ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן צב׃ עוד בענין קיום מצוות בדברים נסיים

קושיא על הנ"ל מרבנו חננאל והשל"ה

אלא דאכתי צריך יותר עיון לברר שיטת הרבי בענין זה, דהנה איתא בחגיגה יד,ב, בתולה שעיברה באמבטי מהו לכהן גדול [אם דינה כבתולה או כבעולה] וכתב הר"ח שם וז"ל: לא גרסינן לכהן גדול אלא מהו, פי' אשה הרה שנבדקה ונמצאת בתולה מי אמרינן מביאה נתעברה כשמואל [דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם שהי' בקי בהטיי'] והריני קורא בה (ויקרא יב,ב) אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה טומאת לידה וחייבת קרבן, או דילמא אימור באמבטי של מרחץ נתעברה ... וזה מעשה נסים הוא ואינה טמאה מלידה שאין אני קורא בה אשה כי תזריע עכ"ל, הרי מוכח מכאן דאם נתעברה בדרך נס אינה טמאה לידה דדיני התורה חלים רק בדרך הטבע אבל לא בדרך נס וכמ"ש בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ד סי' שפ"ז) ובפרדס יוסף פ' וארא (פ"ז אות לא) ופ' ויקהל (פל"ה אות כד), ועוד בכ"מ להוכיח כן מהר"ח.

ועד"ז איתא ב'פתחי תשובה' יו"ד סי' ס"ב ס"ק ב' שהביא מ"ש בשל"ה פ' וישב (עה"פ ויבא יוסף) שמבאר בהא שהגיד יוסף ליעקב שהשבטים אוכלים אבר מן החי, דאברהם אבינו עשה ספר יצירה ומסרו ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב מסרו לבניו כו' ומצינו בגמ' (סנהדרין סה,ב) דמיברו להו [לר' חנינא ור' אושעיא] עגלא תילתא ע"י ספר יצירה בצירוף השמות, ובודאי זה הנברא עפ"י השמות ולא מצד התולדה אין צריך שחיטה וניתר לאוכלו בעודו חי וכן עשו השבטים ויוסף לא ידע עיי"ש. ועי' גם בשו"ת שדה הארץ (ח"ג חיו"ד סי' א') בשם בעל טור וברקת (הל' יו"ט דף קמ"ג ע"ג) דבשר היורד מן השמים מותר בלי ניקור חלב וגיד כו' וכן הביא בשמו בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' ב' אות ג').

וראה מלבי"ם (פ' וירא יח,ז-ח) עה"פ ואל הבקר רץ אברהם וימהר לעשות אותו וגו', שכתב וז"ל: שעשה אותו ע"י ספר יצירה, נראה שרצו לתרץ בזה איך האכיל להמלאכים בשר בחלב, ואמרו שהי' בשר שנברא ע"י ספר יצירה שאין לו דין בשר, וז"ש ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, ר"ל יען שעשאו ע"י ספר יצירה היו יכולים לאכלו עם חלב עכ"ל.

הרי מפורש בכל הני מקומות דדבר של נס נפקע לגמרי מחיוב המצוות, ואיך זה מתאים לדעת הרבי דהא דבעינן קיום המצוות בטבע הרי זה רק בדאפשר אבל בדאי אפשר לא, ונת' דלפי"ז נמצא גם דחפץ של נס לא נפקע בעיקרו מהאיסורים שישנם בדבר הטבעי דהא בהא תליא?

