף, ואל היובל הגדול רמז 'ושבתם איש אל אחזתו' (ויקרא כה, י) וגו'. ואם תרצה לפרש 'חרוב' ממש, יהיה ההבדל ביניהם, כי אחר השמיטה תחזור לחידושה, מה שאין כן ביובל. והתבונן על אומרו ביובל 'ספיחיה' 'נזריה' (שם שם, יא), ובשמיטה אמר (שם שם, ה), 'את ספיח קצירך וגו' ואת ענבי נזירך', רמז, כי בשמיטה עדיין הארץ תהיה לנו חלק בהתחדש הבריאה, אבל ביובל, אמר 'ספיחיה', אבל בשובם אל היובל היא של עצמה.

אמנם מצאתי לקצת מהמקובלים האחרונים שהעמיקו בסתרי התורה, שאין דעתם מסכמת לגמרי בכל מה שכתבתי, כי קשה להיות ימי המשיח לישראל כל כך זמן מועט, פחות מאלף שנים, ומן הדין ימי הטובה יש להיות אלף ידות יותר מימי צרות ורוגז שסבלנו לקדושת השם. ועל כן פירשו מה שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה לא א) 'אלף חרוב', אינו רוצה לומר שיחרב העולם, אלא הענין, כי כל עוד שלא עברה רוח הטומאה מן העולם, הנשמות הבאות לעולם צריכים למות, כדי להתיש כח הטומאה ולכלות, ככסף מלא סיגים שמצרף בעליל לארץ, וכל זה היה מפני הגזירה שנגזרה, על הטומאה ועל הזוהמא שהטיל נחש בחוה (שבת קמו א), וא"כ כל הנפשות שנבראו בזוהמא ההיא, צריכין למות קודם בוא המשיח. וכבר ידעת (ראה זהר ח"ב דף ר"ה ע"א) כי המדה הנקראת 'שבת', משם פורחות הנשמות, ואם כן כל הנשמות שהם שם, כולם צריכים להתלבש בזה הגוף, ולמות קודם בוא המשיח, ובביאת המשיח יכלו כל הנפשות משם, ואז הוא חרב מן הנשמות, וזהו אומרו 'וחד חרוב' כו'.

ועל כן צריך היום ההוא הנקרא 'שבת' להתעלות, וללקוט רוחות חדשות שאין בהן מזוהמת הנחש המקטרג, ולהורידן בזה העולם, וזהו, 'ורוח חדשה אתן בקרבכם' (יחזקאל לו, כו). ואז יתקיים 'כי הנער בן מאה שנה ימות' (ישעיה סה, כ), 'עד ישבו זקנים' (זכריה ח, ד) וגו', וימשך זה הזמן לפי זאת הכוונה אלף שנים, אין שטן ואין פגע רע. והנה באלף השביעי שהזכרנו, אין שם תולדות כי כבר כלו הנשמות מהגוף, והגוף חרב מהן, עד שתלקט[נה] רוחות ונשמות אחרות, לתתן לישראל למטה, ואזי יהיה עולם חדש, להיות תולדות לעולם בלי טינוף ובלי יצר הרע.

והנה לפי זאת הכוונה, באלף הששי יבוא משיח אחר כלות הנשמות מהגוף, ויחיו המתים, ובאלף השביעי תפסק השפעת הנשמות, ואין נשמות חדשות בעולם, כל האלף ההוא, כי תתעלה מדת השבת לקבל נשמות טהורות חדשות, ולאחר קבלתה תשפיעם למטה בטהרה ובקדושה, וכל אלו יהיו בכלל ימי המשיח, עד גמול העולם הבא שהוא היובל, ועל שנת היובל רמז הכתוב (תהלים כד, א) 'לה' הארץ ומלואה', בשוב העליונה ליסודם, 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' (ישעיה ב, יא). זהו שכתוב (שם מ, ח) 'יבש חציר נבל ציץ' לשבעת אלפים, 'ודבר אלהינו יקום לעולם' (שם), לעולמו של יובל. ולפי הדעת הזה, לא יהיו שבעה היקפים, כי אם השמיטה הראשונה תצטרך לטעם שאמרנו, עד כאן לשון הרב החייט. ומה שכתב הרב החייט, 'ולפי הדעת הזה לא יהיו שבעה היקפים', דבר זה אין לעלות במחשבה להאמין, כי כבר בטל ברוב דברי חכמי האמת, ובראשם הזוהר, שמפורסם מדבריהם יסוד שבעה הקיפים.

