ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן צא׃ קיום מצוות בדברים נסיים לאחר תחיית המתים

מהו הראי' דמצוות בטלות לעת"ל מבגד כלאים שהוא בגד נסי?

באגרות קודש חכ"ח עמ' כד (ט"ו מרחשון ה'תשל"ג) כתב וזלה"ק: ולהעיר מענינא דיומא .. בקשר לענין מקוה ממדחז"ל נפלא (בעל הטורים בראשית כו,כב) שבגלות יון שגזרו שלא יטבלו, נעשה להם נס ונזדמן להם מקוה לכאו"א וכו', וממדרש להלכה שיש ללמוד מזה שמקוה מים דנס ג"כ מטהרת (וידועה השקו"ט בכיו"ב בנוגע לשמן נס דחנוכה וחטין שירדו בעבים – מנחות סט,ב). ואין להביא ראי' מבארה של מרים דשאני – דהכתוב קראו מים (ע"ד משנה דמקואות פ"ה מ"ד) עכלה"ק.

והנה איתא בגמ' נדה סא,ב "ת"ר בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא עיי"ש. ובתוס' שם ד"ה אמר רב יוסף, (וכן בתוס' הרא"ש שם) ביארו הראי' דמצוות בטלות לעת"ל מהא דעושה תכריכין למת, וז"ל: דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אעפ"י שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן ש"מ שמצוות בטלות לעת"ל עכ"ל. ועי' גם בחי' הריטב"א שם שפירש דהא אמרינן בכתובות (קיא,ב) מתים שעתיד הקב"ה להחיותן בלבושיהן עומדין, ונמצאו לובשין כלאים באותה שעה אלא ודאי מצוות בטלות לעת"ל, עיי"ש.

ובשו"ת 'קב חיים' סי' עא כתב שהקשו לו קושיא חזקה, למאי דאיתא בתרגום של תוספתא (הובא ברד"ק מלכים-ב' ד,ז) דאותו שמן שנתברכה אשת עובדי' הי' פטור מן המעשר דלא ניתן שמירת התורה אלא בדברים טבעיים ולא בדברים שנתהוו ע"פ נס, א"כ לפי"ז כיון שע"פ הטבע הבגדים שלבשו אותן כבר נפלו ונפסדו, רק בנס יעמדו לתחי' עם הלבושים, א"כ בדברים שנתהוו ע"פ נס אין בו שמירת התורה, ואיך יש לפשוט מזה דמצוות בטלות לעת"ל דילמא מצוות אינן בטלות, ושאני הכא דבבגדים אלו שנמצאים עכשיו ע"י נס ליכא בהם דין כלאים כלל?

ועי' גם בשו"ת 'אפרקסתא דעניא' (ח"ד סי' שפ"ז) שהקשו לו קושיא זו, ותירץ דרק היכא שהחפץ נברא לגמרי בנס היוצא לגמרי מגדר הטבע לא שייך בו דיני התורה, משא"כ הכא בנוגע להבגד דאפילו תימא דהבגד בלה כולו, ועל פי כח ה' המחיה מתים ב"ה, חזר להיות בגד בעת קום לובשו לתחי', מ"מ ל"ה בריאה חדשה יש מאין, דהבלי' והרקבון של כל דבר וכן חזרת הגופות לעפרן אינו אבדן גמור, אלא פירוד ההרכבה של היסודות, וכל אחד מחלקיו טמון במחבא האוצר המיוחד לו, עד עת בוא דברו ית' (ע"פ תהלים קה,יט) וקרב אותם אחד אל אחד (ע"פ יחזקאל לז,יז) כבראשונה ויפח בהם רוח המחיה אותם וכח המאחדם ומקיימם כבתחלה, וא"כ אין כאן בריאה חדשה רק בחזרת עטרה ליושנה, ובזה שפיר מתקיים דיני התורה, ועי' גם בס' 'עמודי גולה' ב'צביון העמודים' סי' לב שהקשה כנ"ל ותירץ עד"ז.