והנה הראי' מרבנו חננאל יש לדחות, דאין כוונתו כנ"ל משום דזהו מעשה נס ולא עפ"י הטבע, דגם עיבור באמבטי הוא ע"פ דרך הטבע, אלא כוונתו שהוא מעשה זר ומשונה ואין זה זריעה כדרך העולם ואין אני קורא בה אשה כי תזריע, וכן פירש בקובץ שיעורים כתובות ס,א, (אות רג) דברי הר"ח דהא שכתב דהמתעברת באמבטי אינה טמאה לידה, כוונתו משום דסתם לידה הכתובה בתורה איירי בלידה כדרך הרגילה, וכדמצינו גם הדין (נדה מ,א) דיוצא דופן אין אמו טמאה לידה, והגמ' מבארת: אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר, עד שתלד במקום שהיא מזרעת, וכן בפירש"י בכורות מז,ב (בד"ה וילדו לו [דברים כא,טו] בעינן) "דרך לידה", ועי' גם בשו"ת בצל החכמה ח"ו סי' צ"ט – שכתב לבעל האפרקסתא דעניא – לדחות פירושו בהר"ח שהוא משום דאין המצוות מתקיימים בדבר נסי, אלא דכוונת הר"ח הוא כנ"ל דבעינן תזריע כדרך הזרעה, והביא ראי' לזה מהא דמקשה הגמ' שם בחגיגה דאיך אפ"ל דבאמבטי עיברה, והאמר שמואל כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מזרעת וכו', ואי נימא שכל זה הוא מעשה נס מהו קושיית הגמ' עיי"ש בארוכה, וראה בזה בס' מגדים חדשים חגיגה שם, דלפי"ז נמצא דאין להוכיח מרבנו חננאל דבדבר נסי בכלל אין המצוות מתקיימים כיון דלא איירי בזה, אלא דשם שאני דכתיב כי תזריע ובעינן בדרך זריעה, אבל אכתי יוקשה מהשל"ה וכו' כנ"ל?

אם יש לחלק בין נס שנעשה ע"י ה' או ע"י אדם

ולכאורה יש לתרץ שיטת הרבי דסב"ל כמ"ש ב"בצל החכמה" שם, דכל מה דאמרינן דדבר שנתהווה ע"י נס אין בו חיוב מצוות, ה"ז רק אם הנס נעשה ע"י בני אדם כגון בבהמה שנברא ע"י ספר יצירה שאין שם דין בשר בחלב ואבר מן החי וכו', אבל בדברים שנתהוו ע"י נס מאת הקב"ה, בודאי דשייכו בהם כל המצות, כי אצל הקב"ה לא שייך נס, דכל דרכי הטבע על נס הם מיוסדים, רק שאין אנו מכירים בהם מחמת התמידיות, ואטו משום שדברים אלו נראים טבעיים בעינינו יהיו מצות התורה שייכים בהם, והאחרים שאינם טבעיים בעינינו אלא נסיים לא תהא שייכים בהם מצות התורה? משא"כ בדברים שנתהוו ע"י נסי בני אדם שהם משונים באמת בעצמותן משאר דברים שנבראו ע"י הקב"ה בעצמו, שפיר יש לחלק בהם ולומר שבהן לא שייך מצות התורה, ומתרץ עפ"ז הקושיא מבגד שאבד בו כלאים כנ"ל, דכיון שהנס נעשה ע"י הקב"ה לא שייך למפטריה ממצות אי לאו משום דמצות בטלות לעת"ל עיי"ש, ולפי"ז לכאורה י"ל דגם הרבי סב"ל בחילוק זה, ומה שהובא לעיל דזהו רק בדאפשר וכו', איירי רק בנסים שנתהוו ע"י הקב"ה, [דגם בזה צריך לכתחילה בדרך הטבע] אבל בהמה שנבראה ע"י ספר יצירה וכיו"ב שאני שאין שם קיום מצוה כלל.

אבל קשה לומר כן בשיטת הרבי כשלא מצינו חילוק זה באיזה מקום בדבריו, ועוד דהרי בשיחת נר ב' דחנוכה תשמ"ב (תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 601) איירי שם אודות השבעת הקולמוס שע"י משה רבינו, ושם גופא הביא כנ"ל דזהו רק בדאפשר, הרי משמע דאינו מחלק בזה? ועוד דעצם סברתו אינו מובן, דאף דבודאי כל דרכי הטבע על נס הם מיוסדים, אבל סו"ס הרי ישנם "גדרי הטבע" שקבע הקב"ה בעולמו, ומעשה נס אינו כפי הקביעות שהוקבע בעולם, ולכן אמרינן ד"לא עביד הקב"ה ניסא למגנא" (ראה דרשות הר"ן דרוש ח' הקדמה הא'), אף שגם הטבע הוא נס, כיון דזהו שינוי מהנהגת העולם.