רסא.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל בפרק אין עומדין (ברכות לד ב), אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא 'עין לא ראתה אלהים זולתך' (ישעיה סד, ג), ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, שנאמר (דברים טו, יא) 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ', עד כאן. הרי עולם הבא שהוא תחיית המתים הגדול, שהוא 'בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו' (ויקרא כה, יג), ובתוספת מעלה ברוחניות הנצחיות יותר מימות המשיח. מכל מקום אלו ואלו הכל בגוף ונפש. והנה נראה מדעת שמואל, שלא יתחדש דבר בימות מלך המשיח על מה שהעולם נוהג בו היום, ואל זה הדעת נטה הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מלכים ומלחמותיהם (הלכה א'), אמר שם בזה הלשון: אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שום חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו (הולך) [נוהג] וכו'.

רסב.

אמנם אומר אני ביראה ברתת וזיע, כי אפשר כוונת שמואל היא עד כלות האלף הששי הזה, אבל אחר כך מודה שמואל לכל מה שאמרנו. ואפשר אף באלף הששי, מודה שמואל דכל מה שאמרנו בענין הנולדים מביאת המשיח ואילך יזכו לנשמות חדשות, והוא לא דיבר רק מאלו הנפשות שנולדו קודם ביאת המשיח מטפה סרוחה (אבות פ"ג מ"א) שבהם יהיה נוהג ענין המיתה, ואחר כך יחיו לתחיית המתים הגדולה. אמנם הנולדים בקדושה לא ישלוט בהם המות עוד. וכן המתים אשר יחיו בביאת המשיח, אשר כלה מהם הגוף העכור מזוהמתו, אז ישארו חיים וקיימים, ושמואל ורבי חייא בר אבא, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואף שאמר ופליגא דשמואל, 'פליגא' רצונו לומר, יש חילוק, כי כל אחד מדבר ענין אחר.

רסג.

