ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן פו׃ נכסי אדם שמת כשקם בתחיית המתים

גר שמת וזכו בנכסיו ואח"כ נולד לו בן

הדין בירושה הוא דאף יורש שלא היה ראוי לרשת בשעת מיתה, ונעשה ראוי אחר כך, יורש לאחר מיתה, כגון בן הנולד לאחר מיתת אביו, שמת האב והניח את אשתו מעוברת, דגם להסוברים שעובר אינו יורש, (ראה יבמות סז,א, וב"ב קמב,א עיי"ש) זוכה בירושתו, ואף על פי שלא ירש בשעת מיתה, יורש עכשיו, ומבואר (בב"ב שם) בגר שמת בלא בנים והניח אשתו מעוברת שנכסיו הפקר וכל הקודם בהן זכה, ומ"מ אח"כ כשנולד הבן נוטל את נכסי אביו ממי שזכה בהן, משום דעכשיו הוא יורש את נכסי אביו, הרי מוכח מזה דדין ירושה אינו תלוי בשעת מיתה דוקא, ואפשר לירושה לחול גם זמן רב אחר מיתת המוריש.

וכבר נתקשו המפרשים (לח"מ הל' זכי' ומתנה פ"ב ה"ז, קרן אורה יבמות סז, א, (ד"ה ולענ"ד) וראה מרחשת ח"ב סי' לח אות ב, חלקת יואב להגאון מקינצק חחו"מ סי' יא ועוד) בהך דינא דגר שמת וכו', דלכאורה צ"ע האיך שייך ירושה לאחר שכבר יצאו הנכסים לרשות אחרת, ומאיזה טעם יטול היורש הנכסים מאדם אחר שאיננו קרובו?

ובקובץ שיעורים ח"ב סי' יא-יב הוסיף להקשות דבודאי אין לומר שזכיית הבן הנולד חלה אח"כ למפרע משעת מיתת האב כיון דעובר אין לו זכיה, ואפילו למ"ד יש זכיה לעובר מ"מ נראה פשוט דהוא דוקא בשעה שהוא כבר עובר, דהיינו לאחר מ' יום משעת קליטת הזרע, אבל קודם ארבעים יום ודאי לכו"ע אין לו זכיה דהוי מיא בעלמא, ועוד אפשר שמת האב תיכף לאחר שנבעלה ועדיין לא נקלט הזרע כלל, ומ"מ כשנולד אח"כ זוכה בנכסי אביו ובכה"ג ודאי אין זכייתו חלה למפרע אלא מכאן ולהבא, וצריך ביאור איך יזכה בנכסי אחרים שאינם קרובים לו?

ביאור הקו"ש דירושת בן הוא כמו שהאדם קם לתחי'

וכתב לבאר בקו"ש שם בהקדם הא דאיתא בכתובות (לח,ב), לגבי דין אונס ומפתה, בעי רבא.. יש בגר בקבר ודבנה הוי ["אם מתה בנערותה עד שלא עמדה בדין והגיע זמן בגרותה בקבר מי חשיב בגר או לא . . וכי היכי דאם לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה תנן לקמן בפרק נערה שנתפתתה (מא,ב) דהרי הן לעצמה ולא לאביה והשתא נמי בגר בקבר מפקיע כח האב ובנה ירית לה אם יש לה בן". רש"י] או אין בגר בקבר, ופריך התם מי קא ילדה? ומסיק דהכי קמיבעי ליה יש בגר בקבר ופקע אב, ופירש"י, ופקע אב: פקעה תביעת אב וזכה הלה במה שבידו שאין בעל דינו קיים, וקנס לאו ממון הוא להורישו לאביה בתורת ירושה כל כמה דלא גבתיה, או אין בגר בקבר - לאפקועי תביעת אב. וקשה דהא לעיל קאמר דבנה הוי בתורת ירושה, אלמא דשייך ירושה בקנס, וכאן אומר שאין ירושה בקנס? וכבר הקשו כן בתוס' ודברי רש"י א"א ליישב בתירוצם עיי"ש.

