ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן פב׃ בענין תחיית המתים בשבת

בס' פרדס יוסף (תשא לא,טז) הביא מהגאון ר' פנחס אליהו ז"ל אבד"ק לוטימורסק להסתפק אם מותר לאליהו ואלישע לחלל שבת להחיות המת, דמצד וחי בהם (ויקרא יח,ה) י"ל רק כל זמן שהוא חי מותר לחלל שבת שלא ימות, אבל להחיות המת אפשר דאסור, אמנם מטעם כדי שישמור שבתות הרבה אפשר אף להחיות המת שרי.

והביא הפרד"י לפשוט זה מהא דאיתא בב"מ (קיד,א-ב) אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של עכו"ם וכו' אמר ליה לאו כהן הוא מר? ופירש"י (בד"ה לאו כהן מר): "דאיכא למאן דאמר דאליהו הוא פינחס, דכתיב ביה (מלכים-א יט,י) קנא קנאתי וכן בפינחס (במדבר כה,יא) בקנאו את קנאתי", והתוס' שם (בד"ה אמר) כתבו וז"ל: תימה לר"י היאך החיה [אליהו] בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב (מלכים-א יז,כא) ויתמודד על הילד וגו'? ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש עכ"ל, והביא ראי' מהכא דגם להחיות את המת בשבת מותר כמו לגבי טומאה, אלא דבזה צריך לידע בבירור שיחיה עיי"ש עוד.

ונראה שהספק בזה הוא גם בעצם הענין דהחיאת המת בשבת, שיש בזה משום מלאכת "מכה בפטיש" או מלאכת "בונה", וכמ"ש בשו"ת חת"ס או"ח ח"א סי' ע"א, דמלאכות אלו הם גם באדם, עיי"ש.

והנה בכ"מ איתא שתחיית המתים לעת"ל יהי' ע"י אליהו הנביא (ראה בסוף מסכת סוטה), ובפרקי דר"א (פל"ב) איתא שיהי' ע"י מלך המשיח ועפ"ז כדאי לעיין כהנ"ל, גם בנוגע ללעת"ל, אם תחיית המתים יהי' גם בשבת או לא.

תחיית המתים אם הוא בגדר פקו"נ

והנה על התוס' הנ"ל כבר הקשו רבים, דהדין דפקוח נפש מצינו רק באדם חי, דבכדי להציל נפש מישראל דוחים כה"ת וכו', אבל להחיות אדם מת לא מצינו דין של פקו"נ, וא"כ איך כתבו התוס' שהי' מותר לו לטמאות א"ע משום פקוח נפש? ב) ואי נימא שיש כאן פקוח נפש למה כתבו התוס' שהי' מותר כיון שהי' ברור לו שיחייהו, הרי אפילו ספק פיקוח הנפש דוחה כה"ת וכו' וה"ה הכא?

ומצינו בזה כמה ביאורים:

א) הנצי"ב בהעמק שאלה פ' וזאת הברכה (שאילתות סימן קסז אות יז, וראה גם שאילתא א' אות ח') כתב לבאר עפ"י הגמרא ביומא (פה,ב) בהא דאמרינן דפקו"נ דוחה כל התורה, והגמ' מביא כמה ילפותות: רבי שמעון בן מנסיא אומר: (שמות לא,טז) ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רבי יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, (ויקרא יח,ה) וחי בהם - ולא שימות בהם. וקאמר בגמ' דהדרשה דוחי בהם הוא גם על הספק, משא"כ הדרשה דחלל עליו שבת אחת וכו' הוא רק אם בודאי יחיה וישמור שבתות הרבה, הרי יוצא מזה דלהאי ילפותא הנלמד מן הפסוק וחי בהם אנו למדים שגם ספק פיקוח נפש דוחה שבת דספק כודאי, ואילו מצד הלימוד דחלל עליו שבת אחת, ילפינן דרק ודאי דוחה ולא ספק, ולפי"ז י"ל דסבירא להו להתוס' דבהאי עובדא שהנער מת, אי אפשר ללמוד מדין וחי בהם שהרי הוא כבר מת, ומה ששייך בזה ללמוד, הוא רק מדין ושמרו בני ישראל את השבת דמוטב שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, וא"כ הרי הכא רק בודאי פיקוח נפש אפשר לדחות האיסור טומאה ולא בספק, ולכן כתבו התוס' שברור היה לו שיחייהו, דאין זה ספק פיקוח נפש אלא ודאי פיקוח נפש, ולכן מותר היה לו להטמא לו, ואילו אם היה זה רק ספק פיקוח נפש לא היה לו ההיתר כיון דבזה ליכא הלימוד דספק עכ"ד.

