ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן עב׃ קיום מתנות לאביונים בימות המשיח

בספר השיחות תש"נ (ח"א ע' 310) בהערה 114 איתא וז"ל: ויש לעיין כיצד יהי' קיום המצוה ד"מתנת לאביונים" כשיקויים היעוד "אפס כי לא יהי' בך אביון" (פ' ראה טו,ד) עכ"ל. וכן הובא בכ"מ שהקשה הגה"ק מקוזיגלוב הי"ד בס' 'ארץ צבי' על מה שמבואר במדרש דפורים לא יבוטל לעת"ל, והרי אז יקויים הקרא אפס כי לא יהי' בך אביון, ואיך יקיימו אז מצות מתנות לאביונים, וכן הקשה בשו"ת שיח יצחק או"ח סי' שע"ח.

ועי' בס' 'דרשות החתם סופר' (ח"א ע' 408 ד"ה ומתנות) שהביא מ"ש בשו"ע המחבר (או"ח סי' תרצ"ד סעי' ג): "אין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו ובמקום שנהגו ליתן אף לאינו יהודי נותנים", וכתב די"ל שתחילה תיקן מרדכי רק מתנות לאביונים ישראל, אלא שאח"כ כשגזר "וזכרם לא יסוף מזרעם (אסתר ט,כח)", הי' קשה לו שהרי לעת"ל כתיב "אפס כי לא יהי' בך אביון" וא"כ עתידין מתנות לאביונים להתבטל כשלא יהיו שוב אביוני ישראל, לכן התנה תיכף גם על אביוני עכו"ם, ועל ידי כך מצות מתנות לאביונים תתקיים תמיד. דלפי דבריו נמצא דלעת"ל תתקיים מצוה זו באביוני אוה"ע.

ועי' גם בס' 'יפה ללב' ח"ו סי' תרצ"ד (הובא גם בקובץ 'וילקט יוסף' שנה ה' סי' קי"ח) שעמד על מ"ש המחבר כנ"ל דאף לנכרים נותנים וכתב וז"ל: וזאת התעודה לגאולה העתידה כי יתנו בגוים, דלא ימצא עני בישראל, וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים (מלאכי ג,ד), הצדקה שיעשו עם הגוים, כימי עולם וכשנים קדמוניות בימי אברהם אבינו ע"ה שהי' זן בני אדם ערלים וכו', כן הוא לעת"ל כי כל בית ישראל יהיו עשירים מופלגים ובתים מלאים כל טוב (דברים ו,יא) ולא ימצא בישראל מי שיקבל צדקה ומוכרחים לעשות צדקה עם הגוים עכ"ל והביא שכ"כ בס' 'אברהם אנכי' (ישעי' נא) דף יג,ב, עיי"ש.

מתנות לאביונים לגוים

והנה מדברי החת"ס הנ"ל משמע דסב"ל דיוצאים מצות "מתנות לאביונים" גם ע"י נתינה לגוי, שהרי ביאר דלעת"ל תתקיים מצוה זו רק ע"י נתינה לגוי, ולכאורה כן משמע גם מסתימת לשון הטור (שם) שכתב: "ואין מדקדקין בהן אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנין לו אחד ישראל ואחד עו"ג", וכן איתא בסידור האריז"ל כל הפושט יד נותנים לו אפילו עכו"ם (הובא בשיחת קודש פורים תשל"ב ריש סעי' ח - שיחות קודש תשל"ב ח"א עמ' 540 ואילך).

ויש מקום לבאר זה ע"פ מ"ש בשו"ת 'חתן סופר' (סי' ע"ב) שביאר הטעם דנותנים גם לעכו"ם וז"ל: ונ"ל דמנהג ישראל תורה היא, ורצו בזה להודיענו דמצוות מתנות לאביונים בפורים לאו משום צדקה היא, אלא משום שמחת פורים משום שמחת היום והרחבת הלב נותן למי שפותח יד ואפילו לעכו"ם וכו' להראות שמחת היום והרחבת הלב שלבו בטוח בהבורא ית"ש שהשגחתו עלינו בכל עת, ע"כ אפי' עני שבישראל מחויב, ומזה נצמח המנהג ליתן אפילו לעכו"ם להודיענו כל הנ"ל וכו' עכ"ל.