והרב בעל עבודת הקודש ביאר דברי שמואל בענין אחר, וזה לשונו פרק ל"ח מחלק העבודה: ואפשר לתקן זה, בשנאמר, כי כוונת שמואל שלא יחדש הקדוש ברוך הוא דבר חוץ מן הטבע, אבל יהיו הדברים על טבעם ושרשם, כמו שהיו בתחילת הוויתם ובריאתם. והנה ידוע, כי בתחילת הבריאה, כבר הוטבע העולם לטובת האדם והנאותיו, על השלמות והטוב שבפנים שאפשר לו, גם כוון בו שיחיה חיים נצחיים, כמו שכתבנו כבר, וחטאו גרם לו שישתנה טבעו של עולם עליו ועל כל הבאים אחריו, וסוף אדם למות (ברכות יז א), וכמו שהעיד הכתוב באמרו (בראשית ג, כב) 'ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם'. ואמרו רבותינו ז"ל בפרק אין דורשין (חגיגה יב א) כיון שסרח, הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו. נראה מכל זה, שבכח האדם היה כל השלמות האפשרית לו, לולא שמיעטו על חטאו וענשו. וכמו שיראה מעונש אדם ואשתו, וכן האדמה נענשה גם כן, וכמו שכתוב (בראשית ג, יז - יח) 'ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה' וגו' 'וקוץ ודרדר תצמיח לך' וגו'. הרי גם היא נענשה ב'שלא תוסף תת כחה', ומה שהוטבע בה בתחילת הבריאה. ובזה יתוקנו הכתובים, שמעידים, כי לעתיד לבא ישובו המעלות הטובות אל טבעם ושלמותם שהיו בו בתחילת הבריאה, ונתמעטו בסבת החטא, והוא שדייקו באמרם (זכריה ח, יב) 'הגפן תתן פריה', כלומר, הפרי הראוי לתת לה, כמו שהיה בתחילת הבריאה, וכן 'הארץ תתן [את] יבולה והשמים יתנו טלם' (שם), שנעצר בסבת חטאו של אדם, וכל הדברים יחזרו ליושנם וכו'. ולסוד חזרת כל הדברים, ליושנן ולתקונן, וצאתם ממעוטן וקללתם בסבת החטא ושובם למלואם ולשלמותם, כמו שכוון בהם בוראם, אמר הנביא עליו השלום (ישעיה מד, כג) 'רנו שמים כי עשה ה, וזה כנגד מיעוט המאורות שלקו ונתמעטו בסבת החטא, ולזה בא, 'מארת' (בראשית א, יד) חסר, על חסרונן. 'הריעו תחתיות ארץ', כנגד פירות הארץ ופירות האילן, וקללת האדמה שנתקללה בסבת החטא. ולזה המשיך (ישעיה שם) 'פצחו הרים רנה, יער וכל עץ בו'. וביאר סבת זה, ואמר 'כי גאל ה' את יעקב ובישראל יתפאר', כי אז ישובו כל הדברים לתקונן, וימלאו כל החסרונות. וזה כשימחה החטא הגורם כל זה, והוא שהקדים באמרו (שם שם, כב) 'מחיתי כעב פשעיך' וגו' 'רנו שמים' וגו', כי החטא הקדום גרם קלקול ומעוט עליונים ותחתונים, ובשובן אל יושנן, כמו שכוונה בהן החכמה העליונה, השלמות ההיא שישובו אליה הוא רנתן ושמחתן, בהיותם על הכוונה שכוון בהם בבריאתם. וכל הכתובים שבאו בדברי הנביאים והמדברים ברוח הקודש בענין זה, הכוונה בהם זה הפירוש עצמו.

ואין ספק שיודה שמואל שאין העולם נוהג אחר החטא כמו שהיה נוהג קודם החטא, כי החטא ממית (ברכות לג א), וגורם קלקול העולמות, והפסד סדרי בראשית, ושנוי טבעו של עולם. ויאמין עם זה שהכוונה העליונה בבריאה לא הגיעה עדיין, ולא נשלמה, והכרח שתשלם ותגיע על כל פנים. והנה לא בא זה, ולא הגיע עד היום, ולא יבא עד אשר יגלה אשר לו המשפט, ואז תשיב הממשלה הראשונה, ממשלת הרצון והחפץ העליון אל יושנה. וישוב המאמר, כמו שאומר, כי דעת ר' יוחנן כי מה שנבאו הנביאים מטובות ונחמות, יהיו דברים יתחדשו בימות המלך המשיח, שלא היו בזמן הבריאה, וקודם שחטא אדם הראשון, ודעת שמואל, כי אין בדברים ההם שנבאו הנביאים, כי אם חזרת העולם אל טבעו ומנהגו הראשון שהיה נוהג בתחילת הבריאה קודם החטא, וכשחטא אדם הראשון נשתנה הטבע, ויחזור ליושנה בימות המלך המשיח, כי תשלם אז הכוונה העליונה. עד כאן לשון הרב בעל עבודת הקודש.

רסד.

אבל נראה בעיני יותר הדרך שכתבתי למעלה (אות רסב), כי רבי יוחנן ושמואל, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי אפשר שמואל איירי באלף הששי הזה. ור' יוחנן מיירי אחר כך.

