ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן עג׃ פ' פרה אי הוה מדאורייתא
הצפי' לגאולה
כתב בשו"ע המחבר (או"ח סי' קמ"ו סעי' ב'): "כיון שהתחיל הקורא לקרות בס"ת, אסור לספר אפילו בד"ת.. ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, שרי. וכל זה אינו ענין לפרשת זכור (דברים כה, יז-יט) ופרשת פרה (במדבר יט, א-כב), שהם בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוין ולשומעם מפי הקורא וכו'", ובסי' תרפ"ה סעי' ז' כתב: "י"א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא".[1]
והמקור לשיטה זו דפ' פרה הוא מדאורייתא הוא בתוס' ברכות יג,א, (בד"ה בלשון הקודש) וז"ל: "וי"ל דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא כמו פרשת זכור [ובדפוסים הראשונים כתוב גם] ופ' פרה אדומה (ועי' מהרש"ל שם)[2]", עכ"ל התוס', וכן הוא בתוס' הרא"ש שם ובתוס' ר"י החסיד ותוס' ר"פ שם, ועי' גם בחי' הרשב"א שם (בד"ה לימא) שכתב "אלא א"כ יאמר רש"י ז"ל שתהא קריאת הפרשיות כגון פרשת פרה ופ' זכור וכיו"ב מן התורה" וכ"כ בחי' הריטב"א מגילה יז,ב, (בד"ה הא דאמרינן) וכ"כ בשו"ת תרומת הדשן סי' ק"ו: "ובתוס' הקצרות מברכות פ' שני פירש, דפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותן מן התורה", וראה ספר השיחות תשמ"ט ח"א פ' פרה ע' 341 הערה 2.
אלא שכבר תמהו רבים דמהו המקור לומר דפ' פרה הוה מדאורייתא? ובלשון המגן אברהם (סי' תרפ"ה): "לא ידענא היכא רמיזא"! וראה פר"ח סי' קמ"ו ס"ק ב ועוד, ובמחצית השקל ולבושי השרד שם (בסי' תרפ"ה).
משום זכירת מעשה העגל
ובשו"ת ערוגת הבושם (או"ח סי' ר"ה) כתב ששמע טעם הגון, דבמעשה העגל כתיב (דברים ט,ז) זכור אל תשכח וגו', אלא שלא רצו חכמים לתקן קריאתה בציבור מטעם שכתב המג"א סי' ס' ס"ק ב' "מפני שהיא גנותן של ישראל" עיי"ש, משום הכי תיקנו פרשת פרה שהיא לכפר על מעשה העגל (כדהביא רש"י בפ' חוקת (יט,כב) דכל ענין פרה אדומה היא לכפר על מעשה העגל עיי"ש, ובזה מקיים מצות עשה דאורייתא דזכירת מעשה העגל.
ועד"ז כתב המלבי"ם בס' ארצות החיים (סי' א' ארץ יהודא ס"ק ד') וז"ל: והנה במעשה העגל כתוב בו ג"כ זכור אל תשכח אשר הקצפת, ובתו"כ (ר"פ בחוקותי) דריש ליה ג"כ שמצוה שתהא שונה בפיך, וא"כ צ"ע אמאי לא תיקנו בו קריאת התורה? ועיין מג"א (שם) שכתב מפני שהיא גנותן של ישראל, ונראה שמטעם זה תקנו פרשת פרה, ובפסקי תוס' (פ"ק דברכות) והרשב"א בחידושיו שם כתבו שהוא מדאורייתא, והלחם חמודות[3] פ"ז דברכות אות נב (על הרא"ש שם סי' כ), תמה עליהם למה יהיה מן התורה? ולפ"ז נראה דכיון דא"א לקרות מעשה העגל שהוא גנותן של ישראל, כמ"ש במגילה דף כה, תקנו בעבורו פרשת פרה שכל מעשיה היה נגד מעשה העגל כמ"ש רש"י בפירוש התורה בשם רבי משה הדרשן עכ"ל עיי"ש עוד, הובא גם בס' ילקוט הגרשוני או"ח סי' תרפ"ה, וכ"כ בשו"ת דובב מישרים ח"ב סו"ס מג, ובתורה תמימה במדבר יט אות קכ"ה עיי"ש.
אבל לכאורה לפי"ז הי' צ"ל הלכה דבעת קריאת פ' פרה צריך לכוון אודות מעשה העגל כיון דזהו עיקר הזכירה ולא אשתמיט בשום מקום לומר כן? ועי' עוד בס' ערוך השלחן סי' תרפ"ה ס"ז שהביא מקור אחר, ובס' משך חכמה ריש פ' חוקת ועוד (הובא גם בס' 'מקראי קודש' פורים סי' ח').