י"ל שיש בזה ג' גדרים שונים

ונראה לבאר זה באופן אחר, דהנה יש לומר שיש ג' חלוקות בדבר:

א) שבכלל צריך קיום המצוות להיות באופן טבעי, וכמו בסיפור אדה"ז דאפילו עמידת הסירה לקדש הלבנה רצה שיהי' באופן טבעי וכו', והטעם בזה הוא כפי שנת' בלקוטי שיחות חל"א פ' בא-א' (עמ' 48 ואילך), וחל"ה פ' ויחי-ג' (עמ' 226 ואילך) כיון דעיקר התכלית דקיום התומ"צ הוא בכדי לברר את עולם התחתון עיי"ש, דזה אינו קשור במיוחד לחפץ שנעשה ע"י נס אלא דקיום הגברא צ"ל באופן טבעי, ובזה איירי גם בלקוטי שיחות חלק ה' (עמ' 82 ואילך) אודות אברהם אבינו בקיום מצות מילה, שלא נתרפא ממילתו ע"י נס עיי"ש.

ב) חפץ שנתהווה ע"י נס שהוא דומה לגוף הדבר הנצרך לקיום המצוה, אם אפשר לו לאדם לקיים ע"י חפץ זה את מצוותו.

ג) חפץ שנתהווה ע"י נס – שאינו אותו הדבר ממש רק דומה לו – אם חל עליו איסורי וחיובי התורה כמו שחלים על דבר הטבעי עצמו.

והנה הא דקאמר הרבי כמ"פ כנ"ל, דקיום מצוות צריך להיות באופן טבעי אבל זהו רק באם אפשר אבל בדאי אפשר לא, זה מיירי בכללות הענין ושייך בעיקרו לסוג הא', דלכתחילה בעינן קיום המצוות באופן טבעי כיון דעי"ז יש בירור בעוה"ז הגשמי וכו'.

ובנוגע לחלוקה הב', מבואר בזה ברשימות חוברת ג' וקעד, בהא דרצו לומר – לענין נס חנוכה – דאי נימא שבלילה הראשון לא נשאר כלום מהשמן אלא אח"כ נתחדש בכמות שמן חדש, הלא זהו שמן נס ולא "שמן זית" ופסול להדלקת המנורה, וע"ז כתב הרבי וזלה"ק: יש תשובה על סברא זו והיא: פשטות ל' דקרא שמן זית (שמות כז,כ. ויקרא כד,ב) יש לפרש דבא להורות על איכות השמן דדומה להבא מן הזיתים דצליל נהורי' טפי (שבת כג,א) נמשך אחר הפתילה (שם כד,ב, ותד"ה מריש כג,א) ומנא לן למעוטי שמן נס? עכלה"ק, וממשיך לבאר דבשלמא במנחות סט,ב, דרצה למעט חטים של נס דפסול לשתי הלחם, ה"ז משום שיש שם קרא מיותר ד"ממושבותיכם" (ויקרא כג,יז), אבל כאן דליכא יתורא דקרא למה נמעט שמן של נס? וממשיך וזלה"ק: וגדולה מזה מצינו בסנהדרין סה,ב, מיברי עגלא תילתא ופירש"י משובח כאלו הי' ג' לבטן.. ובמלכים א' (יט,ו) עוגת רצפים, ופי' עוגה שנאפתה ע"ג רצפה - גחלת, אף דהוה עוגה של נס, וע"כ מפני שדומה לעוגת רצפים עכלה"ק, [הרי מוכח מזה דגם בריאה של נס נקראת באותו שם שבו נקרא הדבר הטבעי הדומה לו באיכותו] ועד"ז איתא בלקוטי שיחות חט"ו פ' חיי שרה שק"מ כסלו עמ' 185. וזהו גם מה דמיירי באגרות קודש חכ"ח עמ' כד בנוגע למים של נס שמטהרים במקוה וכו' עיי"ש.

