1,956
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שורה 198:
שורה 198: − + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + +
←רס.
===רס. ===
===רס. ===
וכגון דא צריך אני להודיע, כי אף שאמרנו כשיבא משיח צדקנו יוחזר העולם לתקונו ויהיה נצחי, מכל מקום מדרגות יהיו בנצחיות מעילוי לעילוי, בסוד 'שית אלפין שנין הוה עלמא וחד חרוב' (ראש השנה לא א), ואמרו רבותינו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין צז א) כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה. ונודע מה שכתבו המקובלים בסוד שמיטות ויובל שבע שמיטות ואחר כך היובל סוד בינ"ה. והוא מה שרמז הזוהר (זהר ח"ג דף קל"ו ע"א בשינוי לשון), חמשין שנין דיובלא - חמשין אלף דרין דזמין קודשא בריך הוא לאתבא רוחיה ליה כו', אמנם בכל אחת מהשמיטות תהיה תוספת טובה מאשר היה לפניה.
וכגון דא צריך אני להודיע, כי אף שאמרנו כשיבא משיח צדקנו יוחזר העולם לתקונו ויהיה נצחי, מכל מקום מדרגות יהיו בנצחיות מעילוי לעילוי, בסוד 'שית אלפין שנין הוה עלמא וחד חרוב' (ראש השנה לא א), ואמרו רבותינו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין צז א) כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה. ונודע מה שכתבו המקובלים בסוד* שמיטות ויובל שבע שמיטות ואחר כך היובל סוד בינ"ה. והוא מה שרמז הזוהר (זהר ח"ג דף קל"ו ע"א בשינוי לשון), חמשין שנין דיובלא - חמשין אלף דרין דזמין קודשא בריך הוא לאתבא רוחיה ליה כו', אמנם בכל אחת מהשמיטות תהיה תוספת טובה מאשר היה לפניה.
==== הגה"ה ====
* השער הזה של שמיטות ויובלות הוא סגור, על כן אין להאריך בו, רק כדי לרמז, אעתיק דברי מערכת אלהות, ודברי החייט עליו. זה לשון בעל המערכת: הנה בארנו, כי שבעת ימי השבוע רומזים למה שהיה בבריאה, אבל ענין השמיטה שבשש שנים לחרוש ולזרוע ולקצור בארץ (ויקרא כה, ג), ונצטוינו (שם שם, ד) בשנה השביעית שתשבות הארץ אשר אין חריש וקציר, והוא רמז לאשר יהיה בסוף [ה]בריאה בכל הדורות. והוא מה שאמר החכם רב קטינא ז"ל (ראש השנה לא א), אשר כלל הרמז בשית אלפי שנין הוה עלמא וחד חרוב (ראש השנה שם). כמה אתה צריך להבין ולהתעורר במאמר החכם רב קטינא, אשר כלל בשתי תיבות אלו 'וחד חרוב' עיקר גדול. והוא: 'וחד חרוב' כי ישאר הזמן, אך יהיה חרב מבלי אדם ובהמה, והדברים אשר הם סיבותם שיפסקוה בהמשכתם ויצטרכו להסמך ולהעזר שיעמדו על עמדם. וזהו שאמר (תהלים קמה, יד) 'סומך ה' לכל הנפלים', וכן הוא אומר (שם קה, ח) 'דבר צוה לאלף דור', ובאותן אלף שנים מייחלת תמיד העטרה מתי תפקד ותתחדש, וזה 'עיני כל אליך ישברו' וכו' (שם קמה, טו), רצה לומר, המשכתם. ומן המלה 'וחד חרוב', יורה על החידוש אחר האלף. וכמו שהיו כל דור חמשים שנה, נמצא האלף דור הם חמשים אלפים. וזה דבר השמיטה והיובל, שנאמר (ויקרא כה, יג) 'בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו'. וכן 'ושבתם איש אל אחזתו' (שם שם, י). וזהו סוד היובל כולו. והשש שנים רמז לשש אלפים שנה, ושנת השמיטה רמז לעולם הבא שהוא האלף השביעי, שיהיה הישוב חרב ותשבות הארץ ויתבטל הכל, כענין שנאמר (ישעיה נא, ו) 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה', ולא נאסרו שאר מלאכות, מפני כי בשאר המלאכות אינן נכרות פעולת הארץ כמו בעבודת הארץ כאשר תוציא צמחה בשנת השמיטה, וכענין אשר ביארנו בהבערת האש ביום השבת.