ובזה יתורץ קושיא שהיתה קשה לי מימי, בפרשת שופטים כתיב (דברים יט, ח - ט) 'ואם ירחיב ה' אלהיך את גבלך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים', פירש רש"י (שם, והוא מספרי שם קפה) הרי תשע, שלש בעבר הירדן, ושלש בארץ כנען, ושלש לעתיד לבוא. ותמיהה, כי בבוא השלמות הזו בודאי לא יקרה שום רע, אפילו כי הרע יכלה מהעולם, ולא יהיה רק טוב בהחלט.

ויש להביא ראיה לזה, ממדרש תהלים (ילקוט שמעוני ח"ב רמז תתנד) 'מזמור לתודה' (תהלים ק, א), רבי יוחנן בשם רבי מנחם דמן גליא, כל התפילות בטלות לעתיד לבוא, וההודאות אינן בטלות. כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, וקרבן תודה אינו בטל. וזה לשון תולעת יעקב, בסתרי חג השבועות: כבר ידעת כי החטא גורם הרחקת הארץ, ולפיכך הוצרכו הקרבנות לבסם העולם, ולפתוח המקור להשפיע השפע, לקרב המדות ולהרחיק כל דבר רע, ולעתיד לבא זמן ביטול היצר הרע, ו'יתמו חטאים מן הארץ' (תהלים קד, לה) לא יצטרך לקרבן, כי תתעלה מדת דינו ברחמים, ו'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה יד, ט), [אבל] (ו)קרבן תודה אינו בטל, כי אינו בא על (עון) [שום ענין] ולא לרצון, אלא דוגמא למדת הדין ולמדת הרחמים, אבל יהיה של(ו)ם בכל, כי 'לא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות' (שם שם, כא), 'והיתה לה' המלוכה' (עובדיה א, כא), 'והיה ה' למלך על כל הארץ' (זכריה יד, ט).

והמעמיקים בחכמה אמרו, כי לפיכך קרבן תודה אינו בטל, מפני שהוא לצורך הודאות הנשמות, כשתצא כל אחת מגלותה הידועה, ויתעלו בתפארת מקום היחוד ומקום ההודאה, כענין 'ארבעה שצריכים להודות' (ברכות נד ב), בבואם אל ביתם בשלום, ולומר 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם', שבאו בשלום אל עולם הנשמות, האילן שפורחין משם ומשם תשובתם הרמתה, עד כאן לשון (תולעת יעקב).

וכן כתב בעבודת הקודש בחלק העבודה פרק מ"ג, וזה לשונו: ולעולם הבא אחר התחיה, אין חטא, ואין מות, ולזה אין חטאות ואשמות ושום קרבן לעתיד לבא, זולת תמידין ומוספין וקרבן תודה, שלא יתבטלו לעולם. כי חטאות ואשמות באות על חטא, ובזמן שאין חטא, חטאות ואשמות למה. ובמדרש שוחר טוב (תהלים ק, ד) 'באו שעריו בתודה וגו' הודו לה' ברכו שמו' (תהלים ק, ד), אמר רבי פנחס בשם רבי לוי, כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם, שנאמר (שם נו, יג) 'אשלם תודות לך' - 'תודות' שתים, אחת כנגד התפלה ואחת כנגד הקרבן. וכן הוא אומר (ירמיה לג, יא) 'קול ששון וקול שמחה', וגו' 'קול אמרים 'הודו' את ה' ', הרי תפלות ההודייה ו'מבאים תודה בית ה' ' (שם), (הרי) [הוי] קרבן תודה. וסוד הענין, כי החטא הוא הגורם הרחקת הארץ העליונה, והקיצוץ והפירוד ביחוד, ולזה הוצרכו הקרבנות, לבסם העולם, ולפתוח המקור להאיר באורו, ולקרב רחוקים, ולהרחיק כל דבר רע וטמא מן המקדש. ולעתיד לבוא שיתבער היצר הרע המחטיא, ו'יתמו חטאים מן הארץ' (תהלים קד, לה), לא יצטרך לקרבן עוד, כי תתעלה מדת דינו ברחמים, 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה יד, ט), (עכ"ל עבודת הקודש).