[וכעין זה כתב בלקוטי שיחות חט"ז פורים ב' (סעי' ד' - עמ' 367 ואילך) בביאור כללות המצוה דמתנות לאביונים שאינה משום מצות צדקה, והוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם (הל' מגילה פ"ב הי"ז) כמה מעלות במצות מתנות לאביונים ולא הזכירם בהל' מתנות עניים לענין צדקה, וכן מה שכתב בהל' מתנות עניים (פ"י) לא הזכיר כאן לענין מתנות לאביונים, ומוכח שהם ב' דברים נפרדים, ושם בסעי' ו'-ט' ביאר וז"ל (בתרגום חפשי): דמצות מתנות לאביונים היא תוצאה מזה שהם "ימי משתה ושמחה (אסתר ט,כב)" הקשור עם הא ד"קיימו מה שקיבלו כבר (שבת פח,א)" דעי"ז יוצא לגמרי מהגבלותיו, ובסעי' יו"ד ממשיך דמתי הוה השמחה - שמחה אמיתית ושלימה עד שיוצא מציורו ומציאותו ובא לידי מצב של "לא ידעי" – המבטא (קיום) קבלת תורתו של הקב"ה – כאשר הוא מרבה במתנות לאביונים, דעי"ז מגלה שהענין דלשמח "לב עניים כו'" פועל אצלו יותר שמחה מסעודה שלו עצמו, ואפילו מהסעודה עם "רעיו" (אנשים כערכו), עיי"ש עוד].

ובשיחת פורים תשל"ב שם (עמ' 541) ביאר מ"ש בסידור האריז"ל, דכיון דאמרינן שבפורים צריך להיות באופן ד"עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן (ע"פ מגילה ז,ב)" – א"כ כ"ש שאינו מבחין אם הפושט יד הוא "מרדכי" או "המן" – ישראל או עכו"ם.

ובס' 'סדר היום' (פורים) כתב: "ואפילו לגוים הפושטים את ידם ביום הזה, לשאול מפני שמחת ישראל אין להשיבו אחור, אלא אדרבא יתן להם בפנים מאירות, וידעו כי ה' אלוקינו עמנו בכל קראנו אליו, והוא הפודה ומציל אותנו".

להלכה נותנים להם רק משום דרכי שלום

אמנם להלכה נקטינן שאינו יוצא ידי חובת מתנות לאביונים כי אם בעניי ישראל, וכל מה דאמרינן שנותנים גם לעניי עכו"ם ה"ז רק מפני דרכי שלום ואיבה, וכמ"ש בחי' הריטב"א (מגילה ז,א בד"ה גרסינן): "פירשו בירושלמי (מגילה פ"א ה"ד) שכל הפושט ידו ליטול יתנו לו, לומר שנותנין לכל אדם ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו, שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא אלא מדין שמחה, שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות, ולפיכך נהגו ליתן מעות פורים לגוים ואפילו עשירים, שכיון שאנו נותנים לכל אדם אם לא ניתן להם יהא שם איבה, וכדתנן (גיטין סא,א) מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום".

וכ"כ הב"י על הטור שם במה שכתב "ואחד עו"ג" וז"ל: כן כתב נמוקי יוסף בפרק האומנין (ב"מ מח,ב, ד"ה גמ') בשם הרמב"ן שכן המנהג בכל ישראל ליתן אפילו לגוי דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנים לכל אם אין אנו נותנים לגוי איכא משום איבה.. והגהות מיימוניות (הל' מגילה סוף פ"ב) כתבו שכתב תלמיד אחד לפני רש"י (ס' הפרדס סי' רה, מחז"ו עמ' ריא): ראיתי בני אדם שנוהגים לחלק מתנות בפורים לעבדים ולשפחות גוים העומדים בבתי ישראל, והדבר הוקשה בעיני רבי לפי שנאמר (אסתר ט,כב) ומתנות לאביונים וזה הנותן פרוטה לעבד גוזל לעניים ומראה בעצמו כאילו מקיים מתנות הנאמרים באביוני ישראל, וכתב רבי שטוב ממנו לזרקן לים שמראה שמתנות היום אף לגוים, וכן כתב הר"מ בשם רבינו אפרים, וכתב דבעיר שלא הורגלו בכך אסור להרגילן אבל בעיר שהורגלו בכך אין לבטל הדבר משום דרכי שלום ע"כ, ורבינו אפשר שבמקום שנהגו קאמר בדוקא או בעיר חדשה אם צריכין לנהוג כך מפני דרכי שלום עכ"ל. ועי' גם מגן אברהם שם סק"ו, ובכף החיים ס"ק לז - לח, ובס' שבולי הלקט סי' ר"ב, ובארחות חיים הל' מגילה ופורים ריש סי' לג, ועוד.