טעם הרבה מהאחרונים משום דכתיב "לאמר"
ובס' עבודת ישראל (להמגיד מקוזניץ זצוק"ל) פ' פרה כתב וז"ל: (במדבר יט,א-ב) וידבר ה' כו' זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר. נראה לפרש מלת "לאמר" מורה כדעת האומרים שפרשת פרה מדאורייתא, ולזה בא הרמז בתורה אשר צוה ה' לאמר שאפילו בזמן הזה, שאין לנו בית לעשות פרה לתיקונה צריך לקרות הפרשה ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד,ג) ותהי' אמירת הפרשיות במקום עשיית הפרה וזהו לאמר עכ"ל.
וכ"כ החתם סופר בס' 'תורת משה' ר"פ חוקת וז"ל: אשר ציוה ה' לאמור דבר אל בנ"י. והלשון תמוה משאר פרשיות? אולי משמיענו זאת חוקת התורה שציוה ה' לאמר ולקרות הפרשה, ובזה מרומז שפ' פרה ג"כ דאורייתא לקרותה, כדאיתא הנוסחא בתוס' פ' שני דמגילה ובשו"ע או"ח סי' קמ"ו סעי' ב' וסי' תרפ"ה סעי' ז' וק"ל עכ"ל. וכ"כ בס' אגרא דכלה ר"פ חוקת בד"ה זאת, ובספרו מגיד תעלומה על מסכת ברכות ברא"ש פ"ז סי' כ', ובס' תורת חיים - תשובות רי"ח זוננפלד - סי' ק"ה ועוד בכ"מ. ובשו"ת דברי יציב חו"מ סי' נ"א אות י"ח, ובחאו"ח סי' רפ"ח אות ב' כתב וז"ל: ואולי דאתינן עלה ממקרא שכתוב (במדבר יט,ב) זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר וגו', ובאור החיים הק' למה הוצרך לומר מאמר זה עיי"ש, וי"ל שמכאן סמכו לפרשת פרה מן התורה ויהיה הפירוש אשר צוה ה' לאמר שיש מצוה באמירה עכ"ל, וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה ח"ג סי' תע"ו אות י"א: "ונלע"ד לדקדק מכפל הלשון דקרא דכתיב (חוקת פי"ט א-ב') וידבר ה' אל משה "לאמור" זאת חוקת התורה אשר צוה ה' "לאמור" דכפל שני פעמים לאמור לכן יש לפרש דה"ק זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמור שהקב"ה צוה לאמור אותה הפרשה".
הצפיה לגאולה היא מדאורייתא
אלא דהא גופא צריך ביאור למה נשתנה פ' פרה משאר הפרשיות שדוקא בזה יש מצות קריאה מן התורה?
ויתכן לומר דשאני קריאת פ' פרה דענינו הוא כמ"ש רש"י (מגילה כט,א, בד"ה פרה, ועיי"ש גם בד"ה ברביעית): "להזהיר את ישראל לטהר, שיעשו פסחיהן בטהרה",[4] וכיון דענין זה נוגע על להבא שאדם צריך לשמור א"ע שלא יטמא, בכדי שיהי' מוכן לעתיד להקריב ק"פ, ואם לפועל נטמא הרי צריך כמה ימים מקודם להיטהר ע"י הזאה בג' וז' ואי אפשר להיטהר מיד, לכן אמרה התורה שצריך לקרות פ' זו מקודם דעי"ז ידעו שיכינו א"ע להקרבת ק"פ.
ובפרט ע"פ המבואר בלקוטי שיחות חכ"ו (ע' 83) דלכן שאני קרבן פסח שמצינו בו הענין דפסח שני למי שלא הקריב בפסח ראשון, כי קרבן זה קשור עם לידת עם ישראל, ולכן הרי זה נוגע יותר לכאו"א מישראל עיי"ש, וראה גם חלק ל"ב ע' 42 בענין זה, ולכן חייבה התורה אזהרה מיוחדת בקריאת פ' פרה שהוא הכנה לק"פ.
וי"ל – לפי שיטה זו דסב"ל – דחיוב זה מדאורייתא לא נפקע גם בזמן הזה, כי אף שאין מקריבין ק"פ בזה"ז,[5] הרי כיון שיש חיוב להאמין ולצפות בכל יום שיבוא משיח צדקנו[6] ויבנה ביהמ"ק וכו' ואז נוכל להקריב קרבן פסח [שהוא חיוב על כל אחד ואחד[7]] עוד בשנה זו, לכן לא נתבטלה מצוה זו מדאורייתא גם עכשיו (לפי דעות הנ"ל) לקרות פ' פרה בכדי שנדע הלכותיה להכין את עצמינו להיטהר, והרי החיוב צפי' להגאולה הוא מן התורה וכמ"ש הרמב"ם: (הל' מלכים ריש פי"א): "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו וכו'".