חידוש הקב חיים שיש הפרש אם הוא הנהגת הטבע או נסית

ובקב חיים יצא לתרץ בדבר חדש: דלכאורה יש לעיין בגוף הנחה הנ"ל דלא ניתן שמירת התורה רק בדברים טבעיים, דאיך נפרנס הא דאיתא בשבת לה,א, הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הר כרמל ויצפה וכו' אמר רב מעין המטלטל טהור וזהו בארה של מרים, ופירש"י: "זהו בארה של מרים – שהיה מתגלגל עם ישראל במדבר בזכותה של מרים, דכתיב (במדבר כ,א) ותמת שם מרים וסמיך ליה (שם,ב) ולא היה מים לעדה. טהור – מלקבל טומאה, וטובלין בו – דלאו ככלי דמי להיות המים הנובעין ממנו כשאובין, ואין לך מעין מיטלטל אלא בארה של מרים", ובבמדב"ר (פי"ט,כו, ד"ה אז ישיר) איתא: "כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם (במדבר כא,יח) שהיו הנשיאים עומדים על גבה ומושכין במַטותיהן כל אחד ואחד לשבטו ולמשפחתו", וכיון שבאר זה הי' ע"י נס איך היו יכולים לטבול בו וכו' דהרי בדבר נסי לא ניתנה שמירת התורה? ולכן נראה לומר דהם לא דיברו רק על דורות הבאים, משא"כ בדור המדבר דעיקר חיותם הי' רק עפ"י נס, כמו בירידת המן, ועמוד הענן וכדומה, בטח דגם המצוות נצטוו לעשות גם אם לא הי' להם לקיים רק על צד הפלא והנס, כי מדוע יגרע צורך גבוה מצורך הדיוט, וא"כ הכי נמי לעת"ל, שיהי' עולם התיקון ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעי' יא,ט), ועיקר הויות שבעולם יהי' ע"פ נס למעלה מן הטבע, וכמ"ש חז"ל (כתובות דף קיא,ב) עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו' והוא שלא בדרך הטבע, וכן הוא בהא דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן כמבואר שם בסוף כתובות, א"כ ממילא יהי' אז שמירת התורה ג"כ בדברים נסיים שלמעלה מן הטבע, ולכן ש"מ מצוות בטלות לעת"ל כיון דאז יתקיימו המצוות גם בדברים נסיים, עכ"ד.

וראה לקוטי שיחות חל"ה פ' ויחי ג' (עמ' 226) שכתב וז"ל: ענין זה גופא (שפעולת התומ"צ צ"ל בטבע העולם) אפשר לבאר בשני אופנים: א) זהו מצד גדרי הטבע, כי חוקי הטבע עצמם הם בריאתו של הקב"ה, וכמבואר בר"ן (דרשות הר"ן דרוש ח' הקדמה הא') "שחפץ השי"ת ורצונו לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר והטבע יקר בעיניו ולא ישנהו אם לא לצורך הכרחי" ולכן, אין רצונו של הקב"ה שקיום התומ"צ יהי' באופן שיתבטלו חוקי הטבע. ב) זהו מצד גדר התומ"צ גופא, כלומר, ענינו של תורה ומצוות הוא לפעול בטבע העולם (ולא לשנותו). זאת אומרת: לאופן הא' קיום התומ"צ צ"ל בטבע העולם לפי שגם התומ"צ (כפי שניתנו למטה) הם (כביכול) תחת הגדרת חוקי הטבע.. משא"כ לאופן הב' אין זה שבכח חוקי הטבע מצ"ע למנוע ולהגביל קיום התומ"צ של האדם, אלא לפי שכך צ"ל מצד גדר התומ"צ עצמן שפעולתן צ"ל בטבע העולם גופא (ולא באופן שחוקי הטבע מתבטלים), עכ"ל.