אמנם בס' 'הלכה ורפואה' הובא בשם הרבי שיטת הנצי"ב הנ"ל ב'העמק שאלה', שביאר עפ"ז דברי השאילתות דנקט רק הלימוד דר' שמעון בן מנסיא דחלל עליו שבת אחת וכו', משום דס"ל כדעת הבה"ג דמחללין שבת להצלת עובר אע"פ שאינו בכלל אדם, וע"כ א"א ללמוד עובר מוחי בהם שנאמר בו (ויקרא שם) "אשר יעשה האדם וחי בהם", אלא מהא דר"ש בן מנסיא דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, וכ"מ בראשונים לנדה מד,ב ובכ"מ, ועפ"ז הוסיף הנצי"ב לבאר הא דדייק הבה"ג בלשונו שכתב (הל' יוה"כ עמ' קפח): "אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה שפיר דמי למיתן לה (ביוהכ"פ)", ולכאורה מה צריך להא "דידעינן דנעקר ולדה" הרי גם ספק פקו"נ דוחה כל התורה? אלא שדין זה שגם הספק דוחה איננו יודעים אלא מן הלימוד של "וחי בהם", אבל בהא דר"ש בן מנסיא אינו אלא בודאי, וכ"כ רש"י ביומא שם (ד"ה ואשכחן): "… חלל עליו כדי שישמור ודאי שבתות הרבה", ולכן כיון דדין הצלת עובר אינו אלא מדרשא דר"ש בן מנסיא, ע"כ בדיוק נקט הבה"ג "דידעינן" שזהו רק בודאי עיי"ש.

וכתב ע"ז הרבי (לקוטי שיחות חכ"ז שם) דע"פ לשון הרמב"ן והר"ן הנ"ל, יש להעיר בדבריו בענין "ספק סכנת העובר", עכלה"ק - שהרי כתב הרמב"ן: "ואע"ג דתנן (אהלות פ"ז מ"ו) האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, אלמא דמעיקרא דלית בי' משום הצלת נפשות כו' אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליו אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה, הילכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן מ' יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות" הרי כתב הרמב"ן שמחללין על העובר אפי' בפחות מבן מ' יום שאין לו חיות כלל משום שמא ישמור שבתות הרבה", ומשמע שאפילו הוא באופן שאין זה ודאי שישמור שבתות הרבה גם מחללין, וזה לא כההעמק שאלה הנ"ל דאין זה אלא בודאי.

והביא שם דברי אדה"ז (שו"ע סי' ש"ו סכ"ט) דהטעם דחלל עליו שבת אחת וכו' הוא גם בספק, ובקונטרס אחרון (סק"א) הקשה ע"ז אדה"ז וז"ל: ומ"מ הכא .. (צ"ע) אם מחללינן בספק, הא אמרינן בגמרא פ"ח דיומא דדוקא מוחי בהם מוכח דמחללין מספיקא, אבל משום שאמרה תורה חלל עליו כו' לא ידעינן בספיקא ע"ש, ומיהו בר"ן פ' יוה"כ מבואר בהדיא דמחללין אפי' בעובר מהאי טעמא דחלל עליו שבת אחת וכו' ואפשר דלבתר דגלי לן קרא דמחללין מספק גבי פיקוח נפש, א"כ ה"ה בשביל שישמור שבתות הרבה שהוא חשוב ג"כ כפיקוח נפש עכ"ל, עיי"ש בארוכה, ולפי זה הרי לא שייך לומר דבעינן שיהי' ברור לו שיחייהו, כיון דטעם זה דחלל עליו וכו' הוא אפילו בספק.