ויש לנו לדעת כי הימים שבפרשת בראשית רומזים לענין זה, כי כל יום רומז לאלף שנים, ויום השבת רומז לאלף השביעי שהוא העולם הבא, והוא השבת הגדול שזכרנו, שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש שוחר טוב תהלים צ') יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, שנאמר (תהלים צ, ד) 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול' וכו'. והנה ימי בראשית רומזים לעולם שלם, והוא הנקרא היקף אחד. אמנם דע כי העולם יקיף שבע פעמים, והם השבע עולמות שיקיפו כנגד שבעה העליונים, שכל אחד מהם כלולה משבע. וכל אלף שביעי מן ההקפות האלה יהיה קודש כנגד השבת שיש בו 'זכור' (שמות כ, ח) ו'שמור' (דברים ה, יב). ולכן נאמר בה 'שבת לה'' (ויקרא כה, ב), כמו בשבת (שמות כ, י), כי באלף ההוא תתחדש עטרת תפארת, ואחר כך יברא השמים חדשים והארץ חדשה ותנתן העטרה לראש פינה. והימים שבפרשת בראשית ירמזו גם לשבע הקפות האלה, בכל יום להיקף אחד, ושש הקפות כנגד ששת ימי המעשה שהפועלים פועלים בו, וההיקף השביעי כולו קודש ושבת לה', והוא היום שכולו שבת ועולם שכולו ארוך ומנוחה לחיי העולמים, והמנוחה ההיא היא נמשלת ביובל הגדול. ועל השבתות הגדולות שזכרנו אמר הנביא (ישעיה ל, כו) 'והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים', כלומר, שיהיו שני המלכים משתמשים בכתר אחד (חולין ס ב), כמו שנשתמשו במקצת הימים עד יום רביעי שנתלו בו המאורות הנראים לנו שהם נובלות המאורות הגדולים, ואז יהיה 'כחשיכה כאורה' (תהלים קלט, יב). והוא ענין מה שאומרים בברכת הלבנה 'שתתחדש עטרת תפארת' (סנהדרין מב, א), כי אז יחדש כנשר נעוריו, וכדרך שאמרו (שם צב, ב) אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש את עולמו.
ודע, כמו שצותה התורה בשמיטה לרמוז בהיקף עולם, אחר כן צותה התורה (ויקרא כה, ח) לספור שבע שנים שבע פעמים, והן מ"ט שנים כנגד שבע הקפות שיקיף העולם. והמ"ט שנים שהן שמיטות נקראו עולם אחד, כנגד עולמו של יובל הגדול, שהיא מ"ט אלף שנים שרומזים העולם כולו, ומלת 'יובל' ר[ו]מז[ת] לתשובה, ושנת חמשים רומז[ת] לה, עד כאן לשון בעל המערכת.
וזה לשון הרב החייט: הנה בארנו, כי שבע ימי השבועות רומזים למה שהיה בבריאה כו'. פירוש, הם רמז להויות במה שהיו בכחם כל המציאות, כי הכל נרמז באלו. אבל ענין השמיטות רמז למה שיהיה, כי השמיטות רמז למה שיאצל מן ההויות הראשונות הנרמזות בכח ששת ימי בראשית.