אבל עי' בס' 'מקור חיים' על או"ח שם (מבעל החות יאיר) שכתב: "אף לגוים נותנים. מצות משלוח מנות לכ"ע לא יצא בגוים, דק"ל רעהו ישראל דווקא עי' ב"ק לז,ב, ומ"ש איש מאת רעהו (שמות יא,ב) שאני לפני מתן תורה", משמע מזה דסב"ל דבמתנות לאביונים – דלא כתוב שם "רעהו" – יש מקום דיוצאים גם ע"י אביוני גוים, אף דלעיל שם כתב שהיתר לגוי הוא רק אם יש חשש איבה עיי"ש.

שקו"ט בהטעם ד"אביונים" קאי רק על ישראל

והנה בס' 'ברכת שמעון' (מועדים וזמנים) הערות בשו"ע שם, חקר בטעמו של הגהמי"י מנלי' דמתנות לאביונים נאמר באביוני ישראל דוקא, אם זה: א) מכח סברא פשוטה דמהיכי תיתי יתקנו לתת מתנות לעכו"ם שבכללם הם שונאי ישראל ומה להם לשמחת ישראל. ב) או משום שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט,יט) וקיימ"ל דרעהו ממעט עכו"ם, א"כ ה"ה מתנות לאביונים מיירי ג"כ כהא דמשלוח מנות דוקא לישראל. ג) או משום דכיון דמקרא דלא תחנם (דברים ז,ב) ילפינן דאסור לתת מתנה לגוי א"כ התקנה של מתנות לאביונים בודאי קאי על ישראל לבד, ור"ל שיש נפק"מ בין טעמים הנ"ל בנוגע ל'עבד כנעני' שמחוייב במצוות כאשה, ומחוייב גם במצות מגילה כמ"ש המגן אברהם סי' תרפ"ט ס"ק ב', וכן משמע מהטור שם שכתב (ריש סי' תרפ"ט) עבדים סתם, ומשמע אפילו אם אינם משוחררים, דמצד טעם הא' והג' י"ל דיוצאים מצות מתנות לאביונים בעבד כנעני, כיון שמחוייב במצוות וכו', משא"כ לטעם הב' אפשר דגם עבד כנעני אינו נכלל ב"רעך" עיי"ש בארוכה, וסיים דאי נימא דיוצאין בעבד כנעני תתורץ קושיית הארץ צבי הנ"ל בנוגע ללעת"ל, דיוכלו לקיים המצוה ע"י עבדים כנענים.

אבל בס' 'אמרי בינה' או"ח (סי' י"ג אות ו') הביא להוכיח מכמה מקומות דגם עבד כנעני בכלל רעך עיי"ש, ונפק"מ אם יש בו קיום מצות ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) עיי"ש, ועיין במנחת חינוך - קומץ המנחה מצוה רל"ג, וערוך לנר מכות ב,א, בד"ה אכן, ופמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות יח, ובשדי חמד מערכת ע' כלל עט, ומערכת ר' כלל נ', וכלל ס' אות ו' ועוד.

מצבם של אוה"ע לעת"ל

וכיון דאתינן להכי יש לומר עוד, דבלקוטי שיחות חכ"ה פ' תולדות-ב סעי' ה' (עמ' 127 - 128) מבואר אודות כללות המצב דאוה"ע לעת"ל הוא שיקיימו ז' מצוות דילהון, ומביא שם ע"ז מ"ש הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"ד) ויתקן את העולם כולו לעבוד ה' ביחד שנאמר (צפני' ג,ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו', ומביא בזה קרא דישעי' (ב,ב-ג) ונהרו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים וגו', ובחכ"ו פ' יתרו-ג' (עמ' 132 ואילך) ביאר בארוכה הגדר דגר תושב במי שמקבל ע"ע לקיים ז' מצוות מצד ציווי ה' בתורה, שהו"ע ד"גר תושב" (כמ"ש ברמב"ם הל' מלכים פ"ח הי"א) שיש בזה גם דין "גירות" שנכנס תחת כנפי השכינה ויצא מכלל העמים כמבואר בהערה 50 שם עיי"ש בארוכה, וכן כתב בחל"א פ' משפטים-ב' (ע' 127) עיי"ש.