מיהו אכתי אפשר לומר דהתוס' סב"ל כההעמק שאלה שהוא רק בודאי, ולא סב"ל כסברת אדה"ז דלמדים מוחי בהם דגם ההיתר דחלל שבת אחת וכו' הוא גם בספק, ועוד דאולי אפשר לחלק בין הצלת עובר להחיאת המת, דעובר גם עכשיו יש לו חיות ויל"ע בזה עוד.

ב) בשו"ת אגרות משה (חלק יו"ד ב סימן קעד) כתב וז"ל: ולכן במי שהותז ראשו אף שמפרכס הראש והגוף הוא בדין מת ממש. ואף אם נימא שאיכא מציאות לחבר הראש להגוף ויחיה ליכא חיוב זה אף בחול דאין חיוב להחיות מתים שלכן בשבת היה אסור. ועיין בב"ב דף עד,ב שר' יהודה משתעי דאיכא בעולם אבן טוב דבכחו להחיות מתים אף אלו שראשיהם חתוכים והשי"ת הטמינו מבנ"א עיי"ש, ופשוט שאף אם היה השי"ת מזמינו ליד איזה אדם לא היה חייב להחיות המתים דרק לרפא חולים חייבה תורה אף לחלל את השבת ולא להחיות מתים. ומש"כ התוס' בב"מ דף קיד,א (ד"ה אמר) דאליהו שהיה כהן דהקשה הר"י דאיך החיה את בן הצרפתית שהוצרך להיות עמו באהל אחד וגם נשאו ונגע בו דהוא משום שהיה ברור לו שיחיה והיה מותר לו משום פקוח נפש, צריך לומר דאין כוונתם משום פקוח נפש דהמת, אלא משום פקוח נפש דהאם, שהיתה מצטערת מאד על שבשביל מצותה הגדולה והאמונה בהשי"ת ובנביאיו לפרנס את אליהו מת בנה כמפורש בקרא (מלכים-א יז,יח) שטענה זה, וגם אולי בשביל פקוח נפש של עצמו שבדרך הטבע היה אליהו נחלה מזה שבשבילו מת בן האלמנה אשר מתגורר עמה, ואף שהיה לו הבטחה שיחיה אפשר לא שייך זה לדיני התורה עכ"ל. וכן הוא בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ח'.

ג) בשו"ת שרידי אש (ח"א סי' קסב) כתב שהלשון "פקו"נ" בתוס', הוא מליצה בעלמא, דעיקר כוונתם הוא שכדי להחיות אחר מותר לטמא כשם שמותר לטמא למת מצוה שאין לו קוברים או לנשיא, ואין לך כבוד המת יותר מהחיאתו ולא גרע ממצות קבורת מת מצוה, וכתב שעד"ז תירץ בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סי' ב אלפים רג) דמת מצוה שאין לו קוברים היה והטומאה דחויה היא אצלו עכתו"ד (אלא שהרדב"ז תירץ כן מדיליה ולא פי' כן כוונת התוס'), וכן הביא לפרש הגרמ"ד פלאצקי ז"ל בס' 'חמדת ישראל' (מפתחות והוספות יז,א, בד"ה יהי') עיי"ש.

וראה גם ב'פרדס יוסף' (בשלח יג,יט, בד"ה וי"ל) שפי' כן כוונת התוס', וכן האריך לפרש בס' 'המדרש והמעשה' (חלק הדרושים פ' בשלח עמ' 234 בשוה"ג) והוסיף דלפי פירוש זה יש לבאר מ"ש התוס' "שהי' ברור לו לאליהו שיחייהו" וקשה כנ"ל דהרי גם ספק פקו"נ דוחה כה"ת? ולפי הנ"ל ניחא דבאמת לאו מטעם פקו"נ אתי עלה אלא מטעם קבורה ובזה בודאי בעינן ולא ספק.

ד) יש שביארו כוונת התוס' במה שכתבו "שהי' ברור לו שיחייהו" עפ"י מה דנחלקו במשנה יומא (פג,א) רבנן ורבי מתיא בן חרש במי שנשכו כלב שוטה – דת"ק סב"ל דאין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם ביאר פלוגתתם וז"ל: ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד של כלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שענינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו עכ"ל, היינו דפליגי אם דוחים איסור יוהכ"פ ע"י רפואה סגולית או לא, והרמב"ם פסק כחכמים דאין דוחים איסור יוהכ"פ בשביל רפואה סגולית כיון שאינו ברור שמועיל, וכבר האריכו בזה הרבה בפוסקים ואכ"מ.

