רשב"א

שו"ת הרשב"א

חלק א סימן ט

שאלתני על ענין מה שבא בפירושי ההגדות שפרשתי אני כי לדעת רבותינו ז"ל יש לעולם קצב. ועלה בלבך סתירה זה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל ובקשת הראיה על דברי זולתו ז"ל.

דע נכבדנו כי אלו הדברים כלם וכיוצא בהן אילו היינו באים לדון עליהם מצד החקירה האנושית ולפסוק אותם מן הסברא באמת החקירה תנצח שאין קצב לעולם. לפי שאין החקירה לקוחה אלא מן המורגש ומנהג הטבע. ואנו רואים הגלגלים בלי משתנים כלל מיום הבראם וכן הארץ בכללה הולכת על מנהג אחד תמידי. אבל באמת כל מי שטוען כן אינו אלא מצד הקבלה המסורה בידן של ישראל מפי חכמיהם עם הוראת המקראות. וכל שהקבלה או הנבואה הנחתו לא תנצחנו החקירה כי החקירה למטה מן הנבואה. זה דבר ברור לא יסתפק בו א' מבעלי הדתות כל שכן בעלי הדת האמתית כעמנו. כמו שלא יסתפק אחד ממנו בקיום הנסים שנעשו לאבות כנגד הטבע כקריעת ים סוף והירדן ועמידת השמש ליהושע ושאר הנסים כנגד הטבע. ואף על פי שהמתפלספים טוענים בבטול כל זה בכפירה מהם בדברי משה רבינו ושאר הנביאים. ואנו אין דברינו עם הכופרים בכל ומטילים השבוש גם בדברי הנביאים. ובאמת כי לא יכזיב שום דבר שהוא מקובל ביד עמנו רק מי שהתחייב אצלו בטול כל מה שהוא כנגד הטבע והנמנע במציאות. כאמרם שיש לכל הנמנעות טבע קיים. וכאלו יחייבו שאין מדרגה באמתות למעלה ממדרגת חקירתם עם היותם מאמינים שהשם יתברך וחכמתו אחד והיותם מאמינים שהוא יתברך לא תושג מהותו. ואחר שהוא וחכמתו אחד והוא לא יושג רק לעצמו יתברך חכמתו לא תושג. ויותר מזה אני רואה מן התמה בדבריהם שהם באמת מודים שאין חקירתם משגת לאמתת טבע הנמצאות כי יש לכל גוף מן הנבראים סגולות לא נודעו להם סבותם. כמשיכת האבן השואבת את הברזל בלי שידבק גוף לגוף ואחר כן ישוטט הברזל אחר מקום הסדן הקבוע בשמים ויפנה אליו ולפניו ינוח. היש דבר יוצא מגדר הטבע יותר מזה שיתנועע בעל גוף דומם בלי אמצעות גוף אחר מניעו ושיהפך הברזל פניו אל הסדן. באמת אם סופר זה לארסטו היה מכזיבו בלי ספק לולי שנתפרסם הענין פרסום רב. ואחר שהתקיים אצלו הענין הוא חוזר לבקש מן הטענות ומתחכם עליהם. והוא שאמר דוד כנגד אלו המכזיבים האותות והנסים והנפתים אחר החקירה מצד המורגשות: עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. רוצה בו מי שעמד בדרך משל במעמד ים סוף וסיני ראה בעיניו באמת קיום האותו' ונתאמת אצלו הענין בלי ספק. ואחר שנפתה לבו קודם עמידתו על עשיית האות והפלא חזר להתחכם כי השם יתעלה משגיח ורוצה ויכול לשנות הטבעים שהוא אדון הטבעים לקיימם או לשנותם.