שש השנים ר[ו]מז[ות] לששת אלפים כו'. בענין החורבה שבאלף השביעי האריך הרמב"ן (שער הגמול), וגם הרב מנחם מריקאנטי ז"ל (פרשת בהר). והכוונה כי ראוי שבאלף השביעי ישבתו הפועלים ממלאכתם, ותניא כוותיה דרב קטינא, כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף אחד לשבע אלפים שנה, שנאמר (ישעיה ב, יא) 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', ואומר (תהלים צב, א) 'מזמור שיר ליום השבת', ואומר (שם צ, ד) 'כי אלף שנים בעינך כיום אתמול כי יעבר' (סנהדרין צז א).
וגם רבינו סעדיה ז"ל כתב, השמים וחומרם הם מוגבלים ונקצבים, וכשם שהן נקצבים ונחקרים כך יכולתם ופעולתם וכוחם נקצבים ונחקרים. וכיון שמגעת יכולתם עד קצה מעשיה ואחרית פעולותיה, כבר בטלה וחלפה, וכיון שבטלה ואבדה וחלפה, כבר אבד הגשם ובטל הגולם וחזר להעדר ואפיסה, כמו שהיה מקודם היותו. והנה כמו שבאה לנו המצוה בימים שהם שבעת ימי בראשית, כן באו לנו בשנים, שיומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים, ועל כן גם כן נאמר בשני[ה]ם 'שבת לה'' (שמות כ, י; ויקרא כה, ב), עכ"ל.
ואמרו רבותינו ז"ל (תורת כהנים ספרא בהר א, ב; כה, ב) כשם שנאמר בשבת בראשית, כך נאמר בשביעית שבת לה', כי הוא יום שבת ומנוחה לחי העולמים, עליו רמז הכתוב (זכריה יד, ז) 'יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה', ואמרו רבותינו ז"ל, זה יום שביעי לעולם. והטעם, כי בכל מעשה בראשית נאמר בכל יום (בראשית א, ה, ועוד) 'ויהי ערב ויהי בקר', אך בשבת לא נאמר בו 'ערב' ו'בוקר'. והנה, אותה המדרגה הנקראת 'שבת' תלקט הנפשות והתענוגים מלמעלה, אשר לא לקטה בזמן, כי אין איש שם על לב, וזה יהיה אחר שיכלו הנשמות שבגוף באלף הששי, תשובנה הנשמות אל חיק כל אחד ואחד. וגם הכתובים מורים בלא ספק, 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה' (ישעי' נא, ו), וכתיב (שם מד, ו) 'אני ראשון ואני אחרון' ואם היה העולם מתקיים בלי תכלה, לא היה הוא יתברך אחרון, כמו שלא היה נקרא ראשון, אם היה ראשון אחר, וכתיב (תהלים קב, כז) 'המה יאבדו ואתה תעמד וכלם כבגד יבלו'.
ואשר יביאו ראיה ממה שכתוב 'והארץ לעולם עמדת' (קהלת א, ד), וכן 'ויעמידם לעד לעולם' (תהלים קמח, ו), רצה לומר, לעולמו של יובל. ופעמים נאמר על אורך ימים בלי ידיעת קצבה, אבל יש להם סוף, כמו 'יחי אדני המלך דוד לעלם' (מלכים - א א, לא), ופעמים נאמר על זמן שאין לו אחרית ותכלית, כמו 'ה' ימלך לעלם ועד' (שמות טו, יח).