ולפי"ז יתבארו דברי התוס', דכיון דכאן החייהו אליהו ע"י נס, לכן לולי שהי' ברור לו שיחייהו לא הי' אפשר לדחות איסור טומאה בשביל פיקוח נפש, ולכן הוצרכו לומר שהי' ברור שיחייהו, דבזה גם לפי חכמים מותר לדחות האיסור משום פקו"נ דשוב הוה כמו רפואה טבעית, וראה ברכ"י או"ח סי' ש"א מה שהאריך בענין זה וכתב שהתוס' הנ"ל חולקים על הרמב"ם וסב"ל דגם ברפואה סגולית דוחים משום פקו"נ, וכ"כ בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' קי"ד וח"ג סי' ק"ו, אבל לפי מה שנת' אין שום הכרח לזה די"ל דבזה גם הרמב"ם מודה כיון שהי' ברור ה"ז כרפואה טבעית.

והנה לפי הנ"ל יוצא בענין תחיית המתים: דלפי שיטת הנצי"ב יש בזה דין של "פיקוח נפש", ולפי שיטת האגרות משה אין בזה דין של פקו"נ, [אלא דפירושו דחוק מאד, כי פשטות דבריהם משמע שהוא משום פקו"נ של הבן, ועוד דאי נימא שהי' פקו"נ של האם וכו' א"כ הרי גם ספק פקו"נ דוחה טומאה ולמה כתבו התוס' שהי' ברור לו שיחייהו? ויל"ע], ולפי פירוש השרידי אש וכו' שהוא כמו קבורת מת מצוה, פשוט שאין זה שייך בתחיית המתים דלעת"ל, ולפי פירוש הד' שהוא משום רפואה סגולית יוצא שיש בתחיית המתים הדין דפקוח נפש.

חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה

אלא שהרי נת' דהא דפקו"נ דוחה ה"ז משום הלימוד דושמרו וגו' "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ולפי מה דקיימ"ל דמצוות בטלות לעת"ל וכתב אדה"ז בתניא (אגה"ק סכ"ו) דזהו אחר תחיית המתים, נמצא לפי"ז דבתחיית המתים גופא לא שייך היתר זה כיון דאחר התחי' מצוות בטלות ולא שייך כדי שישמור וכו'? אבל אכתי אפ"ל לפי ביאורו של הרבי בקונטרס "הל' של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם", סעי' ה' והלאה (ספר השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 31 ואילך) דאין זה אלא בנוגע להציווי להאדם, אבל מציאות דהמצוות כשלעצמן הן בקיום נצחי, דבגמר העבודה שהאדם נעשה מציאות אחת עם אלקות אי"צ ולא שייך ציווי, אלא שבדרך ממילא יתקיימו כיון שהן רצונו של הקב"ה עיי"ש בארוכה, אולי אפ"ל דאף דליכא ציווי מ"מ ה"ז מעשה המצוה ובתכלית השלימות (וכפי שנת' בארוכה בהפתיחה בחלק א' ועוד) ובמילא גם בזה אמרינן כדי שישמור שבתות הרבה, ובפרט לפי הדעות דמצוות אינן בטלות אפי' אחר תחיית המתים (דעת הרשב"א, ודעת הרמב"ם כמבואר בחלק א' סי' סד-סה), ודאי שייך לומר כדי שישמור שבתות הרבה, ועוד דהרי צדיקים קמים מיד בתקופה הא', וי"ל שאז עדיין לא יתבטלו המצוות כלל כמבואר במ"א בארוכה.

חולה שיש בו סכנה ואפשר לחכות עד אחר שבת האם פקו"נ דוחה?

אמנם אכתי י"ל דכאן שאני דלא שייך ההיתר דפקו"נ דוחה שבת, דאינו דומה למ"ש התוס' באליהו הנביא דשם הרי לא הי' אפשר להחיותו אם לא שיטמא א"ע, לכן אמרינן דפקו"נ דוחה את הטומאה, אבל הכא הרי אפשר להמתין ולעשותו אח"כ בחול א"כ ודאי לא שייך לומר דפקו"נ דוחה שבת?