ומתרץ ע"פ הא דאיתא בב"ב (קנט,א), בן שמכר חלק בכורתו ומת, בנו מוציא מיד הלקוחות.. ולימא אבוך זבן ואת מפקת, וכ"ת ה"נ אמר מכח אבוה דאבא קאתינא א"כ בחלק בכורה מאי עבידתיה.. ודילמא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא ובמקום אבא קאימנא ע"כ. ומבואר מזה שיש שני דינים בירושת הבן: א) שהוא זוכה בנכסי אביו כשאר היורשים שזוכין בנכסי מורישיהן. ב) שהבן קם תחת אביו אף כשאינו יורש ממנו כגון ראובן בכור יעקב שמכר בנכסי יעקב, בנו של ראובן מוציא מלקוחות גם חלק הבכורה, דאמר אני יורש את יעקב ולא את ראובן אבי אלא שאני עומד תחת אבי לירש חלק בכורה מנכסי יעקב, וילפינן לה מקרא דתחת אבותיך יהיו בניך (תהלים מה,יז), והדין הזה לא מצינו רק בבן ולא בשאר יורשין, ולפי"ז נראה דהא דאין תורת ירושה בקנס והטעם משום שעדיין לא זכה בו המוריש ואינן בכלל נכסיו קודם העמדה בדין, אינו אלא בשאר יורשיו, אבל בבן הקם תחת אביו והרי הוא כמוהו שפיר יכול לתבוע את המזיק ולא מצי למימר ליה לאו בע"ד דידי את כמו שאינו יכול לומר כן להניזק בעצמו, דאותו כח התביעה שהיה לאב יש גם להבן, דבמקום אביו קאי וא"כ אין כאן סתירה בדברי רש"י, ותירוץ זה בדברי רש"י כתב גם בחי' הגרנ"ט ב"ב סי' קצג עיי"ש, ויוצא מדבריו דדין זה דתחת אבותיך וכו' הוא גם בירושה מהאם שהרי איירי בקנס של האם.

[וראה גם בס' 'גליוני הש"ס' (ב"ב קטז,א) דאיתא שם: "מאי דכתיב.. כי שכב דוד.. וכי מת יואב (מלכים-א יא,כא), מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה? דוד שהניח בן - נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן - נאמרה בו מיתה", ומבאר הגרי"ע דאם הניח בן אינו חשוב מיתה רק כאילו הוא עצמו בחיים, אחרי שיש התולדה שלו, ומביא לזה כמה ראיות, ומבאר עפ"ז הא דאיתא שם בגמ' אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: כל שאינו מניח בן ליורשו - הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה, כתיב הכא (במדבר כז,ח) והעברתם את נחלתו, וכתיב התם: (צפניה א,טו) יום עברה היום ההוא וכו' עיי"ש, דמוכח דאם הניח בת הרי זה מקרי העברת נחלה כדכתיב "והעברתם את נחלתו לבתו", משא"כ כשיש לו בן אין זה מקרי העברת נחלה אלא שהבן עומד במקום אביו עיי"ש, וכן ביאר בארוכה בס' כלי חמדה פ' פינחס (קיג,א) דנפש הבן ונפש האב אחת היא ואי"ז בגדר ירושה כלל שאין זה קורבה אלא עצם אחד, אמנם הבת אצל אביה היא רק קורבה כמו שאר הקרובים רק שהיא הקרובה ביותר, ולכן בת במקום בן אינה יורשת ו"העברת נחלה", הוא רק בבת, ומבאר עפ"ז גם הגדר דירושה בבן נח עיי"ש].