דלפי"ז י"ל דמ"ש הרמב"ם (הל' מלכים ריש פי"ב) בנוגע לאוה"ע שיחזרו כולן ל"דת האמת", כוונתו שכולם יקבלו על עצמם לקיים ז' מצוות דבני נח מפני שכן צוה הקב"ה בתורה, ובמילא חל על כולם הדין דגירות של גר תושב, ומ"ש ל"דת האמת" היינו דעפ"י התורה – דת האמת, זהו החיוב של בני נח לקיים השבע מצוות מפני שכן צוה הקב"ה, ויותר מזה אינם מצווים לקיים, ונמצא שהם מקיימים חיובם שלהם עפ"י דת האמת, וראה בחלק א' סי' נו בארוכה, וא"כ לפי טעם הא' והג' י"ל דודאי יהיו הגוים דלעת"ל נכללים במצות מתנות לאביונים, שהרי גר תושב מצווין להחיותו וכו', ואתי שפיר מ"ש החת"ס שהמצוה תתקיים אז ע"י עניי גוים.

אבל אי נימא הטעם משום דגם במתנות לאביונים בעינן "רעהו", גם לעת"ל לא יוכלו לקיים המצוה ע"י נתינה לנכרי, כיון דגם גר תושב אינו רעהו, וכמ"ש הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש (פ"ב הי"א): "ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין שנאמר (שמות כא,יד) וכי יזיד איש על רעהו, ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי וכו'".

ועוד, דבלקוטי שיחות (חט"ז) שם, סוף סעי' ג' כתב דמשמע בכ"מ דמצות מתנות לאביונים הוא כדי שיהי' להם מעות לקנות בהם סעודת פורים, ובהערה 24 שם ציין ללבושי שרד במג"א סתרצ"ה סקי"ג, ופרמ"ג שם ועוד, וראה כף החיים סי' תרצ"ד ס"ק ט"ו, ובסמ"ק סי' קמח כתב: "שכל הפושט יד ליטול יטול לעשות משתה ושמחה", דלפי טעם זה מובן בפשטות דגם לעת"ל לא שייך לקיים מצוה זו בעניי גוים.

מצות מתנות לאביונים נתקן רק על הזמן שיש אביוני ישראל

ולכאורה יש לומר בזה עוד, דהנה בס' 'כלי חמדה' (מועדי השנה – פורים) סי' צ"ז כתב דנראה במגילת אסתר שמקודם קבלו עליהם משתה ויו"ט ומשלוח מנות (אסתר ט,יט) אמנם כשכתב מרדכי אח"כ לקבל עליהם המצוה לדורות כתיב (שם כב) משלוח מנות.. ומתנות לאביונים, ונראה הביאור בזה דאז כשהיו ישראל באותו המדריגה ששבו כולם להשי"ת וקבלו את התורה ברצון, נתקיים בהם "כי לא יהיה בך אביון", ולזאת לא קבלו עליהם כי אם משלוח מנות איש לרעהו, אמנם כשכתבו מרדכי ואסתר המגילה לדורות, כתבו לקבל עליהם גם מתנות לאביונים עכ"ד, וכעין זה כתב גם בס' 'דרשות חתם סופר' שם דמרדכי גזר עליהם בתחילה יו"ט לאסור במלאכה, והם לא קבילו עלייהו אלא הכניסו מתנות לאביונים במקומו, כי מרדכי חשב שאחרי ככלות ע' שנה יעלו כולם כחומה, ואז יהי' "עולם התיקון" ולא יהי' בך אביון, ומה לו לעשות תחלת תקנתו רק על עניי אוה"ע, ע"כ לא תיקן מתנות לאביונים, אבל הם ידעו שלא יעלו כחומה ויהי' אביוני עמנו ע"כ תיקנו מתנות לאביונים.

דלפי זה יוצא דעל הזמן דליכא עניי ישראל באמת לא נתקנה מצוות מתנות לאביונים, ורק משום דאח"כ ראו שאכן יהיו גם עניי ישראל לכן תיקנו משום זה מצות מתנות לאביונים, א"כ אולי אפשר לומר דלעת"ל כשיקויים היעוד דלא יהי' בך אביון, באמת שוב הדרינן לעיקר התקנה מעיקרא שיש רק מצות משלוח מנות איש לרעהו.