וכיון שנתברר שיכולים לקיים מצוה גם בדבר נסי כיון שדומה באיכותו לגוף הדבר, במילא מובן דגם בזה קאי הא דאמר הרבי דלכתחילה בעינן קיום בדבר טבעי אבל בדאי אפשר יכולים לקיים גם בדבר נסי, וכדמוכח שם דאיירי אודות חפץ שנתהווה בדרך נס.

חילוק בין קיום מצוה לחלות איסור בדבר נסי

אמנם י"ל דכל מה דקאמר הרבי דגם בדבר נסי מתקיים המצוה בדאי אפשר, זהו רק באופן שיש חיוב מצוה על הגברא, והעיקר הוא חיובו של הגברא, והוא רוצה לקיים את חיובו ע"י חפצא של נס, כגון שצריך להדליק המנורה בשמן זית (דבזה איירי בהערה 27 בלקוטי שיחות ח"ה עמ' 80, וכן בעמ' 317 הע' 45), ויש לו רק שמן של נס הדומה לגמרי באיכותו לשמן זית, בזה שפיר אמרינן דיכול לקיים חיובו גם בחפצא של נס אם אי אפשר לו באופן אחר, כיון שהוא דומה לגמרי באיכותו להדבר הנצרך, דמפרשינן כאילו התורה אמרה מעיקרא שאפשר לקיים החיוב גם בדבר הדומה לו באיכותו, וכפי שנת' בהרשימה דליכא מיעוט למעט קיום המצוה מדבר הדומה לו באיכותו, וכן קאמר גם בשיחת נר ב' דחנוכה הנ"ל דאיירי שם אדות קיומו של הגברא - מצות כתיבת ס"ת ע"י פעולה של נס.

מיהו כל זה אינו אלא בנוגע לזה שהגברא יכול לקיים בזה את חיובו המוטל עליו, אבל כשדנים בהחפצא של הנס מצד עצמו, אם חפץ זה מצד עצמו נכלל בדין שחיטה וכיו"ב, שהטילה בו התורה חיובים או איסורים, זהו חלוקה הג' והו"ע אחר לגמרי, ובזה שפיר יש לומר – גם לדעת הרבי – דחפץ של נס לא נכלל בדיני ואיסורי התורה, דהתורה הטילה החיוב והאיסור רק באותו הדבר ממש, ולא בדבר הדומה לו שנברא ע"י נס, וכגון בבהמה שנבראה ע"י ספר יצירה וכו' שהדיון הוא אם יש איסור בבהמה זו לאכלו בלי שחיטה או אם חלבו אסור, או אם יש בו איסור אבר מן החי, בזה שפיר י"ל שעל חפץ זה שרק דומה לבהמה לא איירי התורה ולא הטילה עליו התורה שום חיובים או איסורים, ולפי"ז י"ל דדעת הרבי מתאים גם להשל"ה כו'.

אלא דלפי זה שוב אין לתרץ קושיא הנ"ל – דאיך הוכיח מבגד של כלאים דמצוות בטלות לעת"ל דילמא שאני התם שהוא בגד של נס – כפי שנת' לדעת הרבי דגם חפץ של נס לא נפקע בעיקרו מאיסור כלאים, כיון די"ל דשאני הכא דהדיון הוא אם יש איסור כלאים בבגד של נס, ובזה י"ל דגם לדעת הרבי ליכא האיסור, גם אין לתרץ כפי שנת' בסי' הקודם דלעת"ל שאני שלא תהי' העבודה בבירור התחתון ובמילא אין צורך לקיים המצוות בדרך הטבע דוקא, דכל זה שייך לומר רק בנוגע לענין הא' והב', אבל בנוגע לחלוקה הג' י"ל דאינו מועיל סברא זו, דסו"ס לא דיברה בזה התורה.