דלפי אופן הא' דזהו מצד גדר הטבע מובנים יותר דברי הקב חיים, דכיון שכל ההגבלה שקיום תומ"צ צ"ל בדברים טבעיים דוקא הוא משום שאין רצונו של הקב"ה שיתבטלו חוקי הטבע, הנה בזמן שהיו במדבר שכל ההנהגה היתה בלאו הכי באופן של הנהגה נסית וביטול הטבע, במילא ליכא קפידה שיהי' כן גם בנוגע לקיום התומ"צ.

לפי דבריו יש לתרץ קושיא גדולה

ולפי דבריו נראה לתרץ קושיא הידועה שכבר נתלבטו בה רבים, דהרי נקטינן דהא דמצוות בטלות לעת"ל הוא רק אחר תחיית המתים, וכמ"ש בס' תניא אגה"ק פכ"ו וז"ל: ומ"ש רז"ל דמצות בטילות לעת"ל היינו בתחיית המתים, אבל לימות המשיח קודם תחיית המתים אין בטלים עכ"ל, וכ"כ הריטב"א בנדה שם, ובחי' היעב"ץ ר"ה ל,א, בנוגע לתקנת ריו"ח בן זכאי עיי"ש ועוד, דלפי"ז יש להקשות לפי מ"ש בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתל"ט ובכ"מ) שיהיו שתי תחיות – אחת לצדיקים סמוך לביאת המשיח כדי שיזכו ויראו בטובת ישראל וביהמ"ק בתיקונו, ותחי' הב' הוא לסוף ימות המשיח לכל ישראל כו' – א"כ איך אמרינן דמותר לקבור את המת בכלאים, דמשמע כל מת, וקשה דילמא מת זה הוא מן הצדיקים הקמים מיד, ואז יהיו עדיין מצוות קיימות, וכיון שבלבושיהם הם עומדים נמצא שהם לבושים בכלאים? וראה בס' לב חיים ח"א סי' ל"ב שהקשה כן והאריך בכל ענין זה עיי"ש, ובחלק א' סי' סד מ"ש וש"נ.

אבל לפי דבריו א"ש מאד, די"ל דרק בתקופה השני' של תחיית המתים שיהי' ההנהגה באופן נסי לגמרי, - יתקיימו המצוות גם בדברים נסיים, אבל בתקופה הא' שאז עדיין יהי' ההנהגה בדרך הטבע, וכמבואר כל זה בלקוטי שיחות חכ"ז פ' בחוקותי א' בארוכה ובכ"מ אודות ב' התקופות שבימות המשיח, ושם בסעי' י"ט (עמ' 206) מבאר דע"י תקופה הא' שיהי' העסק ב"לדעת את ה' בלבד (רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ה)", יזכו להגיע לתקופה הב' לתחיית המתים והנהגה נסית, וכ"כ באגרות קודש שם עמ' קפב, נמצא דכשיעמדו אז – בתקופה הא' – בלבושיהם שהוא בדרך נס, כיון שהנהגת העולם עדיין תהי' אז בהנהגה טבעית, במילא לא יתקיימו בהם דין כלאים כלל, וא"כ א"ש דבנוגע לצדיקים הקמים מיד, אף שעדיין אין מצוות בטלות, מ"מ שפיר יוכלו לעמוד בכלאים, כיון שבאותן הבגדים ליכא דין כלאים כלל מצד שהן בגדים של נס, וכל האיסור דכלאים יהי' שייך רק בתקופה הב' כין שאז יהי' ההנהגת העולם באופן נסי, ושפיר מוכיח הגמ' מתחיית המתים זה דמצוות בטלות לעת"ל.