ולפי זה מבאר הדין דגר שמת, דבנו שנולד אח"כ הוה במקום אביו וכאילו אביו חי, ובודאי שאם המת עצמו יקום לתחיה יקח את נכסיו בכל מקום שימצאם, ולא נאמר כיון שכבר פקע קנינו מאין יזכה בהם אח"כ, שלא פקע קנינו אלא בזמן שאינו צריך לנכסיו, אבל כשצריך להם הם שלו, ומשו"ה גם הבן שנולד לאחר מיתת אביו במקום אביו קאי, והוי כאילו בא עכשיו אביו בעצמו דנוטל את שלו בכל מקום שימצאם, אבל בשארי יורשים שאינן נחשבין כמו המוריש בעצמו אלא שהן זוכין בנכסי המוריש, אפשר דבכה"ג אינן יכולין להוציא הנכסים מיד הזוכים מן ההפקר דתו לאו נכסי דמוריש הן עכתו"ד עיי"ש בארוכה.

ויש להוסיף עוד בהא דמבואר ביבמות (סז,א), דלדעת חכמים העובר אינו יורש, ולפיכך כהן שמת והניח את אשתו מעוברת, אם יש לו בנים אחרים, אוכלים עבדיו בתרומה משום אותם הבנים, ואם אין לו בנים, אוכלים הם משום אחיו, ואם אין לו אחים, אוכלים משום המשפחה כולה, [פירש"י ד"ה בשביל משפחה: שאין אדם מישראל שאין לו יורשים, וכל זמן שלא נולד העובר זוכה הקרוב בירושת הכהן, ואוכלים בגינו], והעובר אינו יורש, ומ"מ כשנולד העובר ה"ה יורש את אביו ומוציא את הנכסים משאר היורשים, וגם מהכא מוכח דלפני שנולד היו הנכסים של שאר היורשים, שלכן העבדים אוכלים בתרומה מחמתם, ומ"מ כשנולד נעשה הוא היורש, וגם בזה יש לבאר כהקו"ש דכשנולד העובר הנה על חלק זה המגיע לו, ה"ה נחשב כאילו הוא האב עצמו ונוטל את שלו.

בגדר גר שמת שנכסיו הפקר

והנה בהך דינא כשמת הגר הרי היו נכסיו הפקר, וכמו שכתב הקו"ש דדין זה הוא אפילו באופן שלא הי' אז גדר של עובר עדיין, ומ"מ כשנולד אח"כ הולד, חוזר ויורש הכל ומוציא מיד הזוכים מן ההפקר, ונראה דהביאור בדבריו הוא, דכל הדין בגר שמת ואין לו יורשין שנפקע ממנו נכסיו והוה הפקר, הוא משום שאין הוא צריך להם, אבל אם אח"כ צריך להם כגון שחזר לתחי' חוזר וזוכה בהם, וא"כ ה"ה הכא בהולד שנולד דהוה כהאב שחזר לתחי' לכן יורש הכל, ולפי דבריו לכאורה יוצא שכן צ"ל גם בנוגע לתחיית המתים לעת"ל, דכשיחזרו לתחי' אם יצטרכו בנכסיהם שוב יזכו בהם, וכן כתבו בכמה מקומות לפי דעת הקו"ש.

ולכאורה יש לבאר סברתו ע"ד ספיקת האחרונים בגדר מיתת הבעל שמתיר את האשה, וכמ"ש בחלק א' (סי' סו) דבקידושין (יג,ב), מקשה הגמ' על המשנה מנלן דמיתת הבעל מתיר, ור"ל דסברא הוא, הוא אסרה והוא שרתה, וממשיך להקשות דאי"ז הוכחה דהרי בעריות אסר להו ולא שרי להו, ומסיק שם דכתיב: (דברים כד,ג) "ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון", איתקש מיתה לגירושין מה גירושין שריא אף מיתה שריא עיי"ש. ויש להסתפק לפי המסקנא: א) האם הדרינן לסברא קמייתא - דההיקש מגלה לן שהיא מותרת בדרך ממילא, משום דכיון שאיסורה הי' מכח הבעל וכשמת נתבטל סיבת האיסור לכן מותרת. ב) או דילמא אפ"ל דלפי המסקנא לא אמרינן סברא זו, וכקושיית הגמ' מעריות, אלא שיש לימוד מיוחד דעצם המיתה הוה מעשה המתירה כמו המעשה דנתינת גט. ונפק"מ במת וחזר לתחי' אם צריכים קידושין מחדש דאי נימא כצד הא' שפיר י"ל גם בתחיית המתים, שאם האשה לא נשאת אח"כ לאחר תחזור לבעלה הראשון בלי שום קידושין, משא"כ אי נימא כאופן הב' דהוה כמעשה דגירושין ודאי צריכים קידושין מחדש עיי"ש בארוכה, וה"נ י"ל בנדו"ד דאי נימא דכל מה דנכסי הגר הם הפקר אין זה משום דמיתה היא הפקעה אלא משום דליכא בעלים, א"כ כשחזר לתחי' שוב הוה שלו.