ומה שהקשה להרמב"ם ז"ל, 'יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד' (תהלים קד, ה), גם אמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד א) כל מקום שנאמר 'נצח' 'סלה' 'ועד' אין לו הפסק. יש לפרש כי 'בל תמוט' מוסב על הבורא יתברך, או יש לפרש אין לו הפסק כל זמן קיום העולם. אף כי לפי דעת רבותינו ז"ל לא נאמר 'עולם ועד' על אורך הזמן, רק 'עולם ועד' הוא שם לכסאו של הקדוש ברוך הוא, הנקרא 'עולם ועד', כמו שכתוב (תהלים מה, ז) 'כסאך אלהים עולם ועד'. ולפי כוונתם יהיה פירוש הפסוק 'יסד' הקדוש ברוך הוא 'ארץ על מכוניה', בעבור שהכסא שנקרא 'עולם ועד' לא יתמעט, כביכול, לא נקרא כסא הכבוד אלא בשביל הצדיקים, שנאמר 'וכסא כבוד ינחלם' (שמואל - א ב, ח), וקרא לארץ העליונה 'ועד', כי שם מתועד הכל, מלשון 'ונועדתי לך שם' (שמות כה, כב). על כן אין להאמין שיתקיים העולם בקיום ממציאות חלילה, רק הכל היה מן הסיבה הראשונה, והכל שב אל הסיבה הראשונה, ואין ספק עוד שאחר שתשוב אל יסודה תחזור ותתחדש, וזהו 'כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה' (תהלים כד, ב), אחר האלף חרוב.
ולפי דברי הרב ז"ל שאמר כי הארץ הזאת היא 'ארץ החיים', ירמזו עוד סוד נפלא, שיחזרו ההויות לתשובה, והמשכיל יבין. וזהו 'ושבתה הארץ' (ויקרא כה, ב), כי נמנעו ההויות מלפעול בתחתונים, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרא בהר ד, ח) בפסוק (ויקרא כה, כג) 'כי גרים ותושבים' וגו', דיו לעבד להיות כרבו. וגם יש שבע היקפים, כי 'שבע שבתת שנים' (שם שם, ח) הם שבע שמיטות, רמז כי יחדש הקדוש ברוך הוא את עולמו שבע פעמים, בכל שמיטה פעם אחת. ובכל אחד מהן תהיה תוספת טובה, והשפעת ברכה משלפניה, כי בהתעלות יום השביעי ישאר חרוב מהנשמות, כי יחזיר אותם, ואחר כך יהיה עולם חדש להשפיע נשמות חדשות, בלא יצר הרע, ובלא זוהמא וטומאה, ושנת מ"ט עצמה היא שמיטה, ואחריו היובל בשנת החמישים, ולשון יובל מלשון 'ועל יובל ישלח שרשיו' (ירמיה יז, ח).
ואולי תשאל מה ההבדל שיש בין השמיטה והיובל, דע כי יש בזה שלש תשובות. יש אומרים מה שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה לא א) 'וחד חרוב', אינו רוצה לומר שיחזור לתוהו ובוהו. וזהו הדעת עיקר לבעלי הקבלה, וגם זה רמוז במאמר רב קטינא במה שאמר (שם) 'וחד חרוב', כי יראה שעל כל פנים ישאר הזמן, אך מבלי אדם. והדברים שהם סיבתם, שיפסיקו מפעולתם והמשכתם, יצטרכו להסמך ולהעזר שיעמדו על עמדם, וזהו שאמר (תהלים קמה, יד) 'סומך ה' לכל הנפלים', וכן אומר (שם קה, ח) 'דבר צוה לאלף דור', ובאותן האלף שנים מייחלת תמיד העטרה, מתי תפקד ותתחדש, וזהו שאמר (שם קמה, טו) 'עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם', רוצה לומר, המשכתם. ומן מלת 'וחד חרוב' יורה על החידוש אחר אלף, ואל היובל הגדול רמז 'ושבתם איש אל אחזתו' (ויקרא כה, י) וגו'. ואם תרצה לפרש 'חרוב' ממש, יהיה ההבדל ביניהם, כי אחר השמיטה תחזור לחידושה, מה שאין כן ביובל. והתבונן על אומרו ביובל 'ספיחיה' 'נזריה' (שם שם, יא), ובשמיטה אמר (שם שם, ה), 'את ספיח קצירך וגו' ואת ענבי נזירך', רמז, כי בשמיטה עדיין הארץ תהיה לנו חלק בהתחדש הבריאה, אבל ביובל, אמר 'ספיחיה', אבל בשובם אל היובל היא של עצמה.