ודע כי כל חכם מחכמי תורתנו החסידים כשיראה דברי הפלוסופים וישר בעיניו דרכם כשהוא מגיע אצל הכתובים המורים כהפכם פרש אותם בענין שיהיה נאות לחקירה הפילוסופית ומשים ענין המקראות משל. לפי שאין דוחק אותו ענין נבואי או מצוה. אבל כשהוא מגיע אצל חכמי ישראל יפרש המקראות כצורתן ואף על פי שהחכמה הפילוסופית סותרת אותם. כענין תחיית המתים שאין הכתובים מוכרחים בו הכרח נחתך ויש לפרש כל המקראות בדרך משל. כענין המקראות שבאו יותר מבוארים בענין מתי יחזקאל. ואלא שהכריחם הכרח הקבלה המפורסמת באומה. ובמקום הזה יודה שהקבלה תבטל החקירה הפילוסופית. ואז תהיה לנו הוראה ממנו שאין משגיחין בחקירה כנגד הקבלה. לפי שחכמת השם למעלה מחקירתנו. וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו. ולא נסתיר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באיפשר חלילה. ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים. ופעמים יהיה הענין ההוא נרמז בכתוב. ולא שיהיה הרמז ההוא מוכרח רק תכריחנו הקבלה ויתאמת הענין הכתוב עם הקבלה וכענין שאמרתי בתחיית המתים הרואה אתה. והיה אחד מחכמי ישראל דורש מעצמו ענין תחיית המתים מן התורה ממה שבא בכתוב הנך שוכב עם אבותיך וקם. אלא שעם הקבלה האמתית נודע אצלנו שנרמז הענין במקום ההוא. ואני איני מאשים אחד מן הפלוסופים בבטלם הענינים האלו כלם לפי שלא יכריחם דבר נבואי ולא קבלת חכם מחכמיהם. כמו שלא אאשים אחד מבני עמנו בשאינו מפרש קצת מן הכתובים כפשוטיהם להתחייב אצלו כי הוא משל מפני שהענין רחוק אצלו לפי הנחת השכל. ולמה נאשים אותו על ככה ועל כרחנו יש לו להודות בהרבה מקומות שדברו הכתובים דרך משל. ואם נתאמת אצלנו בלא שום ספק שנעשו אותות ומופתים שנשתנה בהם הטבע. וכן נתאמת אצלנו שהשם יתברך יכול לשנות את הטבעים כרצונו לשים מעמקי ים דרך לעבור ולכסות פני האדמה מים. היתחייב מזה שנאמין שעל כל פנים ישתנו הטבעים תמיד בלא טענה וכי יסופר אלינו כי נראה במקום חמור מדבר ומגיד עתידות הנאמין ונחייב זה להאמין. כי דברה האתון אשר לבלעם לצורך שעה ולפלא הענין. ויותר מזה שנאמין אף שיבראו לעתיד כפים לעצי היער או שיושם פה לעצים ויהיו בעל שכל ודבור עד שירננו מפני שאמר הכתוב (ישעיה נ"ה) וכל עצי השדה ימחאו כף אז ירננו עצי היער. זה אינו מן הדעת שנאמר ככה שאין דבר מכריחנו על זה עד שנאמר כן. כי באמת הרבה כתובים דברו דרך משל אבל כשיהיה הדבר מקובל בידנו למה נבטל הקבלה ואף על פי שתחייב החקירה הפילוסופית ביטולה. שכן תחייב ביטול קריעת ים סוף ומעמד הר סיני ושאר האותות והמופתים שנעשו לאבות במצרים ובמדבר. וכלל כל התורה שידבר השם עם האדם ויצוה על מניעת החזיר והנבלה והחרישה בשור ובחמור ויצוה על השחיטה מן הצואר וכלל כל המצות כי זה כלו מן הנמנע אצלם. ועם כל זה אין אנו משגיחין בדבריהם כלל לדעתנו שהחקירה למטה מן הנבואה באמת. ועל כן מי שדן כלל דברים אלו בשכלו ומצד חקירתו ומבטל כל שתבטל החקירה האנושית לבד מצד שהוא איש ומצד דרכי הטבע. צוח עליו הכתוב (ישעיה נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה' כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. ופירושו אצלי לא גבה מקום רק גבה מעלה. והמשל בזה כי עניני הארץ אשר אנו מוטבעים בה הווים ונפסדים תמיד להיותם מורכבים לא פשוטים וזו סבת הפסדם. אבל השמים פשוטים ועל כן לא ישיגם השנוי בטבעם אלא אם יחדש להם החדוש והחלוף מי שבראם יתעלה. ועל כן אין להם דמיון ולא שותף ואין גדר אחד גודר אותם אלא שזה גוף וזה גוף. ועל הדרך הזה ויותר מזה יש לנו לדון בין מחשבותינו ודרכינו ובין מחשבותיו ודרכיו יתברך בדרך משל. כי אנו מוטבעים בארץ ומורכבים ויפלו השנויין וההפסדים בדעותינו הרבה מצד הרכבתינו ומצד השנויין וההפסד המגיעים למי שיסודו בדברים המקבלים השנוי וההפסד. ואיך נדון על מחשבותיו ודרכיו יתברך שלא יגיענו שנוי חלילה. ואמר החכם (קהלת ה) כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. ולא עוד אלא שאף מצד החקירה אין לנו לבטל דבר שחקירת חכם מן החכמים מחייב בטולו אם יש בידינו קבלה על קיומו. ולמה נסמוך על חקירת החכם ההוא ואולי חקירתו כוזבת מצד מיעוט ידיעתו בענין ההוא. ואולי אם יעמוד חכם ממנו יגלה סתירת דבריו וקיום מה שסתר וכמו שקרה לחכמים שקדמו לאפלטון עם אפלטון. ושקרה לאפלטון עם ארסטו תלמידו הבא אחריו ואמר שיש ריב לאמת עמו. ואיני אומר שנסמוך על הדין הזה להכזיב כל מה שיאמר כל חכם כי אילו אמרנו כן היה כסילות באמת. אך אני אומר במקום שיש מצוה או אפילו קבלה אין מדין האמת לבטל הקבלה מפני דברי החכם ההוא מן הצד הזה שאמרתי. ומכל מקום עוד תשאר השאלה במקומה שתשאלני ואנה היא הקבלה הזאת עד שנסמוך עליה להרחיק החקירה ודין השכל האנושי. אם מצד הכתובים כבר הודינו שיש הרבה כתובים מדברים דרך משל באמת. אני כבר כתבתי כי זה דעת רבותינו ז"ל והקבלה בידם על ככה. כאמרה אמר רב קטינא שיתא אלפי /שנין/ הוי עלמא וחד חריב ופרש אתה באי זה שתרצה. הנך רואה לדעת החכם הזה שהעולם על מנהגו נוהג שיתא אלפי וחד חריב שאינו נוהג על אותו המנהג אלא במנהג גרוע ונפסד ממנו מצד ישות העולם הגופני. כי לא יכנו החרבן אלא לדבר מתפסד ונגרע לא לדבר שתתעלה מדרגתו ואין אנו רואין בתלמוד חולק עליו. ואילו היו דברים אלו בטלים אצל החכמים למה כתבום רבינא ורב אשי בחבורם הנכבד המקודש בלי מחלוקת. ורבי יהודה משמיה דרבי עקיבא שנכנס לפרדס ונכנס בשלום ויצא בשלום. תניא כותיה דאמר בשיר שהיו אומרים בבית המקדש בשביעי מהו אומר מזמור שיר ליום השבת ליום שכלו שבת. ואמרינן עלה בגמרא דסבירא ליה כרב קטינא דאמר חד חריב. ומה שאמרת במה ישוער אותו האלף שאין שיעור זמן בלי סבוב הגלגלים. זה אמת אילו לקחו הענין על צד הכיוון האמתי. רק לא דברו בו אלא באמירת המשכת הענין. שאילו היו הגלגלים מסבבים והיה הזמן נמצא היה הביטול הזה כאלף שנים. וזה כמאמרם האחר שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה. ולפי שאין אמידה ידועה אצלנו רק בהצטרף אל הזמן אמרו כן. וגדולה מזו דבר הכתוב (תהלים ק"ב) ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. ושנותיך הכונה באין סוף ובאין תחילה. ואיך אמר שנותיך כנגד ההתחלה ואז לא היו שנים למאמיני החדוש ויותר מזה שהוא יתברך לא יפול בו מנין שנים וזמן שאינו בזמן. כי הוא אדון הזמנים ולמעלה מהם יתברר עלוי רב מכל אלו הדמיונות. אלא שדבר הכתוב דרך אמירה זהו שרבותינו ז"ל קוראים לזה שברות האוזן. כאמרם בכמה מקומות כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. ועוד תמצא להם דבר מבואר בפרקי רבי אליעזר שהם מקובלים ופשוטים ביד כל ישראל. חכמים אומרים שמים וארץ עתידים לעבוד /לעבור/ ולהתחדש. מה כתיב עליהם (ישעיה ל"ד) ונגלו כספר השמים כאדם שהוא קורא בספר תורה וגולל אותו וחוזר ופותח וקורא וגולל אותו. כך הקדוש ברוך הוא עתיד לגול את השמים כספר שנאמר (ישעיה נ"א) ונגלו כספר השמים והארץ. כבגד תבלה כאדם שהוא פושט את טליתו ומקפל אותה וחוזר ופותח ולובש ומחדש אותה למקומה כבגד שנאמר והארץ כבגד תבלה. וכל יושביה יטעמון טעם מיתה שני ימים שאין נפש אדם ובהמה על הארץ שנאמר (שם) ויושביה כמו כן ימותון. וביום השלישי מחדש את הכל ומחיה את המתים ומקיים אותם לפניו שנאמר (הושע ו) יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. רבי אליעזר אומר כל צבא השמים עתידין ליבול להתחדש /צ"ל: ולהתחדש/. מה כתיב (ישעיה ל"ד) וכל צבאם יבול מה הגפן והתאנה הזאת עליהם נובלות ועומדות כעץ יבש וחוזרות ופורחת ונוצצות מוציאות עלים חדשים רעננים. כך כל צבא השמים עתידין ליבול כגפן ותאנה והן חוזרין ומתחדשים לפניו שיש אל מבלה ואינו בולה. ואין עוד רעה ואין עוד מגפה ואין הצרות הראשונות שנאמר (ישעיה ס"ה) כי הנני בורא השמים החדשים. ולמה יקשה זה בעיני מי שמאמין חדוש העולם והנה נברא העולם מן האין הגמור. ורחוק יותר לפי הטבע לברוא דבר מן האפס הגמור מהיות סותר הבנין אל אבניו וחוזר ובונהו מהם. וכמאמר החכם שאמר בפרק חלק (דף צ"א) למי שכפר בתחיית המתים דלא הוי הוי דהוי לא הוי? ואיני רואה שאהיה צריך עמך להאריך בשזה אמר וחד חריב וזה אמר שני ימים ששני ימים שני אלפים הם. וכן דעת רבי נחמיה וכן דעת אביי בראש השנה פרק יום טוב של ראש השנה (דף ל"א) מכל מקום בעקרן של דברים אינן חולקין. ודע כי יש עוד בזה סוד ענין מקובל ביד מקצת מחכמי תורתנו ויש להם רמז בעניני התורה ואעירך עליהם. הנה שעם היות בריאת העולם בעשרה מאמרות לא היו ימי המעשה רק ששה והמנוחה בסופם ביום השביעי והוא מכלל ימי ההקף. ובאמת כי לא נפל הענין כן דרך מקרה רק לרצון מכוון מאתו יתברך. וכן נבחרו בתורה השביעיות בימים ובשבועות ובשנים ובשבועות השנים גם בחגים ובכלים הפנימיים שבמקד' כשבעת נרות המנורה. ופעמים ימנה הכתוב ששה ועושה השביעי בסופן מקודש ומכלל ההקף. ופעמים שימנה שבעה ימי הקף שלם ואחר המנין השלם יעשה השמיני מקודש ועומד בפני עצמו שומר ההקף. הנה בתחילת בריאת העולם מנה ששה וקדש השביעי שבת לה' ואחר עשה שבעה שבועות למנין שלם וקדש חג העצרת לאחר מלאת המנין. ואפשר כי על זה רמז באמרו בכתוב (ויקרא כ"ג) שבע שבתות תמימות תהיינה. לפי שאין כן במספר הימים וכן השמטה והיובל עשה שש שנים ימי עבודה והשמטה והמנוחה בשנה השביעית בימי המעשה והשבת. ומפני שהשנה השביעית מכלל מספר ההקף אינה משתמטת אלא בסופה. והיובל בימי הספירה והחג ששנת היובל זולתי מספר שני השבועיות ועל כן שדות חוזרין לבעליהן בתחלתו וכן העבדים. וכן בחגים בחג הפסח מנה ששה וקדש השביעי עצרת והוא מכלל ההקף ואינו חג בפני עצמו. ובחג הסוכות עשה הקף שלם וביום השמיני קדש חג העצרת ולפיכך הוא חג בפני עצמו. וכן בימות העולם ששת אלפים ימי עבודת העולם ומנהג העולם נוהג והאלף השביעי מנוחה והוא מכלל ההקף סוף הזמנים כתחלתן. כי ששת אלפים כנגד ששת ימי הבריאה והאלף השביעי כנגד יום השבת. וכמדומה שזה קבלה ביד מקצת חכמי ישראל כמפי הנביאים ויש להם בזה סוד עמוק מאד. אלהים יראנו נפלאות מתורתו ואלהים אמן אלהי האמת יורנו דרך אמת ונדעה נרדפה לדעת את ה'. ועדין נשאר מקום שאלה. כי באמת הכתובים ההם שאמרו בפרקי רבי אליעזר מבוארים שהם על יעודים שיעד השם יתברך לעם הפלוני באבדן ממלכתו ממשל כאילו שמיו נפלו. וכמו שכתב הרב ז"ל בספרו הידוע מורה נבוכים ואיך שמו אותם החכמים ענין לאלף השביעי. ויש עלינו באמת לתת סבה לזה כי איך אפשר לחכמים מופלאים כהם שיסכימו על דבר שסתירתו מבוארת לתינוקות של בית רבן הרואים בעיניהם שלא נאמרו אותן המקראות על כך. זה באמת אין הכוונה להן כן עד שאני תמה איך עלה על דעת הרב ז"ל לחשוב על חכמים כמותם לומר ככה. ודע כי זה כלו וכיוצא בו לא נתכוונו בו החכמים לומר כי במקום ההוא נאמר המקרא על הענין אשר אמדוהו הם אלא שהכתובים אומרים ורומזים. ולפי שהענין ההוא יקרה בסוף הזמנים בענין הכתובים ממש וכמו שהענין מקובל בידיהם. אמר הנביא ממש אבדן הממלכות ההם וביטול מלכותם ביטול גמור שיקרה להם לעולם בסוף הזמנים. ועל הדרך הזה יבא כל מה שתמצא להם ז"ל בברית' בזה לדעתי. ומה שהבאת ראיה (מלאכי ג) מאני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. דע כי אין דברים אלו מורים על כל פנים בהכרח שלא יהא להם תכלית בעולם הזה הגופני. אלא הכונה בו כי בעוד שהעולם נוהג על מנהגו לא יכלו הם ולא הבטיח כאן על קיום העולם הגופני כדי שיהיו בני ישראל נצחיים. ואל תתמה על דבר זה שאמרתי שהנה כתוב בעבד עברי (שמות כ"א) ועבדו לעולם והם אי אפשר לחיות לעולם. ולא היתה הכונה לפי פשט הכתוב אלא שיעבדנו לעולם שלא יצא מאתו לחירות כל שהם קיימים. ואם לא תפסק העבודה מצד המות ומצד עצמם לא תפסק מצד עצמה ואף אם יחיו לעולם. ואל תשיבני מן הקבלה שאמרו לעולם לעולמו של יובל כי זה אמת מצד הקבלה אבל איני אומר אלא לפשט הכתוב. וכן לדברי הקבלה לא הבטיחם השם שיחיו עד היובל כדי שיעבדנו זה עד עולמו של יובל אלא הכונה בו שאילו חיו שניהם לא תפסק העבודה עד אותו זמן. וככה תפרש במקום הזה לא כליתם כל שלא יכלה הזמן. וכענין שכתוב (ישעיה ס"ו) כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם. וזה מבואר בכמה מקומות על כרחנו והוא שדוד אמר (תהלים ס"א) אגורה באהלך עולמים ולפי הפשט שלא היה דוד באמת סבור לחיות לעולמים.

חלק א' סימן תיח

ועוד כי יזיקנו זה גם כן באחת מן פנות אמונתנו החזקות שהיא תחיית המתים שאם לא נמצאת בין שני גופות או שלשה כי אם נפש אחת איך יחיו שנים או שלשתם יחד? כי לכל חי יש נפש אחת בהכרח. וזה אם יזדמן שיהיו כלם צדיקים. וגם אם לא יהיו כלם צדיקים לדעת האומר תחיית המתים לצדיקי' ולרשעים. והוא הנראה מדברי דניאל (דניאל י"ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם. והם הצדיקים שתהיה תחייתם לתענוג ולשכר ואלה לחרפות לדראון עולם והם הרשעים שתחייתם להוסיף עונש וצער. הנה כל זה הועילנו המחקר באמונתנו בבטול זה הדע' ועוד לפנים אחרים שיארך זכרונם.