ועי' בס' 'מעיל צדקה' סי' אלף של"ח (לבעל שבט מוסר) שכתב דהטעם שמחלקים צדקה בפורים, נראה בדברי רז"ל (ירושלמי מגילה פ"א ה"ה) דמגילת אסתר אינה בטלה עולמית, ואז לימות המשיח לא יהי' עם מי לעשות צדקה, ולכן אנו מרבים צדקה בפורים לרמז דמגילת אסתר אינה בטלה בימות המשיח, לכן אנו מרבים בצדקה עכשיו שיש מקבלים, משא"כ לעת"ל לא יהיו מקבלים עיי"ש, הרי דסב"ל דלעת"ל יתבטל מצות מתנות לאביונים.

שקו"ט בתקופה הא' אם יהיו עניי ישראל

אלא דלכאורה אינו מובן כל שקו"ט הנ"ל, דהרי איתא בשבת סג,א, ובכ"מ "דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, שנאמר (דברים טו,יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", ופירש"י: "לא יחדל - משמע לעולם, אלמא: יש עניות ועשירות, שמע מינה נחמות שנתנבאו הנביאים, ולא יהיה כנעני עוד (זכריה יד,כא) - לא לימות המשיח נתנבאו, שהן מן העולם הזה, דאם כן - חדל לך אביון", [כוונתו למ"ש בפסחים נ,א: "מאי ולא יהי' כנעני א"ר ירמי' אין כאן עני" היינו שלא יהי' עני בימות המשיח, אבל לשמואל עכצ"ל דהאי קרא לא מיירי בימות המשיח] וכיון שהרמב"ם פסק כשמואל (הל' מלכים ריש פי"ב והל' תשובה פ"ט ה"ב) א"כ נמצא דלהלכה לכאורה נקטינן דלעת"ל אכן יהיו עניים בימות המשיח וא"כ מהו בכלל כל השקו"ט?

ואולי אפ"ל דהקושיא קאי על תקופה הב' דימות המשיח שאז תהי' הנהגה נסית וכו', ולדעת הרמב"ם וכמה ראשונים גם אז מצוות אינן בטלות (ראה בחלק א' סי' סד) א"כ איך יקיימו אז מצות מתנות לאביונים? ואפילו לפי מה דנקטינן דבתקופה הב' מצוות בטלות, כמ"ש בתניא באגה"ק סי' כו (קמה,א) דמ"ש רז"ל דמצוות בטלות לעת"ל היינו בתחיית המתים, הרי ביאר הרבי בקונטרס "הל' של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם" (נדפס בספר השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 27 ואילך) דאין זה אלא בנוגע להציווי להאדם, אבל מציאות דהמצוות כשלעצמן הן בקיום נצחי, ויתקיימו אז בדרך ממילא בתכלית השלימות.

אבל לכאורה י"ל דזה אינו, שהרי כתב הרמב"ם בסוף הל' מלכים: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר וכו'" וכיון דהרמב"ם קאי על תקופה הראשונה ומ"מ כתב דבאותו זמן לא יהי' רעב וכו' וכל המעדנים מצויין כעפר, משמע דסב"ל דגם בתקופה הראשונה לא יהיו עניים ולא כשמואל, וא"כ כל השקו"ט הנ"ל שייך גם על תקופה הא'?

ובאמת כבר הקשה בס' 'מעשה רקח' על הרמב"ם (הל' תשובה פ"ח) והחיד"א בס' 'חיים שאל' (ח"א סי' צח ס"ק א) דממ"ש דבאותו זמן לא יהי' רעב וכו' וכל המעדנים מצויין כעפר, משמע דסב"ל שלא יהי' עניות באותו הזמן כלל, ולא כדעת שמואל, וקשה דהרי פסק כשמואל ושמואל סב"ל כנ"ל דלא יהי' בך אביון לא קאי על ימות המשיח?

