רמב"ן

באור על פרשת הנה ישכיל עבדי להרמב"ן

הנה ישכיל עבדי, הנכון בפרשה הזאת שהיא על ישראל כלו, כלשון אל תירא עבדי יעקב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, וכן רבים. אבל על דעת המדרש המיחס אותה על משיח, צריכים אנו לפרש אותה כפי דברי הספרים, פי' אחר אומר שמשיח בן דוד שבו דבר הכתוב לא ינוצח ולא ימות ביד שונאיו, וכן הכתובים מורים בביאור. וזה פירוש הפרשה:

הנה ישכיל עבדי, כי בעתות הגאולה יבין המשיח וישכיל הקץ וידע כי הגיע תור ביאתו ובא הקץ שיתגלה לעדת המיחלים לו: ואמר ישכיל, לפי שנאמר בספר דניאל, כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ ויתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים - והמשכילים יבינו. אמר דניאל כי יהיו מן הרשעים שירשיעו לחרף עקבות המשיח. בעבור איחורו הגדול, ולא יאמינו בו כלל ולא יבינו כל רשעים הקץ, כי יהיו מהם שיטעו אחרי מי שיטעון שהוא משיח, והמשכילים יבינו הקץ האמיתי ויחכו אליו. וכנגד זה אמר ישעיה, כי המשיח עבד ה' ישכיל ויבין הקץ, ומיד יקים וירום וישא ויגבה לבו בדרכי ה', לבא ולקבץ נדחי ישראל, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו, אשר יבטח בה', כענין שהיה הגואל הראשון, שבא במקלו ובתרמילו לפרעה והכה ארצו בשבט פיו. ולפי זה אמרו במדרש, ירום מאברהם, ונשא ממשה, וגבה ממלאכי השרת. נתכונו לומר כי המשיח ירום מאברהם, שהיה דורש אמונת האלהים ומגייר גרים בארץ נמרוד על כרחו של מלך, והמשיח יעשה יותר מזה שיגייר עמים רבים. ונשא ממשה, שבא לפרעה, המלך הגדול הרשע שאמר, לא ידעתי את ה', והוא היה רועה, שפל אנשים, ולא יירא ממנו והוציא עמו מכור הברזל, והמשיח יעשה יותר ממנו, שיתעורר על כל מלכי העולם כלו, להוציא ישראל מידם ולעשות נקמה בגוים. וגבה ממלאכי השרת, שגם המה מזרזים מאד בענין גאולתם של ישראל, כדכתיב ואין אחד מתחזק עמי בכל אלה כי אם מיכאל שרכם, ואמר ואשוב להלחם עם שר פרס וגו', והמשיח יעשה יותר מכולם. ויתכן החכמה למעלתו של משיח וקרבתו אל האלהים, כי אברהם שקראו ה' הנכבד והנורא, אוהבו, וכרת עמו ברית חדשה ומשה שהיה קרוב להש"י מכל האדם, ומלאכי השרת העומדים עליו מימינו ומשמאלו, כולם אינם קרובים בידיעת הש"י כמשיח, כי כן כתיב, ועד עתיק יומי מטה וקדמוהי הקרבוהי, ובמלאכי השרת כתיב, אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבבן קדמוהי יקומון: ולכך אמר ישעי' שהוא ירום, בשכלו אשר ישכיל מאד את הש"י, ונשא וגבה מאד, בידיעת שמו ית', יותר מכל הנבראים לפניו. וכבר אמרו אפילו בשאר צדיקים שהם גדולים יותר ממלאכי השרת:

ואמר הכתוב במשיח, כאשר שממו עליך רבים וכו', ר"ל כאשר שממו עליך, להלעיג בך בתחלת בואך, ואמרו האיש הנבזה העני ורוכב על חמור, איך ינצח כל מלכי העולם, אשר כולם החזיקו בישראל ואיך יצילם מידם, וכן היה פרעה עושה במשה, שהיה מלעיג עליו כמו שאמר, הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. כן יזה גוים רבים יאמר כאשר יאמרו האיש הזה משחת מאיש מראהו, כן יאמרו עתה, שתטיף מלתו עליהם ופיהם יפערו למלקוש דברו עליו יקפצו מלכים פיהם, שיסגרו פיהם, ואפילו בחדר משכיתם יהיו יראים מלדבר עליו, ויאמרו איש אל רעהו, גם במדעך מלך אל תקלל:

מי האמין לשמועתנו, ואמר, כאשר באה שמועת המשיח בעמים, מי בהם שיאמין זה, וזרוע ה', אשר הוא מוליך לימין הגואל, כמו שהוליך לימין משה זרוע תפארתו, על מי נגלתה, שיאמין בזה, כי היה מתחלה כאילו הוא אילן קטן עולה מארץ ציה, שלא יגדל לעשות ענף ולשאת פרי, והוא נבזה, שאין לו חיל ועם, אבל עני ורוכב על חמור, כאשר היה הגואל הראשון מרע"ה בבואו למצרים הוא ואשתו ובניו על החמור: איש מכאובות, מצטער על עונות ישראל שגורמין איחורו, ומונעים אותו מהיות מלך על עמו:

וידוע חולי, כי החולה תמיד הוא מצטער על הכאב, והחולי יאמר על הצער הבא בסבת רוב החשק, כמו שנאמר וידבר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו, וכן אין חולה מכם עלי, או שיחלה ממש מן הצער, כנוהג בבני אדם:

אכן חליינו הוא נשא, כי הוא חולה ומצטער על פשעינו שהיינו אנחנו ראויין להיות חולים ומצטערים בהם. והמכאובות שהיינו אנחנו ראוים להיות כואבים עליהן הוא סובל חזקם, כי הוא המצטער עליהם:

ואנחנו חשבנוהו, בראותנו אותו דל וחלוש, כי הוא נגוע מוכה אלהים ומעונה והוא מחולל, לשון יחולל אילות. מוסר שלומנו עליו, כי מוכיח בו. ובחבורתו נרפא לנו, כי החבורה שהוא מצטער ומתגורר עליה תרפא אותנו, כי השם יסלח לנו בזכותו, ונתרפא מפשעינו ועוונת אבותינו, מלשון ושב ורפא לו, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, וכל הלשונות האלו רבים בענין הגאולה, אנוש לשברך נחלה מכתך, אין דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך:

כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו, יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם ישימו כל כוונתם בעסקי העולם, ומשים כל אחד כוונה לעצמו ביתו ועסקיו, וראוי להם להיות בוכים ולהתפלל לפני ה' לילה ויום שיכפר על עוון ישראל ויחיש קץ הגאולה, כי המשיח בתשובה יבוא מיד, ואם לאו, יתאחר עד הקץ הבא עליו בשבועה, כדכתיב, וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם. ונאמר - וה' הפגיע בו את עון כולנו, כי העון הזה הנזכר פוגע בו, כי הוא מצטער כל היום על כי איחרו פעמי מרכבותיו, ואנחנו אין אנחנו משגיחין בכך, אלא מתעסקין בעסקינו בתוך העמים: נגש והוא נענה, כי בבואו בתחילה עני ורוכב על חמור, יבואו עליו נוגשי כל עיר ושוטריו ויענו אותו בחירופין וגדופין, כי יחרפו אותו ואת האלהים אשר הוא בא בשמו, כענין משה רבינו שאמר לו פרעה, לא ידעתי את ה', והוא לא ענה אותו ולא אמר לו אלהי השמים והארץ אשר ישמידך מהר, אבל שתק, וכן משיח לא יענה וישתוק, ולא יחדל מלדרוש לישראל, ומלומר לכל מלך שבאומות, כה אמר ה' שלח עמי ויעבדוני: והוא כשה לטבח יובל, יחשוב בלבו אפילו יהרגוני אעשה שליחות בוראי, כי כן חובה עלי, כמו שאמרו חנניה מישאל ועזריה, והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו', וכן אמרו רז"ל, כל המוסר עצמו על מנת להעשות לו נס אין עושין לו נס. ובלשון הזה בעצמו אמר ירמיהו, ואני ככבש אלוף יובל לטבח, וכן אמר אסף המשורר, ואהי נגוע כל היום, ואומר, כמו חללים שוכני קבר:

מעוצר וממשפט לוקח, יחשוב בלבו שלוקח מלעצור בעמו ומהיות שר ושופט עליהם. ויחשוב, ואת דורו ישוחח, שיספר להם ויודיעם דרכי הש"י, ויאמר כי אני נגזר מארץ החיים, בעבור פשע עמו שהוא הנגע שלהם. וסיפר הכתוב בשבחו, שלא ידאג על חייו רק בעבור ישראל: ויתן את רשעים קברו, הנתינה תאמר בכתוב - על גמר המחשבה בלב, כמו ונתתי את לבי לדרוש, אל תתן את אמתך, ותאמר על הדבור, כמו ונתת את הברכה על הר גריזים, ונתן אותם על ראש השעיר. אמר, יתן בלבו שיהיה קברו עם רשעי האומות, כי יחשוב ויאמר ודאי יהרגוני ובמקום הזה תהיה קבורתי כמו חיצבו מרום קברו, שר"ל המקום שיחשוב שנקבר בו כאשר ימות ולא נקבר בו מעולם, וכן בקברי אשר כריתי לי ולא נקבר בו עדיין. ואת עשיר במותיו, יאמר שיתן לנפשו מיתות הרבה, עשירי השלוה שבישראל שאינם חפצים בו, כי יחשוב שיהרגוהו בסקילה או בשרפה והרג וחנק. ולכך אמר במותיו, לשון רבים, וזה כדרך המתים בחושך מצרים:

ואמר, על לא חמס עשה, לרשעים הנזכרים, שהם האומות, שלא בא לגזול דבר משלהם, ולא מרמה בפיו, לעשירי ישראל: וה' חפץ דכאו החלי, כי רצה הש"י לזכותו בצער שהוא מצטער בו, שתשים נפשו אשם. שיחשוב כי בו אשם וחטא ובעבור מיעוט זכותו אירע כל זה, כי יהי' לו זכות שלימה בזה, וטעם אם תשים, הם דברי השם הנכבד והבורא וחפצו, שאמר שאם יסבול כל זה ותהיה נפשו שפלה, שלא יקרא תגר והרהור אחרי מדותי, הנה אתן לו שכר מדה כנגד מדה, שיראה זרע. ואמרו, אם, כמו אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. יראה זרע, ויתקיים בו קרא דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ, ויאריך ימים לעדי עולם, כמו שנאמר, חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד. וכן אמר בפרקי דר"א הגדול, דכתיב שנותיו כמו דור ודור. וחפץ ה' בידו יצלח, כי הוא ישלים הגאולה אשר הש"י חפץ בה, וילמד לכל העמים להשכיל ולדעת את ה', וזהו - וחפץ ה', כמו שנאמר כי באלה חפצתי נאום ה':

מעמל נפשו יראה ישבע, יאמר כי בעבור העמל שראה בעצמו ושבע קלון מכבוד, בזכות זה, בדעתו יצדיק צדיק, כי הוא ידע ויכיר מי ומי הם הצדיקים הראוים להגאל, וכן כל משפטיו יבין צדיקים, כמו שנאמר, והריחו ביראת ה' וכו' ושפט בצדק דלים וכו'. ועוונותיו של רבים הנזכרים, הוא סבלם, כי יתקן בהם תשובה, כמו לכל סבל בית יוסף, שר"ל תיקון ענינם, וכן לכו לסבלותיכם: לכן אחלק לו ברבים, שיהיו כל עמים רבים חלקו ונחלתו, ומן הגוים העצומים יחלק שלל לעמו ועבדיו: תחת אשר הערה למות נפשו, שריקן נפשו. מכל דבר למיתה, כלומר שגמר בדעת למות, שמסר עצמו על מנת למות, מלשון אל תער נפשי, שר"ל אל תרוקן אותה מחשקה, ומאשר היא מתאוה לראות, כי תשלום הרצון יקרא מילוי הנפש, כלשון תמלאמו נפשי, וביטול החשק נקרא עירוי הנפש: ואת פושעים נמנה, ותחת שנמנה בלבו להיות מכלל הפושעים, כאשר הזכרתי. והוא חטא רבים נשא, בעת ההיא, כי לא על פשעיו היה לו רק על חטאם. ולפושעים יפגיע, שיפגיע הוא בנפשו עון החוטאים והפושעים, כמו וה' הפגיע בו את עון כולנו: והנה לא נזכר בפרשה שינתן בידי שונאיו, ולא שיהרג ולא שיתלה על עץ, אלא שיראה זרע ויאריך ימים, וירום וינשא מלכותו בין הגוים, ומלכים עצומים יהיו לו לשלל, [אמן ואמן סלה בבי"א]:

ספר הגאולה

אפשר לצפות בספר זה באתר היברו בוקס.

תורת האדם

שער הגמול

קטו

שנו רבותינו (ר"ה ט"ז ב') שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבים ונחתמים לחיים לא זכו נכתבים ונחתמים למיתה. זה שאמרו חכמים בצדיקים גמורים שנכתבים לחיים ורשעים שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות, ולא רשעים שאין להם זכיות, שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכין ימים בשלוה, והכתוב צווח (קהלת ח') אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, וכבר אמרו רבותינו (אבות פ"ד) אין בידינו שלות הרשעים אף לא יסורי הצדיקים, אלא כך היא המדה, יש עונות שדינו של הקדוש ברוך הוא ומשפטיו הצדיקים ליפרע עליהם בעולם הזה ויש מהם שהדין ליפרע בעוה"ב, וכן הזכיות יש מהן שבעל הגמול יתברך משלם שכרן בעוה"ז ויש שמשלם שכרן בעולם הבא, וכשאדם חוטא כל השנה ומתלכלך בעונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים, ובאין מעשיו לפני אדון הכל, הוא יתברך שמו שוקל אותן מעשים אלו כנגד אלו, והצדיק שהוא צדיק גמור ממש זוכה לחיים, וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעוה"ז על מעשה הטוב שעשה נכתב ונחתם לאלתר בר"ה לחיים, כלומר שפוסקין לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד, נמצא זה צדיק גמור בדינו, והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה. וכן בעל המעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה, נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה למיתה, כלומר שימות בשנה הזאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין, ונמצא זה רשע גמור בדינו, אף על פי שזה צדיק וזוכה לחיי העולם הבא, והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי, עד שיהיה גדול שבנביאים כשנדון על חטא אחד קל ונענש עליו, נקרא בכאן רשע גמור. ויהיה אחאב שנאמר בו הראית כי נכנע אחאב מפני וגו', נקרא בכאן צדיק גמור.

וכן זה שאמרו חכמים לחיים ולמיתה, אינן בימים בלבד, אלא כל העונשין שבעולם הזה נגעים ועוני ומיתת בנים וכיוצא בהן כולן כינו אותם חכמים בשם מיתה, וכינוי השכר והגמול הטוב אמרוהו בלשון חיים.

זה הדין שאמרו חכמים שכל אדם נידון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא, או אם יתחייב לגיהנם ואבדון, שאין אדם נידון בראש השנה אלא על עניני העולם הזה אם ראוי לחיים ולשלוה או למיתה ויסורין, כך אמרו חכמים בראש השנה, זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, אלא כך היא המדה, בראש השנה שוקלין מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה, כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו מן העולם הזה, וכשהאדם נפטר לבית עולמו שוקלין בהן ופוסקין עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות.

קטז

שנו חכמים שלש כתות ליום הדין, אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינונים, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העוה"ב, רשעים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לגיהנם שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו', בינונים שעונותיהן וזכיותיהן שקולים הקדוש ברוך הוא נקרא רב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, ועליהם נאמרה אותה הפרשה כולה דלותי ולי יהושיע. היה בכלל מחצה עונות שלהם עון פושעי ישראל בגופן, והוא הראש שלא הניח תפילין מעולם, והוא הדין לשאר מצות עשה שבגופן שלא קיימן מעולם, כגון שלא קרא קריאת שמע ולא ברך על המזון לאחריו מעולם, כולן יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין הימנה ומתרפאין, שנאמר והבאתי את השלישית באש, ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, אבל מי שעונותיו מרובים מזכיותיו, ובכלל אותן העונות עון זה החמור, והוא עון פושעי ישראל בגופן, וכן פושעי אומות העולם בגופן והם בעלי עבירה כגון עריות ושפיכות דמים, יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת וגיהנם פולטתן ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, אבל המינים והמשומדים והאפיקורסין ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפרשו מדרכי צבור ושנתנו חתיתם בארץ חיים, והם הפרנסים המטילים אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים כגון מלכי הגוים, אף על פי שאינו מחטיא אותם אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא שעי"ז הצבור מכוונין דעותיהם ומעשיהם הטובים לעבודתו לא לעבודת אדון הכל, ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו, כל אלו יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו'.

זה שאמרו חכמים שלש כתות ליום הדין, יום מועד הוא לדין הכל, הוא שכתוב עליו יום ה' הגדול והנורא, והוא יום וזמן מתחילת העולם הבא, ובו שנינו בפרק חלק דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואינן עומדין בדין, אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין, ועליה שנו בתוספתא זה שאמרנו שלש כתות ליום הדין וכו', אבל אין הכונה לרבותינו להאריך עונש האדם ושכרו עד היום ההוא, ושלא יהא דין ועונש ושכר לנפשות קודם אותו הדין, אלא לפי שהם ז"ל מונין כאן כתות הצדיקים הגמורים, והם הזוכים לחיי העולם הבא שהוא אחר יום הדין הזה, לפיכך ספרו בהם שכרם הגמור שהוא חיי העולם הבא, וכן כת הרשעים הגמורים הם הנכרתים מחיי אותו העולם הבא והם הנדונים באותו היום העתיד להחזירם לגיהנם ולהכרת והאבד הנפש שם מתוך העונש והצער הגדול המתחדש עליהם, הלכו בברייתא זו אחר סוף מתן שכרן של מצות ואחר סוף עונשן של עבירות, אבל כל אחד ואחד מבני אדם יש לו יום הדין בשעת מיתתו, והוא נדון בשלש דיני כתות הללו בעצמן, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין ונכנסים לאלתר לגן עדן, והוא עצמו חיים מחיי העולם הבא הוא, רשעים גמורים נחתמין ונכנסין לאלתר לגיהנם ונדונין בו, ובינונים מצפצפים משם להוציאן למקום מנוחה, כמו שאנו עתידין לבאר.

בין בדין של גיהנם ההוה בכל יום לכל נפש ונפש, בין בדין הגדול של גיהנם העתיד שהזכירו בברייתא זו, כל אדם נדון שם כפי מעשיו בשלשה דינין שמנו עליו, דין הקל שבהן אין לו קצבה, אלא כל אחד נדון כפי מעשיו ומצפצף ועולה, והחמור שבהן לדורי דורות, והבינוני דינו שנים עשר חדש, לאחר י"ב חדש בזמן הזה גיהנם פולטתן ונמסרות לדומה ואין להם מנוחה, ואנו עתידים לבאר זה בדבור וברמז, אבל לאחר י"ב חדש מן הדין הגדול גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, אף על פי שיש בבעלי עבירה עצמם שענשו גדול מחבירו וחיובו יותר הימנו וכלן נידונין י"ב חדש, כך יש בעונשין צער ויסורין בגיהנם לאחד יותר מחבירו, גיהנם למטה מגיהנם לעונש וצער גדול כמו שאנו עתידים להזכיר, והכל במשפט אמת ודין יושר שנאמר כי כל דרכיו משפט.

ואם תשאל ותאמר ואלו שקראו אותן חכמים בינונים לפי שעונותיהם וזכיותיהם שקולים, ואמרו בהן רב חסד מטה כלפי חסד, יורדין הם לגיהנם או אינן יורדין, אם תאמר יורדין שם, וכי מה הועילה להם המדה הטובה הזאת רב חסד מטה כלפי חסד, אם תאמר אינן יורדין שם, וכי עונות שקולים שעשו במה יתכפרו. ותשובת שאלה זו לשואל אותו, הרשע שעשינו אותו רשע גמור שנידון בגיהנם לדורי דורות, לפי שכפר בתחיית המתים או הטיל אימה יתירה על הצבור והוא היה עוסק בתורה ובמצות, במה ישתלם שכרו, וכי לא יהא בינו ובין העובד ע"ז כל ימיו ומגלה עריות ושופך דמים חילוק והפרש, ה' צדיק לא יעשה עולה, אלא העושה מצות ומעשים טובים ועובר עבירות הרבה או עבירה אחת חמורה שראוי להיות אובד בה ונדון כרשע גמור, משלם לו הקדוש ברוך הוא שכר אותן מצות ומעשים טובים בעולם הזה, שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, כך תרגם אונקלוס ומשלם לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון בהאי עלמא לאובדיהון לעלמא דאתי, לא מאחר עובד טב לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון, וכן הצדיק הזה שהוא בינוני, והקב"ה בחסדיו הרבים מטה לו כלפי חסד ועושה אותו כצדיק גמור, אינו יורד לגיהנם אלא נדון בעולם הזה על עונות וחטאים שעשה וניצל מדינה של גיהנם, כך שנו חכמים (ירו' פאה פ"א ה"א) רובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שעשה בעולם הזה בשביל ליתן לו שכרו משלם לעוה"ב, רובו עבירות ומיעוטו זכיות נותנין לו מתן שכר מצות קלות שעשה בעוה"ז בשביל ליפרע ממנו משלם לעתיד לבא, כמו שמפורש במסכת פאה.