וכיו"ב – דבתקופה הא' יהי' נסים בהנהגת הטבע, ובתקופה הב' יהי' הנהגה נסית בכלל – איתא בלקוטי שיחות שם סעי' ג' (עמ' 193 ואילך) דדייק שבתו"כ פ' בחוקותי (פרק א, ה"ו) עה"פ (ויקרא כו,ד) "ועץ השדה יתן פריו" איתא: "ומנין שאפילו אילני סרק עתידין להיות עושין פירות ת"ל ועץ השדה יתן פריו", דמשמע שכן יהי' בכל העולם, ואילו בכתובות (קיב,ב) איתא: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות שנאמר (יואל ב,כב) כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם", דמבואר שיהי' כן בארץ ישראל בלבד, ומבאר שם דהגמ' כתובות דקאמר שזהו באילני סרק של ארץ ישראל דוקא - איירי בתקופה הא' שבימות המשיח דאז עולם כמנהגו נוהג, וזה אינו שינוי במעשה בראשית אלא חידוש ונס מיוחד בא"י דוקא, משא"כ התו"כ דקאמר באילני סרק סתם – שבכל העולם, דהוה שינוי מנהגו של עולם בכלל איירי בתקופה הב' עיי"ש, וכ"כ באגרות קודש שם (לבאר דברי הרדב"ז) דאפשר להיות ההנהגה במנהגו של עולם, ומ"מ יהי' הנהגה נסית אצל בנ"י ע"ד המן וכו' בהיותם במדבר עיי"ש. וכל זה נוגע גם להלכה, לפי דעות הראשונים דסב"ל דמצוות אינן בטלות אפי' אחר תחיית המתים (דעת הרשב"א [חידושי אגדות ברכות יב,ב בד"ה אמר להם בן זומא], וכן נראה בדעת הרמב"ם כמבואר בחלק א' סי' סד-סה), דלפי הנ"ל יוצא דבתקופה השני' כאשר תהי' "הנהגה נסית" יוכלו לקיים המצוות גם בדברים נסיים, ויש להוסיף דגם לפי מה דנקטינן דמצוות בטלות לעת"ל אחר תחיית המתים כנ"ל, הרי ביאר הרבי בקונטרס "הל' של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם" (נדפס בספר השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 31 ואילך) דאין זה אלא בנוגע להציווי להאדם, אבל מציאות המצוות כשלעצמן הן בקיום נצחי, כי בגמר העבודה שהאדם נעשה מציאות אחת עם אלקות אי"צ ולא שייך ציווי, אלא שבדרך ממילא יתקיימו כיון שהן רצונו של הקב"ה עיי"ש, נמצא לפי הנ"ל שהקיום יוכל להיות גם בדברים נסיים.

לכאורה נראה שהרבי לא סב"ל מחילוק זה

והנה אף דבהמכתב שהובא לעיל שכתב: "וממדרש להלכה שיש ללמוד מזה שמקוה מים דנס ג"כ מטהרת.. ואין להביא ראי' מבארה של מרים דשאני – דהכתוב קראו מים", לא נחית לענין זה דקיום המצוות צ"ל בדברים טבעיים, אלא אודות דבר שנברא ע"י נס אם הוא אותו המציאות שצריך לקיום המצוה, דבזה קאמר שיש לפשוט מבעל הטורים דמקוה מים דנס ג"כ מטהרת, מ"מ אם הי' סב"ל להרבי בחילוק הנ"ל של הקב חיים, הרי הי' אפשר לדחות גם דאין להביא ראי' מבארה של מרים, כיון שזה הי' במדבר שכל ההנהגה היתה באופן נסית, לכן שם גם מים של נס הי' נחשב למים, אבל בזמן שההנהגה היא באופן טבעי, י"ל דבעינן למים ממש ולא מים של נס, ומדלא נחית לזה יש להוכיח קצת שהרבי לא סב"ל מחילוק זה.