וראה בקו"ש קידושין (אות קלז) שהוכיח דהיתר מיתת הבעל הוא לאחר גמר מיתה, ולענין ירושה כתב בשו"ת הרשב"א (ראה שו"ת המיוחסות סי' סט וח"ב סי' רנב וח"ג סי' קכה) דהיא עם גמר מיתה, והביא הקו"ש ראיה לזה מהא דקאמר בגמ' (ב"ב קיא,ב) גבי ונתתם את נחלתו לשארו (במדבר כז,יא) "שארו זו אשתו.. יכול אף היא תירש את הבעל", ואיך אפשר לאמר כן, הא איתקש מיתה לגירושין, וכיון שע"י מיתה נתגרשה ממנו איך תירשנו, אבל לדברי הרשב"א ניחא, דירושה היא עם גמר מיתה ועדיין אינה מגורשת, ולפי"ז כתב דבנכסי גר שאין לו יורשין, דההפקר הוא במקום ירושת היורשין ג"כ נעשה הפקר מיד עם גמר מיתה ולא לאחר מיתה עיי"ש, דלפי זה לכאורה נמצא דהפקר בנכסי הגר הוא הפקעה חיובית וכמו חלות דין ירושה ויל"ע.

אלא שבכל אופן יש לחלק, דבשלמא אם עדיין לא זכו אחרים בנכסיו שפיר י"ל שהם עכשיו שלו, אבל במקום שכבר זכו אחרים בנכסיו אף שזה הי' ממונו, מ"מ כיון שכבר זכו בהם אחרים מצד הדין, ונעשה ממון שלהם איך יוכל הוא לחזור וליטול? משא"כ באשה הרי כל השקו"ט הוא רק אם עדיין לא נשאת לאחר, ודברי הקו"ש צ"ע.

דעת האמרי משה

ועי' בס' 'אמרי משה' (סי' לח אות כד) שהביא דברי הקו"ש הנ"ל (נדפסו בקובץ 'אהל תורה' ח"א סי' יח-יט) וחולק עליו וסב"ל שאין למת קנין רק לענין משמוש ולהוריש בלבד, ואף אם יקום לתחי' לא יקח מן הזוכה, והוסיף דגם מה שצריך להמת אין לו קנין ופסק כחו מנכסיו, ואחד מראיותיו הוא דסתמא אמרו דאין שטר וקנין לאחר מיתה (ראה ב"ב קנב, וש"נ), אף באופן שמוכר, שהדמים יתן הלוקח לצורך קבורתו עיי"ש בארוכה.