ואם תאמר אני שואל אותך על המת הנידון שהוא שקול בשעת דינו, ואתה משיבני על החי שנפרעין ממנו בחייו, ולדבריך אין אדם בא לידי המדה הזו שיהא שקול ויהא רב חסד מטה לו כלפי חסד, ובברייתא שנינו שלש כתות ליום הדין הצדיק והשקול הזה והרשע, ומשמע דבשעת דינן לאחר מיתה במדות הללו הם. כך אני משיב אליך, דיין האמת יתברך שמו דן האדם לפי מעשיו, יש עונות שדינו ליפרע מן העושה אותן בעוה"ז בחיים, ויש שדינו ליפרע מהן לאחר מיתה בדין גיהנם, וכיון שכן כשהקב"ה דן את האדם בר"ה והוא שקול ומעויין, מדת רב חסד שלו שהוא מטה כלפי חסד פוטרו מגיהנם, והדין נותן שיפרע ממחצה עונות שלו בעולם הזה בחיים, וכך היא המדה, ברובו זכיות ומיעוטו עבירות אין ממתינין לו עד שעת המיתה, אלא כיון שרואה הקדוש ברוך הוא שהוא מזדכה בעולם הנשמות, מקדים לו וגובה ממנו מיעוט עבירות בעוה"ז בחיים.

ולפי המדה הזו, היה רובו זכיות בר"ה ונגזרה עליו מיתה, אם הכריע עצמו לכף חובה, בין שיהא שקול, בין שיהא רובו עבירות, הרי האריך הדין על עצמו עד שיקבל שכר מצותיו או פורענות עונותיו ופשעיו, בין שיקבל אותן באריכות ימיו או בשאר המדות בעוה"ז, כדי שיהא הגמול שלם וקיים לו לעולם הנשמות, כמו שהזכירו חכמים במקום שהזכרנו.

וכן שנויה עוד בבראשית רבה (פל"ג א'), ר"ע אומר אחד אלו ואחד אלו מדקדק עמהם עד תהום רבה, מדקדק עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעוה"ז כדי להשפיע להם שלוה לעוה"ב, ומשפיע שלוה לרשעים ונותן להם שכר מצוות קלות שעשו בעוה"ז כדי להפרע מהם לעתיד לבא.

ועוד אמרו באבל (פ"ה), כשנאחז רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בן אלישע גזרו עליהם שיהרגו, והיה ר' ישמעאל בוכה, אמר לו רשב"ג מפני מה אתה בוכה, לשתי פסיעות אתה נתון בחלקן של צדיקים ואתה בוכה, אמר לו אני בוכה על שאנו נהרגין כעובדי ע"ז ומגלי עריות וכשופכי דמים וכמחללי שבתות, אמר לו רבי שמא סועד היית או ישן ובאה אליך אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה ועל טהרתה ואמרת לה המתיני עד שאישן, והתורה אמרה כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו וכתיב בתריה וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, בחרבי לא נאמר אלא בחרב.

לפי המדה הזו, ישראל רובן יש להם צער ויסורין בעולם הזה יותר משאר האומות, כיצד, אי אפשר לאומות בלא צדקה ומעשים נאים, ואי אפשר לישראל בלא עבירות, אלא שהאומות עובדי ע"ז אובדין בעונש ע"ז שלהם לגיהנם ואבדון, וישראל חלקם בחיים שדבקים ביוצר הכל יתברך, ולפיכך הדין מתוח כנגד כל ישראל ליפרע מהן מלכלוך עונות בעוה"ז, ומדת הטוב פרוסה על האומות לשלם להם שכר בעולם הזה על מעשים נאים וצדקה שעושין, זהו שנאמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם.

וכך דרשו בגמרא במסכת תענית (י"א א') אל אמונה, כשם שנפרעין מן הרשעים לעוה"ב אפילו על עבירה קלה שעשו כך נפרעין מן הצדיקין בעוה"ז אפילו על עבירה קלה שעושין, ואין עול, כשם שמשלמין שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אפילו על מצוה קלה שעושים כך משלמים שכר לרשעים בעוה"ז אפילו על מצוה קלה שעושים, ואמרו לפי דרך זו לא איברי עלמא אלא או לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, כלומר שהצדיקים גמורים אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, ורשעים גמורים אף על פי שיורדין לבאר שחת אוכלין העולם הזה בשכר מיעוט מעשים טובים שעשו, וזהו שנאמר (משלי י"א) הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא, כלומר הן הצדיק משתלם בעולם הזה על עבירות שעושה, ק"ו שישתלם הרשע והחוטא, כלומר שמתשלומי הצדיק שאנו רואין בארץ שהוא העוה"ז יש לנו ללמוד תשלום הרשעים לעולם הבא בקל וחומר.

אף על פי שהמדה כך היא כמו שהזכירו חכמים, אפשר כשיחטא האדם סמוך למיתה ויכריע עצמו לכף חובה, זכיות שעשה מקילין לו מדינה של גיהנם, וכן מי שהיה רובו עבירות וסמוך למיתה שקל עצמו והיה מחצה זכיות ומחצה עבירות, רב חסד מטה לו כלפי חסד וזוכה בעולם הנשמות, ומחצה עבירות שעשה גורעין ממנו חלקו, שכל אדם לפי מעשיו הוא זוכה בעוה"ב. כך אמרו חכמים (ב"ב ע"ה א') לעולם הבא מלמד שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו, ואמרו עשן בחופה למה וכו'. וכן אפשר שזה הדין נוהג במי שהיה בר"ה במדה אחת ונגזר עליו דינו, ואח"כ הכריע עצמו לצד אחת מן המדות, שדינו במקומו עומד, ובעולם הנשמות הוא נידון כשלש כתות הללו כפשט הברייתא.

כשנפרעין ממי שרובו זכיות על מיעוט עבירות שעשה בעולם הזה, הרי הוא כאלו לא עשאן ונותנין לו חלקו בעולם הבא כמו שראוי לזכיות שעשה. ואעפ"כ מי שבידו מצוות ואין בידו עבירה, ומי שבידו מאות מצות כמותן, והיו בידו עבירות אלא שנפרעו ממנו בעוה"ז, אין חלקם בעולם הבא שוה, זה צדיק גמור, וזה צדיק שאינו גמור, לפיכך נפרעין ממנו בעוה"ז, בכדי שיהא ראוי לחיי העוה"ב, לא שיגיע למעלת הצדיקים שלא חטאו, אלא כל שנקי וזכאי מחברו, חלקו בטוב מרובה משל חברו כפי מה שראוי לכל אחד לפי אמונתו ולפי מעשיו, כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו.

קיז

ועוד מצינו שאמרו רבותינו (ברכות ה' א') אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה, פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה, תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. ואמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר וה' חפץ דכאו החלי, למדנו מהם ז"ל שיסורין באין תחלה על מעשיו הרעים של אדם, והן עבירות של לא תעשה שהדין נותן שיענש עליהם, לפיכך כשרואה שיסורין באין עליו ראוי לו לפשפש במעשיו ולחזור מהן בתשובה, וזהו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', ופעמים שיסורין באין על בטול תורה, וכן כיוצא בזה והן בטולי מצות עשה, כמו שאמר רב קטינא (מנחות מ"א א') למלאך שנתגלה לו וכי ענשיתו אעשה, וא"ל אין בעידן ריתחא ענשינן. 

לפיכך מי שבאו עליו יסורין ופשפש בעצמו ולא מצא בידו עבירה וחטא שיש בו ידיעה בתחלה ובסוף, יתלה היסורין בבטולי מצות העשה שאינו מזדרז בהן לעשות אותן כראוי אלא מתעצל בעשייתן ובקיומן, אבל מי שהוא צדיק גמור ואין בידו עבירות ולא בטולי מצות, אין יסוריו אלא יסורין של אהבה, והן כדרך היסורין שפירשנו למעלה ליתן לו שכרו משלם לעוה"ב.

ולמה נקראו יסורין של אהבה, והלא יסורין שפירשנו יסורין של עונשין הן על מיעוט עבירות שעשה, כגון שהן באין על שגגת מעשה ועל העלם דבר, כיצד הרי שאכל חלב בשוגג נקרא חוטא שכן קראתו התורה בכל מקום, ומהו חטאו, שלא נזהר בעצמו ולא היה ירא וחרד על דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזרותיו של הקדוש ברוך הוא, ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה, ועוד שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה דכתיב ונטמתם בם, לפיכך נקרא השוגג חוטא, אעפ"כ אין השוגג ראוי להענש על שגגתו בגיהנם ובאר שחת, אלא שהוא צריך מירוק מאותו עון ולהתקדש ולהטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעוה"ב, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהן השגגות. וכשאין בית המקדש קיים משלח עליהם יסורין למרק מהן אותן שגגות, ולהתכפר ביסורין כדי להיותן נקיים לעוה"ב, כשם שהקרבנות אהבה וחמלה על ישראל ולקרבן תחת כנפי השכינה, שנאמר עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים, וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, כך יסורין הללו אהבה וחמלה על האדם. אבל מכל מקום אפי' יסורין אלו לכפרה ולמירוק חטא הן באים.

וכך אמרו שם אמר רבי יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה, והקשו עליו ונגעים לא, והאמר ר' יוחנן כל מי שיש בו אחד מארבע מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה לישראל, הרי שדימו בכאן מזבח כפרה ליסורין של אהבה, ואף על פי שדחו מזבח כפרה הוו, יסורין של אהבה לא הוו, לומר שאין הכוונה לדמותם למזבח ממש אלא כשם שהמזבח מכפר על הראוי לו לכפר, והן השגגות, כך מראות נגעים מכפרות על הזדונות, ועוד תירצו בענין אחר ואמרו הא לן והא להו, כלומר שבני ארץ ישראל שהן טהורין וארצם טהורה והנגעים מרחיקין את בעליהם מכל אדם ומכל מגע אין זה יסורין של אהבה, לפי שהעונש הגדול אינו ראוי אלא לחטאי הזדון והעונות החמורים, אבל בבבל שאינן נזהרין בטומאה הוו יסורין של אהבה, וזה מזבח כפרה, מכאן למדנו שאין יסורין של אהבה אלא בכפרת חטא, וכך אמרו שם ביסורין של אהבה שהן ממרקין כל גופו של אדם, ואין תמרוק ראוי לומר אלא על מירוק עונות או שגגת חטאים, ועוד אמרו שם על המעשה שאירע לרב הונא שהחמיץ היין שלו ומי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא, כלומר שאין רעה באה על האדם בין בגופו בין בממונו אלא על פי הדין, ולפי זה אמרו שם עוד כל יסורין שיש בהם בטול תורה או בטול תפלה אינן יסורין של אהבה, וכך אמרו ואם קבלם עליו מאהבה מה שכרו יראה זרע יאריך ימים ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו שנאמר וחפץ ה' בידו יצלח, מפני שאין אהבה זו ראויה להביא על האדם יסורין קשין שיהיו מבטלין אותו מעבודתו של הקדוש ברוך הוא מתפלה ותורה, כל שכן שאין בענשן שיהא האדם אובד בהם או נכרת ושמו נמחה, אינן אלא יסורין שסופן שלוה, ואין בהם אלא הכנעת דעת (נ"א הרגשת רעה) לשעה, וביסורין הללו אמרו חכמים (ב"ר פ' ס"ו) צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה.

ובפרק חלק (ק"א א') אמרו כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו (נ"א: לבקרו), אמר להם חמה עזה באה לעולם, התחילו בוכין ור' עקיבא משחק, אמרו לו עקיבא מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו אפשר ספר תורה בצער ולא נבכה, אמר להם לכך אני משחק, שכל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא ח"ו קבל רבי עולמו, עכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח, אמר לו עקיבא כלום חסרתי מן התורה כלום. אמר לו למדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועוד אמר לו בפעם אחרת (סנהדרין ק"י א') חביבין יסורין, והביא לו ראיה ממנשה שכל טורח שטרח בו אביו וכל עמל שעמל בו לא הועילוהו למוטב אלא יסורין, הרי רבי עקיבא לא נחמו לר' אליעזר אלא ביסורין של מירוק עונות, ואם יש במדותיו של הקדוש ברוך הוא יסורין שלא על חטא כלל האיך לא נחמו בהן, וכי מי היה ראוי ליסורין של אהבה ושלא על חטא אלא ר' אליעזר, ועוד שהיה ר' עקיבא תלמידו ולא בא אלא לכבדו בכל כחו והיה תולה לו יסורין שלו לכבודו, הא למדנו שאין יסורין אלא לכפרה.

עוד הזכירו חכמים דרך אחרת ביסורין, אמרו (ערכין ט"ז ב') תנא דבי ר' ישמעאל כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קבל עולמו, ופירוש הענין הזה הוא מן המקרים ההוים בנוהג של עולם והבאין על כל אדם, כגון שימצא טורח במעשיו לפעמים, ויכאב גופו כשיאכל מאכלים רעים שאינן הגונין לו לפי טבע שלו, ויחוש בראשו כשיעמוד בשמש, ויהיו לו מן המאורעות שבאות אפילו על המלכים, שכגון אלו אין ניצל מהן אלא הרשע הגמור לגיהנם, שמקבל עולמו ושומרין אותו מן השמים לעשות לו כל רצונו בעולם הזה, שנאמר (תהלים י') יחילו דרכיו בכל עת, אבל שאר בני אדם בין צדיקים בין רשעים כולם בכלל מנהגו של עולם הם. וזהו שפירשו בגמרא שם בערכין עד היכן תכלית יסורין כל שארגו לו בגד ללבוש ואינו מתקבל עליו, ואתקיפו עלה והעלו אפילו נהפך לו חלוקו ואפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים, וכל כך למה דתני דבי ר' ישמעאל כל שעברו עליו וכו', וזה ענין אחר הוא, אינו מן היסורין שמשתנין בהן בני אדם זה מזה ברוב, אבל ביסורין ממש לא למדנו בהם יסורים אלא לכפרה.

ואם תשאל ותאמר והלא מפורש בתורה שיש יסורין של נסיון, כגון והאלהים נסה את אברהם, וכן למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, תשובה לשאלה זו כן הדבר וכך היא המדה, שהקב"ה מנסה ולא כל אדם אלא מנסה הוא את חסידיו שנאמר (תהלים י"א) ה' צדיק יבחן, כך דרשו בבראשית רבה (פ' נ"ה) היוצר הזה כשהוא בודק את כבשונו אינו בודק קנקנים רעים שאינו מספיק להקיש פעם אחת עליו עד שהוא שוברו, ובמי הוא בודק בקנקנים יפים שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינן נשברים, כך הקדוש ברוך הוא אינו מנסה את הרשעים שאין יכולין לעמוד ואת מי הוא מנסה את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן, וכתיב והאלהים נסה את אברהם, ומהו הנסיון הזה, שיבא עליו בעבודתו של הקדוש ברוך הוא ובעשיית מצותיו טורח ועמל, לפי שיש בני אדם שעושין מצות ומעשים טובים כשידם משגת וכשהן בשלוה ובריוח, אבל מתוך הדוחק או כשהעבודה באה עליהם בטורח ועמל גדול אינן עושין, לפיכך הקדוש ברוך הוא מטריח על יראיו בקצת נסיון כדי שיקבלו מצות ויעשו אותם מתוך הטורח, כדי שיהא שכרם באותן מצות כפול ומכופל. ולמה מנסה אותו והלא גלוי וידוע לפניו יתברך אם יקבל אותו חסיד המנוסה עבודה וטורח זה, אף על פי כן אין שכר האדם בכח אמונה שלם כשכרו בפועל מעשה, ונמצא מזכה אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה. ולמה נקרא נסיון, והלא הכל צפוי לפניו יתברך, אף על פי כן רשות האדם בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, נמצא אותו החסיד המצווה מנוסה על מצוה זו בודאי, לפיכך נקרא נסיון מצד העושה, לא מצד המצוה יתברך שמו.

מדה זו מדת הטובה היא, אינה מדת נקמה ופורענות, שהוא מנסה מי שגלוי לפניו שימצא שלם באותו נסיון כדי להרבות לו שכר שאמרנו, ולפיכך נתנסה אברהם כדי שיהא מקבל עבודה זו החמורה ויהא שכרו קיים לעולם, שנאמר ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה וגו', ולפיכך נתנסו ישראל במדבר כדי שיהו מקבלין טורח הליכת המדברות ופחד המקרים לשמו של הקדוש ברוך הוא ולתורתו ויטלו שכר על הדבר, שנאמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך, ואומר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, נמצא הנסיון הזה מדה טובה, שהאדם מקבל בו שכר, ושמו של הקדוש ברוך הוא מתעלה בכך להודיע עד היכן תגיע אהבתו ויראתו בלב עבדיו, והיאך נמשכין אחר מצותיו ועושין רצונו כרצונם.

ואם תשאל ותאמר והלא חזקיהו נתנסה ולא עמד בנסיונו, שנאמר (דה"ב ל"ב) וכן במליצי שרי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ עזבו האלהים לנסותו לדעת כל אשר בלבבו, מעולם לא נסה הקדוש ברוך הוא לאותו צדיק ולא בקש ממנו דבר, אלא הוא ברשות עצמו חטא, זהו שכתוב עזבו האלהים לנסותו, לומר שלא עשה עמו נס, ולא סייע אותו באותו ענין, כמו שעשה עמו נס בסנחריב וברפואת חליו, ועזבו לעצמו מפני שחטא ברפואתו, כמו שכתוב עליו (שם) ולא כגמול עליו השיב חזקיהו כי גבה לבו, לפיכך הניחו הקדוש ברוך הוא עכשיו לרשות עצמו וגבה לבבו ונכשל, וזהו כענין בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו (יומא ל"ח ב').

במדה הזו נהג הקדוש ברוך הוא עם ישראל בכניסתן לארץ, הם חטאו ולא רצו להוריש יושבי הארץ, שנאמר (שופטים ב') ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת מזבחותיהם תתוצון ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם, וכתיב (שם) גם אני לא אוסיף עוד להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם, וכתיב ויהיו לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו את מצות ה', הם חטאו ולא הורישו אותם וכרתו להם ברית, והוא רצה לעשות עמהם נס להיות איש אחד מהם רודף אלף כאשר בתחלה, ונתנסו בדבר ונכשלו, והנסיון הזה לא בחפצו של הקדוש ברוך הוא נעשה, אלא הוא עומד ומצוה להם להורישם והם לא שמעו.

וכן זה שנאמר במן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, אין הנסיון לישראל אלא מדת רחמים, שהיה מזונם יורד להם דבר יום ביומו ויוצאין למדבר הגדול והנורא בלא מחיה ובוטחים בהקב"ה ובנביאו, זהו שכתוב המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך, הא למדנו שאין הנסיון הזה להביא על האדם יסורין שימות בהן, או שיהא כל ימיו בצער ובשת ובטל מלעבוד האלהים ומלעסוק בתורתו, אלא טורח שסופו הנחה, ועמל שסופו שמחה ושלום, כל שכן שאין בנסיון יסורין שיהא בהן מחיקת שם ואבדן העולם הזה, לפיכך אין הנסיון בכלל יסורין, לא יסורין של אהבה ולא יסורין של כפרה, אינו אלא מדת הטוב מרובה.

כדרך שיש בצדיקים דרכים הרבה לכפרה כך יש ברשעים, יש שתולין לו להאבידו כדי ליתן שכר מיעוט מעשים טובים שעשה כמו שפירשנו, ויש שפוסקין לו חיים ושלוה לחסד אבותיו, כענין שנאמר (מלכים ב' י') בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, ויש שמאריכין לו עד שישוב בתשובה שלמה כדרך שעשה למנשה. ומן הגאונים ז"ל שאמרו שהקב"ה פוסק שלוה לרשעים לנסות בהם אנשי הרשע והתרמית שיהיו מתחזקין ברשעם ואומרים הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל (תהלים ע"ג) אך שוא עבוד אלהים ומה בצע כי נשמור בריתו, וברוך היודע האמת.

קיח

ואם תשאל ותאמר הרי שתקנו חכמים דרכים הללו לפי קבלתם ולפי הכרע פסוקי התורה והנביאים, אם כן מהו זה שהנביאים צווחים על הענין הזה, ומהו שתמה ירמיה (י"ב) על הרשעים צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה, ואמר דוד (תהלים ע"ג) אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי וגו', ותמה ישעיה (ס"ג) על הצדיקים למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך, ואמר חבקוק על שניהם למה תראני און ועמל תביט שוד וחמס לנגדי, וכתיב כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל, ונתוכחו איוב וחבריו על דבר זה הרבה, ורבותינו עצמם אמרו (אבות פ"ד מט"ו) אין בידינו שלות הרשעים אף לא יסורי הצדיקים.