והטעם בזה י"ל ע"פ מ"ש בלקוטי שיחות חל"א פ' בא א' הנ"ל (סעי' ג) שמאריך שם בענין זה שקיום תומ"צ צ"ל באופן טבעי, ומבאר בזה טעמו של רש"י (שמות י,כב) בנוגע למכת חושך שלא רצה לפרש שהי' אור מיוחד נסי לבנ"י שעי"ז יוכלו לקיים הציווי דונצלתם את מצרים (שם ג,כב) וכו', כי הקיום צ"ל בדרך הטבע, ושם בסעי' ד' ביאר שהמדרש לא חש לזה, וסב"ל שאכן הי' בזה אור מיוחד ונסי, כי התנאי שקיום המצוות צ"ל בטבע דוקא, הוא בעיקר במצוות שלאחרי מתן תורה, כי זהו ענין עיקרי במ"ת שהמצות יפעלו בגשמיות העולם, ובלשון המדרש (תנחומא וארא סי' טו, שמו"ר פי"ב,ג) "עליונים ירדו לתחתונים", ולכן רוב המצות ככולן הן בדברים גשמיים, ובזה גופא בדרכי הטבע דוקא, (וזהו ע"ד אופן הב' הנ"ל שבחלק ל"ה) משא"כ בנדו"ד במכת חושך שמדובר קודם מ"ת עיי"ש, ולפי"ז י"ל דכיון דעבודה זו לברר גשמיות העולם הותחל מיד ממתן תורה גם בהיותם במדבר, [אף דבעיקר הי' זה בכניסתם לארץ] לכן לא מסתבר לחלק בזה בנוגע לקיום המצוות דנימא כהקב חיים דזמן המדבר שאני.

כתיבת ס"ת ע"י השבעת קולמוס

וראה גם לקוטי שיחות ח"ו עמ' 361 (אגרות קודש ח"ד עמ' קפד) שהובא מ"ש השל"ה דכתיבת י"ג ס"ת שכתב משה ביום הסתלקותו הי' ע"י השבעת הקולמוס, וכתב ע"ז הרבי וזלה"ק: ולכאורה חידוש גדול הוא לומר דכתיבה כזו כשרה היא, ואת"ל דכך הי' הציווי: לקוח את סה"ת וגו' (דברים לא,כו) - א"כ נילוף מינה גם לכל מקום עכלה"ק.

ולכאורה לפי חילוקו של הקב חיים הי' אפ"ל דשאני כתיבת ס"ת שעל ידי משה רבינו, דכיון דאז הי' כל חיותם בהנהגה נסית, א"כ גם קיום המצוות הי' אפ"ל באופן זה, ולכן אז הי' גם כתיבה בדרך השבעת הקולמוס שאינו בדרך הטבע כתיבה מעליא לספר תורה לפי סדר ההנהגה של אז, ורק אח"כ בדורות שלאח"ז כשההנהגה היא טבעית, צריכים לכתיבה בדרך הטבע דוקא, וא"כ מהו הקושיא? גם איך דימה הרבי זל"ז דנפשוט משם לכל מקום? וא"כ גם מכאן לכאורה מוכח דלא סב"ל כסברת הקב חיים.

ובס' נפש חי' להגר"ר מרגליות סי' רצ"ב סעי' ב' הקשה על זה באופן אחר, דממה נפשך: אי נימא דכתיבה כזו ע"י השבעת הקולמוס נחשבת ל"כתיבה" במצוות כתיבת ספר תורה, הרי זה נחשב גם ל"כתיבה" במלאכת שבת, דמהיכי תיתי לחלק ביניהם? דקושיא זו קשה גם לפי הקב החיים, אבל הרבי הרי לא הקשה קושיא זו, אלא הקשה דצ"ע אם זה נחשב לכתיבה כשרה בס"ת כלל, ולהקב החיים הרי י"ל דשאני זמן המדבר דאז הי' הנהגה נסית לכן גם זה הוא כתיבה, וא"כ נראה גם מהכא דלא סב"ל להרבי מחילוק זה.