רסה.

עוד יש לי קושיא בפסוק הנזכר לעיל (דברים יט, ט) 'ויספת לך עוד שלש ערים', ופירשו רבותינו ז"ל (רש"י שם שם, ח בשם הספרי; רמב"ם הלכות רוצח פ"ח ה"ד), דהיינו קיני קניזי קדמוני, שהוא עמון ומואב ואדום, כי עשר אומות הבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, ולא נתן אלא שבע, ולעתיד עוד שלש (בראשית רבה פמ"ד סכ"ג). וקשה, וכי לעתיד יש גבול בדבר, הלא כתיב (תהלים עב, ח) 'וירד מים עד ים', כי בודאי ימשול משיח מסוף העולם עד סופו. ואין סברא לומר שבשלש אלו נכללות כל אומות שבעולם. ואפשר לומר בזה, כי משיח ימשול מים עד ים, דהיינו שכולם יהיו תחתיו ויעלו לו מס, אבל עשר אומות הן שלו לגמרי, אמנם גם זה דוחק שיהיה נשאר איזה מלכות ושררה מן האומות. על כן נראה, שכל ההצלחות הגדולות לא יהיו תכף בביאת הגאולה, רק בהמשך זמן, שתתרבה הדעה בישראל, ויבאו למעלת כתנות או"ר - באל"ף (בראשית רבה פ"כ סי"ב), אז תתבטל הקליפה מכל וכל, ויתקיים 'וירד מים עד ים', ואז יתבטלו כל הקרבנות זולת תודה, ואז לא יצטרכו לערי מקלט.

רסו.

ומצאתי בירושלמי, במסכת מעשר שני, במשנה (פ"ה ה"ב): ותנאי היה, אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה. איתא שם (בגמ'): אמר ר' אחא, זאת אומרת שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד. ובזה מתורץ למה הוצרכו לתנאי, יעשו הבית דין תקנה כפי רצונם כשיבנה בית המקדש, אלא דאגו אולי לא יהיה הבית דין גדולים מהם בחכמה ובמנין, שיוכלו לבטל דבריהם. ומפני שקשה, וכי בית דין של משיח לא יהיו גדולים מהם. על כן הוצרכו לומר שיבנה בית המקדש, ועדיין בן דוד לא בא, ואפשר שזה יהיה בזמן משיח בן יוסף. ומעתה נוכל לומר, שהדברים ההם וכיוצא בהם, נאמרים קודם ביאת משיח בן דוד, וברוך היודע.

רסז.

ובזה יתורץ גם כן קושיא גדולה. הנה בנין בית של יחזקאל, הוא הבית של עתיד, והוזכר שם (יחזקאל מד, כט) חטאות ואשמות, וקשה מהמדרש הנזכר לעיל (אות רסד), הלא לעתיד יתבטלו כל הקרבנות, זולת תמיד. עוד קשה, שם ביחזקאל (מד, כה) מזכיר טומאת מת - 'לאב ולאם [וגו'] יטמאו', הלא כתיב (ישעיה כה, ח) 'בלע המות לנצח'. על כן נראה לפרש, דכל זה מדבר בזמן משיח בן יוסף, וההבטחות הגדולות הן בזמן משיח בן דוד. וברוך הוא היודע.

רסח.