דע שיש מרבותינו שחולקין בזאת המדה, יש מהן מי שאומר אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, ונדחו דבריו בגמרא (שבת נ"ה א') באין מיתה בלא חטא, שיש מתים בעטיו של נחש הקדמוני, והוא חטאו של אדם הראשון שנגזרה מיתה עליו ועל תולדותיו בשביל חטאו, כענין שנאמר בעלי ובביתו, אבל באין יסורין בלא עון לא נדחו דבריו, ואם תאמר שנדחו בכל, אבל המיתה והיסורין באין על חטא שקדם לאב, כמו עטיו של נחש שהזכיר המקשה, אבל אין מיתה ויסורין חנם בעולם, ואמרו בברכות (ז' א') בקש משה להודיעו דרכיו ונתן לו שנאמר הודיעני נא את דרכך, אמר לפניו רבש"ע מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו ורשע ורע לו רשע וטוב לו, א"ל הקדוש ברוך הוא למשה צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור, וזה הענין על דרך שפירשנו למעלה בפרעון קצת העונות בעולם הזה לזכותו לגמרי, או להאבידו לעולם הבא, ולשון אחר אמרו בצדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו צדיק בן רשע וכו', ואמרו בגמרא ופליגא דר' מאיר דתנא משמיה דר' מאיר שלא נתנו למשה זו המדה שנאמר וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם אף על פי שאינו הגון, כלומר שאינו הגון לדעת בני אדם, לומר שלא נמסרה המדה הזו לדעתו של אדם.

והנה כפי הסברא הראשונה הכל בטעם ידוע ובטענה מושגת, וזה שאומרים הנביאים בדבר זה ומה שצווחין על הענין אינו אלא כדברי החולה שמצטער על חליו ומפליג בחזקת החולי וצועק על תוקף הצער והכאב, והיאך אירע לו כך והיאך אפשר לו ענין צערו הגדול, כלומר שהנביאים מתמיהין לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו רבש"ע למה תתנהג בזו המדה ונבלה ימינו בבהלה, ואלה הרשעים שפושטין ידם בזבול קדשך בשלום ובשלוה בעולם. אף על פי שיודעין שהמדה אמת והמשפט צדק.

ובתשובת דבר זה אמר המשורר לאחר שהתאונן על הענין, ואני כמעט נטיו רגלי כאין שפכה אשורי כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה, וגמר הענין הזה בספקת רשע וטוב לו, ועוד אמר בספקת צדיק ורע לו לכן ישוב עמו הלום ומי מלא ימצו למו אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי ואהי נגוע כל היום, וחזר ותירץ על הכל ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם, כלומר ששתי הספיקות האלו עמל גדול היה לו במחשבתו הראשונה עד שבא במחשבה אל מקדשי האלהים, והוא מה שהקדיש לשתי הכתות האלה של רשעים ושל צדיקים והזמין לשתיהן, והבין לאחריתם, ורמז שם ענין העולם הבא בפסוק בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני, וענין ההכרתה באיך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות, ושאר הענין.

קיט

ויש מרבותינו שסוברין והיא דעת ר' מאיר בברייתא שהזכרנו, שאע"פ שהמדות הללו כך הם כמו שסברנו ומקצת בני אדם נדונין בהם, אבל עדיין יש צדיקים גמורים מתיסרין שלא בדרך המדות הללו, ורשעים גמורים שיושבין שאנן ושקט בעולם, ואלו הן תוכחותיו של איוב שבאו יסוריו שלא על חטא כלל כפי דעתו, וכפי שנאמר עליו בענין השטן שלא הזכיר עליו חטא כלל, אלא החנם ירא איוב אלהים וגמר הענין, ואם נאמר באיוב שום עלילה, או נחפש למצוא בענינו שמץ דבר, מ"מ הוא שואל על הצדיק הגמור מכל צד שבאו עליו יסורין ומת בהן ואבד שמו על לא חמס בכפיו היאך יתכן זה בדרך ה', ודבר זה אין לו תשובה לדעת הבריות אלא לדעתו של אל דעות יתברך, כך אמרו בר"ע (מנחות כ"ט ב') שהראה אותו הקדוש ברוך הוא למשה רבינו במראות הנבואה ואמר לפניו רבש"ע הראיתני תורתו הראני שכרו, ראה שחותכין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, רצו חכמים לומר שאין מיתתו של ר' עקיבא ביסורין הללו ראויה לו לנקות ממנו מיעוט מעשים רעים לפי שהיה צדיק גמור כל ימיו, אלא שהענין נעלם וכך עלה במחשבת בעל המחשבות יתברך חפצו ורצונו. 

אף על פי כן עם ההעלמה הזו יש בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה, והוא רמוז בדברי רבותינו ונכלל בענין סוד העיבור שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו של אליהוא על תוכחותיו של איוב, ואתה יודע שהיה איוב צדיק גמור בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו עד שהיה קורא תגר עליהם כמו שהזכרנו.

וכאשר אנחנו מסתכלים בספר הזה בכללו, אנחנו רואים שמתחלה פתח דבריו לומר שממשלת הכוכבים והמזלות בימי הלידה ורגעי הריון גורמין לאדם הרעות והטוב, נוטים דבריו לדעת הוברי שמים המהבילים, זהו שפתח יאבד יום אולד בו והיה מקלל היום והלילה וכוכבי נשפו כי הם גורמי רעתו, וכן ענין כל המענה. והנה תפשו אליפז בהיותו מסיר דעתו מן האדון העושה הכל במשפט וצדק יתברך, ונותן הממשלה לכוכבים ולמזלות, ענה לו זכר נא מי הוא נקי אבד, רצה לומר אחרי שאין אנחנו רואין הנקיים אובדים כאשר נראה חורשי האון שקוצרין אותו, זאת ראיה כי מנשמת אלוה יאבדו האובדים ולא מכח השעות והכוכבים, ואמר אם נראה במקצת האנשים שאין המדה מתנהגת כן, כאשר אראה אויל ורשע משריש, הנה ראיתי בלבי קללה באה על נוהו פתאום והצדיק הבאה עליו רעה כמוך, מוסר אלהים הוא ואל תמאסהו, ואמר שהאדם נולד לעמל, ואין אני מיחס אל דבר אחר רק אדרוש אל אל, ואשים ההנהגה לאלהים כי הוא לוכד החכמים, ויודע כי הצרות שהם מצרים בהם לטובתם הם, או למוסר שיוכיח האלהים את האדם ובסוף יצילנו כי הוא יכאיב ויחבש. וזאת תשובת אליפז לענין מענה איוב הראשון.

אז נהפך איוב אל תלונה אחרת, הראה עצמו שהודה לדברי אליפז כי חצי שדי הם ובעותי אלוה עמו, ושב בדרך הקללה הראשונה לומר אחרי שאין היסורין האלו במקרה מזל רק ברצון מכוין ועושה, מי יתן שידכאהו האלהים וימיתהו או ימתין עד ימלא צבאו כי רוח חייו, כי מה כחו ליחל עד שיעבור המוסר הזה, ותמה מה אנוש כי יגדלהו האלהים לשית אליו לבו. וזה המאמר יורה כי איוב היה חושב תחלה כי מצד גריעות האדם אצל הבורא ישים אותו תחת ממשלת המקרים, כפי מערכת המזלות ומשטריהם (נ"א ומשטרי הארצות), יאמין באדם כמו שנאמין אנחנו בנמלים או בשרצי הארץ והבהמות, כי אין השגחה עליונה בהם רק לקיום המין, אבל ליחיד מהם אין עמו עונש ושכר, ולא נאמר בהם שחטאו כשישחטו, ולא שזכו כשהאריכו ימים והיו מזונותם מצויין להם, כזאת היתה סברתו תחלה כפי ענין מענהו הראשון, וכן יאמר לו אליפז עצמו ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט עבים סתר לו ולא יראה, זו הסרת ההשגחה מן הנבראים השפלים, וחוג שמים יתהלך השגחתו לקיום המין בכלל השמים וצבאיו, האורח עולם תשמור הוא הגלגל החוזר, והוא דרכו של עולם במזלות והכוכבים.

והוא עצמו איוב מתנצל מזה כי לא היתה הסברא הרעה עמו בשלותו, כמו שאמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסתר לבי, כי ממנו רב חילי וכביר מצאה ידי, כי זה עון פלילי כי כחשתי לאל ממעל הנותן הכל ואיננו מכחות האור והירח, רק עתה בבא אליו הצרות הרהר בלבו זה מפני שבאו עליו על לא חמס בכפיו. ואחרי שהרחיק לו אליפז זאת הסברא הרעה, אמר ולמה יבואו עלי היסורין הגדולים מאת האלהים, אין זה דרך מוסר כי אין בי כח לסבלם, ואיך יגדל האדם בעיניו לבחון אותו לבקרים, ואם חטאתי מה יזיק לך חטאתי שאתה נוצר האדם.

ועד הנה לא דבר איוב בצדקו ולא נשתבח במעשיו הטובים, רק בשלש הטענות האלה יתוכח, יטעון אם מוסר הוא מה כחו לסבול המוסר הזה, ויטעון עוד כי האדם וחייו הבל, ודיו במיתה המעותדת לו, כי כאשר אם יזכה לא ינצל ממנה כן אם חטא לא היה ראוי לצער אחר, כי מעיקר בריאתו להבל דמה, ויטעון עוד איכה יגדל בעיני האלהים לפקוד עליו פשע וחטאת, והוא ופשעו אין ותהו בעיני אלהים, וזהו ענין תלונתו במענה הזה כפי שיראו הפסוקים בביאור.

אחרי זה בא בלדד השוחי לסייע על קצת דברי אליפז חבירו, ובאו דבריו חזקים ממנו, אמר כי הרעות הבאות על איוב ועל בניו כלן בדין ומשפט על עונות ופשעים שעשו, כי האל לא יעות משפט וצדק, ועשה הבנים רשעים גמורים וחטאים שענשן בעולם הזה מפני שנכרתו ומתו, והוא שאמר אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם, אבל במדת איוב נהג ענין אחר שבאו יסוריו למרק קצת חטאיו, ואם ישחר אל אל ושלם נות צדקו, והוא שהרשיע איוב תחלה.

ואז נתעורר איוב לצדק עצמו ושב על טענותיו הראשונות, וחזק דבריו וביאר אותם, כי הבורא יתברך לרוב מעלתו לא ישגיח לפרטים, ואפילו יענהו לא יאמין איוב כי יאזין קולו, אשר בבא השערה בנוהג שבעולם על הבל ישופהו האל וירבה פצעיו עם הכלל בחנם ולא על חטאו, ואמר תם אני שלא חטאתי מיום שנבראתי, רק שלא אדע נפשי אם מצד בריאתה יבאו עליה המקרים, על כן אמאס חיי וארצה שתשוב נפשי להויתה הראשונה, ויתן ראיה על הסרת ההשגחה, כי המדה הנוהגת בכל אחת היא, כי תם ורשע הוא יכלה, ואם תאמר שיעשה בהשגחה ויהיה בחפץ וברצון, ושוט הוא שהווה בעולם להמית פתאום ולהלעיג על מסת נקיים, א"כ נתנה הארץ ביד מעול וחומץ, ואם אינו כן אמור עתה מי הוא, המכלה הכל והמשחית אותי כי ימי קלו מני רץ, זאת טענה אחת.

ויתאוה איוב עוד להיות בינו ובין האל מוכיח שיאמר לו שיודיעהו על מה יריבהו הטוב כי יעשוק אותו בלא חטא, ואפילו חטא היאך ימאס יגיע כפיו ויסתכל על עצות החטאים והרשעים שעושין בסתר, ואם יאמר האל כי לנסותו יעשה לראות אם יסבול המקרים או יבעוט, וזה מענין המוסר שאמר לו אליפז מתחלה, העיני בשר לו כי יבקש עון, שגלוי לפניו שלא ארשע, גם יודע שאין מידו מציל ואינו צריך לנסות כחו וגבורתו עמי, וזאת תלונה שנית.

ואמר אם רשעתי אללי לי ואם צדקתי לא אשא ראשי, ישוב על טענה שהזכיר כבר, כי כאשר לא ישא ראשו אם צדיק, כי סופו למות ולילך אל ארץ חשך וצלמות, כן אם רשע לא היה לו לקבל יסורין.

ועתה בא צופר הנעמתי בסיוע עוד על דברי חבריו, ואמר כי יש חכמה נעלמה במעשי האלהים כי כפלים יש לתושיה, כי כל היש ההווה בעולם כפול, ובו חכמה נראית וחכמה נעלמת, אך ידע איוב באמת כי ישה אליו האלהים מעונותיו ויגרע מהם ולא יטפול (נ"א: יכפול) ויוסיף עליהם, ואם יחלוף האל וירבה האנשים הנקראים בני חלוף ויסגיר הארץ בידם ויקהיל אותם מי ישיבנו בזה אם רשעים הם, כי הוא יודע אנשי השוא ורואה האון שלהם, ואיננו מתבונן למעשיהם כי הוא מוחל להם, וכשמטיב לרשעים ויסבול להם כל שכן שלא יגמול רע לטובים, אלא אם יכין עוד איוב לבו יהא סופו בשלוה, כי שלות הרשעים סופה תקלה ומפח נפש.

והנה תירץ צופר הקושיא הגדולה והמפורסמת שבזה הענין, מן הרשעים שטוב להם, כי הקושיא בצדיק ורע לו אינה נראית בעולם, שכל הנספה נאמר בו חייב היה כזאת, כאשר יאמרו באיוב, ונתן שלות הרשעים שהיתה קושיא, טענה וראיה על חמלת הבורא יתברך בברואיו, וכי איננו מואס לגמרי יגיע כפיו, ולא יסתכל לגמרי על עצת הרשעים וכל שכן שלא ירע לטובים רק ישה להם מעונותיהם ויגמול להם בפחות מחטאיהם.

והנה דברו שלשת החברים האלה וגלו דעתם בענין הזה, ושאר הטענות כפל וחזוק לטענות האלה, והנה החברים יפליגו בכל מעניהם שאחרי זה באבדן הרשעים ובהכרת זרעם, מפני שהיא הקושיא המתפרסמת עליהם, ויאריכו בזה, ואיוב ירבה להצדיק את עצמו ויטעון כי יש רשעים מתים בשלוה ומה חפצם בביתם ובזרעם אחריהם, ואלה חזוקים לטענות הנזכרות במענים הראשונים, ואין לנו צורך לפרטם לכל פירוש הספר הזה.

והנה אליהוא חרה אפו על איוב והיה בעיניו תועה גמור, דכתיב באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, וכן אמר איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל, וכן חרה אפו על חבריו שהיו מצדיקים משפט האלהים ברשעו של איוב, שנאמר ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב, וכן אמר אני אשיבך מלין ואת רעיך עמך, כלל אותם בטעות ובשגגה. וזה תימה גדול במה תקן אליהוא השאלה הגדולה הזאת שהוא צדיק ורע לו או רשע וטוב לו, חוץ משתי הדעות הללו אין אצלנו מדה שלישית שתכריע במחלוקת הזו בשום פנים, שיבאו על חטא קל או חמור כלומר זדון או שגגה כדברי חברי איוב, ואם אינו כן, שלא בדין הן באין, כדעת האפיקורסות שהיה איוב נוטה אליו מתוך צערו, וכפי הטענה שהזכרנו בסברתו. ואם נאמר שיש עוד יסורין חוץ מן הסברות האלו, והם כדי להרבות לו ביותר שכר וזכות לעולם הבא, כדברי המתחסדים באמונה הזאת, כבר באו בטענת חברי איוב מן הטעמים ההם שסבל ענשו יוסיף לו זכות כמו שהזכרנו, כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך, ושאר הענין.

ואם תאמר זו היתה טענה משובשת, לפי שהזכיר הגמול והסוף בעולם הזה, ויש צדיקים שמגיע אליהם רעה גמורה מבלי תקוה ואחרית בעולם הזה וילכו בלא חמדה, אבל היה להם להזכיר גמול העולם הבא, הנה לא ראינו אליהוא שהזכיר בעולם הבא דבר, אבל איוב וחבריו רמזו בו יותר ממנו, כמו שאמר איוב אך שתים אל תעש עמדי אז מפניך לא אסתר, הזכיר המיתה באמרו כי עתה אחריש ואגוע ואמר שלא יעשה עמו שתים, שיהא נדון בעולם הזה ויסתר מפניו אז במיתה והוא הקבלת פני שכינה בגן עדן הנפשות, וכן אש לא נפח וארץ עיפתה כמו אופל וכיוצא בזה, כולם הם רמזים לגיהנם ודיניו לדעת רבותינו בכל ההגדות (עי' חולין קל"ג א'), וכן הזכיר בהם התרגום. ועוד כי זה איננו מתשובת הקושיא ההיא שהיה איוב אומר, כי הוא היה צדיק גמור בעיניו בלא מכשול ועון, ולמה ימות בנפש מרה ולא יאכל טובה בעולם הזה ובבא, ויזכה לשתי השולחנות וכבר זכו להם רבים במלכי ישראל החסידים, וכן הדין נותן כי מדוע יריע אלהים לאוהביו על לא חמס בכפיהם, חלילה לאל מרשע ושדי מעוול כו'.

והנה אליהוא עצמו יאמר כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו, ועתה יחזור המחלוקת ביניהם לדברי איוב שהיה צדיק גמור בעיני נפשו, ותראה איוב משעה ששמע דברי אליהוא בתשובה ההיא, שענינה מורה שהוא ענין חדש ואינו דומה למענה חבריו, וכמו שאמר ולא ערך אליו מלין ובאמריכם לא אשיבנו, לא פתח פיו לענות. והנה זה יורה שקבל דבריו והיו הטענות ההם מספיקות לשאלותיו, עד שקבל עליו מהן השתיקה. וכן אמר לו אם יש מלין השיבני וגו'. וכבר באו דברי אליהוא סתומים מדברי חבריו כלם, וענין פרושם סתום מאד, ומי שלא יפתה את דעתו וישיא סברתו לא ימצא בהם ולא בכל מה שנתפרש מהן ביד מפרשי המקרא דבר ראוי, או טענה הגונה מחודשת מדברי החברים ההם, אבל הוא מסודות התורה שנעלמו, לבד מן הזוכים להם מן הקבלה, והפירוש בהן אסור במכתב, והרמז אובד התועלת.

והנה נתחייבו חבריו של איוב אף על פי שהיו מצדיקים מעשה האלהים, בהיותם מזכים אותם בזה הדרך, שנאמר ויאמר ה' אל אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, ולא היה אליהוא בכלל העונש הזה, והנה לפי הנראה לא היה עונש וחטא על חבריו ואפילו +תיבת ואפילו ליתא במקצת כת"י+ אם לא ירדו לעומק הדין, אבל טעם החטא כטעם עונשי השגגות שמתכפרין בקרבן, ולכן צוה להקריב עליהם עולות, כי מפני שהיו שלשת חבריו טוענין בלי ספק אצלם שאין יסורין בלא עון בשום פנים ושאיוב היה רשע, היו נותנין דרך לאיוב שהיה יודע עצמו צדיק שיהיו מעשה האלהים בעיניו בלא משפט, והיה להם לומר כי מעשה האלהים נעלם מדעתם אחרי שלא השיגו לענין הקבלה מפי הנביאים כמו שזכה אליהוא אליה, או יהיה החטא הזה מפני ששבתו מלענות את איוב, והאמינו וקבלו סברתו הראשונה הרעה, והאל ידע מצפון לבם ונענשו עליו, כי איוב חזר בו ועשה תשובה, והם לא נזדרזו להתודות על חטאם, כמו שאמר הוא לשמע אזן שמעתיך והייתי טועה בידיעתך, ועתה כיון שראתה עיני כבודך והשגתי ממך השגה אמיתית אמאס ונחמתי על עפר ואפר, והם שלא אמרו כן הוצרכו לכפרה, וזהו ענין הכתוב לבלתי עשות עמכם נבלה, מפני שהם היו מזכים מעשה האלהים ואם יבא עליהם ממנו קצף יראה כדבר שאינו הגון.

וכן תראה ענין רוב מוסרי הקדוש ברוך הוא אל איוב, לעלות מעשיו הנפלאים ולהודיעו (נ"א: מעשה האלהים, ואת) מיעוט דעתו של איוב ביסוד הנבראים, שלא ידע יסודות הארץ והשמים והבהמות והעופות והים ובריותיו והכלל מעשה בראשית. ורצונו לומר כי מי שלא ידע בכל אלה, עם ראותו בהם ההשגחה וטוב הסדר וההנהגה אף על פי שהם בלא זכות ובלא חובה, למה לא יחשוב בכלל שמשפטי האלהים בבני אדם נעלמים, וסודם ביצירת הנפש והגוף סתום וחתום, ולמה לא יתן צדק לפועלו מן הסתם אחרי ראותו חמלתו והשגחתו הטובה בשאר הבריות השפלות, ומדוע יבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו.

ונכלל עם זה לאיוב הודעה אחרת כנגד האפיקורסות שבא בדבריו, לומר שמחמת פחיתות האדם אצל בוראו אינו משגיח עליו לטוב או לרע, כי עתה יפרש לו הקדוש ברוך הוא טוב השגחתו בכל אחת מן הבריות, מבני אדם עד קטני בריות הארץ והים, והנהגתו בכולם בהשויה ובטוב הצריך להנהגה, וזה ענין מענה האלהים יתברך שמו, עם מה שנרמז בדברי המענה הטעם שחדש אליהוא בצדיק ורע לו בקצת פסוקים ידועי קבלה, ועל זה נתחרט איוב ושב בתשובה לבוראו, שכבר ידע מדברי אליהוא כי הטענה ההיא שאמר לו היא טענה הגונה ומקובלת, והיא סוף השגת האדם בידיעה הזאת ואין אחריה קושיא בדעתו של אדם, ונתברר לו בידיעה שלמה מענין נבואתו במענה האלהים יתברך כי כל מעשיו בסדר ובהשגחה, ושיש עוד בהם טעמים סתומים וחתומים ואין מחשבה משגת אותם, זולתי המחשבה שקדמה לבריאתו של עולם, יתברך שמו וחפצו ויתעלה לנצח.