אבל ראה בשו"ת מצפה אריה ח"א סי' ד' שכתב להסתפק בחולה שיש בו סכנה וצוו הרופאים לעשות לו רפואות, אך אמרו שיש עוד פנאי לעשות הרפואה לאחר השבת ואינו נחוץ לעשותו בשבת ולא יסתכן ביותר מחמת המשכת הרפואה עד אחר השבת, אי נימא דלא ניתן שבת לדחות כיון דליכא סכנה אם נמתין עד לאחר השבת, או דילמא כיון שהוא חולה שיש בו סכנה והוא צריך לאותו הרפואה מחוייבים אנחנו לזרז ולהקדים לו רפואתו, דסתמא אמרו רז"ל על חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת וכל הזריז הרי זה משובח (יומא פד,ב), ומשמע דאף משום זריזות דפיקוח נפש ג"כ ניתן שבת לדחות, וקאמר דלשיטת המגיד משנה (הל' שבת פ"ב הי"א - י"ד) דסב"ל דבחולה שיש בו סכנה, לכל צרכיו מחללין אע"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה, ואין צריך לשנות כלום כי הוא כחול לכל הדברים עיי"ש (הובא בלקוטי שיחות חכ"ז עמ' 135) א"כ פשוט דכיון שיש שם דין דפיקוח נפש אין להמתין כלל כיון דלגביו ה"ה כחול, אבל הוסיף להסתפק לפי שאר השיטות שחולקים על המגיד משנה, ולאחר האריכות מסיק דהדבר צריך תלמוד, וראה בלקוטי שיחות שם הערה 24 שציין לב' הדעות (המגיד משנה ורש"י) בשו"ע אדה"ז סי' שכח סעי' ד' ולשו"ת צ"צ או"ח סי' ל"ח שמקשר זה אם הוא "דחויה" או "הותרה", ולמגיד משנה שם הי"ד, וראה שו"ע אדה"ז שם סעי' י"ד, ולקוטי שיחות חי"א עמ' 347, וראה חל"א עמ' 54 וחכ"ג עמ' 48 ועוד, וראה בס' 'הלכה ורפואה' (ח"ה עמ' רה והלאה) מה שהאריך בזה ידידי הגאון החסיד הרה"ת ר' חנניא יוסף שליט"א אייזנבך כיד ה' הטובה עליו, ומסיק שם ג"כ די"ל דלפי שיטת המגיד משנה וסייעתו יש לעשותה אפילו בשבת, משא"כ להחולקים אינו רשאי עיי"ש.

ולפי כל זה י"ל בנוגע לעניננו, דלפי השיטות הנ"ל דגם בהחיאת המת יש ההיתר דפקו"נ, ולפי מה שנת' בשיטת הרב המגיד וכו' דהוה כחול י"ל שהוא מותר, משא"כ לשאר השיטות.

בענין מלאכה בשבת שלא נעשית בדרך הטבע

עוד יש להוסיף בכל זה במה דדנו האחרונים לומר דמלאכה הנעשית ע"י סגולה לא נקרא מלאכה כלל, והביאו ראי' לזה מהא דאיתא בסנהדרין קא,א, לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ואין בכך משום צידה כדפירש"י שם, וראה במ"ב סי' שכ"ח ס"ק קמ"ג שביאר אע"ג דע"י הלחש אינו יכול לזוז ממקומו עד שנוכל לתופסו, מ"מ מותר דאין זה צידה טבעית, וראה בס' משמרות כהונה סנהדרין שם שהביא ראי' זה ועוד בכ"מ, וכן הביאו מ"ש השל"ה לתרץ קושיית הרא"ש (פ' ערבי פסחים סי' י"ג) על האומרים שבשבת מת מרע"ה, א"כ איך כתב י"ג ספרי תורה בו ביום? ותירץ השל"ה דכתב ע"י 'השבעת הקולמוס' (ראה שו"ת חת"ס ח"ו סכ"ט, הובא בלקוטי שיחות ח"ו עמ' 361 ואגרות קודש ח"ד עמ' קפד) וזה מותר בשבת, ולפי"ז י"ל דגם תחיית המתים מותר בשבת כיון דאינה מלאכה טבעית.