ובפרט לפי דעת הסמ"ק במצוה א' שכתב: "לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות כדכתיב (שמות כ,ב) אנכי ה' אלקיך וגו' כו', ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת לא,א) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה, והיכן כתוב מצוה זו? אלא שמע מינה בזה תלוי, [במצות אנכי ה' אלקיך] שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך כו'" כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם וכן יושיענו ברחמיו שנית כדכתיב (דברים ל,ג) ושב וקבצך וכו'" הרי דסב"ל דהענין דהצפיה להגאולה נכלל במצות עשה דאנכי ה"א וגו' וכ"כ בס' מאה שערים (ה,א) מבעל המחבר ספר הריקאנטי עיי"ש.
ואפשר להוסיף בזה גם מה שמבואר בלקוטי שיחות חכ"ח פ' חוקת א' (עמ' 131 ואילך) אודות דברי הרמב"ם בהל' פרה אדומה פ"ג ה"ד: "והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר" שענין הגאולה קשור במיוחד להל' פרה אדומה, כיון שיש מצוה תמידית שהאפר יהי' מוצנע "למשמרת",[8] (עיי"ש בארוכה ובחט"ז ע' 304) נמצא שמצות פרה אדומה "תובעת" שגילוי המשיח יהי' יותר מהר, כדי שיהי' אפשר לעשות את אפר הפרה, כיון שכל רגע ורגע שאין אפר פרה בשום מקום שבו נמצאים בנ"י ומשמרים אותה, חסר בשלימות קיום הציווי שצריך להיות תמיד אפר פרה למשמרת עיי"ש בארוכה, נמצא שענין הצפיה הוא גם מצד המצוה דפרה אדומה עצמה וקשורים זה בזה.
- ↑ וכבר שקו"ט במפרשים דלמה בסי' קמ"ו סתם המחבר דהוה מדאורייתא, ואילו בסי' תרפ"ה כתב די"א דהוה מדאורייתא, ואכ"מ.
- ↑ וראה בנחל אשכול על ספר האשכול הל' חנוכה ופורים (ע' לג) שהביא מספר אחד דרצה לומר שהיה כתוב בתוס' פרשת זכור ופ"פ, וכוונתם לפ' פורים ויבא עמלק (שמות יז,ח-טז) שיוצאין בה נמי לזכירת עמלק, והמעתיק טעה וחשב שר"ל פרשת פרה ע"ש, אבל זה אינו דהרי כתוב שם פרשת פרה "אדומה".
- ↑ לבעל התוי"ט, ונק' בשם דברי חמודות.
- ↑ וראה לקוטי שיחות חל"ו פ' החודש (עמ' 206 ואילך) בביאור הירושלמי מגילה (פ"ג ה"ה) דקאמר: "בדין הוא שתקדים החודש לפרה שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה, ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של ישראל" וחוקר שם אם קריאת פ' פרה ופ' החודש הם תקנה אחת המתחלקת לשתים, או שהם שתי תקנות שונות עיי"ש, וראה שם הערה 13 להדעה דפ' פרה היא מדאורייתא, וע"פ המבואר בפנים יוצא שהחיוב מדאורייתא הוא גם על זמן מסוים זה דלפני חג הפסח, וכמ"ש בספר השיחות תשמ"ט (הנ"ל) הערה 3 שכן משמע מלשון הפוסקים עיי"ש.
- ↑ וגם לדעת הר"ח (וי"ג ר' יחיאל) דפריש דמקריבין קרבן פסח בזמן הזה (ראה כפתור ופרח פ"ו ובשו"ת חת"ס יו"ד סרל"ו ולקוטי שיחות חי"ב ע' 220) הרי זהו משום דטומאה הותרה בציבור, אבל הזאה לא שייך בזה"ז.
- ↑ ראה בחלק א' בהפתיחה (ע' 16) בהערה 17 שהובא שם מהגרי"ז שלא די בזה שמחכה לביאת המשיח בכל יום אלא שבכל יום עצמו צריך לחכות כל היום כל רגע ורגע ממש כפי שאומרים בנוסח התפלה: "כי לישועתך קוינו כל היום" עיי"ש, ועיי"ש עוד משו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' ח) בזה. ובפרט בגאולה ד"אחישנה" ליכא הגבלת זמן כלל ומחכים לו בכל יום שיבוא, וראה בחלק א' סי' א'.
- ↑ ראה לקוטי שיחות חל"ה פ' וירא א' (עמ' 65) הערה 32 אודות השקו"ט דהמנ"ח (מצוה ה' אות ז') בדברי הצל"ח פסחים ג,ב, אם יש חיוב על מי שהוא בדרך רחוקה לעלות ולהתקרב קודם חגה"פ ואכ"מ.
- ↑ חוקת יט,ט.