קכ

וסוף דבר ראוי להאמין בזה הענין לכל בעל מקרה ופגע, כי מקרהו וצרתו על עונו ופשעו, וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו שאינו זכור בהם יתודה מן הסתם, ואם יראה צדיק אובד בצדקו יהיה מיחס זה תחלה אל מיעוט עבירות שעשה, וכן יחשוב ברשע השלו יהא תולה שלותו בצדקה או מעשה הטוב שעשה, ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור, רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב, וזו אינה קושיא בדעתו של אדם, רק למי שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק ואין לו פשע ועון מספיק לרעה המוצאת אותו, ואפשר שישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו. אבל זה הספק אף על פי שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל ענין ההצלחות, יהיה החושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו או שלות הרשע הזה, בסוד הנזכר הנכלל בשם סוד העיבור, אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מאד מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו, ואם לא שמע אותו יהא תולה הענין בו על דעת יודעיו, ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע, שיש אחרי כל זה צדק גמור וטוב טעם במשפטי האלהים מן הצד הנעלם, והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. 

ואם תשאל עלינו כיון שיש ענין נעלם במשפט, ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת יתברך ויתעלה, למה תטריח אותנו ותצוה עלינו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו, ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף שאין לפניו לא עולה ולא שכחה אלא שכל דבריו במשפט, זו טענת הכסילים מואסי חכמה, כי נועיל לעצמנו בלמוד שהזכרנו להיותנו חכמים ויודעי אלהים יתברך מדרך האל וממעשיו, ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתנו בנודע ובנעלם יותר מזולתנו, כי נלמוד סתום מן המפורש לידע יושר הדין וצדק המשפט, וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי מה שידו משגת, והם הדרכים שפירשנו מדרכי חכמים, כדי שתתישב דעתו בענין ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שישיגו, ויכיר הדין והצדק במה שהוא נעלם ממנו, וכ"ש שטענת הסוד הנזכר לא תשאיר בדעת האדם קושיא, ולא תמצא עמו טענה מספקת בשום פנים, ואם ירצה להשים סוף מחשבתו בכאן, הוא רשאי מפני שהם טענות מספיקות לכל הנהגת הברואים.

ועל ענין זה הנזכר אמר אליהוא אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, רוצה לומר שישא דעו עד סוף השגת הדעת לתת טעם וטענה במשפט האלהים, ואחרי כל זה יתן צדק לפועלו יתברך, כי מן הטעם המושג בדעתו יוכיח על הרחוק והנעלם שהצדק עמו והיושר במפעליו.

ואני מזהיר עוד למי שירצה להיות ממי שנאמר עליו וצדיק באמונתו יחיה, ואינו חפץ להמנות עם הנאמר בהם בנים לא אמון בם, שלא ישתדל בחקירה הזאת מפי הספרים ורוב המדברים בענין הזה, ויבין וידע כי אין הספק הזה רב מאד בעניני (נ"א: בעיני) בני אדם ואיננו צריך כרוב הענינים המתקשים בתחלת העיון, וכבר בטל הרבה מן המחקר הזה הרב הגדול ז"ל בטענותיו בפרק שנים עשר מספר מורה הנבוכים, אמר ז"ל כי יעלה על לב ההמון כי רעות העולם יותר מן הטובות, וכשתערוך מנוחות האדם ותענוגיו בזמן מנוחתו אל הדאגות והמכאובים הקשים והפגעים והחליים והמכשולות, יראה להם כי מציאות האדם לרעתו, והוא ז"ל יבאר כי רוב הרעות באישי בני אדם באות מחסרון דעתם, ומסכלותינו נזעק ונשוע, ומן הרעות אשר נסבב לנפשותינו ברצוננו נדאג ונכאב, כמו שאמר שלמה (משלי י"ט) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, והאריך בזה ופירש כי רוב הרעות ההוות בבני אדם הם מנזקי אדם באדם, כגון הקטטות והמלחמות, או מנזקי אדם לנפשו ברוב התאוה למאכל ולתשמיש וכיוצא בזה, ואין ראוי לנכנס במלחמה ויורוהו בחצים לזעוק רק על נפשו, ולאוכל מאכלים רעים ונעשה מצורע או המרבה בתשמיש ונעשה עור לשוע רק על סכלותו, וכן תראה מהם כי הנכנס בסכנות המדבריות והימים כדי להתעשר ביותר על שכניו ולהתרפס ברצי הכסף והזהב וימצאוהו תלאות, ילך וישוע וילין על הזמן ויתמה מרוע מזלו, והקב"ה לא יחדש מופת ונס בעולם לעזור המשוגעים על פחיתות מדותיהם. ועוד תשוב תראה בהם כי מי שאסף מן הממון די ספוקו רואה עצמו פחות וגרוע מזל ממי שאסף הפנינים בתוך גנזיו ויתלונן על מזלו, וגם זה מפחיתות המדות כי המשיג אלו התוספות לא השיג דבר נוסף בעצמו וכחו, אבל השיג הבלי שוא או תעתועים או כשלון לעצמו, והחסר מאלה התוספות אינו חסר כלום, לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו, ואלה הם רבים בכל זמן ובכל מקום.

ובאמת כי הרב ז"ל הנה יסר רבים וברכים כושלות אמץ, עם מה שביאר עוד שם כי הטובות הצריכות בעולם מרובות מאד ונמצאות הרבה בכל מקום, כגון המחיה במים ובמזון הצריך ולא חסר העולם מן הצריך, ואין חסרונו אלא בתוספת ובעודף על צרכי בני אדם כגון המרגליות והפנינים, שאינן נמצאות אלא בקצת הארצות מפני מיעוט צורך בני אדם להם.

וכל זה ראוי להעלות על לב כל משכיל כדי להבין תקון סדר הבורא יתברך בעולמו וטובת ההנהגה בברואיו, וכן ראוי להבין זה כל אדם שראוי לקבל תוכחות, אבל ענין השאלה בצדיק ורע לו עדיין במקומה עומדת, כי אנחנו לא נראה העולם בכללו ולא נחקור עליו בשלמותו, אבל נשאל בו בפרט על האיש הזה אם ראוי למקרה הזה שבא עליו, שהקב"ה נותן לכל גויה וגויה הראוי לה, ונראה כמה צדיקים נהרגין על ספריהם או כשהן יושבין בתענית ומתפללין בתכלית הכונה, ויש שנבראים בתחלת הבריאה חסרי אברים, ויש מתים קודם עשרים שנה ומשעה שעמדו על דעתם היו צדיקים עוסקים בתורה ובמצות ויש להם זכות ואין להם עונש שמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאין ב"ד של מעלה עונשים עד אותו הפרק, וכענין איוב הצדיק שאירעו לו המקרים ההם, וכשאלת ר"ע בתורתו ובמיתתו, וכ"ש שאלת רשע וטוב לו שהוא מצוי יותר בעולם.

וענין השאלה הזאת לא תקטן בהיות נכשליה מועטין, ולא תגדל בהיותם רבים, כי לא לאדם שיחנו, שנזכה מעשיו בהיות רובם טובים ולא שגה ולא טעה אלא במועט, אין טענותינו אלא על הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אין בהם נפתל ועקש.

ויראה מדברי הרב ז"ל שלא הוקשה בעיניו דבר ברשע וטוב לו כי הוא מחסד הקדוש ברוך הוא יתברך שמו, אבל עיקר הספק בצדיק ורע לו, והנה ביאר בכלל שהעולם במציאותו חסד יבנה, ומקריו ופגעיו מעצמם, ועל הצדיק האובד יגזור שהמיתה בחטא והיסורין בעון, והוא אמת עם מה שהוספנו לכתוב ולרמוז למעלה, וברוך היודע דין האמת ושופט הצדק.

קכא

כיון שנתפרש מדברי רבותינו ז"ל שסוף העונש בגיהנם וסוף השכר בעוה"ב, צריכין אנו לפרש מדבריהם ז"ל מהו הדין הזה הנקרא גיהנם, ומהו הדבר שנדון בו, ואימתי נדון בו, אם תאמר שהעונש מגיע לגופו של אדם לאחר מיתתו, והלא גופו של אדם כשמת אבן דומם הוא, אם תשרוף עצמותיו לסיד או תמשח אותם באפרסמון ומיני הבשמים המקיימין אותם אין הפרש לאבן הזו בכך, ומקרה אחד לצדיק ולרשע בגופן לאחר המות, ואיך יהיה הגוף הזה בגיהנם וזה בטובת העוה"ב והרי הם קבורים לפניך בקבר אחד או הם גנוזים בביתך בתוך ארון אחד, הרי שאין עונש אלא לנפש, ומהו העונש המשיג אותה והרי הנפש אינה גוף וגויה, ואינה נתפשת במקום, ואין מחיצה לפניה, ומה הוא המקום הזה שנקרא גיהנם ונדונית שם, שאין המקום תופש ואין האש שורף אלא בעלי הגוף והדברים הממשיים, אין לך בעונש הזה אלא שתאבד הנפש ותכרת, ודבר זה אינו כפי התורה ולא כפי דעתם של רבותינו ז"ל, אלא דעות נכריות הם מדברי המתחכמים באומות העולם, שהרי לדברי אלו אין ענשו של אדם אלא כרת והתורה אינה מחייבת כרת לכל אדם, ונמצאת פוטר בטענה הזו שאר כל החוטאים מן הדין והעונש. ועוד לדעת זו עשית העובר על כרת אחת והאפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים כל ימיו, שוין בדיניהם, שהרי שניהם אובדין ואין עמהם צער ויסורין אחר המיתה, וכבר מפורש בקבלה שהיו בכופרים דעות הללו, מהם מי שכופר בעונש ושכר שלאחר מיתה כענין שנאמר ביצר הרע כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, ומהם שלא היה ענשן חמור עליהם שלא היו מודים אלא באבדן הנפש והיו אומרים נוח לו לאדם שיאבד והיה כלא היה, הם שנאמר בהם,,, (ההמשך חסר בכת"י).

ומדברי חכמים אין צריך להביא ראיה לפי שכל התלמוד ומדרשי רבותינו ז"ל מפורשים הם בענין גיהנם והעונש ההוא.

כך שנו במנחות (צ"ט ב') ואף הסיתך מפי צר וגו', מגיהנם שפיה צר שיהא עשנה צבור לתוכה, ושמא תאמר כשם שפיה צר כך כולה צרה ת"ל העמיק הרחיב, שמא תאמר אין בה עצים ת"ל מדורתה אש ועצים הרבה. והם מדדו לגיהנם אורך ורוחב, אמרו בתענית (י' א') עולם אחד מששים בגן, וגן אחד מששים בעדן, ועדן אחד מששים בגיהנם, נמצא כל העולם ככסוי קדרה לגיהנם. ועוד סיימו לו פתחים, אמרו בעירובין (י"ט א') שלשה פתחים יש לו לגיהנם אחד במדבר שנאמר וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ולגהינם ירדו, אחד בים דכתיב מבטן שאול שועתי שהחזירו אותו הדג על מעמקי מצולות ופתח גיהנם, ואחד בירושלים שנאמר נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים, ואמר רבן יוחנן בן זכאי שתי תמרות יש בגי בן הנם ועולה עשן מביניהם וזו פתחה של גיהנם. ואמרו לענין איסור הטמנה בחמי טבריא (שבת ל"ט א') תולדות אור נינהו דחלפא אפתחא דגיהנם. ועוד אמרו (ב"ב פ"ד א') ש"מ האי שמשא סומקתא היא דקא חזינן לה דסמקא בצפרא ובפניא, והאי דחזינן לה דחוורא בפלגא דיומא אנן הוא דלא בריא נהורין למחזייה, ואותיבו עלה ופריקו ואיתמר התם ולמאי דאותבינן מעיקרא הא קא חזינן לה דסמקא בצפרא ובפניא, בצפרא קא חלפא אפתחא דגן עדן בפניא קא חלפא אפתחא דגיהנם.

ובפרקי דרבי אליעזר (פ"ה) אמרו בשני ברא הקדוש ברוך הוא הרקיע והמלאכים ואשו של בשר ודם ואשו של גיהנם, ופירשו שם שהרקיע הזה הוא הרקיע שעל ראשי החיות שנאמר ודמות על ראשי החיה רקיע וגו', ואמרו שם ר' יהושע אומר עוביה של ארץ מהלך ששים שנה ותהום אחד שהוא אצל גיהנם נובע ומוציא חמין תענוג לבני האדם. ושנו בברייתא דארכו של עולם, במקום הזה שבעה מקומות זה למטה מזה. והן גיהנם, ושערי צלמות, שערי מות, טיט היון, בור שחת, אבדון, שאול, ולמטה מכולן ארקא, ומלאכי חבלה מעמידין רשעים בארקא תחת נהר של אש שהוא יוצא מתחת כסא הכבוד שנאמר (ירמיה כ"ג) הנה סערת ה' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול, והיורד לארקא שוב אינו עולה והם נדונין לדורי דורות, ושם שנינו רשעים שבהם מלאכי חבלה ממונין עליהם, מדור העליון שאול תחתית עמקו מהלך שלש מאות שנה, וכן כל מדור ומדור, האש של שאול תחתית חזק על אחד מששים משל אבדון שלמעלה ממנו, וכן כל מדור ומדור משל מעלה ממנו, זהו ענין השנוי בברייתא, והחזירו הענין במדרש תלים ואמרו כל כת וכת משבע כתות יש לו מדור בפני עצמו בגן עדן, וכנגדן שבעה בתי דירות בגיהנם ואלו הן כו', הרי שבעה בתי דירות לצדיקים ושבעה לרשעים כל אחד ואחד לפי מעשיו בתי דירתו.

ובאגדה אמרו אמר ר' יהושע בן לוי כד משחנא ביתא קמא דבמדור גיהנם אשכחית בה מאה מילין באורכא וחמשין מילין בפותיא, ותמן גובין גובין ואריון די נור קימין תמן, וכד נפלין תמן בני אנשא אכלין יתהון אריותא, ובתר דתיכלינון אישתא קיימין מרישא ורמו יתהון בנורא דכלבתא דמדור קמא. ומשחית ביתא תנינא דבמדור תנינא ואשכחית ביה כקדמאה, ושאילית בגין ביתא קמא, ואמרין בביתא קמא אית ביה עשר אומין ועמהון אבשלום ואומרים אומה לאומה אם אנחנא סרחנא דלא קבילנא אורייתא אתון מה חבתון, ואינון אמרין אנן כוותכון סרחנא. ואמרין לאבשלום אם את לא קבילת, אבהתך קבילו, למה לקית כדין אמר להון משום דזלזלית לאבא. וקאים מלאכא חד ומחי לכל חד וחד בשוטי דנורא, וההוא דמחי יתהון קושיאל שמיה, ואמר רמו יתהון ורמו יתהון ומתוקדין בנורא, ומעיילין אוחרנין ומחי להון ורמין יתהון לנורא, וכן כל חד וחד עד דמסיימין כל חייביא, ובתר כן מעיילין אבשלום לממחיה נפקא ברת קלא ואמרת לא תמחו ליה ולא תוקדוניה בגין דהוא מבני רחימאי דאמרין בסיני נעשה ונשמע. בתר דמסיימין רשיעיא לממחי ולמוקד, נפקין מן נורא כאלו לא אתוקדו ועוד חוזרים וממחין יתהון וכן עבדין להון שבע זמנין ביומא ותלת בליליא, ואבשלום אישתזיב מכל אילין בגין דהוא בריה דדוד. ובביתא תנינא דבמדור תנינא אית ביה עשר אומין, וכדין דנין יתהון ודואג עמהון, וההוא דמחי יתהון להטיאל שמיה, ודואג אישתזיב מכל אלין דהוא מבני בניהון דאמרין בסיני נעשה ונשמע. ובביתא תליתאה אית ביה עשר אומין וקרח עמהון וכדין דנין יתהון, וההוא דמחי יתהון שפטיאל שמיה, וקרח וכנישתיה משתזיב מכל אלין בגין דאמרי בסיני נעשה ונשמע. ובביתא רביעאה כדין דנין יתהון ואית ביה עשר אומין וירבעם עמהון, וההוא דמחי יתהון מכתיאל שמיה, וירבעם משתזיב מכל אלין על דעסק באורייתא, והוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע. ובביתא חמישאה כדין דנין יתהון ואחאב עמהון, וההוא דמחי יתהון חוטריאל שמיה, ואחאב אישתזיב מכל אילין בגין דהוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע. ובביתא שתיתאה כדין דנין יתהון ומיכה עמהון וההוא דמחי יתהון פוסיאל שמיה, ומיכה אישתזיב מכל אלין על דהוא מבני ישראל דאמרי בסיני נעשה ונשמע. ובביתא שביעאה כדין דנין יתהון ואלישע בן אבויה עמהון וההוא דמחי יתהון דלקיאל שמיה, ואלישע משתזיב מכל אילין על דהוא מבנוהי דמאן דאמרי בסיני נעשה ונשמע. ובכל שבעה אלפי דאית בכל מדור ומדור דנין כל רשיעיא בהאיך דינא, ולא חזון דין ית דין בגין חשוכא, דכל חשוכא דהוה קדם דאיתברי עלמא תמן הוא, עד כאן במדרש.

ואלו הן קצת המקומות שספרו בהן ענין גיהנם וצערו וענשו בתלמוד ובמדרשים ומדדו את תבניתו, ודברים הללו וכיוצא בהן אין לתלות אותם במשל וחידה שהרי הזכירו מקומו ומדדו ארכו ורחבו, ודנו עליו לענין איסור והיתר והוא מוזכר להם בענין הדינים ושאר כמה מקומות שלא הזכרנו.

אלא כך היא קבלת רבותינו ז"ל, שהקב"ה ברא נפשותיהם של צדיקים, והיא בלא ספק רוח זכה ודקה ביותר, אינה גוף ולא נגבלת ולא נגדרת במקום ולא נתפשת כשאר הרוחות שתופסין אותן בנודות, אלא מכת המלאכים ונעלית ביותר, אין כאן מקום לפרש כל המושג ממנה, והכתוב מעיד עליה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים יאמר כי מנשמת אלוה נתנה ולא מהשתלשל הסבות, ורבותינו ז"ל אמרו שנבראו בראשון בכלל בריאת האור ברצון הקדוש ברוך הוא, שגדר זה העולם השפל והשמים העליונים הזכים וכל צבאם הגופיים והשכליים, והוא יתברך שמו ברא המקום שנקרא גיהנם וברא בו אש דקה מן הדקה שאינה גוף ממשי נתפש, תופשת בדברים הדקים ומכלה אותן, ושם כח האש הזו באותו מקום הנזכר באשר שם כחות השכליים הנבדלים, שהם מלאכים, לכתותיהם בשמים.

והפרישו רבותינו ז"ל בין האש שבעולם הזה ובין האש ההיא בהפרש גדול לדקות אותו האש, אמרו בפסחים (נ"ד א') אור דידן איברי במוצאי שבת ואור דגיהנם איברי בשני, ואין ספק אחרי המימרא הזו שהם רוצים להעלות האש ההיא ולעשותה דקה מן הדקה, עד שייחשו אותה להבראות ביום שני והוא היום שהם מיחדין בבראשית רבה ובמדרשים לבריאת המלאכים. וידוע הוא בכל מעשה בראשית, כי הנבראים בראשון דקים וקרובים לסיבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנבראים בשני, וכן השני מן השלישי, כאשר תראה אפילו בפשט הכתוב, ואין ספק לשום אדם בעולם כי האש הזו שבעולם הזה אינה שורפת בנפש, ואפילו האויר העולמי הנתפש אין האש מכלה אותו ולא שורפת אותו, ולא שמעתי לאחד מן המאמינים או מן הכופרים, בין גס המחשבה או דק ועמוק בסברא, אין אחד מהם שיאמין בהשרף החסיד שנשרפה נפשו ואבדה באש וגמולו כלה וילך, אלא שהאש ההיא שבגיהנם שנאמין בה שהיא שורפת הנפשות, אינה כמו אש העולם הזה כלל, לא האש שמשתמשין בה בגחלת ושלהבת, ולא האש היסודית אשר בגלגל האש, אף על פי שהוא גוף דק מאד והיא מתחברת בגופי הנבראים עם שלשת (נ"א: השתלשלות) היסודות, אלא דקה מזו היא אף על פי שהיא מענינה כמו שאבאר.

וכבר הזכרתי מה שאמרו רבותינו ז"ל על אחד מאשי מקום העונש הזה, שהוא נהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד, הרי שמעלים דקותו עד כסא הכבוד שהוא יסוד כל נברא והפנימי מכולם, וכן הכתוב עצמו עילה אותה עד אין תכלית, שנאמר באש הזאת (ישעיה ל') נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה כמו שנאמר בבריאת הנפש ויפח באפיו נשמת חיים וכפי מה שרמזנו למעלה. וכן בפרקי רבי אליעזר (פ"ד) מזכירין בבריאת יום שני הרקיע שעל ראשי החיות והמלאכים ואשו של גיהנם, חיבר הדברים הנבראים הדקים והשכלים הנבדלים עם האש הזו, וגדולה מהן אמרו בפרק אין דורשין (י"ג ב') גבי נהר דינור מהיכא שקיל מזיעתן של חיות ולהיכא אזיל שפיך על ראשי רשעים בגיהנם. ואמרו בפרקי היכלות דר' ישמעאל שנשבע הקדוש ברוך הוא על אותו רשע לופינוס קיסר שהרג עשרה הרוגי מלכות שהוא מטעימו טעם אור וגחלי אש כרובים ואופנים וחיות הקדש ושרפים לאותו רשע בגיהנם, וזה דבר גדול ומפורש.