אבל יש לדחות, דעד כאן אמרינן דבזמן שהנהגה היא באופן נסי, אפשר לקיים מצוות גם בדברים נסיים, רק כשזהו מצד ה"חפצא" כגון בטבילה בבארה של מרים שהחפצא דמים הוא דבר נסי בזה שייך לומר דאז הי' כשר לטבילה, אבל בנוגע לפעולת ה"גברא" לא אמרינן זה, וכגון במצוות כתיבת ספר תורה, הרי אמרה התורה דרק מעשה כתיבה של האדם מכשיר הספר תורה, וא"כ מה יועיל שההנהגה בכלל היא באופן נסי, הרי יש תנאי בהמצוה דבעינן למעשה כתיבה של הגברא דוקא, וזהו מה שהקשה הרבי דחידוש גדול לומר דזה נחשב למעשה כתיבה, ובמילא אין זה שייך כלל לדברי הקב חיים.

אבל ראה בס' 'תורת מנחם – התוועדויות' תשמ"ב (כרך ב' עמ' 601), נר ב' דחנוכה, וז"ל: עפ"ז מובנת תמיהה נוספת: ידועה הקושיא כיצד הי' משה רבינו יכול לכתוב י"ג ספרי תורה ביום אחד? וא' הביאורים בזה הוא, שכתיבת הי"ג ספרי תורה היתה ע"י השבעת הקולמוס, והנה דובר כמ"פ שקיום המצוות צריך להיות ע"י פעולה טבעית דוקא, ולא באופן דמעשה נסים, ולכן לא מסתבר לומר שכתיבת י"ג ספרי תורה היתה באופן דהשבעת הקולמוס - מעשה נסים עכ"ל, והביא בזה סיפור הנ"ל מאדה"ז בהיותו במאסר שרצה שהפקיד יעמיד הסירה וכו'. עיי"ש.

דכאן הקושיא היא באופן שונה מלעיל, דלעיל הקשה מצד דאין זה מעשה כתיבה, אבל כאן הקשה מצד דמצוות צריכים להיות בדברים טבעיים וכו', ובקושיא זו שפיר יש מקום לחלק כנ"ל ע"פ דברי הקב חיים, דאז הי' אפ"ל קיום המצוות גם באופן נסי.

אבל גם בזה יש לדחות דכאן לא שייך סברת הקב חיים, די"ל דכאן שאני, כי אף דבשעת הכתיבה היו עדיין במדבר, אבל הרי ספרי תורה אלו שכתב, הי' בכדי שיהיו לבנ"י ס"ת אח"כ כשיבואו לארץ, ולגבי מצבם דאז כשתהי' ההנהגה עפ"י הטבע, י"ל דלא יהי' זה ס"ת כשר, כיון דאז יצטרכו לכתיבה שבטבע דוקא.

אמנם באמת י"ל דכל חילוקו של הקב חיים – דבזמן הנהגה נסית אפשר לקיים מצוות גם באופן נסי – לא שייך הכא, די"ל שזה שייך רק בדברים שהם חלק מההנהגה נסית עצמה, כמו בבארה של מרים דעצם מציאות מעין המטלטל הוא חלק מההנהגה נסית דאז, וכן בבגדים אלו שיתחדשו בנס דתחיית מתים, הרי זה עצמו הוא חלק מההנהגה נסית דאז, אבל בנוגע לפעולות מסויימות שאינן חלק ואינם שייכים לההנהגה הנסית דאז, לא שייך לומר עלייהו שההנהגה הנסית הכללית פועל גם עליהם שאפשר לקיימם בדרך נס, ולכן בנוגע לכתיבה בהשבעת הקולמוס שאין זה שייך לההנהגה נסית שהי' אז, אלא שהוא מצד מעלת משה רבינו מצ"ע, הנה בזה לא אמרינן דזמן המדבר שאני.

וראה עוד באפרקסתא דעניא שם, שהקשה בענין זה מהא דמבואר בעירובין (מג,א-ב) לענין ביאת אליהו הנביא לבשר הגאולה, דאיבעיא להו אם יכול לבוא בשבת, האם יש תחומין למעלה מעשרה או לא, ומבואר שם דאיירי שבא בקפיצה על ידי שם עיי"ש, ולפי המבואר דבדברים של נס ליכא בהם קיום המצוות, א"כ מהו ספיקת הגמ', הלא אפילו אם הוא למטה מעשרה נימא דליכא בזה איסור תחומין, כיון שההילוך הוא ע"י "שם" – נס, ולא שייך שם כלל איסור תחומין? וכן הקשה בקובץ 'וילקט יוסף' ח"ג סי' כ', ובנפש חי' שם עיי"ש מה דשקו"ט בזה דבענין תחומין אינו נוגע מעשה ההליכה אלא עצם השינוי מקום שלו שהוא מחוץ לתחום.