ועי' קה"י ב"ק סי' ל"ט שביאר בזה, דזהו דין מיוחד בשבת, כי בשבת גם בעושה מלאכה כלאחר יד פטור, וא"כ כל היכא דהוה ע"י סגולה לא עדיף מכלאחר יד דאין זה דרך עשיית המלאכה, אבל כבר הקשו עליו (ראה בס' 'דרך אמונה' הל' שמיטה ויובל פ"א ה"ז) דלפי זה הי' צריך להיות עכ"פ אסור מדרבנן לכתחילה כמו בכלאחר יד, וכאן מבואר דלוחשין גם לכתחילה על הנחשים וכו'? גם הביא מירושלמי שביעית (פ"ד ה"ד) אין תולין תוכין בתאנה וכו' בשביעית, כיון שזהו סגולה שיעשה פירות והוה עבודה בשביעית, הרי דגם מלאכה בדרך סגולה אסור? ורצה לחלק בין דיבור למעשה דאם אין זה אלא דיבור אין זה מלאכה, משא"כ אם עושה מעשה אף שהוא בדרך סגולה עיי"ש.

ועי' בס' 'לב חיים' ח"ב סי' קפ"ח שנסתפק כאשר נפלה דליקה בשבת אם מותר לעשות סגולה כדי לכבותה, כגון ע"י שמראים בגד המלוכלך בדם הנדה כנגד האש כמ"ש בס' 'פחד יצחק' (מערכת דל"ת צז,ד, ד"ה דליקה), או לומר מזמור שירו לה' שיר חדש (תהלים צח) כנגד האש וכו', אי איכא בזה איסור מכבה או לא, ומסיק להתיר כיון שאינו עושה שום מעשה לכבות וכו' עיי"ש.

ועי' עוד בקונטרס 'מילי דשבת' (אות לו) להגר"י ענגל דשקו"ט בענין זה והביא ראי' מירושלמי הנ"ל דשביעית דגם מלאכה סגולית נחשבת לעבודה בשביעית, וכן בס' 'אוצרות יוסף' (חידושי יו"ד) אות כט, ובאות מב שם הביא ראי' גם מהא דכל המלאכות בשבת ילפינן ממלאכת המשכן כמבואר בשבת מט,ב, "הם זרעו ואתם לא תזרעו", ושם במדבר הלא העפר אינו מצמיח באופן טבעי, ורק כשהיו ישראל במדבר הי' מצמיח כמבואר בתוס' חולין פח,ב, (ד"ה אלא), הרי משמע דגם מלאכה הפועלת בדרך ניסית חשוב מלאכה עיי"ש.

אבל בזה נראה שיש לחלק, דשם הנס פעל שהעפר נתהפך לעפר דעלמא שמצמיח, ובמילא כל המלאכה שנעשית אח"כ הי' מלאכה טבעית, משא"כ באופן שכל המלאכה היא ע"י סגולה לא, וראה רשימות חוברת לב וחוברת קג בענין הצמיחה דעפר המדבר, וע"ד המבואר בס' תורת מנחם – התוועדויות תנש"א ח"ג עמ' 397 אודות הנס דפרח מטה אהרן ויצא פרח ויצץ ציץ וגו' (קרח יז,כג), דאף דמטה מצ"ע לא שייך לצמיחה ופריחה וזה רק ע"י נס, מ"מ לא הי' זה למעלה לגמרי מדרך הטבע, אלא הי' קשור גם עם הטבע, ולכן הי' אופן הפריחה בסדר טבעי (אבל לא בהגבלת זמן) דצמיחת פירות, "ויוצא פרח ויצץ ציץ (פירש"י: הוא חנטת פרי כשהפרח נופל) ויגמול שקדים (פירש"י: כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים)", ובהערה 40 שם כתב וז"ל: וי"ל נפק"מ שמותר ליהנות משקדים אלו ומהפירות הגדלים מהם כי אינו מעשה נסים עכ"ל, (נת' בארוכה בחלק א' סי' נב עיי"ש), ויש להאריך בכל זה עוד ואכ"מ.

דאי נימא דמלאכה שאינו טבעית מותר לכתחילה בשבת, הרי י"ל דתחיית המתים אפ"ל גם בשבת.