אמנם מצאתי לקצת מהמקובלים האחרונים שהעמיקו בסתרי התורה, שאין דעתם מסכמת לגמרי בכל מה שכתבתי, כי קשה להיות ימי המשיח לישראל כל כך זמן מועט, פחות מאלף שנים, ומן הדין ימי הטובה יש להיות אלף ידות יותר מימי צרות ורוגז שסבלנו לקדושת השם. ועל כן פירשו מה שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה לא א) 'אלף חרוב', אינו רוצה לומר שיחרב העולם, אלא הענין, כי כל עוד שלא עברה רוח הטומאה מן העולם, הנשמות הבאות לעולם צריכים למות, כדי להתיש כח הטומאה ולכלות, ככסף מלא סיגים שמצרף בעליל לארץ, וכל זה היה מפני הגזירה שנגזרה, על הטומאה ועל הזוהמא שהטיל נחש בחוה (שבת קמו א), וא"כ כל הנפשות שנבראו בזוהמא ההיא, צריכין למות קודם בוא המשיח. וכבר ידעת (ראה זהר ח"ב דף ר"ה ע"א) כי המדה הנקראת 'שבת', משם פורחות הנשמות, ואם כן כל הנשמות שהם שם, כולם צריכים להתלבש בזה הגוף, ולמות קודם בוא המשיח, ובביאת המשיח יכלו כל הנפשות משם, ואז הוא חרב מן הנשמות, וזהו אומרו 'וחד חרוב' כו'. ועל כן צריך היום ההוא הנקרא 'שבת' להתעלות, וללקוט רוחות חדשות שאין בהן מזוהמת הנחש המקטרג, ולהורידן בזה העולם, וזהו, 'ורוח חדשה אתן בקרבכם' (יחזקאל לו, כו). ואז יתקיים 'כי הנער בן מאה שנה ימות' (ישעיה סה, כ), 'עד ישבו זקנים' (זכריה ח, ד) וגו', וימשך זה הזמן לפי זאת הכוונה אלף שנים, אין שטן ואין פגע רע. והנה באלף השביעי שהזכרנו, אין שם תולדות כי כבר כלו הנשמות מהגוף, והגוף חרב מהן, עד שתלקט[נה] רוחות ונשמות אחרות, לתתן לישראל למטה, ואזי יהיה עולם חדש, להיות תולדות לעולם בלי טינוף ובלי יצר הרע.
והנה לפי זאת הכוונה, באלף הששי יבוא משיח אחר כלות הנשמות מהגוף, ויחיו המתים, ובאלף השביעי תפסק השפעת הנשמות, ואין נשמות חדשות בעולם, כל האלף ההוא, כי תתעלה מדת השבת לקבל נשמות טהורות חדשות, ולאחר קבלתה תשפיעם למטה בטהרה ובקדושה, וכל אלו יהיו בכלל ימי המשיח, עד גמול העולם הבא שהוא היובל, ועל שנת היובל רמז הכתוב (תהלים כד, א) 'לה' הארץ ומלואה', בשוב העליונה ליסודם, 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' (ישעיה ב, יא). זהו שכתוב (שם מ, ח) 'יבש חציר נבל ציץ' לשבעת אלפים, 'ודבר אלהינו יקום לעולם' (שם), לעולמו של יובל. ולפי הדעת הזה, לא יהיו שבעה היקפים, כי אם השמיטה הראשונה תצטרך לטעם שאמרנו, עד כאן לשון הרב החייט. ומה שכתב הרב החייט, 'ולפי הדעת הזה לא יהיו שבעה היקפים', דבר זה אין לעלות במחשבה להאמין, כי כבר בטל ברוב דברי חכמי האמת, ובראשם הזוהר, שמפורסם מדבריהם יסוד שבעה הקיפים.
===רסא. ===
===רסא. ===