ובבראשית רבה (פכ"א י"ג) אמרו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים וגו', ד"א מקדם קודם לגן עדן נבראו המלאכים שנאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, ואת להט החרב על שם משרתיו אש לוהט, המתהפכת שהן מתהפכין פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים, ד"א מקדם קודם לגן עדן נבראת גיהנם גיהנם נבראת בשני וגן עדן בשלישי, ואת להט החרב על שם ולהט אותם היום הבא וגו', אלו שתי לשונות לגיהנם וליסוד האש שבו, שהם מלאכים וכרובים שתחת הכסא, וכל אלו הדברים רומזים עיקר גדול בזה.

ואחרי זה הפירוש נאמר, שבורא הנשמות הזכות והטהורות יתברך שמו יש ביכלתו לברוא להן אש דקה שאינה גוף נתפש, שורפת דברים דקים שאינם גוף ומכלה אותן, שאין הכחשה לאחר שנודה בבריאת הנפש ברצונו יתברך, שלא יהא אפשר להמציא דבר דק כמוה מונח כנגדה לכלותה, וכן אומרים רבותינו ז"ל (עי' חגיגה י"ד א') במלאכים עצמן שנשרפין בנהר דינור, והזכירו (יומא כ"א ב') אש אוכלת אש.

ואם יקשו עלינו היאך הנפש נגבלת במקום ההוא הנקרא גיהנם או שאול, נשיב להם עם כל עומק דברי פילוסופי היונים ופתויי הכשדים וההגרים, שאומרים אין הנפש נגבלת במקום ואין לה משכן במוח או בלב, רק שהם מקומות נרמזים לשמוש השכל ההוא, ואנחנו עם כל זה לא נשיא שכלנו שלא יהיה בגוף ראובן זה מן הבריה הדקה הזו הנקראת נפש יותר ממה שיש מן הנפש ההיא במוח החמור או בענף האילן, ושלא תהיה נפשו בגופו נצמדת יותר ממה שנפשו נצמדת בגופו של פלוני חבירו, ויהיה משכנה בו במקום או שלא במקום, מפני שהיא אינה גוף, ואין מקום על דקדוק לשונם לדבר שאין לו גוף, אבל על כל פנים נפש שוכנת בו ויהיה חיבורה בגופו כדברי קצת חוקריהם שאומרים כי נקשרה הבריה הדקה הזאת הרוחנית המאירה, ברוח החיים, והיא אצלם נפש אחרת באדם, ונצמדו שתי הנפשות, הדקה הקיימת בגסה ממנה, בעלת התנועה הנמסכת בחום הטבעי בדם, והצמד שתיהן כהקשר השלהבת לפתילה עם השמן, התקשרות בינוני בין שניהם. או יהיה הענין בדרך אחר כמו שירצו וירחיבו לשונם בדקדוק מלות, ובגערות לחולק עליהם, וקוראים הנוטה מדבריהם פתי וסכל שאינו יודע ומבין, אבל על כל פנים מי ששכן אותה בחומר הזה והצמיד בינה ובין הגוף יכול להגביל אותה במקום ההוא, ולחבר בינה ובין האש הדקה שבאותו מקום שהיא מן הכת העליונה, ונבראה על זה הענין שתכלה הנפש ותשתנה במצרף ההוא או בכליון החרוץ.

וכבר בא במורה הנבוכים מאמר מן הפילוסופים, כי האדם כשתניעהו נפשו שהיא צורתו לעלות מן הבית אל העליה, נאמר כי גופו הוא אשר התנועע מעצמו, כי הנפש היא המניע הראשון בעצמה אלא שהיא התנועעה במקרה, כי כשהעתיק הגוף מן הבית אל העליה התנועעה הנפש עמו אל העליה, ואם תשקוט הנעת הנפש ישקוט המתנועע בשבילה והוא הגוף, ואם ישקוט הגוף תסור התנועה המקרית אשר יש לנפש, ע"כ לשונו, וכבר אמרו עוד קצת משכיליהם אין בעל חומר יכול להשיג השגה שלמה על איזה צד יהיה הנפרד סבה למציאות בעל חומר, או למציאות כח מכחתיו (נ"א: מכחות הנפש) או פעולה מפעולותיו, כי זה הוא יותר נעלם בהם מהעלם עלולם, כלאו (נ"א: נלאו) מחקריהם במצאם חבור הנפרדים עם בעלי החומר בסבה ובפעולה, והוא חבור על כל פנים.

וכבר יצאנו לענין אסור בחקירה הזאת, מפני המתגאים על יוצרם להתחכם בתוכן מעשיו וסודות יצירותיו הנפלאים, והם לא ידעו בנין גופם בכל מחקריהם אף כי נפשם, ומדוע יתפארו על קבלתנו, בעשותם הנפש דקה ויתארו אותה במלות וספורים מלאכיים, כי לא ראינו יחוסיה בחבוריהם רק לגלגל השכל, או לבעלי העיון שלהם לכת המלאכים, ואנחנו על הקבלה אמתית מאבות קדושים שלא השפיקו בילדי נכרים, מעלים אותה ומדקדקים ענינה מאלה עד להרבה, עד שיאמרו רבותינו ז"ל עליה דבר כאלו דעתם נוטה שלא נבראת, אמרו בבראשית רבה (פ"ח) עם המלך במלאכתו ישבו שם, עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ישבו נפשותיהן של צדיקים שבהן נמלך וברא את העולם, ומי שישמע זאת המימרא בין שיזכה לפירושה או שלא ידענו, מ"מ יכיר מכאן שאין דקות הנפש לפילוסופי האומות ולנגררים אחריהם יותר מדקותה אצל רבותינו ז"ל, ולא כמותו, אף על פי שלא הבהילו את הלומדים במלות נאמרות במספר ובחומר ענין, ועם כל זה יאמינו רבותינו כי אש של גיהנם ואבדון שולטת בהן ברצון העושה הכל יתברך ויתעלה.

קכב

ועכשיו יש לנו לפרש העונש הגדול שהוא הכרת, והוא באמת אבדון הנפש, וכך אמרו בסיפרא לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע איזהו תלמוד לומר והאבדתי את הנפש ההיא למד על הכרת שאינו אלא אבדן, אלא שהאבדן הזה אינו בלא עונש וצער שימות הרשע ותאבד נפשו ותשוב כנפש בהמה או תתבטל לגמרי, כי זאת הבריאה החיה אי אפשר שתאבד מאליה באבדן הגוף, כמו שאי אפשר לאחד מן המלאכים להבטל בביטול אחד מגופי הנבראים אם גלגל או זולתו, ואי אפשר שתשוב כנפש הבהמה ותתבטל, כי נפש הבהמה תשוב ליסודה שהוא האויר והיסודות כשאר כל הדברים הגופיים השבים ליסודם ועפרם בין דקים בין גסים, ולא אבד דבר מיום שנברא העולם ועד עכשיו רק בענין הזה להתגלגל ולשוב ליסודו, והוא אבדן כל האובדים כל זמן קיום העולם, כל שכן שזאת הנפש שהיא עליונה אי אפשר שתהיה בטלה ואובדת, ולא שתשוב בהמית ותצטרף (נ"א: ותצטרך) אל היסודות הארבע שאינן ממינה, כי זה אינו אמת בקבלה והוא רחוק מאוד מן העיון מכל מה שבטלוהו המתחכמים, ואם היא תשוב ליסודה כתולדות הנבראים בעלי ההויה וההפסד שהם שבים ליסודם אשריה וטוב לה כי הוא השכר הגדול והגמול הנכבד. 

אבל הענין הזה כולו ממה שנזכר למעלה מדברי רבותינו, שחייבי העונש הזה נדונין בגיהנם י"ב חדש לפי הראוי להם, לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר כלומר שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה כבר, כדבר הנשרף המושב לאפר, ורוח האלהים יתברך שמו והוא רוח הנחה ורצון, מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן, והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחלה ולא נועם ועונג כצדיקים, והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו ז"ל עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג, ולא כענין הצדיקים, אמרו במסכת שבת (קנ"ב ב') אלו ואלו, בין של רשעים בין של בינונים, נמסרים לדומה, הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה וכמו שאנו עתידין לבאר. והרשעים הגמורים החמורים שנדונין לדורי דורות, רצון האדון יתברך מקיים אותן, ודן הנפשות ההם בעונש וצער שאינו מכלה הנפש החוטאת ההיא כדכתיב כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה.

אף במדות הגוף כן, נוח לאדם שהוא מתיסר ביסורין קשין שימות ביסוריו לשעתו, יותר משיחיה ימים רבים ולא יהא סוף וקץ ליסוריו וצערו, כך אמרו בירושלמי במסכת פאה (פ"א ה"א) רובו זכיות יורש גן עדן רובו עבירות יורש גיהנם, היה מעויין אמר ר' יוסא בר חנינא נושא עונות אין כתיב כאן אלא נושא עון הקדוש ב"ה חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות וכו', וכבר נזכר למעלה הענין הזה.

העונש הזה של גיהנם, מיד הוא בא לאדם אחר המיתה, תכף שהרשע מת נפשו מתקשרת בגלגל האש ומשם נצמדת לנהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד, שהוא מיסודי הגלגל וכח האשות כולן, והוא יורד לגיהנם ועמו מתגלגלת ויורדת לשם, וזה הענין דומה לגלגולי הסבות החוזרות להוייתם בכל הנבראים והוא נכון ומתקבל אפילו לבעלי העיון הפילוסופי.

הנפש הזאת החוזרת ליסוד האש ונצמדת לו בין בתחלה בין בסוף נמשכת בדעתה להתעלות ולהדבק בעליונים כשאר כל הדברים שתולדתן לשוב, ועובי העוונות וגסות החטאים שהבדילו בינה לבין בוראה מונעים אותה ונמשכת ונצמדת באש של גיהנם, ומחשבה זו הנמנעת ממנה היא יסורין וצער גדול שאין לו חקר ותכלית מלבד צערי גיהנם, וזה מענין הכרת הוא, לומר שהיא נכרתת מיסודה כענף הנכרת מן האילן שהוא חי ממנו, כך אמרו חכמים ז"ל (שבת קנ"ב ב') ושל רשעים זוממות והולכות שנאמר ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע, ופירוש זוממות מלשון אשר יזמו לעשות (בראשית י"א), והענין כמו שפירשנו.

ומנין לנו שהוא בא מיד לאחר המיתה, ואינו מן הדינין העתידין להיות לימות המשיח והעולמות הבאים לדעותינו וקבלותינו, כך אמרו חכמים במשנת עדיות (פ"ב מ"י) משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מדי חדש בחדשו וגו', ואמרו בקידושין (ל"א ב') מכבדו בחייו מכבדו במותו, במותו אומר כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו והני מילי בתוך י"ב חדש אבל לאחר י"ב חדש אומר זכרו לחיי העולם הבא, ואמרו במסכת תענית (י"א א') בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו'. והזכירו באגדה (ב"ב ע"ד א') בענין עדת קרח כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בקלחת ואמרי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. ובענין אלישע בן אבויה אחר אמרו (חגיגה ט"ו ב') כי נח נפשיה דאחר אמרי לא מידן לידייניה ולא לעלמא דאתי ליתי, לא מידן לידייניה משום דגרס באורייתא ולא לעלמא דאתא ליתי משום דחטא, אמר ר' מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו, כי נח נפשיה דר' מאיר סלק קוטרא מקבריה דאחר, ומעשה נסים היה להראות כן, וכך אמרו עלה בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א) מן דקברוניה ירדה אש מן השמים ושרפה את קברו, ובמדרש תלים אמרו אמר דוד ע"ה בידך אפקיד רוחי בשעת מיתה, פדית אותי ה' מן גיהנם, ומפורש אמרו באגדה בכל ערב שבת דומה שר הממונה על הנפשות מכריז ואומר הנח להם לרשעים האלו וינוחו ומניחין אותן כל השבת כולה ובמוצאי שבת עם חשיכה צועק המלאך שהוא ממונה על הרוחות חזרו לכם רשעים לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהן, ולכך ישראל מזכירין בסדר מוצאי שבת ואומרין ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו', הא למדנו מדבריהם שהרשעים מיד כשמתים נפשותיהן נידונות בגיהנם כפי הראוי להם, וכפי מה שנתבאר למעלה מפירושי העונש ההוא והדין ההוא, וזאת אמונת כל מחזיק בדברי רבותינו ז"ל ומאמין בקבלתם, ועם מה שפירשנו לא ירחיק דבריהם אחד מבעלי העיון אלא המשתבש מהם או הרשע המתפקר.

הכרת הזה שאמרנו שהוא אבדן הנפש, אינו בכל מחוייבי כריתות, שהצדיק הגמור שתקפו יצרו ואכל כזית מן החלב אינו נכרת ואבד מן העולם הבא, ואפי' בעל אחת מחייבי כריתות אינו אבד לגמרי מגן עדן ומן העולם הבא, שהרי כשמנו חכמים במשנתנו (סנהדרין צ' א') ואלו שאין להם חלק לעוה"ב לא מנו אלא הכופרים בעיקרי התורה, אלא כך הוא ביאור הענין, שהכרת המפורש בתורה עונש מכופל הוא לגוף ולנפש, מי שזכויותיו מרובין מעוונותיו אף על פי שיש בהם מחוייבי כרת, העונש מגיע לו בגופו והוא מת בחצי ימיו כמו שאמרו במשקין (מו"ק כ"ח א') מת בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת, ואמרו בספרי (פ' חוקת) מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת ללמדך שכרת היא מיתה ומיתה היא כרת, ולזה רומז בתורה במקצת הכריתות שנאמר בהם ונכרת האיש ההוא מעמיו, לאחר שמת זה המחוייב כרת בגופו כיון שרובו זכיות אינו יורד לגיהנם אלא זוכה למעלה הראויה לו מחלקי גן עדן.

ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו, ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף שהיא נכרתת מחיי גן עדן, והם הרשעים שהזכרנו שעונותיהן מרובין, ויש בכללן עון פושעי ישראל בגופן ששנו חכמים שיורדין לגיהנם ונדונין בה י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, ומחוייבי כריתות הללו הם שרומז בהם הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא, רשעים הללו אין להם כרת בגופן אלא פעמים שחיים בשלוה ומזקינים בעה"ז כדכתיב (קהלת ז') ויש רשע מאריך ברעתו, וכפי מה שכתבנו למעלה.

ויש עוד במחוייבי הכרת שגופו נכרת מחיי העולם הזה ונפשו נכרתת אפילו מחיי העולם הבא ואין צריך לומר מחיי גן עדן, לפי שהוא נידון בגיהנם לעולם, והם עובדי ע"ז והכופרים כגון אלו שמנו חכמים במשנת ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס ומה שהוסיפו עליהן בברייתא, דקתני בתוספתא הוסיפו עליהן הפורק עול והמפר ברית בשר והמגלה פנים בתורה, והני דקתני באידך ברייתא התם המינין והמשומדין והמסורות ושפרשו מדרכי צבור ושחטאו ושהחטיאו את הרבים ושנתנו חתיתם בארץ חיים יורדין לגיהנם ונדונין לדורי דורות וכו', ורשעים הללו הם שכתוב בהם הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו רבותינו (ספרי פ' שלח) הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, כפל זה לא נאמר בתורה אלא בענין ע"ז ומגדף וכיוצא בהם, דכתיב כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו במסכת שבועות (י"ג א') כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר, ושם אמרו בפירוש שאין כפל הזה שבכרת נדרש בכל עבירות שבתורה אלא באלו שבכתוב הזה, ולפיכך לא מנו רבותינו אלא אלו הנזכרים וכיוצא בהם לפי שהכתוב הזה בענין ע"ז נאמר, וריבה הכתוב את אלו והוא הדין לכל הכופרים בעיקר וכן בשאר רשעים המוחלטין, לפי שמצאו בהן בקבלה כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, הא בשאר הכריתות אינו כן אלא כמו שביארנו.

אף על פי שיש בחטאים האלו החמורים כרת בגוף בעוה"ז וכרת בנפש לעוה"ב, יש כופר בעיקר שמאריכין לו ואוכל חיי העוה"ז. וא"ת והיאך תולין לו על כרת שבגופו, אם בשביל זכות שעשה, אין לכופר בעיקר זכות לעולם, לפי שהוא עושה לשם כפרנותו ולא לשם הקדוש ברוך הוא יתברך, זו אינה קושיא שיש בדרכיו של בעל הרחמים לרחם על מי שעושה טובה ומעשה הגון בעוה"ז אפילו עשאו לשם ע"ז, כגון מה שאמרו חז"ל באומות העולם עכו"מ, וכן בדברי הנביאים מקצת אומות שנגזר עליהם גלות בשביל מה שעשו לישראל ושאר אומות שלא הרעו להם לא נגזר עליהם גלות, וכן הכתוב מזהירנו לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, וכ"ש שכבר רמזנו סוד שיש בו תיקון כל השאלות הללו שהדין נותן להתלות אפילו לעובד ע"ז להכעיס, ברוך שופט הצדק שיסד הכל ברחמים.

ואחרי שביארנו אמונתם ודבריהם ז"ל, צריכין אנו לחוש ולפרש דברי הרב הגדול ר' משה בר מיימון ז"ל, כתב בספר המדע שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא מת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתה. עוד כתב הרב ז"ל הנקמה שאין נקמה למעלה ממנה שתכרת הנפש ההיא שעונה בה, וזה האבדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדן ותפתה ועלוקה וכל לשון כליה והשחתה, לפי שהוא הכליה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם, כל אלו דברי הרב ז"ל.

מי שרואה דברים הללו לבו נוקפו שמא נטה דעת הרב ז"ל לומר שאין עונש ויסורין לנפש החוטאת ולא תשיג אותה צער כדרך החיצונים, חס ושלום, אלא דברי הרב ז"ל על סוף האבדון והכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה, והוא הכרת שהוא בטול הנפש, וכלל בה שהביטול הזה מלבד מה שנתיסרה תחלה בענשי גיהנם ויסורין שבו, הוא עונש גדול ואבדן חמור, לפי שאבדה הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיא בריה זכה שלוקחה ממקום הכבוד כמלאכים או למעלה מהם, והוא זכות הצדיקים ומעלתם שהם זוכים לה כמו שפירש הרב ז"ל וכמו שאנו עתידים לבאר, ואף על פי שלא פירש הרב ז"ל כל צרכו בביטול הזה שיהיה מתוך דין ויסורין, יש ראיה בדבריו ללמד עליו זכות, שהרי כתב בפרק אחד מפרקי הספר הנזכר, כל הרשעים שעונותיהן מרובין דנין אותם כפי חטאותיהם ויש להם חלק לעוה"ב שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, ואלו שאין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתין ואובדין ונידונין כפי גודל פשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינין והאפיקורסין והכופרים בתורה וכו', הרי שהפריש בין חייבי הכרת הגמור ובין הנדון כפי רשעו, ואם אין שם מקום של עונש ויסורין לנפש מהו המשפט הזה שנדון בו הרשע כפי רשעו ובסוף יש לו חלק לעולם הבא, הא אין הכוונה אלא כמו שפירשנו.

אבל יש לו להרב ז"ל במקום אחר דברים משבשים הדעות, חזר ושנה זה הענין בפירוש המשנה בפרק חלק, ואמר כי העונש הגדול הוא שתפסק הנפש ותאבד ושלא תשאר, והוא מה שנזכר בתורה בענין כרת כמו שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא ואמרו ז"ל הכרת בעה"ז תכרת לעוה"ב, ואמר הכתוב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וכל מי שהיה נמשך אל התענוגים הגשמיים וישליך האמת אחרי גוו ויגביר השקר על האמת, יכרת ויאבד מן המעלה ההוא וישאר גוף אובד בלבד, וכתב ואולם גיהנם הוא כינוי על עונש הרשעים ולא התבאר בתלמוד איך יהיה זה העונש, אבל מקצתם אומרים כי השמש תקרב אל הרשעים ותשרפם והביאו ראיה מן הפסוק הנה יום בא בוער כתנור וגו', ומקצתם אומרים כי חמימות נפלאת תבער בגופם ותשרפם והראיה על זה רוחכם אש תאכלכם, אלו דבריו ז"ל.