תגובה להנ"ל:

הרה"ג ר' עקיבא שי' וואגנער (ר"י ישיבת מ"מ ליובאוויטש – טורונטו) הוסיף על הנ"ל, וז"ל: לכאו' אפ"ל עוד בזה, ובהקדם, דהנה הרה"ג הנ"ל הביא בהמשך דבריו מהאג"מ דפשיטא לי' דמי שכבר מת לא שייך בו דין פקו"נ להחיותו, וכ' "ועיין בב"ב דף עד,א שר' יהודה משתעי דאיכא בעולם אבן טוב דבכחו להחיות מתים אף אלו שראשיהם חתוכים והשי"ת הטמינו מבנ"א עיי"ש, ופשוט שאף אם היה השי"ת מזמינו ליד איזה אדם לא היה חייב להחיות המתים דרק לרפא חולים חייבה תורה אף לחלל את השבת ולא להחיות מתים". ולכאו' עדיפא הו"ל למימר, דאת"ל דבכה"ג איכא משום פקו"נ, א"כ נימא דכל פו"ר איכא בה נמי משום פקו"נ ודוחה כה"ת כולה (ואף דאמרינן (בגטין מא,ב ועוד) דמשום לשבת יצרה (ישעי' מה,יח) דוחין מצות לעולם בהם תעבודו (ויקרא כה,מו), אבל זהו בגדר דחייה ולא מטעם פקו"נ, וכדמוכח גם מדברי התוס' (גיטין שם ד"ה כופין) שהק' דהא אין אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, ואם הי' בזה משום פקו"נ לא הי' שייך להקשות כן, כמובן).

אלא הדבר ברור דלא שייך בזה פקו"נ, דמהיכי תיתי שיש איזה נפש שעליו להחיות, ומה שייך בזה פקו"נ, דבשלמא כשיש נפש שחי כבר, אז ילפינן מ"וחי בהם" וכיו"ב דהמשך חייתו דוחה שאר מצוות התורה, אבל זהו כשחזינן דחי כבר, משא"כ כשלא חי, היינו שאפשר שלא נקבע לו שיחיה, לא שייך זה.

ועד"ז אפ"ל שבמי שמת כבר לא שייך פקו"נ, דאפשר דכבר נשלמו החיים שנקצבו לו, שהרי מת, ולא שייך לומר מצד פקו"נ שיהי' ענין להחיותו (משא"כ כ"ז שהוא עדיין בחיים, ובחזקת חיים, אז אזלינן בתר החזקת חיים, ושפיר יש דין ד"וחי בהם" וכיו"ב שלצורך חיים אלו דוחין כל שאר המצוות).

ועד"ז בנידו"ד אפ"ל, דאם כבר מת אדם, אז הוי הוכחה שכבר נגמר החיים שנקצבו לו (ועכ"פ בחזקת שכן הוא) ולא שייך לדחות שאר מצוות בשבילו מטעם פקו"נ, משא"כ כ"ז שעדיין לו מת, וכנ"ל.

ומעתה יש לבאר דברי התוס' שכ' שהי' ברור לו שיחייהו, דיל"פ הכוונה דהי' ברור לו שלילד הזה עוד נקצב חיים נוספים (ולכן ברור שיחייהו) ולכן הוי פקו"נ. והיינו דלהחיות נפש שכבר נגמרו שנות החיים שנקצבו לו, בזה אכן לא הוי בגדר פקו"נ שדוחה כה"ת כולה, וכמשנ"ת, אבל להחיות נפש בכדי לגמור החיים שנקצבו לאותה הנפש, זה שפיר הוי בכלל כל פקו"נ.

ולפ"ז א"ש דגם תחה"מ לעת"ל הוי בגדר פקו"נ מטעם הנ"ל, כיון דכן הי' קבוע וקצוב מלכתחלה שהמתים יחיו באותה זמן. ולפ"ז מתורץ הקושיא דאפשר להחיות לאחר השבת, דכיון דיסוד ההיתר הוא שלא יחסר מימיו הקצובים לו, והרי ימיו הקצובים לו הם מתחילים מהשבת, וא"כ מצד דין פקו"נ אינו יכול לחכות עד לאחר השבת.