ובס' 'חבצלת השרון' פ' פינחס הביא קושיית הקו"ש הנ"ל וביאר באופן אחר, דבאמת מת שקם לתחי' אינו יכול לזכות בנכסיו כלל כי כבר נפקע ממנו בעלותו לגמרי, ומ"מ שפיר יורש הך עובר כשנולד בנכסי אביו הגר, והוא עפ"י מ"ש בחי' ר' חיים הלוי (הלכות תרומות פ"ח ה"ד, הובאו דבריו גם בקובץ הערות אות של) דדין עובר בירושה חלוק, דאע"ג דגם בירושה עובר אין לו זכיה, מ"מ עיקר דין זה הוא בדין זכית ממון, דעובר לאו בר קנין וזכית ממון הוא, אבל בהלכות נחלות ודין ירושה ליכא שום דין דעובר לא יהא בר ירושה, ועובר וילוד שוין הן בעיקר הדין של ירושה, אלא דמופקע הוא מדין זכיית ממון, וע"כ אכתי אין לו בנכסי הירושה עד שיולד, ודינו מתחלק, דשם יורש לא פקע מיניה, ולא בטל עיקר כח ירושתו שיש לו על הנכסים, וזכית ממון אין לו, כי אם שיורש את הנכסים שיהיו שלו לאחר שיולד עכת"ד הגר"ח, דלפי"ז מבאר איך יכול העובר לירש אח"כ נכסי אביו הגר כיון ששם יורש עליו כל הזמן, והן אמת דקודם שנולד היו נכסי הגר הפקר וכל המחזיק בהם זכה, זהו משום שהעובר מופקע מדין זכיית ממון וליכא מאן דזוכה, אבל מיד שנולד ויש לו זכיית ממון מפקיע ממונו מהם כיון שהי' יורש כל הזמן, נמצא לפי"ז דשאני הכא שזוכה אח"כ רק משום שהי' עליו כל הזמן שם יורש, אבל מת הקם לתחי' שכבר נפקעו נכסיו ממנו לגמרי לא עיי"ש.

[וצריך להוסיף בדבריו, דאף דביאור הגר"ח הוא לפי שיטת הרמב"ם, דסב"ל שיש חילוק בכהן שמת אם הניח בנים דאז אוכלים העבדים אבל אם לא הניח בנים רק שאר קרובים, אינם אוכלים, דבזה שפיר חילק הגר"ח דאם הניח שאר קרובים אינם אוכלים בתרומה כיון ששם יורש רק על העובר שהוא בנו ולא על שאר הקרובים, משא"כ בהניח בנים הרי גם הם יורשים כמוהו, וכיון שאין להעובר זכיית ממון לכן הם אוכלים בשביל האחים, אבל עדיין צ"ב לפי הגמ' דיבמות שם דסב"ל כנ"ל דגם בהניח שאר יורשים אוכלים משום המשפחה כולה? ויש לומר דסב"ל דגם יורש מאוחר הוה יורש, וכדהאריך בקובץ הערות שם בפלוגתא זו].

אבל באמת אין לומר כדבריו, דהרי הקו"ש הוכיח כנ"ל דדין זה איירי גם באופן שכשמת האב לא הי' אפילו עובר עדיין כי הי' לפני ארבעים יום וכו', ומ"מ כשנולד יורש הכל, הרי מוכח דאין זה מחמת היותו כל הזמן בגדר יורש, ולא ראה שבקובץ הערות (אות שלז) עצמו רצה לבאר דין זה עפ"י הגר"ח, ודחה דזה אינו כי אפילו אם לא הי' להעובר דין יורש כלל, כגון שהי' פחות מארבעים יום מ"מ זוכה בירושתו, ואי אפ"ל כהנ"ל.