חלק ה סימן קטו

[...] וברכת גבורות, כבר אמרתי, שאין מעצור להשי"ת להושיע ולחדש כל אשר יחפוץ, ולא ימנענו דבר, אפילו להמית ולהחיות. וכמ"ש הכתוב: אני אמית ואחיה וכו', ואין מידי מציל. והזכירו, בהזכירו תחיית המתים, דע שזה רמז לתחיית המתים, ואין לכל ביטול. ולכל חידוש, ואפילו לכלל. ואומרנו: מלך; צריכין אנו לדון, שהוא מלך על הכל, ואין זולתו. ואפילו ההכנה הראשונה, כמו שאמרנו: בקונה הכל. שאילו מצא סמנים שסייעו בבריאת העולם, כדעת המין שאמר: סמנים מצא, שיסייעוהו; וזה כדעת המתפלספים: היולי, לא היה מלך חלילה. ממית; שיכול לבטל את הכל, ואף הגלגלים, שהמיתה העדר החיים. והוא רמז לביטול כל דבר, והעדרו. וזה הפך המתפלספין, שנשתבשו בזה, ודעתם שביטול כלל מן הנבראים נמנעו, ואפי' מין מן המינים. וכן שמו בנמנע: התחייה אחר המות; לפי שהם אין לוקחין כל מופתיהם רק מן הטבע, ולא מצאו כן בטבע, ולא יאמינוה. ואנו קהל המאמינים בתורתנו השלימה, מעידין אנו בעומדנו לפניו יתברך בשעת התפלה: שאנו מאמינים ביכולתו, שהוא בלי גבול. ע"כ נאמן הוא להחיות מתים; כמ"ש: אני אמית ואחיה וכו'. והכוונה בהזכירו תחיית המתים, דע שזה רמז לתחיית המתים, וכתיב: הקיצו ורננו שוכני עפר. וזה הכפל, כל אותן פעמים, ת"ה =תחיית המתים= באותה ברכה, וכאילו אמר: אתה גבור להחיות מתים שכבר מתו, ובמה אתה עתיד להחיותן, בטל אורות ובגשם נדבות. וכמ"ש בהגדה; שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות מתים, בטל. שנאמ': יחיו מתיך וגו' כי טל אורות וגו'. ואז"ל (שבת דף פח:): כשנגלה הקדוש ברוך הוא בסיני בדבור ראשון, יצאת נשמתן. שנא': נפשי יצאה בדברו. והקב"ה הוריד להם גשם נדבות, והחיה אותן. על אותה שעה הוא אומר: גשם נדבות, תניף אלהים. וע"כ נאמר: נאמן לקיים הבטחתו לישני עפר, כדכתיב: הקיצו ורננו שוכני עפר מי כמוך בעל גבורות, להתגבר על הכל. ומי דומה לך, להמית ולבטל הכל, ולחזור ולהחיות ולחדשו, כמו שחדשת הכל מן האפס הגמור ומי שמלך וחידש, יכול לבטלו, ולחדשו אחר ביטולו. כמאמר החסיד למין, בשאלת ת"ה =תחיית המתים= (חלק דף צא). מאי דלא הוה, הוה. מאי דהוה, לא כ"ש. ע"כ נאמן אתה להחיות מתים. ובברכה, על שאתה מחיה מתים.

החדשות (מכתב יד) סימן שסח

[...]

החלק השני. קצת מצות העמידו אותן על פשוטן, רק שגזרו עליהן שאין להם עיקר מצד עצמן, ואינן אלא צורות לרמוז אל ענין עתיד, וכשהגיע הענין נתבטלו המצות שהיו צורות לו. ואחת מן המצות שהם מכניסים בגדר הזה, היא מצות שחיטת הפסח שהיא זכר לרמוז מה שהם טוענין שהיה. ומקצתם הביאו ראיה, ממה שאמרו בקדושין בפרק האיש מקדש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד, ובאיזה פסח יצאו כל ישראל אלא באותו.

אמרתי אני זה דבר בטל, כי ושחטו אותו או בא שם מצות עשה לשחוט כל אחד מישראל בפסח את השה לאכלו צלי, או נתינת רשות לפטור כל ישראל, ואם כן היא או מצות עשה או נתינת רשות, וזה בטל. ולא אמרו מי שאמרו, אלא לומר שאף על פי שאין בשה אחד כדי להאכיל ממנוייו כזית ואפילו כן יצאו. ודברי ר' נתן היה שסבר שאין האכילה מעכבת אלא זריקת דמו. ובאמת אין מצוה בתורה שנתבטלה ולא תתבטל לעולם אלא אם כן היא מצות שעה כאסור בשר תאוה. ואף על פי שיש מצות שאין נוהגים עכשיו, כמצות התלויות בארץ כתרומות ומעשרות וכל עבודת המקדש, אין אחת מהן בטלה אלא שמעוכבת מחמת שאי אפשר להם בלתי המקום והדברים הצריכים להם, ואלו היה היום היו נוהגות. וזה פשוט. הלא תראה שאפילו מצות הפסח צווה לדורות וכן באכילת המצות, באמרו והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חקת עולם תחגוהו. ואמר ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם. וכן בפרשת המועדות באסור קלי וכרמל כתיב חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם. וכן בהרבה מקומות בתורה כתוב דורות. ובכלל כל המצות כתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ. ואפילו אם צותה התורה סתם, כל שצותה אין לו זמן, שאם כן לא שהתה מלקבוע הזמן ולהתיר מן הזמן והלאה, כדרך שעשתה בבשר תאוה שאסרה במדבר אם לא תביא אל פתח אהל מועד והותר בפירוש כשנכנסו לארץ ואמרו וכי ירחק ממך המקום וגו' ואמרת אוכלה בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר, ולולי שהותר בפירוש לא היינו מותרים לשחוט לעולם עד שנביא אל פתח אהל מועד. זו ראיה שכל מקום שלא התיר שאין הפסק לצואה. ובכמה מקומות חזר התורה להזהיר על המזהיר, ובכל ההזהרות מזכיר לעולם מצות יום סיני או ברית בחורב, כאמרו והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום. וכשייעד בפ' כי תבוא הברכות על עשייתם והקללות על עזיבתם, שם הזהיר בברכות מצות היום. וכן באמרו לא תסורו מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל. ואמר והיה אם לא תשמעו לקול ה' אלהיך לשמור ולעשות את כל מצותיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום. ובסוף כתב דרך כלל ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. ובסוף התורה כתוב והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה וגו' והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו בכל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו', זהו רומז לגלותנו זה שאנו נפוצים בכל העמים, וכתיב אשר אנכי מצוך היום. זה כלו מורה שכל המצות שנהגו יום סיני נוהגות לדורות לעולם בלי הפסק. וישעיה הנביא בסוף נבואותיו לימות הגאולה, כמו שאמר והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וגו', העניש שם אוכלי הדברים שאסרה התורה, באמרו אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר יחדיו יסופו נאום ה'. וכן מלאכי חותם הנביאים הזהיר, זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. ושם כתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וגו', לומר שאם ישמרו אותם כאשר צוה אותם בחורב יזכו לביאת המשיח והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

עוד תשוב תראה כי משה רבינו ע"ה היה נביא המצות, לא נביא העתידות רק בסוף התורה שנבא על היעודים העתידים כמזהיר אזהרה כללית על כל מצות התורה והודיע מה יקרה להם אם לא יקיימו את דברי התורה, שנאמר ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה וגו' ואמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת וגו' ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם אשר כרת אתם בהוציאו אותם מארץ מצרים. הנה שהעיד כאן שלא יגיע העונש רק על עזיבת הברית אשר כרת אתנו בחורב על כלל המצות, ולא על הליכתנו ועל שלא נקח דת חדשה שלא נצטוינו בה בחורב. וכן בסוף התורה כתב לנו ית' שירת האזינו וגו', לומר שהדבר הזה נצחי כל שיהיו שמים וארץ, ושם כתוב וזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם. והנה שייעד העונש על עזיבת הישן ולקיחת החדש אשר לא ידעום ולא עבדום האבות אשר היו בסיני. ואם יטעון בעל הדין עלינו שלא רמז שם משה רבינו ע"ה רק על גלות בבל שאח"זל שגלו על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, וזה מן הראוי שעדיין לא הגיע זמן החלוף עד קרוב לסוף בית שני. זה אינו, כי אני כבר אמרתי כי התורה על אזהרותיה אינן על מה שנצטוינו על אותו יום, ובהם כתוב דורות עולם וכימי השמים על הארץ. ועוד שהרי אמר, ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם וגו', ואחרון אין לו גבול כל שינהגו דורות עולם. ועוד שהוא מן הנמנע שיתנבא מרע"ה על העתיד במה שיגיע דבר מועט מן העונש גלות בבל ע' שנה, ושהיו שם בחצרות המלכים גדולים ונכבדים מאד, והעלים הגלות הזה שהוא רב מאד. והיה יותר ראוי להגיד מה שיקרה מן העונש הגדול והפזור בכל הקצוות על עבירה אשר אין לה דמיון לגדלה לפי דעת בעל הדין.

ומי שכנגדנו טוען ובא עלינו בשתי טענות. האחת אם כן מפני מה נארך הגלות הזה שלא נתן לו זמן ולא נתבאר לכם מתי תצאו ממנו, ובגלות בבל שהיה על השלש עבירות החמורות עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים לא דן אתכם רק בגלות שבעים שנה, ועתה אתם הולכים על דרך התורה לפי מה שאתם סבורים בכונות מצותיה, והשם יתברך רב חסד ומטה כלפי חסד וכל שכן שלא יעניש מי אשר לא חטא לו ואשר מאשים דור אבותיו אשר חטאו לצאת מגדרי התורה. והשניה שהוא בא עלינו מצד ההגדות שבאו בתלמוד, ואמר כי בתלמוד אמרו שהמצות עתידות להתבטל, שהרי אמרו בראשון של ברכות תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח וכו', מכלל דבר זה נשמע שמצות התורה לזמן, והוא שק"ש ומצות הפסח והמצות ומניעת החמץ לזכרון יציאת מצרים, כדכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך וגו' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, הנה שצוה על אכילת הפסח והמצה ומניעת החמץ שבעת ימים כדי שנזכור מתוך כך יציאת מצרים, ואם אין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח כדעת החכמים אם כן אף הפסח והמצה ומניעת החמץ בטלים, שלא נצטוינו בהם רק לזכור יציאת מצרים. וחושבים עוד להחזיק טענותם עלינו, ממה שאמרו בנדה בפרק האשה שהיא עושה צרכיה, בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה הוא תכריכים למת ואמר ר' יוסף זאת אומרת מצות בטלות הן לעתיד לבוא ופליגי דר' אמי דאמר ר' אמי לא שנו אלא לספדו אבל לקברו אסור. והטוען הזה מפרש לעתיד לבא לאחר התחיה, ולומר שאלו לא היו מצות בטלות לגמרי לאחר התחיה היה אסור לקבור בבגד שיש בו כלאים, מפני שאמרו בכתובות פרק שני דייני גזלות אמר ר' חייא בר ר' יוסף עתידין צדיקים לעמוד בלבושיהן ק"ו מחטה, ואמר שעל כן אסור לקוברו לדעתו שאין בטלות. ועוד מביאין עלינו ראיה טענה ממה שאז"ל בפ"א של ע"ז לעתיד לבא כשהשם יתברך מחייב את האומות על אשר לא קיימו את התורה, יאמרו לפניו רבונו של עולם תנה לנו מראש ונעשינה אומר להם שוטים מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן יאכל אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו', והקשו ומי מצי עבדי הכי והא אמר ר' יהושוע בן לוי מאי אשר אנכי מצוך היום לעשותם היום לעשותם ליטול שכרם, ואפילו הטוען מחר לאחר התחיה, ודעתו לומר שזו ראיה שחכמי ישראל מודים שהמצות אינן נצחיות ועתידות להתבטל, וכיון שכן יש רשות לבעל הדין לחלוק ולומר שאפילו בזמן הזה בטלות, שאין בינינו ובינם רק המשכת זמן קצוב רב או מעט.