ולכאורה לפי זה יש להקשות גם על תירוצו של הקב חיים (שהובא בסי' הקודם) דשאני לעתיד לבוא שכל ההנהגה תהי' באופן נסי, אז מתקיימים גם המצוות באופן נסי עיי"ש, דכל סברא זו שייך רק בנוגע לקיום מצוה בדבר נסי, [כמו במדבר שהיו טובלין בבארה של מרים במדבר] אבל בנוגע לאיסור כלאים לכאורה לא שנא, כיון שבכל אופן כשהטילה התורה איסורים על חפץ וכו' הרי זה קאי רק על חפץ הטבעי ממש, ולא בדבר הדומה לו ויל"ע.

אמנם לאידך גיסא, מובן היטב לפי"ז הא דכתב באגרות קודש שם דמקוה מים דנס ג"כ מטהרת, וכן לא קשה קושיית הקב חיים וכו' מבארה של מרים, כיון דקיום מצות הגברא וטהרת הגברא אפשר להיות גם ע"י דבר הדומה באיכותו למי מקוה ממש.

ולפי"ז יש להעיר במ"ש בחלק א' סי' סח, דבסנהדרין נט,ב, איתא דאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, ומקשה ע"ז בגמ' מהך דיהודא בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן הי' והיו מלאכי השרת צולין לו בשר וכו', הרי מוכח שהי' מותר באכילת בשר? ומתרץ התם בבשר היורד מן השמים עיי"ש, ולכאורה צריך ביאור דמהו תירוץ הגמ' הרי סוף סוף אסור לו לאכול בשר? בשלמא לפי שיטת התוס' שם נו,ב, (בד"ה אכל) דסב"ל שכל האיסור הי' שאסור לו להמית בהמה ולאכול ממנה, אבל אם מתה מאליה שרי, מובן תירוץ הגמ' בפשטות דבהך בשר היורד מן השמים ליכא עליו שום איסור, אבל המהרש"א על התוס' שם כתב דרש"י לא סב"ל כן, דהאיסור הוא אפילו במתה מאליה עיי"ש, ולפי שיטה זו אכתי צריך ביאור דמהו תירוץ הגמ' התם בבשר היורד מן השמים, דלמה אין בזה האיסור דאכילת בשר? ולכאורה צריך לפרש לשיטה זו דבשר הנברא ע"י נס אינו מציאות של בשר אלא הוא דבר חדש שרק דומה לבשר, והאיסור חל רק על בשר ממש ולא בדבר הדומה לבשר, וזהו כוונת הגמ' לתרץ התם בבשר היורד מן השמים דלא חל ע"ז שום איסור.

– וכתוב שם – דלפי"ז יש לבאר דלכן הוצרך רש"י לשיטתו לפרש הגמ' דמנחות (סט,ב) בשאלת הגמ' חטים שירדו בעבים לא כדפירשו התוס' דירדו ע"י נס, אלא פירש דכוונת הגמ' שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקינוס בלעו ספינה מלאה חטים עיי"ש, די"ל שלא רצה לפרש כתוס' משום דסב"ל לרש"י דאם ירדו בנס אין זה מציאות של חטים כלל רק דומה לחטים, ולמנחות בעינן חטים דוקא וא"כ לא שייך האיבעיא כלל, אבל התוס' לשיטתם בסנהדרין כנ"ל שמפרשים תירוץ הגמ' כנ"ל דבבשר היורד מן השמים ליכא איסור משום דהוה כמתה מאליה, סב"ל דגם דבר היורד מן השמים הוה מציאות אמיתי של אותו דבר, ולכן שפיר פירשו במנחות דאיירי בחטים שירדו בדרך נס עכתוה"ד משם.