ולכאורה יש לתרץ קושייתם ע"פ מה שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש בהקדמתו לפ' חלק וז"ל: וזהו לשון חכמים "אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד" ויהיו בימיו [של משיח] עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם, אבל באותם הימים יהי' נקל מאד על בני אדם למצוא מחייתם עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדולה, וזהו שאמרו (שבת ל,ב): עתידה א"י להוציא גלוסקאות וכלי מילת – לפי שבני אדם אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן, פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל וכו' עכ"ל, וא"כ י"ל דגם מ"ש בס' היד וכל המעדנים מצויין כעפר כוונתו כמ"ש בפיהמ"ש שיהי' נקל מאד למצוא מחייתם, ומ"מ כתב בהדיא שיהיו עשירים ואביונים כנגד זולתם, וראה ב'מקורות וציונים' שם (בהל' מלכים) ברמב"ם פרנקל דנקט כן דמ"ש בס' הי"ד כוונתו למ"ש בפיהמ"ש, אמנם מ"מ כיון ד"באותם הימים יהי' נקל מאד על בני אדם למצוא מחייתם", לכאורה לא שייך באופן זה – גם בתקופה הא' – לקיים מתנות לאביונים לישראל וכנ"ל.

אבל ראה בחלק א' (סי' לג) דבס' 'הדרנים על הרמב"ם וש"ס' בההדרן על הרמב"ם תנש"א סעי' ה' (עמ' רח ואילך), הקשה דדברי הרמב"ם בהלכה האחרונה אודות שלימות העולם "באותו הזמן" הם בסתירה לכאורה לתוכן שני הפרקים דהל' מלך המשיח שבהם מודגש שאז יהי' מצב העולם בשלימות הדרושה כדי שישראל יוכלו לקיים תומ"צ בתכלית השלימות באין מונע ומעכב ותו לא, דלזה מספיק שבימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו של עולם ועולם כמנהגו נוהג ואין צורך בשינוי מנהגו של עולם, ובהלכה האחרונה כתב להיפך: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה.. וכל המעדנים מצויין כעפר" - שמצב זה הוא (בפשטות) שינוי מנהגו של עולם (אף ששינוי זה אינו היפך הטבע) וכו', ולאחרי אריכות הביאור כתב שם (בסעי' ט' - עמ' רטז ואילך) דלאחר שביאר הרמב"ם אודות שלימות פעולת התורה בהעולם, ניתוסף שינוי גם במצב העולם מצ"ע, וזהו ענין שינוי מנהגו של עולם, והוסיף וז"ל: וענין זה מוסיף הרמב"ם (בקיצור וברמז) בהלכה האחרונה: ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא ומלחמה וכו' שמשתנה מציאות העולם באופן שגם מצד עצמו לא יהי' בו ענינים בלתי רצוים (רעב ומלחמה), כי אם ריבוי מופלג של טובה ותענוג, ובהערה 74 כתב וז"ל: ועפ"ז י"ל שהפירוש ד"לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה" הוא באופן דביטול מנהגו של עולם – שיבטלו כלי זיין ("לא מלחמה") ויבטל מצב דעני ואביון ("לא רעב") עכ"ל, ועפ"י כל זה ביאר סדר של הרמב"ם בהל' האחרונות דפרק י"ב, דלכאורה היתה הלכה ה' ד"באותו הזמן וכו'" צריכה להיות לפני הל' ד', כיון דהל' ה' איירי אודות תיאור מצב העולם בימות המשיח שהוא בהמשך ללעיל מיני' לפני הל' ד', משא"כ הל' ד' הו"ע בפני עצמו ד"לא נתאוו חכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על העולם וכו'"? ועפ"י הנ"ל ניחא כיון דהל' ה' איירי בקיצור וברמז אודות תקופה הב' שאחרי השלימות דתקופה הא' עיי"ש בארוכה.

[ולפי"ז ודאי לא קשה קושייתם הנ"ל כלל, כי הא דאמר שמואל ד"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, שנאמר (דברים טו,יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" איירי בתקופה הראשונה, ואילו הרמב"ם הכא איירי בתקופה השני'].

דלפי"ז י"ל דגם לפי הרמב"ם לא תתקיים היעוד דלא יהי' בך אביון בתקופה הא', כיון די"ל דמ"ש שלא יהי' שם לא רעב וכו' קאי על תקופה הב', ונמצא שכל השקו"ט הנ"ל הוא על תקופה הב' דוקא, ועיי"ש עוד בס' הנ"ל בענין זה, דבכ"מ בלקוטי שיחות מבואר דקאי על תקופה הא' ואכמ"ל.