ואינם דברים נוחים לדעתנו, מפני שדברי רבותינו במחלוקת הזה שהזכיר אינם על דיני גיהנם המצוי תמיד, שהוא לדברי הכל מקום דין באש נפלאה דקה, בראה האלהים לענוש ולאבד רחקיו ולהצמית כל זונה ממנו, אבל יש לדעת רבותינו ז"ל עוד יום מועד לדין עמים, והוא היום שהנביאים מיעדין אותנו הנה יום בא בוער כתנור, ואמר מלאכי יום ה' הגדול והנורא, ואמר ישעיה ויצאו וגו', כי כמו שנדונין בראש השנה על חיי העולם הזה, ונדון כל אדם ביום מיתתו על שכר נפשו ועונש גיהנם, כן נידונין הכל ביום הגדול מתחלת ימות התחיה על ענין אותו שכר העתיד לעולם הבא, אם ראוי לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש באותו זמן, וכן כתוב באותו העת ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, והם הרשעים כגון אומות העולם ועובדי ע"ז שנגמר דינם לדראון עולם ושלא ינעמו בחיים ההם, אלא ישארו בדראון שלהם או יכפל עליהם עונש ממדה קשה לרעה הימנה כפי מה שנתחייבו, ועל הדין הזה שנינו במשנה אנשי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואינן עומדין בדין, ואנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין.

וכן בכל מקום שתמצא בדבריהם ז"ל אריכות העונשים לעתיד, הוא מהכרתת הנפש החוטאת בדין ההוא, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (פ"ל כ') שאלו ישראל לבלעם אימתי הוא אמר להם אראנו ולא עתה, אמר להם הקדוש ברוך הוא זו היא דעתכם אי אתם יודעין שסופו לירד לגיהנם ואינו רוצה שתבא ישועתי וכו', זה הענין לדין גיהנם העתיד ביום הדין הגדול. ויונתן בן עוזיאל אמר בתרגום כי לא ביד יקחו (שמואל ב' כ"ג) בכן לית פורענותהון ביד אינש, אלהין באישתא עתידין לאיתוקדא יתוקדון באתגלאה בית דינא רבה למיתב על כורסי דינא למידן ית עלמא. בתרגום ירושלמי דתהלים בפסוק כחלום מהקיץ (תהלים ע"ג), היך חלמא מן גבר רווי דמתער משנתיה ה' ליום דינא רבא באתערתהון מן בית קבורתהון ברגוז דמותהון תבסור. ואמרו במכילתין (פ' בשלח) אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלש פורעניות מיומו של גוג ומחבלו של משיח ומיום דין הגדול. ואמרו באגדה (ויק"ר פכ"ו) בילמדנו ובמקומות אחרים במדרש למה הרגזתני להעלות אותי שהיה שמואל מתירא שהגיע יום הדין, ואף על פי שכבר מת זה כמה היה סבור שהוא יום הדין העתיד שהכל נידונין בו.

ועל זה אמר ריש לקיש (ע"ז ג' ב') שאין גיהנם לעתיד לבא והוא יום הדין הזה לעתיד לבוא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה, והם הצדיקים שזכו לתחיה ועמדו במומם כמו שהלכו, מת חגר או סומא עומד במומו כמו שאמרו חכמים ז"ל (סנהדרין צ"א ב') שמא לא יאמרו מן השמים ריפא אותם אלא אחרים הם, והביא ראיה לזה מדכתיב הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף וכו', ודרשו לא שרש בעה"ז ולא ענף לעולם הבא, והצדיקים שמתרפאין בה דרש עוד ריש לקיש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, והנה אין זה מן הגיהנם ההווה לאדם אחרי המות. וכן דרשו בתחלת מסכת ע"ז (ג' ב') ותעשה אדם כדגי הים מה דגים שבים כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים אף בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים, והעמידוה בעולם הבא כדריש לקיש דאמר ר"ל אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה וכו', הרי ביארו כי זו המימרא של ר"ל אינה אלא בעוה"ב והוא עולם שאחרי התחיה כמו שאנו עתידין לבאר בראיות גמורות בע"ה יתברך.

וכן המימרא הזו שנויה עוד בבראשית רבה (פ"ו, ט') גלגל חמה יש לו נרתיק מה טעם לשמש שם אהל בהם, ובריכה של מים לפניו בשעה שהוא יוצא הקדוש ברוך הוא מתיש את כחו במים שלא יצא וישרוף את העולם, אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מערטלו ומלהט בו את הרשעים מה טעם ולהט אותם היום הבא, ואתה יודע שדין גיהנם בכל יום הוא מכלל הזמן הזה ההוה עכשו כפי מה שנתפרש מדברי רבותינו ז"ל, וזה הנזכר בכאן בזו המימרא אינו אלא לעתיד לבא לכשיתערטל השמש מן הנרתק הזה שהזכירו עליו שהוא בתוכו בעולם הזה כמו שכתוב לשמש שם אהל בהם, והחזירו עוד מימרא זו במדרש תהלים ואמרו מה הקדוש ברוך הוא עושה לעתיד לבא שולף אותו מנרתיקו ומביאו לרקיע השני ודן בו את הרשעים, וכן דברי החכם האחר (ב"ר פ"ו י') והוא ר' יהודה ברבי אלעאי אמר לא יום ולא גיהנם אלא אש היא שהיא יוצאה מגופו של רשע ומלהטתו, כל אלו הדברים לעתיד לבא הם. וכן אמרו עוד אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים נשמתן קשה להם וכו', שתי אלו המימרות ענין אחד ליום העתיד שכתוב ואלה לחרפות לדראון עולם, ואיך יעלה על לב גורס תלמוד שיאמר ריש לקיש שאין גיהנם וכמה ברייתות שנויות בתלמוד בענין המקום והאש ההוא, כדתניא בפסחים (נ"ד א') אמר ר' יוסי אור שברא הקדוש ברוך הוא בשני בשבת אין לו כביה עולמית, והיו מקשים על ריש לקיש מן הברייתא וסותרין דבריו בתיובתא, והוא עצמו ריש לקיש הזכיר בעירובין (י"ט א') אור של גיהנם, והלשון עצמו מוכיח שלא אמר אין גיהנם בעולם אלא אין גיהנם לעתיד לבא, אלא שהענין כמו שפירשנו והדברים כמו שביארנו.

ועם כל זה גלה לנו הרב ז"ל דעתו שהוא מאמין בעונש דין וצער, יהיה באיזה זמן שיהיה אחרי המות, שלא התבאר לדעתו בתלמוד ולא הסתפק ממנו אלא איכות הדין והצער הזה. וזה התנצלות לרב ז"ל ולמוד זכות לחכם גדול וחסיד כמותו ז"ל, ופירוש למימרא של ריש לקיש שלא תשבש דעת קצת התלמידים או שלא יתלו בה החיצונים שהטינא בלבם.

וכללו של דבר, מבואר הוא מדברי חכמים ואחוז ביד מקבלי התורה שגיהנם הוא מקום דין ומשפט לענוש בו החטאים בנפשותם ביסורין וצער שאין להם דמיון בעוה"ז, לפי שיסורי העולם הזה הן בגוף שפל גס הבריה ועב ההרגש וכבד, והעונש והצער ההוא בנפש הזכה הדקה בברייתה, וכמו שהרגש האדם בנגיעת המחט בבשרו רב מהרגש החמור מפני גסות ברייתו, ואף בבני אדם עצמן זכי הגוף והנקיים בדעות וביצירתן מרגישין ביסורין וצער יותר מן הגסים עבי הגוף משובשי הדעות וההרגש, המורגלים במלאכות הכבדות והנמבזות שנעשה בשרם כבשר הסוס והפרד, כן הרגש הנפש ביסוריה גדול מאד מיסורי הגוף לרוב הרגשתה וזכות ברייתה, ואין ערך ודמיון בין אותו הצער החזק הגדול ובין צער בעלי החיים בגופותם בשום פנים.

ועוד הדין הזה נכפל על מחוייבי הכרת ביום הדין הגדול ונדונין בו בגיהנם עד שמתאכלין שם, או לדעת ריש לקיש שבחמה היוצאה מנרתקה הם נדונין, ומכל מקום מיסורי אש של גיהנם הוא, שהחמה הזו שנתערטלה מן הנרתיק מיסוד האש העליון שאור של גיהנם הווה ממנו היא וכמו שנתפרש למעלה, ומכאן יבין כל בעל שכל שאין מחלוקת בין רבותינו בעיקר מכל עיקרי הדינין הללו העתידין וכל דבריהם עולין בסגנון אחד.

קכג

ואחר שנתבאר קצת מענין הדין והעונש שיצילנו בעל הרחמים ממנו, צריכין אנו לבאר ענין השכר שיזכנו בעל הגמול אליו, והוא בדברי רבותינו שני שמות גן עדן והעולם הבא, מלבד טובות העולם הזה כגון ימות המשיח לחיים ותחיית המתים שבאותו זמן שאין אנו מדברים עתה בהם. 

ותחלה נאמר ששכר המצות כולן והגמול הטוב שלהם דבר פשוט הוא בדברי רבותינו שהעיקר הגדול הוא חיי העולם הבא אבל השכר הקודם והוא מה שיגיע לאדם אחרי המות מיד הוא גן עדן, כמו שביארנו מגיהנם שהוא העונש המגיע לרשע אחרי המות מיד, וכן תמצא בכל מקום מדבריהם גן עדן הפך מגיהנם כמו שאמרו בעירובין (י"ט א') יפה דנת יפה תקנת גיהנם לרשעים וגן עדן לצדיקים, ואמרו במסכת חגיגה (ט"ו א') מאי דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלהים ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנם, כל אחד ואחד יש לו שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם, ושנינו באבות (פ"ה) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע תלמידיו של בלעם הרשע יורדין לגיהנם שנאמר ואתה אלהים תורידם לבאר שחת תלמידיו של אברהם אבינו יורשין גן עדן שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, ושם שנינו עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן, ואמרו כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן, ובפרק תפלת השחר (כ"ח ב') גבי פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה בוכה ואמר לתלמידיו ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחד של גן עדן ואחד של גיהנם ואיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, הרי שהיה מתירא עכשיו מגיהנם ומצפה לגן עדן. ובאגדה של ואלה שמות רבה (פ"ב ב') אמרו מי שהוא משמר את התורה הרי גן עדן לפניו מי שאינו משמר את התורה הרי גיהנם לפניו וכו', ובויקרא רבה (פל"ב, א') אמרו בשעה שהצדיקים עולים מתוך גן עדן ורואין את הרשעים שהם נידונין בגיהנם נפשם שמחה וכו', ובאגדה של רבי יהושע בן לוי אמרו (כתובות ע"ז ב') אחוי לי דוכתאי א"ל לחיי, אחוי ליה דוכתיה שוור ונפל לגן עדן ואמרו חזייה לר' שמעון בן יוחאי וכו'. ובבראשית רבה (פס"ה י"ח) במעשה דיוקים איש צרורות בן אחותו של יוסי בן יועזר אמרו נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מטתו פורחת באויר אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן, ובמדרש רות אמרו וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חייו, ימי חייו של מי רב ולוי חד אמר ימי חייו של יהויכין וחד אמר ימי חייו של אויל מרודך, אמר ר' שמואל בר נחמני מסתברא כמאן דאמר ימי חייו של יהויכין שמשעה שהקב"ה נותן שלוה לצדיקים אינו נוטלה מהם אלא הולכת עמם לגן עדן, למדונו במלה זאת שפטירתן של צדיקים מעולם הזה לגן עדן הוא, ובפרק שני דתמורה (ט"ז א') גרסינן אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר ליהושע שאל ממני כל ספק שיש לך וכו' נמצינו למדין ששכר האדם לאחר המיתה הוא בגן עדן.

ומה שכר ועונש יש לנפשות הצדיקים בגן הזה, דבר זה עיקרו בתורה ופירושו בדברי סופרים שגן עדן מצוי הוא בעולם הזה במקום ממקומות הארץ, ושארבע נהרות יוצאין משם ואחד מהם פרת הסובב ארץ ישראל, וכל מה שבא בכתוב מפשוטי סדר בראשית הכל אמת אין מקרא מהן יוצא מידי פשוטו, ואנשי המדות עצמן יאמרו שגן עדן תחת קו ההשויה שלא יוסיף היום ולא יחסר, ובספרי הרפואות ליונים הקדמונים וכן בספר אסף היהודי יספרו כי אסקלפינוס חכם מקדוני וארבעים איש מן החרטומים מלומדי הספרים, הלכו הלוך בארץ ועברו מעבר להודו קדמת עדן למצוא קצת עצי הרפואות ועץ החיים למען תגדל תפארתם על כל חכמי הארץ, ובבואם אל המקום ההוא ויברק עליהם להט החרב המתהפכת ויתלהטו כלם בשביבי הברק ולא נמלט מהם איש, ותשבות חכמת הרפואה מן הגוים ההם ימים רבים עד מלוך ארתחששתא המלך, ואחרי כן נתחדשה בהם דעת הרפואה על ידי הנקובים בשם במלאכה ההיא, וכל אלה דברי אמת הם ידועים ומפורסמים גם היום כי רבים מבאי הארץ הלזו ארצה בני קדם יראו מרחוק הלהט המתהפכת.

אבל סוד הענין הזה שהדברים כפולים, כי גן עדן וארבע נהרותיו ועץ החיים ועץ הדעת אשר נטע שם האלהים, וכן הכרובים ולהט החרב המתהפכת גם עלה התאנה והחגורות וכתנות העור, כולם כפשוטם וכמשמעם, אמת הדבר ויציב הענין, ולסוד מופלא הוא כי הם כציורי דבר להבין עוד ענין עמוק במשל כמו ששנינו (ר"ה כ"ד א') דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעליה בטבלא בכותל שבהן מראה את ההדיוטות כזה ראיתם או כזה ראיתם, כי כן מלאכת הקדש במשכן בשלשת מקומותיו, חצר ואהל ולפנים מן הפרוכת, ובמקדש עזרה והיכל ודביר, וכל אשר בכל מקום ומקום מן הכלים וציורי הכרובים כולם להבין סודות מעשה עולם העליון והאמצעי והשפל, ורמזי הוית כל המרכבה שם, וכל הנבראים עצמם ביצירתן בדמות נבראו, כמו שאמרו בספר יצירה סימן לדבר ועדים נאמנים עולם שנה ונפש.

ואדם הראשון מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא מבחר בני אדם היה בתבונה ובדעת והשכינו הקדוש ברוך הוא במבחר המקומות להנאה ולתועלת הגוף, וצייר במקום ההוא הנכבד כל מעשה העולם העליון הוא עולם הנשמות בציור גשמי, להבין משם יסוד כל נברא גופי ונפשי ומלאכי וכל מה שיש בהשגת הנברא להשיג מן הבורא יתברך, גם המקום ההוא נכבד מכל מקומות העולם השפל מפני המוצק אשר על ראשו מן העולם האמצעי והעליון, ועל כן יראו בו מראות האלהים יותר משאר מקומות הארץ, כאשר אנחנו מאמינים שארץ ישראל וירושלים מקומות נכבדים מיוחדים לנבואה בעצמם מפני מוצקם וכל שכן בית המקדש כסא ה', וכענין שנאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, תלה נבואתו הבאה אליו מבלתי הקדמת כונה במעלת המקום. על כן שוכני גן עדן שהוא מבחר המקומות, למדים בציורי הדברים כל סודות העליונים ונפשם מתעלית בלימוד ההוא ורואה מראות אלהים בחברת כבוד העליונים מן המקום ההוא, ומשיגים כל מה שיכול הנברא לדעת ולהבין כלימוד משה רבינו ע"ה בסיני, וכענין שכתוב אשר אתה מראה בהר, זהו ענין ידיעתנו בגן עדן.

והדברים מפורשים בדברי חכמים וכבר רמז ר' אליעזר הגדול בפרקים שלו כל הענין הזה שאמרתי בפרק כ"א, דתני ר' זעירא ומפרי העץ אין העץ אלא אדם שנמשל כעץ שנאמר כי האדם עץ השדה, אשר בתוך הגן אין בתוך הגן אלא לשון נקיה ואין גן אלא האשה שנמשלה כגן שנאמר גן נעול אחותי כלה, וכן אמר שהיה סמאל רוכב על הנחש, ואמרו שהיה עץ החיים צווח כשנגעה בו חוה אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני, הנה עשה בכאן הכל משל ורמז, והוא אמר במקום אחר בפרק עשרים, ויגרש את האדם גרשהו ויצא אדם וישב לו חוץ לגן עדן בהר המוריה ששער גן עדן סמוך להר המוריה, עשה אותו גן ממש, וזה אין צריך ראיה מדבריהם שכל האגדות מפורשות הן בגן עדן שהוא גן ממש בארץ, ואמרו (ב"מ קי"ד ב') על רבי אבהו עייליה אליהו לגן עדן ומלי לגלימיה טרפי דאילני כמו שאמרו בפרק המקבל, ובמדרש תהלים בארצות החיים זו ארץ ישראל, דבר אחר זו גן עדן, ובמדרש קהלת אמרו מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא גיהנם וגן עדן כדי שתהא זו מצלת מזו וכמה ריוח ביניהם ר' יוחנן אמר כותל ור' אחא אמר טפח ורבנן אמרי שתי אצבעות, ובבראשית רבה בתחלתו שנו והחזירו הדבר פעמים רבות וכן במקומות אחרים שהוא גן ממש נטוע בארץ, אלא הענין כמו שפירשתי, ומה נכבד דברי ר' אברהם בן עזרא ז"ל שכתב בעץ הדעת סוד ינעם גם הדברים כמשמעם, ובבראשית רבה ובמדרש שיר השירים אמרו כן הביאני המלך חדריו מלמד שעתיד הקדוש ברוך הוא להראות לישראל גנזי מרום החדרים שבשמים, ר' יהודה אומר הרי אתה למד מיעקב שאמר לו הקדוש ברוך הוא קום עלה בית אל וכו', מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא עליה למעלה מעליה והראה לו חדרים שבמרום, דבר אחר הביאני המלך חדריו אלו חדרי גן עדן מכאן אמרו כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן וכו', ובמדרש ר' נחוניא בן הקנה הרבה מזה סתום הענין ומבואר הפירוש.

ואם תאמר כיון שהענין על דרך הנזכר ומכל מקום גן עדן בעולם הזה התחתון הוא, מה שכר הנשמות שם והם אין תועלתם בדבר גשמי ולא במקום ממקומות הארץ ועולם התחתונים, כבר פרשנו שהענין כפול, וזה הגן והעדן התחתונים הן ציורין לסודות העליונים, והדברים ההם העליונים הרמוזים באלו גם כן נקראין גן ועדן שאלו התחתונים מהם תופסין השם הזה, כיצד יש בעליונים השגה שנקראת בדברי רבותינו ברמז גן, והשגה למעלה ממנה שהיא הנקראת עדן והוא הנקרא צרור החיים, וסודם עמוק ותפוס ביד מקובלי האמונה, אבל פירשו לנו חכמים ז"ל מקום הנפשות, אמרו במסכת שבת (קנ"ב ב') נפשותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך, ואמרו במסכת חגיגה (י"ב א') ערבות שבו צדק ומשפט גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמותיהן של צדיקים ורוחות ונשמות העתידין להבראות, ושם אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך אל חי וקיים רם ונשא שוכן עליהם, ואמרו בסוכה (מ"ה ב') ראיתי בני עליה והן מועטין ופירשו הא דמסתכלי באספקלריא המאירה הא דמסתכלי באספקלריא שאינה מאירה, והבין ההסתכלות הזה שאמרו עליו (ויק"ר פ"א י"ד) משה נסתכל באספקלריא המאירה ושאר נביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, הביאו לשון ראיה בהסתכלות השכל ועלוי ההבנה ולפיכך קראום בני עליה, ואמרו כי לא יראני האדם וחי אבל בשעת מיתתן הן רואין, ובספרי אמרו יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר מגיד שכל הרוחות אינן יוצאות אלא מלפניו, רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר סימן זה יהא מסור בידך שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו שנאמר אשר בידו נפש כל חי ואומר בידך אפקיד רוחי, מת נותנה באוצר שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, שומע אני בין צדיקים בין רשעים תלמוד לומר ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע, ובמדרש תהלים אמרו יעלזו חסידים בכבוד באיזה כבוד שהקב"ה עושה לצדיקים בשעה שנפטרין מן העולם והן מקלסין להקב"ה ששם אותן בצרור החיים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, ובמדרש שיר השירים אמרו תוכו רצוף אהבה אלו נפשות הצדיקים שהם נתונות עמו במרום, שלשה נכנסו זה לפנים מזה שנאמר ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים, לפנים ממנו צדק ומשפט שכן כתוב צדק ומשפט מכון כסאך, לפנים מהם נפשות הצדיקים שנאמר אשר בידו נפש כל חי ואומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים והוא הרמוז בתורה ולדבקה בו, ועוד נדבר בזה לפנינו בעזרת האל.