וזאת היתה תשובתי. כי מצות הפסח והמצה ומניעת אכילת החמץ אינו מחייב זכירת היציאה ממצרים. ויגלה לך זה מחלוף החיובים, שהוא ית' חייב במניעת הפסח כרת באמרו וחדל מעשות הפסח ונכרתה, וכן חייב באכילת החמץ באמרו כי כל אוכל חמץ ונכרתה, ובאכילת מצה עשה באמרו בערב תאכלו מצות. ואלו היה הטעם כאן וכאן אחד, למה חייב כאן כרת וכאן לא חייב רק במצות עשה וכל הצוויים משרש אחד. והכתוב שאמר למען תזכור את יום צאתך, אינו שב אל עשיית הפסח ולמניעת החמץ ואכילת המצה, שאלו כן היה המקרא הפוך והיה מן הראוי לומר שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כי בחפזון יצאת, אבל בהקדימו כי בחפזון יצאת ואחריו אמר למען תזכור ראיה מוכרחת שטעם למען תזכור אינו קשור עם שבעת ימים תאכל עליו מצות. רק קשר הכתוב כן, לא תאכל עליו חמץ ושבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת, ולמען זה ר"ל כדי שלא יעברו דברים אלו מזכרונך, תזכור כבר כל ימי חייך את יום צאתך מארץ מצרים. ולמען במקום הזה כלמען ינוח שורך וחמורך האמור בשבת, כי אין הכונה להיות השביתה והמנוחה בשבת כדי שינוחו בו השור והחמור, רק לזכור חדוש העולם באמרו בפרשת הדברות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, וכתיב על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. רק פי' ולמען שתשבות ביום השביעי ולא תבא לידי מלאכה, ינוח גם שורך וחמורך. ויש למען כאלו בכתובים הרבה. ומכאן יצא לחז"ל מצות הקריאה ביציאת מצרים בכל יום בפה מלמען תזכור, מה שלא דרשו כן מלמען תזכרו ועשיתם את כל מצותי לזכור את כל המצות בכל יום כמו שאנו קורין ומזכירין אותן ביום שנתנה בו התורה בחג העצרת באזהרות שעשו הפייטנים. ומעתה גם לדברי חכמים שאומרים שאין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, לא יתבטלו מצות הפסח והמצה ומניעת החמץ.

ואם תטען עלינו מבטול ק"ש, ר"ל זכרון יציאת מצרים שהיא מצוה ממצות התורה. דע כי אין הכונה בק"ש, רק לזכור בפה הנסים שעשה לנו האל ית' שהוציאנו ממצרים אחר שהיינו עבדים לפרעה פרוכים בלי כח ותחת סבלות מלך קשה ועם רב. ועם הזכירה נקבע שהוא ית' וית' המשגיח והיכול שלא ימנענו מונע בשום צד, ועוד שיתחזק בנפשתינו מדת הבטחון חזוק רב. ועל כן באה האזהרה על זה במקומות הרבה בתורה בזכירת האותות והמופתים והיד החזקה. ואחר היות התכלית בזכירת הפה ביציאת מצרים מן הטענה הזאת, הנה גם התכלית ההוא שמור בהזכירנו קבוץ עם ממושך וממורט מעמים רבים נוראים מן הארצות הרחוקות מצפון ומים, ותהיה הכונה ההיא יותר חזקה בהיות הזכירה באותות ונסים יותר חזקים. אם כן אין מצוה מתבטלת בזה כלל.

והטענה שאתה טוען עלינו ממה שאמרו בנדה מצות בטלות לעתיד לבא. דע כי לעתיד לבא נאמר על כל זמן הבא, רחוק או קרוב, ואפילו בזמן סמוך ממש באמרם בחזרת כלי זיין בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבא. ואמרו בעבור במים ביום הכפורים להקביל פני רבו שמותר כדי שלא לכשלן לעתיד לבא. ומצות בטלות לעתיד לבא באורו לאחר המות ממש, ר"ל שהמתים בעודן מתים פטורים מן המצות. והוא שהביאו שם ראיה ממה שכתוב במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצות. ואם תשאל אם בעודנו מת איך חלק ר' אמי ואמר שאינו פטור והמת אינו בן מצוה. דע כי לדעת ר' אמי המת כתינוק שלא הגיע לכלל מצות מצד עצמו, ואלו ראינוהו אוכל נבלות ולובש שעטנז ומחלל את השבת אין בית דין מצווין להפרישו כמוזכר ביבמות פרק חרש, ועכ"ז אנו מוזהרים עליו שלא להאכילו בידים ושלא להלבישו, וכמו שאמרו שם לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים.

ואם תשאל עוד אם כן מפני מה התיר לספדו בו. דע כי מצות אסור הכלאים בלבישה בלבד דבר הכתוב, דכתיב לא תלבש שעטנז. ואף על פי שכתוב אחר אומר ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, הרי אמרו שהלבישה גלה על העליה שלא אסרה תורה אלא כדרך לבישה, ומכאן אמרו מוכרי כסות מוכרין כדרכם ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ולפיכך כשפורסין אותו על המת לספדו, אין בו ענין זה אסור, שאינו דרך לבישה, אבל לקוברו דרך לבישה אסור. ור' חייא בר יוסף שאמר בכתובות שהצדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בלבושיהם הם עומדין, יסבור כדעת ר' אמי שאמר לקברו. ור' יוסף ור' יוחנן שהתירו אף לקברו, לא יסברו כדעת ר' חייא בר יוסף שבכתובות שאמר בלבושיהן הן עומדין. ושמא גם לדעת ר' חייא בר יוסף אין הכונה שיעמדו באותן המלבושין ממש, על שאם היה שם חוט של צמר ונאבד שיהא אותו חוט חוזר בתוכו. אלא הכונה שיהו עומדין לבושין בקל וחומר שהביא מחטה, כמו שאמר ומה חטה שנקברת ערומה יוצאת לבושה צדיקים שנקברים מלובשים אינו דין שיעמדו מלובשים. ואם תרצה אמור שעומדין בלבושים באותן שנקברו עמה כרי שיכיר כל אחד ואחד מתו שבא בדרך שהלך ושלא יאמרו אחרים הם. ודברי אגדה הם ואין משיבין עליהן.

ומה שיגלה לך זה שאין המצות בטלות לאחר התחיה, מתים שהחיה יחזקאל לדעת האומר שהיה ממש כן, ואותן ודאי לא נפטרו הם וזרעם מן המצות, וכבר אמר שם אחד מן החכמים ואני מבני בניהם ואלו תפלין שהניח לי אבא מהם היו.

ומה שאמרו בפרק ראשון דע"ז היום לעשותן ולא למחר לעשותן, מחר האמור שם הוא יום הדין שהוא עולם הנשמות. ומה שיגלה לך זה, היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם ולא היום לטול שכרן, כלומר אלא למחר, ואם כן מחר האמור שם הוא זמן קבול השכר, ואין זמן קבול אמתי אלא בעולם הנשמות שהוא יום הדין לכל האומות ולא לאחר התחיה מיד. וכל שכן לימות המשיח, שבאותו זמן אין דבר מתחדש יותר מן הנוהג בעולם הזה, וכמו שאמרו בשבת פרק במה אשה יוצאת אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. ומה שיחזק לך עוד שאין מחר האמור שם בע"ז לאחר התחיה, הוא מה שהביאו שם הדברים בשם ר' יהושוע בן לוי בלא שום מחלוקת, עד שהקשו ממנו בדרך הפשיטות ומי מצי עבדי הכי והאמר ר' יהושוע בן לוי והא כתיב היום לעשותם ולא מחר לעשותם, ואם כדברי הטוען עלינו שהמצות בטלות לעתיד לבא האמור בנדה היום לעשותם ולא מחר לעשותם האמור בע"ז הכונה לשניהם אחת, אם כן האיך תקשה בפשיטות בע"ז מדר' יהושוע בן לוי כאלו הוא דבר פשוט אין חולק עליו שהמצות בטלות לעתיד לבא, והלא ר' אמי חלוק בדבר ואמר שאינן בטלות. ואם תקשה שלא מדעת ר' אמי, היה להם לומר בשלמא לר' אמי דאמר אין מצות בטלות לעתיד לבא שפיר אלא לר' יהושע בן לוי ולר' יוסף שאמרו מצות בטלות לעתיד לבא מאי איכא למימר, שכן דרך התלמוד בכל המקומות שבכיוצא בזה, כידוע לכל מי שנתעסק בעסק התלמוד. ועוד ששם הביאו ראיה מהיום לעשותם ולא למחר לעשותם ובנדה הביאו ראיה מבמתים חפשי, זו ראיה מוכרכת למי שאינו מתקשה ואינו מוציא דעתו אל צד הנטיה אל הרצון.

ומה שאמר שם בע"ז שהאומות אומרות לשי"ת תנה לנו מראש ונעשנה שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו והוא נותן להם מצות סוכה ומוציא חמה מנרתקה והם מתחממים וקצים ובועטים ויוצאים, כל זה דרך משל, שנותן להם ענין בעולם הנשמות דומה לסוכה, שממנו יודע שהיו קצים במצות כשמגיעים בהם כדרך שהגיע מהם בעולם הגשמי. ודומה לו מה שאמרו שם, אין גהינם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתקה ורשעים נדונין בה שנאמר ולהט אותם היום הבא צדיקים מתעדנין בו שנאמר שמש צדקה ומרפא בכנפיו. וגהינם כבר נודע שהוא נאמר להם בכל מקום בעולם הנשמות, ועם כל זה לא נמנע מלומר שהשמש תלהט אותם ושהצדיקים מתעדנים בה, אף על פי שאין השמש הזה הגשמי פועל בנשמות בחומו ולא מעדן בעדונו, רק שהם משלים נרמזים בדברים דקים פנימיים שהם נרמזים במשל השמש. וככה במצות הסוכה והשמש המרתיח היוצא מנרתקו והצדיקים מתעדנין בו והוא להם לצדקה ומרפא.

עוד חזר בעל הדין מחזק טענתו, כי רוב המצות ציורין ודמיונות על מה שהיה עתיד להיות, ולא נארך גלותנו זה שהיה רק על אשר לא האמינו במה שהוכיח על כך ואשר שנאו אותו חנם. והביא ראיה ממה שאמרו בהגדה בראשון של מסכת יומא, בית ראשון מפני מה חרב על עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים בית שני על מה חרב על שנאת חנם להודיעך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות הללו. ואם על שנאת חנם שבין אדם לחבירו אמרו, אפשר לומר שתהא שנאת חנם שבין אדם לחברו גדולה כאותן ג' עבירות החמורות, אינה כי אם השנאה הידועה ששנאתם מי הוכיח.

וזאת היתה תשובתי. אמור לי מי היה המגיד אותה הגדה, ישראלי או נצרי או מין שהיה נוהג כישראלי ומאמין בנצרי, אם ישראלי היה באמת לא אמרו על הצד שאמרת שאם כן לא ישראלי היה, ואם נצרי אין לי להאמין בו במה שאמר בזה ויאמר מה שיאמר, ואם מין לא לנו ולכם להאמין במה שיאמר ואין מביאין ראיה מן המינים.