קנין למת כשהוא לצרכו

והנה ידוע דפליגי קמאי אם יש קנין למת בדבר שהוא לצרכו, דבשו"ת הרשב"א (ח"א סי' שעה) כתב וז"ל: "שאלת עוד מי שאמר לחברו זכה במעות אלו לקנות מצבה על קבורת פלוני שמת, וזכה הלה, ואחר כך חזר בו המזכה ואומר שהמת לא זכה לפי שאינו בעולם. והרי הוא כמזכה לחמור דלא קנה. והלה טוען שהמת זוכה בכל מה שהוא לכבודו. והביא ראיה מאותה ששנינו בשקלים (פ"ב ה"ה) מותר המת ליורשיו. רבי נתן אומר יעשה זילוף לפניו או דימוס על קברו . . הדין עם מי? תשובה הדין עם מי שנתן על ידו. והראיה מאותה שבשקלים דפרישו לה בברייתא (ראה סנהדרין מח,א) בשגבו להם לאחר מיתה. ואע"ג דקיי"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא ומשום דחל איסורא על מה שגבו ליכא, אפילו הכי קתני מותר המתים למתים ואינו חוזר לנותנים. וטעמא משום דגבאין אלו גבאום לשם מצות צרכי המתים ולזה נתנום הנותנים. וכשגבו למת אחד נמי מאי שנא כבר זכו לו הגבאין לצרכו ולכבודו והרי הן כדברים המיוחדים לצרכו ולכבודו וכו'" עכ"ל, הרי משמע דסב"ל שיש קנין למת. וכן דקדקו בשיטת רש"י גיטין (יד,ב), באמר הולך מנה לפלוני ומצא שכבר מת יחזור להמשלח, ופירש"י (בד"ה הא דליתיה) הטעם וז"ל: "שכבר מת וזה לא היה יודע נמצאת זכיה בטעות ולא קנו יורשין" עכ"ל, הרי שלא כתב הטעם משום דאין קנין למת אלא משום שהי' בטעות, ועי' גם בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קס דשקו"ט בזה.

אלא דהמחנ"א (הלכות זכיה ומתנה - סי' לא) הביא תשובה זו, וכתב שאין כוונת הרשב"א משום שהמת קנה המעות אלא משום דכיון שנתבזה המת כשגבו על שמו לכן מצוה ליתן.

אבל ברמ"א (חו"מ סי' רי ס"ג) כתב דהמקנה דבר למת כל שהוא לצורך קבורתו וכבודו קנה, והוא מתשובת הרשב"א הנ"ל, ובדרכי משה שם (חו"מ סי' רי) הביאה בשלימות וז"ל: "אם אמר לחבירו זכה במעות אלו לצורך מצבת קבר מת זכה המת ולא יוכל לחזור ולא הוי דומיא דקנה לעובר או לחמור דלא קנה דכל מה שהוא לכבוד המת זכה בו" עכ"ל, ומלשון זה משמע דהוי קנין ממש. וראה עוד בקובץ שיעורים ב"ב (אות תסג) שהביא מ"ש בחי' הרשב"א ב"ב (ח,ב ד"ה ולשנותן, הובא גם בשטמ"ק שם) וז"ל: "ולדידי קשה לי קצת דהא תנינן בההיא מותר המת ליורשיו ואע"פ שגבו אותן לצורך תכריכי המת וקבורתו והותירו נותנין המותר ליורשיו ואפי' הם עשירים אלמא כבר זכה בהן לצרכו ושל מת הוא להורישו לבניו וכו'" עכ"ל, הרי מפורש בהרשב"א עצמו שהוא מדין קנין, וצ"ל כיון דגבו לצורך המת קנה המת כיון שהוא לצורכו, וכ"כ בכתובות אות שיד, וראה שו"ת חלקת יעקב יו"ד סי' קצו-קצח ועוד. ולעיל בסי' הקודם.

ביאור הדין בגר שמת וזכו אחרים ואח"כ נולד לו בן

ולפי"ז י"ל דהא דכשנולד הולד יורש, אף דבעת מיתת האב לא הי' אפילו בגדר עובר, דזהו מחמת לתא דהאב, דכיון דבודאי רוצה שבנו שיוולד לו אח"כ יירשנו והוה לצרכו, לכן יש לו קנין בנכסיו, אלא דכיון דבינתיים ליכא מי שיזכה בפועל בנכסיו כיון שהוא גר שאין לו יורשים, לכן ה"ה הפקר לשעה, וכשנולד העובר ה"ה מוריש לו נכסיו, ובהך דיבמות י"ל דניחא ליה להאב ששאר היורשים יירשו בינתיים, ע"מ דכשיולד העובר יקבל הוא חלקו בתורת ירושה. ולהשיטות דסב"ל שאין לו למת קנין כלל אפילו לצרכו נמצא שאין לו בעלות להאב מצ"ע כלל, ביאר באמרי משה שם, דיש גזה"כ רק לענין משמוש ונחלה שה"ה כחי וה"ה הכא, וא"כ ההפקר לא הי' אלא לשעה, כל זמן דליכא היורש לזכות, ומשום דלא נפסק כח המת מנכסיו לגבי ירושה, כל זמן דעתיד להיות לו יורש, ורק על זמן דליכא היורש בעולם לשעה זו יוכלו אחרים לזכות, אבל אח"כ כשיולד נפקע ההפקר ממילא, והיורש זוכה מכח המת שלא נפקע כחו.

וראה בשו"ת 'בנין ציון' החדשות (סי' צז) דזה נכלל בהא דדדרשינן בב"ב (קטו,א), "ובן אין לו" (במדבר כז,ח) עיין עליו, היינו דמתי ליכא ירושת בן, רק אם לא יהי' לו בן לבסוף כלל, אבל אם יהי' לו בן לבסוף יירש כשיוולד, וראה גם בחי' הגר"ש שקאפ יבמות (סי' לו) כעין זה, דהכא אף דבנתיים הנכסים הפקר אבל אין זה הפקר גמור, דעכ"פ לפרט זה נשארו הנכסים בחזקת המת להורישם לבנו לכשיולד, אלה תוכן דבריו, ועד"ז כתב גם בחידושיו לב"מ סי' טז (ד"ה אמנם) וב"ק סי' א, ועוד.

מיהו י"ל דכל זה הוא רק אם בשעת המיתה לא נפקעו הנכסים ממנו מעיקרא – או מצד קנינו לצורכו, או מצד ירושה – אבל אם נפקעו הנכסים ממנו וזכו בהם אחרים, ואחר כך חזר לתחי' שוב אינו יכול לזכות בהם.

אם בתחיית המתים אמרינן דפנים חדשות הוא

עוד יש להוסיף בזה, במה שנת' בחלק א' (סי' נט-ס ועוד) דבנוגע לתחיית המתים מצינו דעות שונות בכ"מ, אם לאחר התחי' אמרינן "פנים חדשות באו לכאן", או דאמרינן שזהו אותו האדם ממש שלפני התחי', וכל ההלכות והדינים שחלו עליו מקודם נמשכים אחר התחי' כמקדם, וראה בס' פסקי תשובה קונטרס דברי חכמים (עמ' כג), ובשו"ת רב פעלים ח"ב סוד ישרים סי' ב בארוכה, ונקט שם בפשיטות שכל הדברים שהיו קשורים עם הגוף נפקעו אחר התחי' משום דפנים חדשות באו לכאן עיי"ש, וראה בזה גם בשו"ת יביע אומר ח"ז יו"ד סי' לז, וח"ח יו"ד סי' מ; גם כתב בס' לב חיים ח"א סי' לא, בנוגע לקרבנות כמו קרבן חטאת וכו' שנתחייב לפני התחי' דבודאי לא יתחייב להביאם אחר התחי' כיון שפנים חדשות באו לכאן, וכ"כ החיד"א בסו"ס פני דוד, ועוד בכמה דברים ואכמ"ל, ועי' מהרש"א בחדא"ג נדה (סט,ב ד"ה הג' מתים לעתיד לבא) דנקט בנוגע לתחיית המתים דהגוף הוה בריה חדשה דהגוף הראשון כבר נתעכל. וברשימות חוברת קכט לשונו של הרבי הוא: "דאין כאן פנים חדשות כלל". ובלקוטי שיחות חי"ח פ' חוקת-ב סעי' י"א איתא לגבי ההוספה של הגוף ד"פנים חדשות באו לכאן" עיי"ש בארוכה, דאי נימא כהדעה דהוא גברא אחרינא והוה פנים חדשות, הרי פשוט שאי אפשר לו לזכות בנכסים כלל.