זמן רב אחר שכתבתי זה, מצאתי בנימוקי כתבי הקודש של האר"י ז"ל (ספר הכונות מח:), שהתעורר גם כן בענין שלשת ערי מקלט לעתיד, וכתב תירוץ בענין אחר, ואעתיק הלשון: 'ואם ירחיב ה' אלהיך את גבלך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים' וגו' (דברים יט, ח - ט). הנה קשה, אחר שיבוא משיחנו, אשר ראוי שלא יהיו רוצחים, כמו שכתוב (ישעיה ב, ד) 'לא ישא גוי אל גוי חרב' וגו', איך אמר 'ויספת לך עוד שלש ערים' מלבד הראשונות. אך דע, כי כל זרעו של הבל, כולם נתחייבו מיתה, ולכך הרגו קין. ואמנם משה הרג את המצרי קודם זמנו, להעלותו על ידי שם ע"ב, וחטא בזה, ונתחייב גלות. וזהו 'ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה' (שמות כא, יג), ואותיות 'שמה' הן אותיות 'משה'. והנה לפי שחטא הבל במחשבה דאימא, באל"ף יו"ד מן אדנ"י, שהוא סוד אהי"ה, בסוד 'א"י הבל אחיך' (בראשית ד, ט), ולכך נתחייב הוא וכל זרעיותיו מיתה, וזהו סוד 'קול דמי אחיך' (שם שם, י) - דמו ודם זרעיותיו (סנהדרין לז א). והנה תקון הבל, על ידי שיהרג, הוא מתעלה לבינה בחמשים שערים. ולכן סוד הקליפה של הבל שהוא בלעם, ונפרד ממשה, כמבואר, הנה כשנהרג זכתה אותו ניצוץ הקדושה שבו, ועלתה בסוד הבינה. ולכן 'הבל' ו'נבל' הן אותיות שוות, רק שהה"א של 'הבל' מתחלפת בנ' של 'נבל', לרמוז כי התחיל לתקן סוד הבינה אשר חטא בה. וזהו סוד 'הכמות נבל ימות אבנר' (שמואל - ב ג, לג), כי גם אבנר מסוד הבל, ונהרג להתעלות בבינה דוגמת נבל, ודי למבין. וכן בשאר הנהרגים של הבל.

והנה הם שני קיצים (סנהדרין צח א), 'זכו' - 'אחישנה' (ישעיה ס, כב); 'לא זכו' - 'בעתה' (שם ושם). והנה אם יבא הקץ בעתו - אז ודאי שנתקנו כל זרעיותיו, אך אם זכו ויקדים הקץ, אז עדיין לא נשלם תקון הבל. וזהו 'אם ירחיב כו' כי תשמר את כל המצוה' (דברים יט, ח - ט), כלומר, כי יהיה מחמת זכותם שיקדים, אז 'ויספת עוד שלש', כדי להשלים זרעיותיו של הבל, רק לא ימות במזיד רק בשוגג, כי אז 'רוח הטמאה אעביר מן הארץ' (זכריה יג, ב), אך יהרגו על ידי אונס בשוגג, ואז יתחייבו ההורגים גלות, ולכן צריך להוסיף עוד שלש ערים כדי להשלים זרעיותיו במהירות גדולה, עד כאן הלשון אשר מצאתי בשם האר"י ז"ל.

רסט.