לשיטת הרבי י"ל דלא קשה כלל כל הקושיות

והנה זה שהביאו ראי' – דאין מצוות מתקיימים בדבר נסי – מהרד"ק הנ"ל, ה"ז משום שפירשו כוונתו דבשמן של נס ליכא חיובי תורה כלל, ולכן הי' השמן פטור מן המעשר, אבל יש מפרשים זה באופן אחר, דאותו שמן הי' פטור ממעשרות משום דכיון דמעט השמן שנשאר כבר הי' מעושר ושמן שנתרבה הלא בא ממנו במילא ליכא כאן חיוב חדש, (כמ"ש הכלי חמדה בפ' ויקהל (קנז,ב)), ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' פ"ד ביאר הטעם דדבר שבא ע"י נס ה"ה כמו הפקר דליכא חיוב מעשרות עיי"ש ובחאע"ז ח"ב בתחילתו, דלפי ביאורים אלו נמצא שזהו דין מסוים במעשר, ואינו משום דבדברים נסיים ליכא חיובי התורה, וראה רשימות חוברת ג' וחוברת קע"ד הנ"ל בענין שמן זית דשקו"ט בנוגע לשמן של נס לענין חנוכה אם הוה שמן ממש או לא, והרבי לא הזכיר רד"ק זה, אלמא דסב"ל להרבי שהוא דין מסויים לגבי מעשר בלבד.

ומצינו בהדיא דעת הרבי בלקוטי שיחות (ח"ה שם עמ' 80 בהערה 27) דהא דבעינן קיום המצוות בטבע דוקא זהו רק באם אפשר, אבל לא בדאי אפשר, וכן אמר בשיחה הנ"ל דנר ב' דחנוכה עיי"ש, דנראה מזה דסב"ל דגם חפץ של נס לא נפקע בעיקרו מקיום מצוה, אלא דלכתחילה בדאפשר צריך הקיום להיות בדבר שבטבע, כיון דבעינן שהמצוות יפעלו בתוך הטבע וכפי שנת', ולפי"ז הרי לא קשה מ"בארה של מרים" דאיך טבלו בדבר נסי, כיון דבדאי אפשר שאני, ולפי"ז שאין הפירוש דדבר נסי מופקע לגמרי מקיום המצוות, אלא דלכתחילה אין לקיים בו מצוה, א"כ לכאורה י"ל דבנוגע ללעבור על איסור, כגון בבגד דכלאים שפיר נימא שעובר בו איסור דכלאים אף שהוא דבר נסי, כיון דנקטינן שהחפץ לא נפקע מקיום המצוות, וא"כ לא קשה כלל קושיא הנ"ל דמהו ראיית הגמ' דמצוות בטלות וכו' וכן לא קשה מהך דתחומין וכו'.

עוד י"ל דלפי המבואר בהשיחה בחלק ל"א, שכל ענין זה דבעינן קיום המצוות בדרך הטבע דוקא, הוא משום דמעת מ"ת, הותחל העבודה דתחתונים יעלו למעלה כנ"ל, ובעינן בירור הטבע דוקא, הנה לפי"ז י"ל דלעת"ל שכבר יתברר עוה"ז התחתון וכו' והעבודה תהי' בעלי' בקדושה עצמה כמבואר בכ"מ, הרי לא שייך עוד טעם זה, ושפיר יתקיימו התומ"צ גם בדברים נסיים, ולפי"ז ג"כ לא קשה קושייתם מהוכחת הגמ' דמצוות בטלות לעת"ל.