ולפי הנ"ל י"ל דאין הכרח לזה דהא בהא תליא, די"ל דאפילו אם נימא שהאיסור דבשר אינו חל על בשר היורד מן השמים אלא על בשר ממש, אכתי אפ"ל שיש לקיים מצוות שתי הלחם בחטים של נס כיון שהם דומים לגמרי באיכותם לחטים ממש וכפי שנת'.

העננים הביאו שמן זית למנורה

ויש להוסיף בזה עוד מיומא עה,א, דמפרש מ"ש: "והנשיאים הביאו את אבני השהם וגו'" (ויקהל לה,כז) דקאי על עננים, ובהמשך (פסוק כח) כתיב גם ואת השמן למאור ולשמן המשחה, ובתורה תמימה שם (אות כ') הקשה דאיך הי' השמן כשר למנורה, הרי בעינן שמן זית דוקא? וכן הקשה בפרדס יוסף שם, וכתב די"ל דהעננים הביאום ממקום אחר כמו שפירש"י במנחות סט,ב, אבל לא שהם עצמם באו מן השמים, אבל בתרגום יונתן שם כתב ותייבין עננא דשמיא ואזלין לגן עדן ונסבין מתמן בושמא בחירא וית משחא דזיתא לאנהורתא וכו'. ועי' בזה בס' 'כלי חמדה' שם אות ה', ובס' 'מקראי קודש' להגרצ"פ פראנק (חנוכה סי' ג') כתב בזה עפ"י דברי המדרש רבה (ב"ר פל"ג,ו) על הפסוק והנה עלי זית טרף בפיה (בראשית ח,יא) דמגן עדן הביאה אותו, הרי שבגן עדן צומחים בו עצי זית, וממילא ליכא הוכחה מכאן שגם שמן נס כשר למנורה כיון ששם הי' שמן טבעי מעץ הזית שהובא בנס מגן עדן שצומחים בו עצי זית, אבל אפ"ל דשמן שלא נוצר מזית טבעי פסול עיי"ש.

אבל בפרדס יוסף שם כתב עוד דב'בעל הטורים' איתא שהעננים הביאו גם כבשים לתמידין וחטים למנחות וכו', וא"כ אכתי קשה מכבשים לתמידין, שהם ודאי נבראו ע"י נס והיו כשרים לתמידין?

ולפי מה שנת' בדעת הרבי לא קשה כלל, כיון דכאן איירי בנוגע לקיום מצוה של האדם, וזה שפיר אפשר לקיים ע"י חפץ של נס שדומה לאיכותו להחפץ ממש.

ועי' בס' 'נחל קדומים' להחיד"א פ' פקודי (מ,כג) ויערך עליו וגו', וז"ל: וראה זה חדש שראיתי בס' רבינו אפרים מלקוטי גאוני קמאי שכתב דמהמן נעשה כגרעיני חטה מגובל כעיסה שיש בה מים הרבה, וזהו "ודגן שמים נתן למו" (תהלים עח,כד) מקריבים ממנו למנחות וללחם הפנים עכ"ד (הובא בשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' י"ב) דלכאורה גם בזה יש להקשות דאיך זה כשר למנחות וכו'? ולהנ"ל ניחא.

וראה גם בשו"ת בית יצחק שם שהביא מיומא עה,ב, אודות השליו, דמבואר שם מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה, ופירש"י (ד"ה שירד להם..) שהשליו דבר שטעון שחיטה הי', אלמא דאף שירד מן השמים מ"מ הי' טעון שחיטה? ותירץ דבש"ך על התורה פ' בהעלותך (יא,ד, עה"פ והאספסף, ד"ה ויש לשאול) ביאר דשליו הראשון שירד עם המן לא הי' צריך שחיטה כי הי' מן השמים והי' רוחני, ורק שליו השני לא ירד מן השמים אלא בא מן הים והי' דבר חומרי הי' צריך שחיטה עיי"ש, אבל הבית יצחק הקשה ע"ז דמלשון הגמ' שירד עם המן דבר שטעון שחיטה, משמע דגם שליו הראשון הי' טעון שחיטה, ואין להאריך עוד.