והשיב באמת ישראלי היה ואמר ולא הרגיש, כאמרכם נבא ולא ידע מה שנבא. אמרתי ומי מכריח אותנו להאמין במי שאינו יודע מה שהוא סח, הלא טוב אמור שבעל המאמר מבין מאמרו אם יש פירוש אחר. עוד אמרתי לו, אשאלך והשיבני איזה יותר ראוי להקרא רוצח, או מי שהרג הנקלה שבמין האנושי או מי שהרג הנכבד שאפשר להיות במין האנושי, אמר שניהם רוצחים אבל זה ראוי להקרא רוצח שהרג הנכבד שבמין. חזרתי ושאלתי, איזה ראוי יותר לקרותו בוגד מי שבוגד באדוניו וכחש בו והלך לו אצל אחר או מי שבגד בו והכהו נפש, אמר באמת מי שהכהו נפש. אמרתי אם כן הבן מה שאמרת, שאם כדבריך שאמרת שהמאמר ההוא נאמר על אותה שנאת חנם שאתה חושב, אם כן הרי היא כוללת שפיכות דמים החמור שאפשר להיות לפי מה שאתה סובר, ומה שלא היה חמור כמותו בבית ראשון ואפילו אם שפכו דם כל המין האנושי ולא נותר מהם איש. וכן בבית ראשון אף על פי שעבדו עבודה זרה לא שלחו ידם במה ששלחו בבית שני לפי מה שאתם חושבים בכונת אגדה זו, ואף כי עבדו בבית שני עבודה זרה חמורה וכפרו בכפירה הגדולה שאין ערוך אליה. ומזה יתבאר בטול המחשבה שחשבתם באותו מאמר. עוד יתבאר ממה שאמרו שם להודיעך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות הללו. ולפי הדעת הזה יהיה השקול הזה סכלות ממי שאמרו, ועתה ראה היתכן שיאמר מי שבא להפליג ולהגדיל ששקול הר הגדול כנמלה קטנה, אין זה מאמר שום אדם שיש מוח בקדקדו. ועוד תתבאר סתירת זה ממה שהקשו שם, ושנאת חנם בבית ראשון מי לא הואי והכתיב מגורשי חרב היה עמי ואמר מר אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם, והשיבו ההיא בנשיאי הוה דכתיב הנה בכל נשיאי ישראל. ואם אמרוה לכונה שאתם סבורים, איך הקשו ושנאת חנם בבית ראשון מי לא הוה בתמיה כלומר שאף בבית ראשון היו שונאים זה את זה בחנם, ומה השיבו כך היה אלא שלא היתה השנאה אלא בנשיאי ישראל לבד. ואם השנאה שהיתה בבית שני היא היתה השנאה שאתם חושבים, היא לא היתה בבית ראשון כלל לא על ידי העדה כלל ולא על ידי הנשיאים. ומכאן תדע ותשכיל שלא על צד אותה כונה נאמר המאמר ההוא אלא על שהיו שונאים זה את זה. ובאמת שהשנאה כוללת כל עברות, שעל ידי כך יבוא השונא להרוג את הנפש אשר שונא לו מתמול שלשום, וכדי להנקם או להנצל מאויביו ילך אל עם אחר, וזה נגלה ומבואר שהוא אילן נושא כל העבירות.

חזר וטען, אם כן למה נארך קץ הגלות הזה אחרי היותכם מתאמצים ללכת בדרכי התורה ומצותיה לפי דעתכם. אמרתי לו שתי תשובות בדבר. האחת שאין אדם יודע דיני השי"ת כי עמקו מחשבותיו. רק דרך כלל ידענו באמת כי לא לחנם, כי כל דרכיו משפט. ולא נדע זה כאשר לא נדע למה ענש האבות בעבדות וענוי הנפש הם וזרעם אחריהם ארבע מאות שנה, והגיע העונש לענות אותם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודת פרך ועבר עד הריגת הבנים והשליכם ביאור, ובבית ראשון שאמרו שנענשו על ג' העבירות הללו החמורות, ולא נענשו רק בגלות ע' שנה והיו שם נכבדים עושי מלאכת המלך. והשנית כי באמת כל חטא פרטי אין עונשו מגיע לכלל אלה אם יצטרף אל הרוב ויכריע, והאיש הפרטי שחטא הוא לבדו ישא חטאו, כאמרו בן לא ישא בעון האב הנפש החוטאת היא תמות, וחטא בכלל נפרע מן הכלל. ואמנם שלשה דברים שתחשבום פרטיים אינם אלא כלליים. הראשון חטא אב המשפחה, והשני חטא המלך, והשלישי חטא חטאו עם רב העם שנענשים בו אפילו היחידים שלא הסכימו עמהם בחטא ההוא. והטעם בשלשתם מבוארת בכתוב ומצד הכרעת הדעת. חטא חטא בו אב המשפחה, כחטאו של אדם הראשון, כי לבדו חטא ואנו מאשימים אותו על כל מה שעשה, ועם כל זה נענשו הדורות כלם הבאים אחריו באותן עונשין המפורשין בכתוב המיתה וזיעת אפים וצער הלידה וצמיחת קוץ ודרדר, וענש הדורות בנפש לא נכתב ולא נתפרש בפרשה זו. וזה ראוי מן הדעת, כי ראש המשפחה שרש לתולדות וכשהשורש נפסד לא ימלט הפרי להיותו יונק מאותו הפסד, על כן הבאים ממנו מתדמים לו לעתים לאחר כמה דורות בצורתם הגשמית גם בטבעם והנהגתם שטבעם שמור בגזע. והשני חטא חטא דוד המלך, כחטאו של דוד במנין העם והגיע העונש לעם, והוא שדוד אומר כמתאונן ואלה הצאן מה עשו. וזה ראוי מן הדעת, לפי שאין חזוק המלכות לעבור ולעשות כרצונו רק מאשר ימליכוהו בני אדם ונותנים לו רשות לעשות כרצונו, ולולא שהם סובלים ממנו ומניחים אותו על חפצו לא היה רשאי לפרוץ גדרים גדרתם התורה, ועל כן נתלה חטאו בבנים כאלו הם הסכימו וחטאו עמו. והשלישי חטא חטאו בו רוב העם, והוא שאמר הנביא מתאונן כאלו מתאוננין כן עדת ישראל על הגלות ועל הצרות, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. וזה ראוי מן הדעת, לפי שאדם מדיני וצריך כל אחד לקבוץ בני אדם, כי לולי זה לא ימצא איש את חפציו, כי יצטרך כל אחד ואחד לתקן צרכיו לחרוש ולזרוע ולקצור וכן כל שאר מלאכותיו, ויכלה הזמן ולא יגיע למחצית צרכיו שאי אפשר לו זולתם. והרי כלל העם לכל אחד ואחד כאברים לגוף, שכל האברים עם היותם מפורדים בתכונת צורתם, זה צריך לזה וזה מרגיש בהגיע התועלת או ההפך לאחר, כן העם כלו בכללו כגון גוף אחד, ועל כן היחיד מכריע את הכל בין טוב בין להפכו. וכן כשהרבים חוטאים היחידים מרגישים בחטא הרבים וסובלים מן הנזק עמהם. ואם כן אפשר שחטאו אז האבות ונענשו הדורות הבאים עד זמן ועדן ירצהו השי"ת. או יש בידינו דברים נעלמים לא נודעו לנו, וברוך היודע. והדין דין אמת.

חזר עוד וטען לחזק את היסוד שעליו בנו להם את הבנין ושהוא כולל לכל מה שהם טוענין בכללי מצות התורה, ובא עלינו מצד ההגדות שבאו במדרשות. ואמר, הנה שאמרו במדרש שיר השירים יונתי תמתי תיומתי כביכול איני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני, אמר ומי הוא שאפשר לומר בו שתדמה זולתי השלשה. אמרתי באר מה הם השלשה, אמר גוף ונפש והאלהות. אמרתי חלק הגוף איננו מתדמה חלילה, וחלק הנפש האנושית גם כן אינו מתדמה, וחלק האלהות לא יפול זו הדמוי, כי הדבר אינו דומה לעצמו ולא יפול כלל הדמיון בגדלות וקטנות, כמו שתאמר ראובן אינו גדול ממנו זה דבר בטל. עוד אמרתי איני מוצא לחבור הזה דרך רק באחד מארבעה ענינים, והחמישי לא יקרא חבור אלא שפע או השגה. הראשון חבור טבעי, כנפש האדם באדם שהיא נמשכת אליו המשכה טבעית והיא כוח בגוף אף על פי שאינה גוף. השני בלתי טבעי רק רצוני ונגדר דבר בתוך דבר, כנופח מרצונו בנאד וממלא אותו מרצונו מרוחו וגודר בתוכו. השלישי חצוני, כמדביק דבר על דבר כרצפת כסף על נחשת וכיוצא בו או שמדביק שני דברים גב לגב. הרביעי שיראה בדבר כשפוגע בו, כשמש שיראה אורו כשפוגע הנצוץ באחד מן הגשמים. החמישי השגה כהשגת שכל לשכל. וזה מאיזה חלק מחמשה יהיה, אם מן הראשון הטבעי, חלילה שהוא ית' אינו נמשך לגשם מן הגשמים המשכה טבעית, שהוא ית' אינו גוף ואינו כח בגוף, ועוד שאם כן לא היתה לנו נפש אחרת טבעית אנושית. ואם מן החלק השני ושנגדר בתוכו, אם כן עשינו גוף נגדר חלילה, גם תתחייב בו החלוקה, חלילה לשי"ת מכל דמיונים אלו. ואם מן החלק השלישי, גם כן עשינוהו גוף, שאי אפשר להדבק לעצמים הגשמיים זולתי דבר אחר גשמי. ואם מן החלק הרביעי שנראה בו כסנה והענן והר סיני והמשכן והמקדש שנא' בכלן בהן כבודו ית'. ואם מן החלק החמישי, הנה הנביאים כלם שהשיגו. ואם תשיבני שהשיג יותר עד שחזר להיות כמותו, אם כן השי"ת מכל הדמיונים אלו הוא משתנה, שנפש האדם מתעלה עד שהשיגה זה והיתה האלוה, וזה חס ושלום אינו. וגם הפלוסופים הגדולים בטלו מן הצד הזה דברי מי שאמר מן הקודמים שאפשר לשכלים הנפרדים שהם קוראים אותם השניים להתעלות השגתם מזה לזה עד שמשיגים אותו ית', וזה בטל, שכל משיג לגמרי את שלמעלה ממנו חזרו הוא והוא אחד. שאי אפשר לשנים להיות מתדמים דמיון מוחלט כל שהם שנים. ועוד שהרי משה רבנו ע"ה בקש ממנו ית' הראני נא את כבודך, ובאה התשובה אליו על זה כי שאל בנמנע ואמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, ואלו היה באפשרי חלילה לשי"ת שיאמר למשה שהוא נמנע מה שהוא באפשר. ואחר שאנו מאמינים בשאלה ובתשובה לא מנע ממשה רק הנמנע מצד שהוא אדם. ולפי דעת חז"ל אפילו מן השכלים, שהם עשו האדם וחי שמות נפרדים לא נרדפים, וכאלו אמר לא יראני האדם ולא יראני אפילו החי כאמרך לא יראני לא ראובן ולא שמעון, ולומר אפילו המלאכים שהם חיים לעולם ולא ישיגם המות לפי שאינם מחוסרים לא יראוני, כלומר לא ישיגוני, ואף על פי שכל שאינו מחובר מושכל ואין מונע לו בהשגתו בכל מה שאפשר להשיג עד מדרגתו, וכל שכן האדם שאינו חי ולומר שהוא מחוסר ויש לו מניעות מצד שהוא מחובר מגוף ונפש וטבע הגוף מוענת ופעם יעלה ממדרגה למדרגה ופעם לא יעשה לפי מה שיסובב מטבע הגוף ומקריו. וג"כ כבר השיג משה מה שאפשר למדרגת המין האנושי להשיג ולא חזר אלוה. ועוד התאמר כי שאל משה ממנו ית' שיעלהו עד מדרגת האלהות ישוב להיות אלוה, חלילה. אמר אלו טענות פלוסופיות ולא תמצא הדת בדרך הפלוסופיא כי מדרך הפלוסופיא יולדו כמה דחוקים לכל הדתות. אמרתי עתה אפרש כונת ההגדה.

דע שהדמיון יאמר על שני צדדים, פעם יאמר על דרך כלל כל החלקים בקרוב, ופעם יאמר על צד אחד מן הצדדים. על דרך הכלל, כאמרך ראובן דומה לשמעון בכל עניניו, בצורת תבניתו בפניו בגופו בדעותיו ובנדיבותיו ובהנהגותיו וכיוצא באלו. ופעם יאמר על צד אחד מן הצדדים, כאמרך ראובן ושמעון שוים במדת הנדיבות או באומנות מן האומניות וכיוצא באלו. וכאן ר"ל בכונת אגדה זו, נאמר על צד מן הצדדים, והוא על צד מציאות העולם השפל וקיומו על דעת חז"ל בעלי המאמר ההוא. ואמשל לך משל, חשוב שיש כאן אומן שלא נמצא כמותו במלאכה מן המלאכות, ובנה בית פלוני על צד הכוון המוחלט שיעמוד שם האיש ההוא שישרתהו, וכל שישנה הפלוני המשרתו את מקומו זה יפול אותו בית מיד, נמצא במציאות הבית ההוא בקיומו האומן והמשרת שוין, שאלו לא היה האומן לא היה הבית עומד ולא אפילו נמצא. רק בדרך משל לדעת חז"ל שהם בעלי המאמר ההוא במציאות העולם השפל, שאלולי שרצה השם יתברך להמציאו לא היה נמצא, ולולי ישראל שקבלו התורה לא המציאו השי"ת. והוא אמרם ז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לכל. ואמרו בהבראם תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים התורה כלומר שהם חמשה חומשי תורה ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. ואמרו עוד שמים וארץ אינן קיימים אלא בזכות התורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ואמרו אנכי תכנתי עמודיה סלה עד שלא נתנה התורה היו עמודי שמים וארץ רופפים כשקבלו ישראל התורה נתבסס העולם, כלומר באנכי ה' אלהיך שנאמר במתן תורה תכנתי עמודיה סלה. ורבים להם כאלה. וכן מפורש בתורה באמרו בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. ומן הידוע שהתורה אינה ממשלת משלים שאין להם עיקר לענין הנמשל, ולמה אמר שהציב גבולות עמים למספרם. אלא שהכונה שלא העמיד בכל הגבולות שהם י"ב אלכסונין כמספרם של בני ישראל, אלא שכלם אינם עומדים אלא מחמתם לפי שהם החלק הנבחר שבתחתונים ושברא השי"ת לספר תהלתו ולעמוד לפניו, והוא אמרו אח"כ כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ועליהם היתה הכונה במציאות העולם השפל, ואמר הנביא עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.

אמר ההפך אתה אומר, שכמה דברו הנביאים שהם מפסידים העולם במעשיהם הנפסדים ואם כן הם מפסידים ולא מקיימים. אמרתי כן האמת וכן ראוי, כי מאחר שנברא העולם השפל מחמתם, כל שהם הולכים על דרך העבודה שנבראו מחמתה, וכשהם נוהגים על ההפך שיקרה להם ההפך. ובין שתודה ובין שתחלוק בעקר ענין זה, אנו אין חלוקתנו אלא בכונת המאמר של אותה הגדה, ואין לנו לדון אחריה אלא ככונת מה שאמרה, והנך רואה מה שאחז"ל רב דעתם, עד שאמרו כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם בית ישראל בארבע לא נאמר אלא כארבע כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל.

חזר וטען עוד, מה שאמרת שחכמים אמרו שמחשבתן של ישראל קדמה לכל כבר אמרו הם בעצמם הפך מזה, שהם אמרו ששבעה דברים קדמו לעולם ואין ישראל בכלל אותם שבעה, והמאמרים האלו האחד מבטל חברו. ועוד שהמאמר הוא שאמרו בשבעה דברים שקדמו לעולם מוכיח בעצמו שהוא דבר שאין לו קיום ושהדעת מבטלת אותו והוא בעצמו מוכיח שאי אפשר בשום צד. והוא שהם אמרו בנדרים פרק אין בין המודר שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגהינם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח, הנה שמנו אלא ולא מנו ישראל מכללם. ועוד המאמר מוכיח בעצמו, שהרי אמרו שבית המקדש נברא קודם שנברא העולם, והנה אתה רואה בעקר כי בית המקדש היה במקום אחד מסויים ממקומות ירושלים ושלמה בן דוד בנאו.

אמרתי זו אחת מהראיות שמחשבתן של ישראל קדמה לכל, ולא מנו כאן אלא אותם שנבראו בשבילו. ועתה ראה. על כרחנו אין כל השבעה המנויים ולא אחד מהם ראוי להברא אלא אם כן קודם להם בהכרח דבר אחר והוא המין האנושי, בין שתאמר ישראל או אומה אחרת ואם תרצה אמור כל האומות, שאין אחד מכל השבעה דברים צריך לעצמו, אם שאין מי שיצוה על דבר וחטא ויצא מן הגדר מה היא התשובה הזאת והתשובה אינה דבר שיש לה מציאות בפני עצמה, וכן גן עדן וגהינם דברים מיוחסים לקבוץ בני אדם לעבוד שם לשי"ת, וכן שמו של משיח ואם אין מין אנושי למי יבא ועל מי ימשח, וכן התורה אם אין בני אדם מי יצוה באחת ממצותיה, וכל שכן שאם היא קדמה שקדמו מי שקבלוה והם ישראל, שהרי כתוב באלו דבר אל בני ישראל אמור אליהם אמור אל הבנים. ועדיין תשאלני והלא אדם הראשון לא נברא עד היום הששי והוא היה ראשון לישראל וכל המין האנושי ואם הוא לא נברא איך נבראו ישראל. וזאת שאלה שאין לה עיקר, שגם הם ז"ל לא אמרו שקדמו הם ממש אלא שמחשבתן קדמה. עתה אפרש לך כונת המאמר ההוא שבנדרים.

דע שתחלת המחשבה הוא תכלית המעשה. וכלנו מאמינים אנחנו גם אתם שהעולם מחודש חדוש רצוני לא מחוייב. גם מושכל ראשון שהשי"ת אינו בורא דבר לתוהו ובוהו, והוא אמרו לא תהו בראה. ועקר הכונה בבריאת העולם המין האנושי, כי הוא באמת החלק הנבחר שבתחתונים והוא מושל בכל הנבראים השפלים ברצון בוראו ית', ונברא להיות בעולם השפל מכיר עובד לפניו ית' מלאך גופני כמלאכי עליון מלאכים נפרדים, ועל כן נברא בתחתונים משכיל הוא לבדו. והוא אמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים וגו' ואמר כל שתה תחת רגליו. ואחר שנברא על הכונה הזאת אי אפשר לו בלתי למוד מה העבודה ובמה יתרצה אל אדוניו, ועל כן צריך לתורה על כל פנים להתנהג עליה בעשה ולא תעשה. ואם כן לא נברא העולם עד שקדמה המחשבה במין הזה או ישראל או אחר, ושתקדם גם כן התורה שנצטוה עליה. ומפני שהאדם אינו מוכרח על כל מעשיו, שכך חייבה חכמתו ית', והוא נדון על כל מעשיו, אם כן כל שקדמה מחשבת בריאתו ומחשבת התורה עכ"פ הוצרך שתקדם מחשבת התשובה שאם יחטא שינתן לו זמן לשוב, שאם לא כן לא היה העולם קיים דור אחר דור שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואחר מעשיו צריך לו ענינים ישולם בהם כפי מעשיו, והם גן עדן וגהינם. וכסא הכבוד הוא השמים שהעולם התחתון נתלה בהם ועומד כרצון הבורא ית' בסבת סבובו לפי דעת מקצת החכמים, אם כן הצרכה קדימת המחשבה בו, מלבד שהוא קודם לבריאת העולם השפל לפי דעת חכמי המחקר. והשמים נקראו כסא כבודו ית' כאמרו השמים כסאי. ותכלית כל זה לזמן שהוא הנבחר מכל הזמנים ותכליתם, שהוא זמן המשיח כי אז אמר שתמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ולא אמר שהמשיח בעצמו קדם, אלא שמו של משיח כלומר כוונת הוויתו. זה כונת המאמר הזה לא זולת זה.

חזר עוד ואמר, ומה הוא זה שאמרו שהתורה נבראת קודם שנברא העולם. אם הכונה לומר שידע השי"ת שעתיד שיתן ית' את התורה ושיקבלוה ישראל, אם כן ידע ית' שעתידות כל הדתות המדומות בעולם להיות, ומה בין התורה הזאת לשאר התורות. ואם הכונה לומר שהיתה כתובה באש ממש כגשם מן הגשמים, עדיין לא היה מקום נמצא ואם אין מקום נמצא היאך אפשר להיות גשם שאין גשם עומד בלי מקום. אמרתי, כבר אמרתי שלא אמרו שנבראת ממש ר"ל שנכתבה, אלא שעומדת במחשבה, לומר שהוא ית' רצה בבריאת העולם לכוונת קבלת התורה השלמה. ואם כן בטל עקר השאלה, כי על זה הוא הרצון ולא על התורות המדומות.

חזר ואמר, והלא אמרו שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, אם כן כבר יצא מן הפועל להכתב על גבי דבר גשמי ובדבר גשמי, ואי אפשר לגשמים בלי מקום וחזרה השאלה למה שהיתה. אמרתי אש לבנה ואש שחורה משלים הם וציורים, ולפי שהכתב אצלנו בשחור על גבי לבן כנו הענין כן. ואמנם התורה נמשלה לאש, כאמרו הלא כה דברי כאש נאם ה', ואמרו אש דת למו. והוא מפני שהאש, המוזהר ממנו יתעדן בחומו, ומי שאינו נזהר ממנו ישרף בחומו, כאמרו היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה וגו', ולפיכך כנה אותה כאלו נכתבה באש על גבי אש. והשחור והלבן רמז לעונש ולשכר, השחור לעונש והלבן לשכר. והכתיבה רמז לקיום, לפי שהדברים הנכתבים זכרונם קיים, כאמרו חטאת יהודה כתובה, ואמרו נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. ואם תרצה לומר שהיתה כתובה ממש כמו שעלה בדעתך, אין שאלה היאך היתה עומדת, כי מי שהוא מקומו של עולם וממציא קודם מקום לגלגלים ולארץ המציא לו מעמד עד בלתי שמים, ולא נדע חכמתו עד שנודע.

חזר עוד וטען, כי יש עוד במדרש איכה רבתי כדבריהם. והוא שאמר שם, מה אשוה לך ואנחמך וגו' אמר ר' יעקב דכפר חנן לכשאשוה לך אנחמך. הוא שאמר שיגיע עת שישוה אלינו, ומתי היה שישוה אלינו או יהיה אם לא אמרו על הכונה הידועה. אמרתי אינו אומר לכשאשוה לך אלא לכשאשוה לך אחרים. ותדע כי באמת לא הפך ר' יעקב את המקרא, וקרא בפתחות לא בשלש נקודות. והכונה שכל האמות חלוקות עמנו באמונה והם מתגרים בנו, ואף שאנו נמלטים מהם או ננצח ונגאל ונתנחם, אין הנחמה נחמה גמורה כי עוד הם מתנפלים עלינו. וכל עקר השנאה לא יצאה אלא בחלוק הדת, והוא שאחז"ל בואלה שמות רבה, ההר שנתנה לנו עליו את התורה חורב שמו ולמה נקרא שמו סיני שמשם יצאה לנו שנאה עם האמות. ואמרו ז"ל במדרש שיר השירים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני הגיד לו שכל חליים שאומות העולם מביאים עלינו אינן אלא מפני אהבה שאני אוהבת אותו. והטענה בזה, לפי שהבדילנו השי"ת מן האמות שלא להתחתן בם ושלא לאכול מן המאכלים האסורים ושלא לשתות מיין נסיכם, והרחוק וההבדל על כל פנים מביא לידי שנאה. וכמו שאמר במדרש רבתי כי אתה עשית אלולי שאמרת לא תתחתן בם והיינו נושאים נשים משלהן ומשיאין אותם משלנו מי שהיתה בתו אצלי או בתי אצלו לא היה קובל אותי הוי כי אתה עשית. אבל לימות המשיח תמלא הארץ דעת ואז לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' ואז ישבתו המלחמות. וזה מיעודי המשיח כאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, כי רב המלחמות אף בשאר האמות בין אומה לאומה בסבת חלוף האמונה. ועל כן אמר ר' יעקב שהתנחומין הגמורין שאין אחריהן רעת מלחמה ושנאת האמות עלינו אינו אלא לכשישוה שאר האמות לנו באמונה, כאמרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. ויגלה לך זה אם ידעת סוף דברי ר' יעקב שם, והוא אמרו לכשאשוה לך אנחמך לכשיגיע היום שכתוב בו ונשגב ה' צבאות ביום ההוא, והיכן נאמר ועל איזה צד נאמר, וכבר ידעת שהוא נאמר בנבואת ישעיה מתנבא במה שיהיה באחרית הימים, ושתהיה אז אמונת השי"ת ברורה לעיני כל כדבר הנתן בראש ההרים והגבעות הנשאות שהכל רואין אותו, וכלם ירוצו להדבק באמונה ההיא ובעם שאחזו בה הם ואבותיהם, ואז ידעו הכל כי שאר האמונות כילדי נכרים.

ומפני שכל האמונות נחלקו לראיות ראיות אמתת אמונתם בשלשה ענינים, והם ההצלחה והנהגת הככבים והמתיילד מהם והאמונה בשי"ת וההודאה אליו שהוא לבדו נשגב על הכל, על כן אמר שם כי אז ישפוט בין הגויים והוכח לעמים כדי שידעו האמת, ואז יחדלו מכל מלחמה וישובו הכל לאמת האמת. ורמז שם על ג' הענינים שהכל נתלין בהם באמונתם, ואמר שהב' חלקים יעברו בעת ההיא ויחלפו ונשגבה האמונה שהיא נתלית בו לבדו ית'. וכלל באותה נבואה נשמת מי שיהיה מכללנו ויצא ללכת אחרי אמונות אחרות. וכן כתוב שם, והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וגו' בית יעקב לכו ונלכה באור ה' כי נטשת עמך בית יעקב כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ובילדי נכרים ישפיקו, וזה כנגד מי שטעה מעמנו ונטש דת אבותינו, שאין הנטישה אלא במה שהיה כבר מחזיק והניחו. וחזר לספר שלשת הענינים ונחלקו בהם, ואמר כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל ועל כל ארזי הלבנון וכלל הענין, וזה כנגד הנתלין בהצלחה בכבוד הארצות וכנוס האוצרות ותקף הממלכות. ואחריו חזר ואמר ושח גבהות אדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, לומר שאז יודה שאין לגבהותם והצלחת רוממותם עקר רק לשם לבדו יאתה הממלכה והרוממות. חזר ואמר כנגד הנתלין בככבים ובצורות שממשיכין להם הרוחות בכח מלאכת הככבים, והאלילים כליל יחלוף וכלל הענין, ולומר כי אז ידעו גם הם שאין לככבים ולרוחניים כח מצד עצמן אלא מצד עליון ב"ה ית' שמו, והכל יחלוף ונשגב ה' צבאות לבדו ביום ההוא. ומכאן תבין כי דברי ר' יעקב לא נאמרו על הצד שלקחתם, אבל הם ההפך ומוכרחים שנאמרו על הצד שאמרתי. עד תדע זה ממה שכתוב במדרשו של ר' יעקב, בתולת בת ציון בנים המצויינים לי במילה ותגלחת וציצית, ועתה ראה מי גוי שמצויינים במצות אלה, אלא אנו שעל פי התורה שאנו נוהגים בה.

ועתה אשוב לפרש אפילו על הצד שאתה סבור שהוא לכשאשוה לך בסגול, אפילו לכשאשוה אני לך ונהיה שנינו שוים. ואמנם לא יחויב שישוה בכל צד חלילה, אלא בצד מן הצדדין וכענין שכבר אמרנו למעלה, והוא שאנחנו מיחדים אותו ונתייחד אליו, ועל כן אנו נקראין עם אחד כאמרו ומי כעמך ישראל גוי אחד, שאף כל עם ועם גוי אחד, אלא הכונה מפני שאנחנו מיחדים למיוחד ושאר האומות שחולקות עלינו באמונה זאת. ואמנם כל עם ועם חושב שהוא עובד את האלהים וקוראים בשמו זולתי שהם חולקים בעקר, ואנחנו מיחדים ומיוחדים לבורא הכל ית' וית'. ועד בא היום ההוא אינו במחשבת קצת האומות אחד, רק שכלם קוראים שם אחד ושמו לבד הוא אחד בלבד הוא ית', ובאחרית הימים יתבוננו בו ויהיה הוא אחד ושמו אחד והוא אמרו ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ואז נשוה יחד בצד הזה שעל הצד שיקרא הוא אחד יודו הכל שנקרא אנחנו יחד גוי אחד.

חזר עוד וטען, ואנה מצאת אתה בכל ספריכם בין בספר תורה בין בספרי התלמוד שהוא ית' אחד על הצד שלקחתם אותו שאין בו רבוי ואחדות. אמרתי נתבאר זה באור אמתי באמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, כאן העמידנו על היחוד והזהירנו לשמוע ולהבין מצד החקירה האמתית ונקבל להאמין, כי מלת שמע כוללת שלשה ענינים אלה, שמיעת האזן שנאמר אזן שמעה ותאשרני, והבנת הלב שנאמר ונתת לעבדך לב שומע, וקבלת הדבר והאמנתו שנאמר אם שמוע תשמעו אל מצותי. ותכלית כל זה שתשמע ותבינהו ותזקרהו, ואחר החקירה וההבנה נאמין כי הוא ית' אחד. ואי אפשר להוציא בלשון מלה שוללת הרבוי בשום צד יותר ממלת אחד. עוד באר יותר הלשונות במקום אחר, והוא אמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אמר וידעת היום והשבות אל לבבך לכונה שאמרתי, לשמוע ולדעת ולבחון אותו מצד החקירה, כדי שנדע אמתתו ושלא נתפתה בהבאתו בחקירה ראשונה עד שנקבל על הכל מה שאי אפשר לחלוק עליו, ונשיב אותו אל הלב ונחקיר אות וחקירה אמתית הסותרת כל הספורים וכל המחלוקות, כי כל שתוסיף בחקירה תוסיף אמונה ונצוח על כל מי שיטעון בהפך ואז תביאך החקירה האמתית ליחדו על הכל. כי בשמים ממעל, רמז לגלגלים ומה שלמעלה מהם ר"ל השכלים הנפרדים. ועל הארץ מתחת רמז לשפלים. אין עוד דומה לו. ואמרו אין עוד לשלול ממנו הרבוי, כי עם הרבוי מאיזה צד שיהיה לא יתכן לומר אין עוד, כי יש עוד חלק דומה לחלק אחר שאינו הוא, שאלו הוא אין רבוי כי אם בלשון לבד כאלו תאמר ראובן הוא איש והוא אנוש והוא אדם.

השיבני בתפלה שלשה פעמים הזכרת השם בפסוק שמע יראה הפך כונתך, כי שם נרמז לשלשה, באמרו ה' אלהינו ה' אחד, ונרמז להיות הכל אחד באמרו אחד. ועוד כי אמרו במדרש אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ, למה נאמרו שלשה שמות הללו כאן לומר שבאותן שלש מדות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו.

אמרתי אני לא ימלט הדבור מהיות אדם יכול להשתבש בו ולטעון בו הפך מה שכיון בו מי שאמרו, ועם כל זה יש בהכפל השמות שם ענינים גדולי התועלת רצה האל ית' לזכותנו בהודיענו על יד נביאו ע"ה. והוא מן הידוע שמספר אנשים שכונים בין עם גדול ורם, וכל שכן אנשים מעט משועבדים תחת יד עם גדול ורב כאשר היו מקרת בני עמנו בתוך עם רב במצרים משועבדים להם, שהמועט נוהג כמנהג העם אשר הם שכונים בתוכן בהנהגות המוכנות גם בענין האמונה, בלתי אם יזהירם נביא או מורה ומצוה יפרידם מהם לכרך, ומי שיפרידהו ויבדילהו מאמונתו לאמונה אחרת מחודשת לא לומר בה, על כל פנים צריך לטענות חזקות ולחקירה רבה עד שינצח הוא עצמו מה שהורגל בו בחקירות ילמדהו וילמדם וישיבם אל לבבו הרבה ויבחנם בחינה אמתית שהם אמת אין דרך לנטות מהם בשום צד, שאלולי זה היה מחסרון הדעת להמיר גוי אלהיו בטענות חלושות ולא אפילו בחזקות עד שיבחנם שאין מקום לפול בו הספק בשום צד. ועל כן בהיות עמנו במצרים רואים העם כלו עם ממשלתם הגדולה נוטים כלם אחר הנהגת מזלות השמים וכסיליהם, ולמדום שם חכמת האצטגנינות ויודעים באמת כי הארץ ההיא תחת ממשלת מזל טלה, והיו המצרים עובדים אותה צורה ומכונים אליה להגיע אל ההצלחה בעבודתה, נטו אחריהם גם מבני עמנו וחושבים כי המזלות מנהיגים כל השפלים ואפילו עמנו כאשר ינהיגו אמת ברצון בוראם ית' וית' כל שאר האומות, היו טועים בזה הזהירנו ית' והודיענו על יד נביאו ע"ה בהפך. והמשל בזה, קרה לנו עם יתר האומות מה שיקרה לעם נעבד למלך גדול, והמלך ההוא הפקיד על פקודות העיר נגיד וצוהו להנהיג המדינה ולדין כל העם הנמצא בו ביושר. וכן הרשה את העם כלו ללכת אחר הנגיד ההוא אם ירצה לכל צרכיהם כי הוא ינהיגם במצות המלך בכל מה שהם צריכים, ובלבד בהיותם יודעים כי הוא פקיד למלך והוא והם עבדים למלך. ואמנם צוה אל הנגיד שלא ישלוט על אחד מבני היכלו, כי הוא הבדילם לו והוא ינהיגם וידין ביניהם וישלים צרכיהם בכל מה שהם צריכים. וכן צוה וגזר אל בני היכלו ומשרתיו העומדים לפניו, לבלתי לכת לעולם אחר הנגיד כי אם אחר המלך, ומי מהם ילך אחר הנגיד ההוא יחשב לו למרד וכממיר הממשלה ממנו ונותנה לנגיד ההוא. כענין הזה בעצמו קרה לנו עם שאר האמות בחוקי האמונה והמסירה במעשינו, כי השי"ת חלק הארצות למזלות השמים ושם משטרם בארץ להיות הכוכב הפלוני מנהיג המקום הפלוני, ועל כן נחלקו בארצותם במקומותם באמונה, זה עובד הצורה הפלונית וזה עובד צורה אחרת. ומי שעובד הכוכב ההוא המנהיג המקום ההוא, אינו כעובד ע"ז, והוא שידע ויכיר שאין כח הכוכב ההוא וממשלתו רק מצד השי"ת אשר שמו מנהיג בארץ ההיא, וכענין האמור בכותיים את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. אבל אנו הבדיל לנחלה לנו, ולארצנו גם הוא הבדיל לעצמו להיות שם מקדשו, וצונו שלא לעבוד מזל וכוכב כלל ושלא נכוון במעשינו להם כלל לשום צד, אלא לפניו נעבוד והוא יעננו בכל קראנו אליו, ומי שיעבוד ממנו לזולתו יחשב לו לאשמה רבה כמורד במלכותו ועובד ע"ז חס ושלום. ועל כן לא תמצא בכל הכתובים מאשים באשמות ע"ז רק ישראל לבדם, וקרא ארצנו ארצות החיים, והעיד כי השגחתו בה תמיד ודורש אותה. ומקראות מלאים דברו כזה הנביאים. אמר בתורה מזהיר אותנו על זה, ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם סגולה. ואמרו מכור הברזל לתת לנו, מורה אות אמת כי לא הניחנו תחת ממשלת המזלות ושרי מעלה, כי עתה הוציאנו מכור הברזל, רמז לחוזק המזל שהיה מחייב לבלתי צאת משם אלו היה עניננו מונח על משפטי הכוכבים.

עוד יורה על זה, מה שכתב בסוף התורה מוכיח הדורות המתפתים לשאר האמונות ומנבלים עצמם ממעלתם ומטפשים, וקראם על כך עם נבל ולא חכם, ואמר מוכיח אותם, בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. לומר שהעולם השפל בכללו לא היתה הכונה בבריאתו רק על מחשבתם של ישראל, ועל כן היה כלל כל הגבולות שתים עשרה כמספרם והמזלות המנהיגים הכל שנים עשר. ואחר היות תכלית כל הבריאה ישראל הבדילם לנחלה לו ולחלקו, והשאר הנחיל עליון ב"ה למזלות.

ודע כי שם אלהים מנהיג ודיין, נתתיך אלהים לפרעה, נגיד ומצוה כתרגומו מניתיך רב לפרעה. אלהים לא תקלל, תרגומו דיינא לא תילוט. ולכונות האלה נאמר כל המקרא ההוא והשמות הנזכרים שם, ר"ל שמע ישראל, וכן אמר שמע והבן וצא ממחשבתך הראשונה, כי השי"ת הוא אלהינו ר"ל דייננו ומנהיגנו לא כוכב ולא מזל, והוא ה' אחד לא כשאר אלהי העמים שהם רבים זה מנהיג מקום זה וזה דומה לו מנהיג מקום אחר, שהוא ית' אינו אלא אחד ר"ל אדון הכל ושליט בכל.

ומה שאמרו במדרש אל אלהים ה' דבר וגו' שבאותן שלש מדות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו במדת אל ואלהים ה'. דע כי שלש מדות יש, מדת הדין ומדת רחמים ומדת מזוגית בין הדין ובין הרחמים. ודע כי אי אפשר להיות העולם עומד על שלמותו בשתי המדות הראשונות לבד, שאם נברא במדת הדין לבד אי אפשר לו להתקיים רגע כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם חטא היתה מדת הדין פוגעת בו מיד וכלתו ואת עציו ואת אבניו והיה העולם שמם, וכענין שאח"זל אם דין את בעי עלמא לית את בעי שאי אפשר לתפוש החבל בשתי ראשיו. וכן אם נברא במדת הרחמים, היה הכל שוה ברוב החטא ויעבוד או יכפור אין הפרש ואין כן כי מדת הרחמים תכפר על הכל, ותתבטל הכונה בבריאה שנבראו הנבראים לעבודת השי"ת ולבחור בטוב ולמאוס ברע. על כן אי אפשר להיות לו עמידה על הכונה האמיתית שנברא עליה עד שנברא במדה בלולה משתי מדות האלה, להאריך אפו לחוטא אולי ישוב ורפא לו ועודנו לא ישוב העונש בזה ובבא, זה אמת ונכון. ושם אלהים מדת הדין הגמורה, ושם ה' מדת הרחמים הגמורה, ושם אל מדה כלולה ומזוגה והוא שאמר אלי אלי למה עזבתני. ולכונה הזאת אמרו במדרש שברא הקדוש ברוך הוא עולמו בשלש מדות הללו שאי אפשר בלתי זה, ולא לכונה אחרת, כמו שאמרתי. ומה שיגלה לך עוד זה, הוא מה שכתב בראש התורה ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, ואם הענין כמו שחשבתו הנה חסרה מכאן המדה השלישית. ואלו אמר ביום עשות ה' ארץ ושמים או ביום עשות אלהים ארץ ושמים, היתה באפשר לומר שהזכיר השם האחד ומן הידוע שהוא כולל את הכל. כאמרך אדם, שגדרת בו כל מה שהיה בגדר האדם כאלו אמרת בפרט חי מדבר מת, אבל אם באת להזכירו בפרטי הדברים שגודרים אותו אינך נמלט מהזכיר כל פרטיו שגודרים אותו. על כן בבואו לדבר בפרטי המדות שברא העולם על הכונה שאמרת, לא היה באפשר למנות השתים ולהניח האחת. אבל לפי מה שאמרתי אני ראוי ונאות כן, שאי אפשר לשתי המדות ר"ל מדת הדין ומדת הרחמים להתקבץ ביחד שלא תתילד מביניהם המדה המזוגה הכלולה משתיהן בהכרח. ופעמים ידבר הכתוב באחת ויודע שהכל ביחד, כאמרו בראשית ברא אלהים. ופעמים ימנה השתי מדות להיות ההכרח נותן שנתמזג השלישית מהשתים, כאמרו ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. וזה נגלה ומבואר.

חזר וטען, אם כדבריכם מה לנבואת יעקב ע"ה שאמר שלא תסור הממשלה מכם עד בא המשיח, והוא אמרו לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה, והוא המשיח כאשר אתם אומרים וכמו שפירש המתרגם דייתי משיחא, והנה אין לכם ממשלה זה כמה שנים מימות חרבן בית שני ולא ממלכה ולא נהגתם שום שררה מאז ועד עתה, וגם ארבעים שנה קודם החרבן גלו הסנהדרין ממקומם וכמו שבא בתלמוד המסור בידכם, וזה מן החטא שחטאתם אז בעת ההיא כי ארבעים שנה קודם החרבן היה.

אמרתי זה אינו ראיה בטולה מרובה. ודע שאלו היתה נבואת יעקב על הצד שלקחת אותה על כן לדבריך כבר נתבטלה כחמש מאות שנה קודם לכן שכבר גלו לבבל גלות שלמה, כי אז הלך כל שבט יהודה לבבל וגם המעט מדלת הארץ אשר השאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים ברחו למצרים, וזה כבר סר השבט מיהודה ולא בא עדיין המשיח.

אמר כבר אמרו חכמיכם לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים.

אמרתי כשגלו לבבל לא היו להם מושלים ורודים את העם בבבל, כי הגולים הפלטים מן החרב ואשר נחרבו כל ארצם ונהרגו כל גדוליהם כמו שזכר בספר ירמיהו, לא ינהיגו שררה ושלטנות לרדות את העם.

אמר אולי לא היתה הכונה בנבואת יעקב שלא יסור השבט ולא המחוקק אלא שלא יסורו שניהם יחד ויהיה נוהג שררה אחד מהם או זה או זה, ואם גלו לבבל הנה נשארו מהם בארץ ישראל.

אמרתי הלא תראה כי לא השאיר נבוזראדן בארץ רק דלת העם הכורמים והיוגבים, וגם הם ברחו למצרים במות גדליה בן אחיקם כמוזכר שם בספר ירמיהו. ומכאן תבין שאין ענין נבואת יעקב כמו שאתה מפרש. ואני אפרש לך זה. דע שכל שבטי ישראל לא נעדר אחד מהם שלא עמד ממנו מושל בישראל שופט או מלך לאחר שנכנסו לארץ כמו שתראה אם תדקדק אחר השופטים שעמדו לישראל, ואמנם סרה ממשלת כלם ולא שבה להם וכן אינה מעותדת לשוב להם, לפי שאינה ירושה להם רק שנהגו שררה זמן ולפי שעה. אבל יהודה נתנה לו הממלכה ירושה, כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף, וכמו שהנחילו יעקב ע"ה הבכורה לטול בניו שני חלקים ולהקרא שני שבטים שנאמר כראובן ושמעון יהיו לו ולא תסור לעולם הבכורה ממנו, בין הנגידות והממשלה לא יסור מיהודה כי הוא ירושתו אשר הורישו יעקב אבינו ע"ה. ואם יגלה זמן ויאבד הממשלה, לא תסור ממנו לעולם כאשר סרה משאר שבטים, כי ירושתו היא ולעולם היורש מעותד לשוב אל ירושתו באחרית. וכן אמר יעקב, שלא תסור ותפסק ממנו הפסק עולמי כי לבסוף יבא שילה שהוא המשיח שהוא מזרעו ולו יקהת עם ישראל וכל.