אבל עוד יאמינו רבותינו ז"ל לפי דבריהם בהגדות, שזה הגן עדן התחתון שהזכרנוהו יש לנשמות בו חלק בשכר ועונג ואף על פי שאינן גוף, וכבר שמו להם מקום עם העליונים, ותקון הענין הזה כך הוא, לפי שאמרו חכמים (שבת קנ"ב ב') עד י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י"ב חדש גופו בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת, ופירוש הקבלה הזו כי כל י"ב חדש עדיין כח הגוף קיים והנשמה נוטה לדעתה ולמעשיה כאשר היתה באמנה אתו בהצטיירות מחשבות גשמיות, ואף על פי שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לענין שהיתה כבר, לאחר י"ב חדש נתעלית מדעות גשמיות ולבשה מלאכות ונתעטרה בעטרה של עולם הבא, ואין הכוונה במה שאמרו גופו קיים בין שיהא הגוף נשרף לסיד או שיהא מן החנוטין שגופם מתקיים אלא הכוונה למה שכתבנו, ובאותן י"ב חדש חלק הנשמה בגן עדן להיות בעונג העולם העליון להם כענין נוטה לגשמיות, ואין כוונת רבותינו ז"ל שיתעדנו הנשמות בפירות הגן ההוא או שירחצו בנהרות, אלא הכוונה מפני שהוא שער השמים לאור באור החיים, כאשר תאמר על העומד בירושלים שתתלבש נפשו רוח הקודש ומלאכות נבואה בחפץ עליון בין בחלום בין במראה יותר מן העומדים בארץ טמאה ומן ההשגה ההוות אל הנפש במקום ההוא מתעלית לדבקות העולם העליון והשגת העונג הרוחני, וזהו מה שמספרים רבותינו באגדה (ב"מ פ"ה ב') בצדיקים דסלקי ונחתי למתיבתא דרקיעא, העליה היא השגת הנפש ודבקותה בעליונים והירידה היא להשגת מה שיגיעו סגולת התחתונים בחייהם כגון הנביאים.

אבל היות הנפש נגדרת במקום, אם יתקשה למתחכמים על תורת ה' נשיב להם בזה האפשרות ששמנו לפניהם בחוטאי גיהנם, ואי אפשר לפרש יותר מזה בגן ועדן העליונים הנרמזים למעלה, אבל כוונתנו שיתבאר מדברינו לתלמידים שאין דברי תורה בגן ועדן וענינו משל שאינו אמת, ואין דברי רבותינו וקבלת האבות נוחי הנפש באלו הענינים דברי הבאי או משל בגדר (נ"א: בטל) המליצה, אלא הכל אמת ואמונה חיצון ופנימי מן מעלה למעלה ומן רוממות לרוממות, וזוכה בו כל אחד למקום מעלתו ומשיג ממנו כפי הראוי לגמול שלו, ולפיכך אמרו בויקרא רבה (פכ"ז א') אמר ר' אלעזר בר' מנחם ונחל עדנך תשקם אין כתיב כאן אלא ונחל עדניך תשקם מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו.

ובאמת כי המקום הזה גן עדן משמש עוד בגמול גשמי ממש לזמן התחיה, והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל (במדב"ר י"ג, ב') עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן וכו', וכן יאמרו עוד (תענית ל"א א') עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים בגן עדן הוא יושב ביניהם וכל אחד ואחד מראה עליו כאילו באצבע שנאמר הנה אלהינו זה, וזה עונג ושכר עתיד בזמן התחיה, והראות השכינה כאלו מראה באצבע מתוך המחול השגת המעלות ועונג התיחדות מתוך שמחה גופית, לומר כי יגיעו אנשי העולם ההוא למעלת משה רבינו, שנתעלית נפשו על גופו עד שבטלו כחותיו הגופיות והיה מלובש בכל שעה ברוח הקדש כאלו ראיתו ושמיעתו בעין הנפש בלבד לא במצועי העין הגופי, כאשר יעשו שאר הנביאים בהתבטל הגוף והתפשט הנפש מכחותיו שיאצל עליה רוח הקודש ותראה בראות עצמה כאשר יראה מיכאל או גבריאל, והיא הראיה האמתית והשמיעה הנכונה, כי אין למתפלספים מבטלי התורה כפי רצונם טענות מוכרחות עלינו שיכחישו אמונתנו זאת שאנחנו מאמינים שיש לגבריאל ראיה או שמיעה, ותקרא אותה השגה שהיא מגעת אליו מן מיכאל על דרך משל. וכן הנשמות מספרות זו עם זו כמו שזכרו רבותינו ז"ל (ברכות י"ח ב') ואין הכוונה לספור שפה וחתוך לשון אך שיש הודעה והשגה לנפשות זו מזו. והנה יצאנו מענינינו ובאנו לגעת בסודות הנבואה וראית החסידים שרואין המלאכים. ואמרו באגדה במדרש מה רב טובך וכו'.

קכד

והנה כבר נתבארה אמונתנו בגן עדן ונרמזה כפי הראוי ועכשיו נחזור לשכר הגדול שהוא העולם הבא. והנה דבר ידוע הוא כי הזוכה שבדברי רבותינו הוא המזומן לחיי העולם הבא, והמתברך מהם אומרים עליו זכרו לחיי העוה"ב, ועיקר השכר אצלם בכל המצות הוא העוה"ב כמו שאמרו ותשחק ליום אחרון שכל שכרן של מצות אינו אלא לעוה"ב, ואמרו צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העוה"ב כמו שהזכרנו בברייתא למעלה, הנה שמו שכר צדיקים הגמורים ומעלתן חיי העוה"ב, וכן האובדים אצלם הם השנויין במשנתנו ואלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים וכו', וזה העוה"ב שהוא סוף מתן שכרן של מצות, דבר מסתפק הוא במשנה זו ולא נתבאר בפירוש אם הוא עולם הנשמות ושכרן המגיע לכל אחת מהן בעצמה אחרי המות מיד כמו שהזכרנו, או הוא עולם אחר שיתחדש ויהיה השכר בגוף ובנפש או לנפש בלבד בזמן ההוא המתחדש.

וראינו שאמרו בגמרא על המשנה הזו וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים, לפי שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, וזה מורה כי העוה"ב הוא עולם השכר לאותן שהקב"ה מחיה בתחיית המתים ואינו עולם הנשמות שקראנו אותו גן עדן, אלא עולם התחיה הוא, ושם אמרו אמר ר' אלעזר ב"ר יוסי בדבר זה זייפתי ספרי הכותיים שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה, אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה הרי הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה הכרת תכרת בעוה"ז עונה בה לעוה"ב, מכאן הראה להם תחיית המתים לומר שאם אין תחיית המתים אותו עולם בטל הוא, וכיון שחייבה תורה לעובד ע"ז כרת מאותו עולם נמצא תחיית המתים למד מאליו מן התורה, ושם הקשו בגמרא א"ל רב פפא לאביי ולימא תרווייהו מהכרת תכרת, דברה תורה כלשון בני אדם, ואמרינן כתנאי הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב דברי ר' עקיבא אמר לו ר' אלעזר בן עזריה והלא כבר נאמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וכי שלשה עולמים יש אלא הכרת בעה"ז ונכרתה לעוה"ב והכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם, למדנו מכאן כי הכרת הוא אבדן הנפש מן הגוף והכרתה ממנו בעוה"ז, והכפל בעונשי עבודה זרה להכרת מן העוה"ב, ואין עולם שלישי שיהא ראוי בו כרת, כי דיני גיהנם בנפש בזמן הזה אין בו הכרתה כלל שנאמר (ש"ב י"ד) ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אלא לאותן שאינן עומדין בדין שנכרתין בו ואובדין שם, והם עצמם ממה הוא כריתתן מחיי העוה"ב.

ועוד אמרו שם בגמרא בפ' חלק מנין שהקב"ה מחיה מתים שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום מה היום כולכם חיים אף לעוה"ב כולכם חיים, ושם אמרו רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה לא קשיא כאן בעוה"ז כאן בעוה"ב כלומר בעוה"ז לימות המשיח (נ"א: לעתיד לבוא). והקשו ולשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד אידי ואידי לעוה"ב לא קשיא כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה, ובודאי הם ז"ל לא יפרשו אור הלבנה כאור החמה בעולם הנשמות אלא קראו הזמן שהוא אחר תחיית המתים עולם הבא, וכן אמרו (ק"י ב') בדור המדבר באין הן לעוה"ב שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה, ובעשרת השבטים שנו עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, ותניא רבי אומר באין הן לעוה"ב שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים, וזה הענין אינו בעולם הנשמות, ושם (צ"א ב') אמר ר' יהושע בן לוי מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה הללוך לא נאמר אלא יהללוך מכאן לתחיית המתים מן התורה, ואמר ריב"ל כל האומר שירה בעוה"ז זוכה ואומרה לעוה"ב שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, הנה אלו שתי המימרות שתיהן לריב"ל וענין אחד הם בביאור וקורא עולם שאחרי התחיה עולם הבא, ושם (צ"ב א') אמרו כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת בעוה"ז זוכה ומנהיגן לעוה"ב, ובמסכת שבת (ס"ג א') אמרו לענין היוצא בכלי זיין בשבת ר' אליעזר אומר תכשיטין הם לו ואמרו לו וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח מפני שאינן צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב, והקשו מזה ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, ואמרו לשון אחר אמר להם רבי אליעזר אף לימות המשיח אין בטלין אבל בטלין לעוה"ב והיינו דשמואל, הפרישו בכאן בין ימות המשיח ובין העולם העתיד והוא עולם שאחרי התחיה, שאין כל אלו הענינים על עולם הנשמות ההווה.

ובסוף חולין שנו ברייתא שהוזכרה גם כן בקדושין ובמקומות אחרים, תניא ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, הנה זה העולם שכולו טוב וארוך שהוא העולם הבא אמר שתחיית המתים תלוי בו מפני שהוא בא אחרי התחיה.

ובספרי הזכירו כל הזמנים הללו במדרש, אמרו בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה בשכבך תשמור עליך בשעת מיתה והקיצות בימות המשיח היא תשיחך לעולם הבא, הזכירו כאן העוה"ז וזמן המיתה והוא עולם הנשמות וימות המשיח ואחר כך עולם הבא, ואמרו שם למען ירבו ימיכם בעוה"ז וימי בניכם לימות המשיח כימי השמים על הארץ לעולם הבא, וכן דרשו שם וישמרך ישמור נפשך בשעת מיתה וכן הוא אומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, דבר אחר וישמרך ישמור רגליך מגיהנם וכן הוא אומר רגלי חסידיו ישמור, דבר אחר וישמרך ישמרך לעוה"ב וכן הוא אומר וקוי ה' יחליפו כח, הזכירו בכאן שמירת הנפש בשעת מיתה שהוא עולם הנשמות והדבקה בצרור החיים שהוא גן עדן שלה כמו שביארנו ואחרי כן שמירתה לעולם הבא, ושם שנינו עוד חופף עליו כל היום חופף עליו בעולם הזה כל היום לימות המשיח ובין כתפיו שכן בנוי ומשוכלל לעולם הבא וכו', ועוד אמרו שם כי שפע ימים יינקו זה ימה של יפו (נ"א: חיפה) שגנוז לצדיקים לעוה"ב מנין אתה אומר שכל ספינות שאובדות בים הגדול וצרור של כסף ושל זהב ואבנים טובות ומרגליות וזכוכית וכל כלי חמדה שהים הגדול מקיאן לימה של יפו (חיפה) שגנוז לצדיקים לעתיד לבא ת"ל כי שפע ימים יינקו, וכל המדרש.

ובאלה שמות רבה אמרו מפורש עשרה דברים עתיד הקדוש ברוך הוא לחדש לעולם הבא, הראשונה שהוא עתיד להאיר עולמו שנאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו', וכי אדם יכול להביט בהקב"ה אלא מה הקדוש ברוך הוא עושה לשמש מאור ארבעים ותשעה חלקי אור שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים, ואפילו אדם חולה הקדוש ברוך הוא גוזר לשמש ומרפאו שנא' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא, והשניה מוציא מים חיים מירושלים ומרפא בהם כל מי שיש בו מחלה שנאמר והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ, והשלישית עושה אילנות ליתן פירותיהן בכל חדש וחדש ויהא אדם אוכל מהם ומתרפא שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו וגו' לחדשיו יבכר, והרביעית שהם בונין כל החרבות ואין מקום חרב בעולם ואפילו סדום ועמורה נבנות לעתיד לבא שנאמר ואחותך סדום ובנותיה תשובנה לקדמותן, והחמישית שהוא בונה ירושלים באבן ספיר שנאמר עניה סוערה לא נוחמה הנה אנכי מרביץ בפוך וגו' ואותן האבנים מאירות כשמש ואומות העולם באין ורואין בכבודן של ישראל שנאמר והלכו גוים לאורך וגו', והששית ופרה ודוב תרעינה, והשביעית שהוא מביא כל החיות וכל העופות וכל הרמשים שבעולם וכורת להן ברית עם ישראל שנאמר וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים, והשמינית שאין עוד בכיה ויללה שנאמר לא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה, והתשיעית שאין עוד מות שנאמר ובלע המות לנצח, והעשירית שאין עוד לא אנחה ולא אנקה ולא יגון אלא הכל שמחין שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה וגו', עד כאן דברי אגדה זו.

ובאלפא ביתא דר' עקיבא אמרו ארץ החיים ארץ שמתיה חיים תחלה לעולם הבא, אם כן צדיקים שבחוצה לארץ כגון משה ואהרן האיך הן חיין ובאין לעוה"ב מלמד שבשעת תחיית המתים וכו'. כל אלו דברים ברורים שעולם הבא האמור בכל מקום אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה, אלא עולם הוא שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים. ובבראשית רבה (פי"ד ה') אמרו בית הלל אומרים כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו בעולם הבא מה יצירתו בעוה"ז מתחיל בעור ובשר וגידים ועצמות כך לעולם הבא מתחיל בעור ובשר וגידים ועצמות.

ובגמרא בפרק אין בערכין (י"ג ב') אמרו למימרא דנבל לחוד וכנור לחוד דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר כנור של מקדש של שבע נימין היה שנאמר שובע שמחות את פניך אל תקרי שובע אלא שבע, של ימות המשיח שמונה שנאמר למנצח על השמינית על נימא שמינית, של עוה"ב עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור ואומר הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו, ומתרצינן אפילו תימא ר' יהודה לעולם הבא איידי דנפישי נימין דידיה נפיש קליה כנבל, ופירוש הענין הזה כי ענין הכנור וכלי הזמר במקדש רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח, ואין בגשמיות דק כמוסיקא, כענין שאמרו קול ודבר ורוח וזהו רוח הקדש, והנה בעולם הזה ישיגו החכמים ברוח הקדש שבע ספירות וידבק אורן במשכן ובמקדש, ונרמזות בשבע הנרות של מנורה ובקצת הקרבנות, גם בלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי הזכיר אותן בה"א הידיעה, לפיכך נרמזו בכנור שבע כלי הקול בעוה"ז, ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמזו אותה, ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לעשר ספירות וירמוזו אותן, וזה ענין מופלא ונכבד ומכל פנים נלמד בפי' העוה"ב שהוא עולם שיש בו גוף ומקדש וכליו, ואינו עולם הנשמות שכל אדם בו בחלק הראוי לו אחרי מיתתו מיד.

ודבר פשוט הוא בתלמוד שתמצא בו במקומות רבים שהן מזכירין רשעים בגיהנם כגון טיטוס ושאר רשעים כגון עדת קרח וזולתם שבזמן הזה הם נדונין שם, ומזכירין לצדיקים שהם בגן עדן כמו ר' יהושע בן לוי ור' שמעון בן יוחאי וזולתם, ולא תמצא בשום מקום בתלמוד שיאמרו על אחד מהן שהוא בעולם הבא עכשיו אלא אומרים מזומן לחיי העוה"ב, ואמרו בספרי במשה רבינו גנזו לחיי העוה"ב לא שהוא עכשיו בחיי העוה"ב, ואמרו בר' עקיבא במיתתו (ברכות ס"א ב') אשריך ר' עקיבא שיצאת נשמתך באחד ואתה מזומן לחיי העוה"ב, ועוד אמרו בר' אלעזר בן דורדיא ובקטיעא בר שלום מזומנין לחיי העוה"ב בפרק ראשון דע"ז (י"ז א') וכן במקומות רבים מאד בתלמוד, הרי שלאחר פטירתן של צדיקים אומרים עליהם שהם מזומנים לחיי העוה"ב שהוא לשון עתיד להם, הא למדת שפטירתן מן העוה"ז לגן עדן היא שהוא עולם הנשמות, ואין פטירתן לעולם הקרוי עוה"ב אלא שהם מזומנים ועתידין לו. ועוד אמרו (ברכות נ"ח ב') בברכה דרואה קברי ישראל והמית אתכם בדין והוא עתיד להקים אתכם לחיי העוה"ב בדין בא"י מחיה המתים, ושגור בפי הדורות לומר בין בבקשה בין בסוף ברכת המזון ובכל תפלות הרחמן יזכנו ויקרבנו לימות המשיח ולחיי העוה"ב, מקדימין ימות המשיח ואין דעתם לבקש שתתקרב להם המיתה ויהיו בעולם הנשמות.

ועוד מצינו מפורש במדרש ויברך אלהים את יום השביעי ברך הקדוש ברוך הוא העוה"ב שמתחיל באלף השביעי, ויקדש אותו זמנו לישראל, וזו היא ששנינו בתמיד בשביעי אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ובמכילתא אמרו כי אני ה' מקדשכם לעוה"ב כגון קדושת שבת בעוה"ז, נמצינו למדין שהוא מעין קדושת העוה"ב וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת לעולם שכולו שבת. ובהגדה של רבי עקיבא אמרו יום הדין ומלכות בית דוד יהיו באלף הששי.

הרי נתבאר שהעוה"ב אינו עולם הנשמות אלא עולם נברא קיים שימצאו בו אנשי התחיה בגוף ובנפש, ועל זה העולם אמרו בברכות (י"ז א') מרגלא בפומיה דרב העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, וכן יאמרו תמיד בתלמוד (עי' ב"ב י' א') הקדוש ברוך הוא משביען מזיו שכינתו לעוה"ב שנאמר אשבעה בהקיץ תמונתך, רצו לומר שקיום האנשים הזוכים ההם בזיו הכבוד כקיום הנפש בגוף בעוה"ז באכילה ושתיה, כענין שכתוב באור פני מלך חיים. ודרשו בואלה שמות רבה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אכילה וראיה דכתיב באור פני מלך חיים, וכן אמרו במשה רבינו (שמו"ר פמ"ז ט') מאין היה אוכל מזיו השכינה היה נזון, ואל תתמה החיות שהן נושאות את הכסא והן ניזונות מזיו השכינה שנאמר ואתה מחיה את כולם ואתה מחיה לכולם, כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו, והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופיות כמו שהזכרנו למעלה פעם אחרת עד שיתקיים הגוף בקיום הנפש בלא אכילה ושתיה, וכקיום משה בהר ארבעים יום. ואם ניחס זה אל מעשה הנס, הנה אליהו יוכיח שלא הושלך הגוף ממנו ולא נפרד מן הנפש והתקיים מאז ועד עולם, וכן חנוך כפי מדרשי רבותינו ז"ל, וכן אמרו (קוה"ר פ"ג) ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם וגו' אמר ר' סימון ראוי היה האדם שיחיה ויתקיים לעולם מן הדין פסוקא ומפני מה נקנסה עליו מיתה אלא והאלהים עשה שייראו מלפניו, מה שהיה כבר הוא ר' יודן ור' נחמיה חד אמר אם יאמר לך אדם אפשר שאלמלא לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם אמור לו הרי אליהו שלא חטא הרי הוא חי וקיים לעולם, הנה ביארו שרצון האלהים במעשיו מקיים אותם לעולם והביאו הראיה הזו מאליהו זכור לטוב, והנביא אמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא וזאת ראיה שלא נתפרדה נפשו מן הגוף הקדוש והתקיים קיום אנושי, ואם נאמר שנסתלקה ממנו תהיה הבטחה מפורשת על תחיית המתים, ושתיהן קורעות לב קטני האמנה.

והנה ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים, והזכים מהם בדקים מן הדקים, כי אנשי המן נתקיימו במן הנבלע באברים שהוא מתולדת האור העליון המתגשם ברצון בוראו יתברך וזכו בדבר משעה שנתעלית נפשם במה שהשיגו בנפלאות הים, כמו שאמרו (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומשה רבינו שנתעלית נפשו ונתיחדה יותר מהם בידיעת בוראו לא הוצרך לדבר ההוא שנתגשם ונתקיים גופו בזיו השכינה ובהשגה העליונית. ומצאתי במכילתא היום לא תמצאוהו אמר להם היום אי אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו למחר, ר' אלעזר חסמא אומר בעוה"ז אין אתם מוצאין אותו אבל אתם מוצאין אותו לעוה"ב, וזו המימרא תתפרש על אחד משני דרכים, או שנאמר שיהיו בבני העוה"ב מי שלא יגיע מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה, ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא למעלה כמעלת דור המדבר, או נפרש שרמז הכתוב לדעת ר' אלעזר חסמא במלת היום שאנשי העוה"ב יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון, רמז על עיקר המן ורמז על קיום בני העוה"ב, כך נראה לי וזהו שאמרו במסכת יומא (ע"ה ב') לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין דברי ר' ישמעאל, רצה לומר שהוא מזיו השכינה שהמלאכים חיים ממנו, ואמר לו רבי עקיבא ישמעאל טעית בדבר זה וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, תפסו מפני ששם קיומם בענין המתגשם מתולדות הזיו העליון והם קיימים באור עצמו.

ועל כן נאמין אנחנו במה שאמרו (סנהדרין צ"ב ב') מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינן חוזרין לעפרם, ואם תאמר אותן אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן עולמו מה הן עושין הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים והם שטים על פני המים, ופי' הכנפים לבישת הנפש מלאכות והתלבש הגוף עמה, ושלא תתבטל בבטול היסודות, וזה ענין מורגל מאד ושגור בפיהם ז"ל כמו שאומרין בכל מקום במדרשות ובתלמוד למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, רוצים לומר שכל הזוכים לו ארוכי ימים הם שאין בו מות. ומפורש אמרו בשלהי חולין אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך הנה פירשו שאחר תחייתן יהא להם עולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד, וכבר כתבתיה לזו.