הכלל העולה מכל דברינו, מעתה שיבולע המות אז, לא יהיה מות, ויהיה הכל חיות נצחיות, ויקוים 'ונתתי משכני בתוככם' (ויקרא כו, יא), תהיה השכינה בינינו בגוף ונפש עולמית, וכל זמן שיזקינו יוסיפו חכמה. וילכו מחיל אל חיל עד בלי סוף ותכלית. וההתחלה תהיה תכלית השובע, ובלי יגיעה, כי מלאכתן נעשית מאליהן, וארץ ישראל תוציא גלוסקאות וכלי מילת (שבת ל ב). ואחר כך [יבוא] השלום בארץ (ויקרא כו, ו) 'והשבתי חיה רעה' (שם), הוא סוד הקליפה, תסולק המרירות מהקליפה, ותהיה נכנעת, שומר לפרי, כמו שכתוב להלן (שם שם, ט) 'והפריתי אתכם והרביתי אתכם' - בקומה זקופה (רש"י שם), כמו אדם קודם שחטא (ראה חגיגה יב א). 'ונתתי משכני בתוככם' וגו' (שם שם, יא), 'והתהלכתי בתוככם' (שם שם, יב). הרי כל הענין זה בעצמו הוא הנצחיות, כי תיכף כשחל הברכות ההם מתחילה הנצחיות. ואין קושיא שיזכיר הנצחיות רק להרמב"ם (הלכות תשובה פ"ח ה"ב), שסבירא ליה שתפסק הטובה הזו, ויחזרו וימותו אף לאחר תחית המתים, ואז תהיה הנצחיות לנפשות לבד, אז הקושיא במקומה עומדת, למה לא הזכירה התורה זה. אבל בהסכמת חכמי האמת שהנצחיות בגוף ונפש, ולא תפסק, רק תוסיף מעלה מעלה תמיד עד בלי סוף ותכלית, אז הכל בא על נכון. כך העליתי בהבנת דעת בעל 'עבודת הקודש' שהאריך בספרו, ונעתק מענין לענין, להסביר הדברים בפנים יפות, ומתורצים ומבוארים הדברים יותר בביאור נכון, החקירה של 'למה לא הוזכרו היעודים בתורה', כי הן הן היעודים הרוחניים, שהאדם יהיה נצחיי בגוף ונפש, ולא יהיה עוד מות, רק דבקות נצחית. אמנם יעלה מעלה בדבקות הנצחית ההיא, עד שיזכה למעלת הלקיחה כחנוך (בראשית ה, כד) ואליהו (מלכים - ב ב י), ויותר מהם אלף פעמים בלי תכלית. וכבר כתבתי (אות רנד), אף שתירצתי בענין אחר, הכל אמת והכל שב למקום אחד למבין. הרי נתבאר ענין 'כתנות אור', 'ואדם ביקר בל ילין' (תהלים מט, יג) נעשה 'כתנות עור' בעי"ן, ולעתיד יוחזר 'כתנות אור', 'ישמח ה' במעשיו' (תהלים קד, לא). 'שמח' לא כתיב, כי עדיין לא היה העולם בטובו, רק 'ישמח' כתיב, שהוא לעתיד בביאת משיח צדקנו. רמז לדבר, 'ישמח' אותיות 'משיח'. ואז יהיה מקויים יתרון אור מחשך (קהלת ב, יג), כי מסבת החשך, שהוא ממרק זוהמת כתנות עור, יתרבה האור. ויהיה מקויים 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל' (במדבר כג, כג), שהן שתי בחינות המוזכרות בזהר (ח"ג דף ע"ג ע"א) בזה המאמר שאנחנו עסוקים בו, שאמר 'יעקב וישראל, חד סתים וחד גליא', ואז יחדיו ידובקו ומקושרים בקשר אמיץ, הקדוש ברוך הוא ותורה וישראל, הנזכרים במאמר הזה של הזהר (שם).

ער.

ומענין ה'יתרון אור' שרמזנו, יתבאר נוסח חותם שלש ברכות: יוצר המאורות, נותן התורה, בוחר בעמו ישראל באהבה. אמר כולן לשון הווה, והיה לו לומר בלשון עבר, יצר המאורות, [נתן התורה], בחר בעמו ישראל. ואף על גב דבמסכת ברכות פרק אלו דברים (נב ב) איתא שם במסקנא לענין 'בורא מאורי האש', ב'ברא' ו'בורא' כולי עלמא לא פליגי דברא משמע, ומוכיח כן מהפסוק (ישעיה מה, ז) 'יוצר אור ובורא חושך', 'יוצר הרים וברא רוח' (עמוס ד, יג), 'בורא השמים ונוטיהם' (ישעיה מב, ה). מכל מקום בכל ענין וענין על כרחך יש איזה רמז, למה תיבה אחת תשתמש בתרי אפי, או למה לא בחרו החכמים בלשון יותר מבורר שהוא לשעבר.