ואם תשיב עלינו בהיות הגוף מחובר מכלי השמוש לפעולות הנפש לשלשה חלקים שהזכירו אנשי העיון, והם כלי המזון וכלי הזרע וכלי תיקון הגוף, והגוף בכללו צורך מציאותו היה בעבור תכלית אחת והיא אכילת המזון לקיום הגוף ולהוליד דמיונו, וכשתסתלק התכלית ההיא לעוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתיה למה יהיה הגוף פועל ריק ואין במעשה האלהים פועל בטל, הנה התשובה לכל זה כי היתה הבריאה הזאת לזמן תחיית המתים לצורך השמושים הנזכרים, ואין הקדוש ברוך הוא רוצה בבטולה אחרי כן, ועוד יש בצורה הזאת סודות עמוקים כי לא היתה היצירה על זה הדמות הפקר וללא טעם, רק לצורך גדול ולטעם נכבד, והעושו יתברך רוצה בקיומו, ואם תקשה עלינו קיום הגוף מן השפלים לעולם, כבר השיבונו אליך כי קיום הגוף יהיה בקיום הנפש וקיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון, והמתקיים יהיה כמקיים בהתיחדו בו, כאשר נאמין אפילו בפשט הכתובים על אדם הראשון שהיה ראוי שיתקיים ויחיה לעד אלו לא חטא בחטא ההוא, ואף על פי שנאמין בחרבן העולם בשנת השמטה, וכן נאמין ונתחזק אצל הכל באמת, הראות כח הנפש על הגוף האפל בדבקה בדעת עליון, כענין קירון פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה.

וכן יאמרו רבותינו ז"ל על אדם הראשון ועל כל דבק ביוצרו ומתלבש ברוח הקדש, אמרו עליו על פנחס בשעה שהיה רוח הקדש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ואמרו עליו על ר' אליעזר הגדול כשהיה דורש במעשה בראשית היו קרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם מכיר אם יום אם לילה, וכן אמרו בספרי פניהם של צדיקים לעתיד לבא דומים לחמה וללבנה ולרקיע ולכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורות בית המקדש, ואם דעותינו לא ישיגו בחקירה הזאת מאיזה צד תהיה המדה הזו, אבל נאמין שהוא כן כי הבורא אותה יתברך שמו יודע מסודות הנפש ומהותה יותר מהתחכמותנו, ועוד אנחנו רואים שחפצי הנפש המזדמנים כרצונה נותנין לגוף הנאה ומוסיפין בו זהר והדר ושומן ובריאות אפילו בבואם אליו בעמל ויגיעה, וכל שכן חכמה לחכמים כענין שכתוב חכמת אדם תאיר פניו.

וכל שכן שזאת הקושיא שהזכרנו בקיום הגוף לנצח אינה על דעתם של פילוסופים ועל דעת קצת חכמי תורתנו המפרשים, כי הפילוסופים מקיימים כללו לעד, וחכמינו קצתם יודו בקיומו ואין אצלם חזרת העולם לתוהו, כי כל נברא ברצון הבורא יתברך קיומו ברצון ההוא אם לזמן אם לנצח, וכמו שיאמינו הם בעיונם קיום הכללים לעד, כך אנחנו יכולים להאמין בקבלתנו בקיום הפרט ברצון המתעלה, כי כמו שיש רצון כללי בכלל כך יש רצון פרטי בפרט, ואף על פי שנראה בעולם ביטול הפרטים וקיום הכללים הנה אמונתנו היא כי היה זה בבעלי הנפש מפני החטא הקדמוני והעונש הנגזר עליו, אבל הרצון הנצחי מקיים רצונו לנצח כמו שהזכרנו למעלה מדברי חכמים ז"ל.

עכשיו ביארנו כונתנו בשכרי המצות ועונשן, ונחזור בקצרה כי שכר הנפשות וקיומם בעולם הנשמות נקרא לרבותינו גן עדן, ופעמים קורין אותו עליה וישיבה של מעלה, ואחרי כן יבאו ימי המשיח והוא מכלל העולם הזה, ובסופן יהא יום הדין ותחיית המתים שהוא השכר הכולל הגוף והנפש והוא העיקר הגדול שהוא תקות כל מקוה להקב"ה, והוא העולם הבא שבו ישוב הגוף כמו נפש, והנפש תדבק בדעת עליון כהדבקה בגן עדן עולם הנשמות, ותתעלה בהשגה גדולה ממנה ויהיה קיום הכל לעדי עד ולנצח נצחים.

סימן לדברים הללו ורמז להם בתורה ששת ימי המעשה, בששי נברא אדם וגמר מעשיו בשביעי שבת, כך מלכות האומות בעולם באלף החמישי כנגד יצירת עופות ושרצי המים ושאר דברים, ותופסת מלכותם בששי מעט כנגד יצירת בהמה וחיה שנבראו בתחלתו, ומלכות בית דוד באלף הששי כנגד יצירתו של אדם שהכיר את בוראו ומשל בכולם, ובסוף אותן אלף יהא יום הדין שכל אדם נדון בו ביום, ושביעי שבת שהוא התחלת העולם הבא, ואין לזוכים בו קץ וסוף אלא מתקיימין ברצון בוראם יתברך ויתעלה חפצו ורצונו המקיימם, וכן ששת שני השבוע ושביעית שמטה רמז לענין הזה הוא, ומכאן ילמוד החכם סוד היובלות וידע הענין בכללו, וברוך היודע והמלמד אדם דעת.

ובמדרש ר' נחוניא בן הקנה מצינו ישב ר' ברכיה ודרש מאי האי דאמרינן העוה"ב ולא ידעינן מאי קאמרינן, העולם הבא מתרגמינן עלמא דאתי ומאי עלמא דאתי מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לברוא אור, ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו, צפה הקדוש ברוך הוא שאין יכולין לסבלו, לקח שביעית ושם להם במקומו והשאר גנזו לעתיד לבא ואמר אם זכו בזו השביעית וישמרוהו אתן להם זה לעולם האחרון, והיינו דכתיב העולם הבא שכבר בא קודם מקודם ששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, פירש העולם הבא שכבר בא, וזכר לשון תרגום שלו שקורין אותו חכמים עלמא דאתי ללמד שהוא ממשמש ובא, וביאר שזה העולם הבא הוא אור והוא האור שעלה במחשבה ונברא קודם העולם הזה, לומר שהוא ההשגה האחרונה שאדם משיג ומתעלה בה, וכן אמרו בבראשית רבה באור הזה שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, והוא ענין צפיית המרכבה ובו משיגים אמתת הנבראים בכלל וזהו מסוף העולם ועד סופו, וזהו אור החיים כדכתיב לאור באור החיים.

ועוד אמרו שם במדרש ר' נחוניא בן הקנה וכסא הכבוד המעוטר המכולל המאושר הוא בית העולם הבא ומקומו חקוק בחכמה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור, וכל המדרש עד יזכו לחיי העולם הבא שהוא הטוב הגנוז, ומאי ניהו עוזו של הקדוש ברוך הוא דכתיב ונגה כאור תהיה וגו'. שם בכאן בית העולם הבא בכסא הכבוד מקום הנשמות בעולמן, כמו שאמרו בערבות ששם נשמותיהן של צדיקים ושם מלאכי השרת וכסא הכבוד כדאיתא במסכת חגיגה (י"ב ב') ושם מקום העולם הבא חקוק בחכמה, להודיע שתגיע השגתם לאור הראשון שנקרא חכמה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור וכתיב חכמת אדם תאיר פניו, ואי אפשר לפרש יותר מזה.

ומה יקרו דברי הרב הגדול ר' משה ז"ל במלות קצרות וארוכות שכתב בזה העולם בפרק חלק, אמר כי בעוה"ב ישכילו נפשותינו שם מסודות הבורא כפי שישכילו בעולם הזה מסודות הכוכבים והגלגלים או יותר, וכן אמרו ז"ל העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, וענין עטרותיהן בראשיהן רוצה לומר קיום הנפש היודעת בקיום הדבר הידוע לה, והיותה היא והוא דבר אחד, כמו שזכרו מביני הפילוסופים בענין יאריך ספורו, ומה שאמרו נהנין מזיו השכינה כונתם לומר כי הנפשות ההם ינעמו במה שישכילו וידעו מסוד האל כמו שינעמו חיות הקדש ושאר כתות המלאכים במה שישכילו וידעו מסוד האל, אם כן הגמול הטוב ותכלית הכוונה הוא שיגיע האדם אל המלוא +כ"ה בכת"י, ונ"א: הגמול+ העליון ויהיה נכנס בכלל ההוא, וקיום הנפש כמו שאמרנו יהיה עד לאין תכלית כקיום הבורא יתברך כי הוא סבת קיומה בהשגתה אותו, אלו דברי הרב ז"ל והם דברים טהורים.

וכבר באו כלם בדברי רבותינו ז"ל, כי הזכיר ענג הנפש בקיומה ושם אותה עם כת חיות הקדש והמלאכים כמו ששמו הם ז"ל עמהם תחת כסא הכבוד, וחקקו מקומו בחכמה והיא ההשגה בעצמה והגמול השלם, וכן הזכירו הם ז"ל קיומה כקיום החיות והמלאכים לכתותיהם במה שינעמו מהשגתם, כמו שדרשו בכתוב שנאמר באור פני מלך חיים וכמו שכתבנו למעלה מדבריהם ז"ל, והזכירו ענין קיומם בקיום הדבר הידוע להן, והיות הוא והן דבר אחד, והוא פירוש מה שנאמר בתורה ולדבקה בו ואומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך, ומכאן בא רבי עקיבא ולמד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ורבותינו ז"ל הם שהבינו ופירשו דרך וענין היחוד הזה, ולא שיגיע אדם לידיעת מהותו שהידיעה היא הזכות (נ"א: הדבוק) בעצמו, ועל זה אמרו (ברכות ל"ד ב') כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך, וזו המימרא הזכירה הרב ז"ל ופירש ואמר כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העוה"ב אין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויפיה אלא הקדוש ברוך הוא לבדו וכו', הנה דברי הרב במעלת זה העולם הבא ובעונג שלו דברים נכונים הם, אין לנו אלא להודות בהן ולשבח מעלותיהן לבעליהן ז"ל.

ועוד כתב בתשובת שאלה, ומה שהסכימו חכמי יון וחכמי המערב בנפש שהנפש צורה בלא גולם ובלא גוף, אבל טוהר וגזרה ומקור הדעת ואינה צריכה לגוף, לפיכך כשיאבד הגוף לא תאבד היא, אלא עומדת בעצמה וקיימת כמו המלאך ונהנית וחוזה באורו של עולם והוא עולם הבא, גם זה לשונו, אבל מ"מ שנה עלינו סדרי הקבלה, כי עשה זה העולם עולם הנשמות ואין לגוף בו חלק כמו שפירש בכמה מקומות מספריו.

וכן יראה מדבריו שהוא משנה עלינו זמנו של העולם הבא והוא לדעתו בא לאדם אחרי מיתתו מיד, והוא העונג והנועם שקרינו אנחנו אותו גן עדן, וכן כתב בספר המדע זה שקראו אותו חכמים העולם הבא אינו מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אבד ואח"כ יבא אותו העולם, אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד כמו שנאמר אשר צפנת פעלת, ולא קראוהו העולם הבא אלא מפני שאותן הימים באין לו לאדם לאחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ובנפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה, נראה מדברים הללו שהעוה"ב הוא עולם הנשמות המגיע להן לאחר מיתת הגופות מיד.

עוד כתב ז"ל העוה"ב אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות ואין בו לא אכילה ולא שתיה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להם בעולם הזה, ולא יארע בו דבר מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה וראיה ועצב ושחוק וכיוצא בהן, כך אמרו חכמים הראשונים ז"ל העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, הרי נתבאר לך שאין שם גוף לפי שאין שם לא אכילה ולא שתיה, וזה שאמרו צדיקים יושבין על דרך החידה היא כלומר נפשות הצדיקים מצויות שם בלא עמל ולא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעה שידעו שבגללה זכו לחיי העוה"ב מצויה עמהן והיא העטרה שלהן, ומהו זה שאמרו ונהנין מזיו השכינה שיודעין ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינן יודעין והן בגוף האפל והשפל. ועוד האריך הרב ז"ל לבאר ולהביא ראיות שבני העוה"ב הם נפשות בלבד בלא גוף, בפרק חלק, ובמגלה של תחיית המתים שלו.

וענין גן עדן אצלו הוא מקום מפלכי (נ"א מבחר) הארץ שנטע בו האלהים האילנות ומיני הצמחים המועילים תועלות גדולות, ועתיד לגלותו לבני האדם ויורם דרכו, וינעמו בו בימות המשיח או בתחיית המתים בגוף כמו העולם הזה ותענוגיו באכילה ושתיה וסיכה ורחיצה, וזה אינו תכלית הגמול כמו שביאר הרב ז"ל אבל העוה"ב עולם הנשמות הוא והוא טבעי ומנהגו של עולם כלומר קיום הנפש.

והתמה מזה מאחר שהוא מאמין שהעוה"ב הוא ההווה לאדם אחרי המות מיד, מה צורך אליו לראיות והכרעות שאין באותו העולם גוף אלא נשמות בלבד, תלמיד קטן שבישראל יודע שהצדיק הנפטר נפשו בטוב תלין בטובת העולם העליון בלא גשם וגוף כלל, ואין טובתה באכילה ושתיה וסיכה ותשמיש שאין הנפש בעלת הנאות הללו, אלא בזיו השכינה היא מתקיימת כענין שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. ודברים הללו אף על פי שאין דרך סודם ידוע אלא ליחידים ואין משיג אותם על אמתת מה שהם אלא אדון הכל יתברך, דרכיהם פשוטים לכל.

ולמה הוצרך הרב ז"ל למה שכתב במגלת תחיית המתים, אבל החיים שאין אחריהם מות הוא חיי העוה"ב בעבור שאין בו גוף, כי אנו מאמינים והוא הנכון לדעת כל בעלי דעת כי בני העולם הבא הם נפשות בלא גויות כמו המלאכים, והראיה על זה כי הגוף הוא מחובר מכלי השמוש לפעולות הנפש, והגוף בכללו צורך מציאותו היה בעבור תכלית אחת רוצה לומר אכילת המזון כדי לקיים הגוף ולהוליד ממנו דמיונו למען יתקיים המין, וכשתסתלק התכלית ההיא ולא יהיה צורך אליה בעולם הבא כמו שאמרו המון החכמים בביאור שאין בו אכילה ולא שתיה ולא תשמיש, אם כן הם רוצים לומר שאין בו גוף, כי האל יתברך לא ימציא דבר ריק ולא יעשה דבר אלא בגלל דברו, חלילה לו מהיות פעליו הנכוחים כפועל עובדי האלילים עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו, כן הבורא בעיני אלה החושבים כי יברא אברים לא לעסוק בהם, ואולי בני העולם הבא בעיני אלה האנשים אינם בעלי אברים כי אם גופים, ואולי הם עגולים או עמודים או קומות מרובעות, אין דעת אלה הסכלים כי אם שחוק לכל העמים מי יתן החרש יחרישון ותהי להם חכמה, כל אלו דברי הרב ז"ל ועוד נוסף עליהם דברים רבים.

ועכשיו נתמה עליו אחרי שהוא יאמין בפירוש העוה"ב שהוא העולם הבא לנפשות אחרי מיתת הגופות מיד, מה צורך להכרעות הללו, הלא דבר ידוע לכל ומפורסם הוא שכבר נתערטלו הנפשות מן הגוף המת והניחוהו לרקבון, והכתוב מעיד וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אבל יראה מכונת הרב ז"ל שהעולם הבא אצלו משמש לכל עולמי הנפשות ולכל המגיע אליהן לעדי עד, והנה יאמין באמת שתחיית המתים שהוא עיקר מעיקרי התורה, הכוונה בו שתשוב הנפש לגוף ברצון הבורא ויצאו הנשמות מן העוה"ב וישובו לגוף בימי התחיה, ויתעדנו האנשים ההם הזוכים בטובת העוה"ז בימות המשיח ויזכו בו למעלה עליונה ממעלתם הראשונה, אבל אחרי כן יגזור הרב ז"ל מיתה על המשיח ועל דורו ויהיו נפשותיהם בטוב העולם הבא בלא גוף, כמו שהיו מתחלה במעלה גדולה ממנה, שזכו לה במצות שעשו בזמן התחיה, וזה יתקיים להם לנצח.

והנה אריכות הרב ז"ל בהרבותו דברים להכריע שבני העוה"ב אינם גוף, לשני ענינים, כי הוא יודע שאנשי קבלתנו יאמינו שאין אחרי התחיה מיתה, על פי מה שדרשו בבלע המות לנצח ואמרו (סנהדרין צ"ב א') מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, ולזה הדעת בני העוה"ב אחרי התחיה יחיו בעולם ההוא בגופותם, והרב ז"ל מבטל זה הדעת בכל יכלתו, ועל זה חלקו עליו רבים מחכמי הדורות האלו על הכונה הזאת כמו שימצא בדבריהם, כי על העולם הבא אחרי המיתה לנפשות לא יחלוק כל איש חכם או שאינו חכם, ואין צורך בו לכל עניני הדברים שכתב הרב ז"ל בכמה מקומות, כי דבר מפורסם הוא שאין לגוף בו חלק וזכות, ועוד יכוין הרב ז"ל לענין שני, להחזיק בנפש בעצמה שאינה גוף ולא כח גוף אלא שכל נבדל ככת המלאכים.

וכך אמר שם במגלת תחיית המתים, והגורם לכל זה הוא מה שיעלה במחשבת ההמון כי אינם מאמינים שיש מציאות קיימת אלא לגוף בלבד, אך מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא בדעת הנבערים מדעת, ועל כן יאמינו רובם כי הבורא גוף, כי אם אינו גוף אינו נמצא לפי מחשבתם, אך הנקראים חכמים באמת, לא במלה עוברת, נודע להם במופת כי כל נבדל מתולדות הגוף הוא יותר קיים במציאותו ממי שיש לו גוף, ועוד לא נכון לומר יותר קיים אלא שמציאות הנבדל הוא המציאות האמתי בעבור שלא ישיגהו דבר ממקרה השנויים, והם החכמים שהתברר להם במופת כי הבורא אינו גוף ועל כן מציאותו היא בתכלית הקיום, וכן כל נברא נבדל ר"ל המלאכים והשכלים הוא במציאותו יותר תקיף וקיים מכל בעל גוף, ועל כן נאמין כי המלאכים אינם גופים וכי בני העוה"ב הם נפשות נבדלות.

ועוד אמר הרב ז"ל, ואיך יעלה על לב איש שיבינו אלה הסכלים כי המלאכים נבדלים מן הגוף, ועצם מציאותם, רצונו לומר מציאות המלאכים ובני העולם הבא, יחשבו אלה כי לא יודע מציאותם אלא בקבלה מצד התורה, וכי אין דרך עיון מעיד על מציאות המלאכים ועל קיום הנפשות וכו', וזו המלה מורה לך מדברי הרב ז"ל פירוש העוה"ב שהוא קיום הנפשות בלבד אחרי המות והוא דבר המתברר להם במופת ועיון בלא קבלה, כי ענין העוה"ב אחרי התחיה באמת צריך הוא לדברי התורה ופירוש הקבלה.

והנה נתבררה אמונת הרב ז"ל בפירוש העולם הבא וכוונתנו אנחנו בו, ובאמת תמצא למקצת חכמי ספרד ז"ל בחבורי חכמותיהם ובתפלותיהם שהם מסכימים לדעת ההוא שהעוה"ב הוא עולם הנשמות, ורבי שלמה אבן גבירול ז"ל אמר בתפלתו תחת כסא כבודך מעמד לנפשות חסידיך ובו נועם בלי תכלית וקצבה והוא העוה"ב, וכן יתפלל ובעת מן העולם הזה תוציאני אל העוה"ב בשלום תביאני, אבל לנו שומעים שאמרנו כהלכה והבאנו הדברים בראיות מדברי רבותינו ז"ל.

ושוב מצאתי לגאון רב סעדיה ז"ל בפירוש ספר דניאל שהוא אומר כדברינו בפירוש העוה"ב, וכן בתפלותיו הוא מתפלל, יאמן ויגדל עד עולם לקבץ נדחינו ולבנות בית מקדשינו ולהחיות את מתינו, ולהוציאם בשלום מימי הישועה אל העולם הבא אשר צפנת לנו, וכל מעשה בראשית יכונו למולנו, וגם המכון החדש ישמח לנגדנו, וקבלת הראשונים הוא, תורתם אל תשכח, ומכל מקום אין בינינו רק בשינוי השמות, והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו כמו שפירשנו, זולתי דעת הרב רבי משה ז"ל שנותנת קצבה לזמן התחיה ומחזיר הכל לעולם הנשמות כמו שנזכר למעלה ואנחנו מקיימים אנשי התחיה לעדי עד מימות תחיית המתים לעוה"ב שהוא עולם שכולו ארוך ואדון הרחמים יזכנו לטוב אשר צפן ליראיו ופעל לעבדיו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן.