ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן ע׃ בשיטת הרמב"ם שהדליקו בליל כ"ו כסלו

לעתיד לבוא הלילה הולך אחר היום. פלוגתת הרמב"ם והמאירי מתי הי' נצחון המלחמה

בשבת כא,ב, איתא: "מאי חנוכה דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

והנה בגמ' לא נת' בהדיא מתי גברה מלכות בית חשמונאי ומתי הדליקו את המנורה, וכידוע שיש בזה פלוגתא בראשונים, שהרמב"ם כתב (הל' חנוכה פ"ג ה"ב): "וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד וכו'", והמאירי שבת (שם) כתב: "נס זה של חנוכה בבית שני היה שגזרה מלכות יון גזרות הרבה על ישראל לבטל דתם.. עד שגברה יד בני חשמונאי הכהנים ונצחום ומנו מלך מן הכהנים ועמדה מלכות לישראל עד זמן החרבן ותגבורת זה היה בכסלו בכ"ד בו ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כ"ג וכו'".

תירוץ הרבי לשיטת הרמב"ם

ובשיחת קודש ש"פ וישב ערב חנוכה תשמ"ו (תורת מנחם – התוועדות תשמ"ו ח"ב ע' 98) אמר הרבי שבשיטת הרמב"ם ישנה תמיהה כללית, הדלקת המנורה היתה לאחרי נצחון המלחמה, ומכיון שלדעת הרמב"ם הי' נצחון המלחמה בכ"ה בכסלו נמצא שהדלקת המנורה היתה ביום כ"ה בין הערביים אור ליום כ"ו, כיון ש"אין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותי' בין הערביים (הל' תמידין ומוספין פ"ג הי"א), נמצא שביום כ"ה כסלו שבו חינכו את המנורה הדליקו רק בין הערביים אור ליום כ"ו, ועפ"ז אינו מובן מדוע תיקנו חכמים להדליק נרות אור ליום כ"ה ולא אור ליום כ"ו בדוגמת הדלקת המנורה בביהמ"ק וכידוע אריכות השקו"ט בענין זה.

ותירץ הרבי וז"ל: יש לומר טעם פשוט בדבר, הדלקת המנורה אור לכ"ו, הרי מכיון ש"בקדשים לילה הולך אחר היום" (חולין פג,א) שייכת הדלקה זו ליום כ"ה, אמנם הדלקה על פתח ביתו מבחוץ – מכיון שאין זה בגדר של "קדשים" – הרי "היום הולך אחר הלילה" ולכן לא תיקנו להדליק אור ליום כ"ו שאז תחשב הדלקה זו ליום כ"ו, כי אם אור ליום כ"ה כדי שתחשב ליום כ"ה כמו שהדלקת המנורה בביהמ"ק היתה נחשבת ליום כ"ה ואכ"מ עכ"ל.

מתי אמרינן בקדשים שהלילה הולך אחר היום

ולכאורה צ"ב דבשלמא בשאר מקומות כשאמרינן דבקדשים הלילה הולך אחר היום כגון באכילת קרבנות שנאכל ביום ובלילה, הנה שם יש הקרבה והתחלת האכילה ביום, ובזה אמרינן שגם הלילה נגרר אחר היום, אבל הכא הרי התחלת ההדלקה היא "בין הערביים" בכדי שידלוק "מערב עד בוקר (ויקרא כד,ג)", הרי ההתחלה היא בשביל לילה ומהיכי תיתי לומר גם בזה דהולך אחר היום?

ועוד דהמאירי יומא טו,א, (בד"ה ולענין ביאור) כתב דאפשר להדליק אפילו בלילה ממש וז"ל: מערב עד בוקר אין לך עבודה שכשירה מערב עד בוקר אלא זו בלבד ר"ל הטבת נרות שאף בלילה כשירה מה שאין כן בשאר עבודות, אלמא שהיא כשירה אף בלילה וזהו אחר הקטורת שאין קטורת אלא ביום עכ"ל, וכן כתבו אחרונים שהדלקה כשרה אף בלילה, שהרי כשנטמאה המנורה היו מטבילים אותה ומדליקים, והרי אחר הטבילה עדיין צריך הערב שמש, שהוא צאת הכוכבים, הרי דגוף ההדלקה מתחילה גם בלילה וא"כ למה נימא בזה דהלילה הולך אחר היום והוה הדלקה של כ"ה?

ועי' מלבי"ם בהתורה והמצוה (פ' צו ז, אות קי"ד) שכתב וז"ל: שבכל הדברים דרך לחשב היום מערב עד ערב כמו במעשה בראשית, אבל בקדשים הלילה הולך אחר היום כי קדשים אין מעשיהם בלילה וחשבינן בהו המעל"ע מן היום עד יום המחרת, שהתחלת מעשיהם תמיד ביום עכ"ל, וכ"כ בתורת תמימה פרשת צו פרק ז' אות מח, דמעשה עבודת הקדשים הוא רק ביום, ולכן המעל"ע שלהם נחשב מן יום המעשה עד יום המחרת עיי"ש, וא"כ בהדלקה שההתחלה היא בערב למה נימא בזה דהלילה הולך אחר היום?

וראה גם ברבינו יונה ברכות יא,ב, שכתב לענין 'ברכת התורה' דאין צריך לברך בלילה, אף שבשאר הדברים אנו אומרים שהיום הולך אחר הלילה, מ"מ לגבי ברכת התורה הלילה הולך אחר היום, כדאמרינן בירושלמי אנן אגירי דיממא אנן, אנן יזפינן ביממא ופרעינן בליליא, כלומר מי שהוא שכיר אין לו להתבטל ממלאכה, ומה שאנו מתבטלין ביום הוא כמו הלואה אצלנו ואנחנו פורעין אותה בלילה, ולימוד הלילה הוא מיום ההוא, ולכן אי"צ לברך ברכה"ת עיי"ש, הרי ביאר דגם הכא יש סיבה למה הלילה הולך אחר היום כיון שהוא נגרר בתר היום, וראה מעדני יו"ט פ"ק דברכות סי' י"ג אות ס'.

דעת החת"ס שכן הוא בכל מילי דקדשים

ויש לומר בזה ע"פ מ"ש בס' 'מקראי קודש' (להגרצ"פ פראנק ז"ל) פסח ח"א סי' א' שהביא מה שמקשים בשם בעל חידושי הרי"ם על מ"ש רש"י בפסחים (סה,ב) בהא דתנן דשחיטה וזריקה דקרבן פסח דוחין את השבת ופירש"י משום: ד"אי אפשר אלא ביום דכתיב (ויקרא ז,לח) ביום צוותו להקריב את קרבניהם – ביום ולא בלילה", וקשה דאפילו אם היתה עבודה כשירה בלילה, מ"מ בפסח הא בעינן יום י"ד ובלילה אינו יום י"ד, וייפסל כמו בשחטו קודם חצות? (ועי' גם ברש"ש שם שהקשה כן), ותירץ לו חכ"א דכיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום נקרא זה י"ד.

והמחבר פקפק בתירוץ זה, כי י"ל דכלל זה דבקדשים הלילה הולך אחר היום הוא רק לענין אכילת קדשים דכתיב בו (ויקרא ז,טז) ביום זבחו יאכל, אבל לא למילי אחריני בקדשים, אבל אח"כ הביא להוכיח שכן הוא גם בכל עניני קדשים ממ"ש בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' י"ז) שכתב על הא דאיתא בזבחים (יב,א): "רבי אפטוריקי רמי, כתיב: (ויקרא כב,כז) והיה שבעת ימים תחת אמו, הא לילה חזי, וכתיב: (שם) ומיום השמיני והלאה ירצה, הא לילה לא חזי, הא כיצד? לילה לקדושה, ויום להרצאה" [פירש"י: "לקדושה - ראוי להקדישו ואע"ג דלא חזי לילה להקרבה קאמרינן דמקדיש ליה"], וקשה למה הקשה מפ' אמור ולא הקשה מלעיל מיני' בפ' משפטים (כב,כט) דאיירי לענין בכור בהמה דכתיב ג"כ שבעת ימים יהי' עם אמו ביום השמיני תתנו לי, ושם לא שייך תירוצו לילה לקדושה דהא בכור קדוש מרחם?

ותירץ החת"ס דמבכור מעיקרא לא קשה, דקיי"ל דבקדשים הלילה הולך אחר היום נמצא בכור דמרחם קדוש מתחיל יום ח' שלו עם עמוד השחר דשמיני, וכל הלילה שייכי ליום ז', ולא קשה קראי אהדדי, דשבעת ימים יהיה עם אמו כלים בעמוד השחר דיום ח', ומאז והלאה תתנו לי, אך קושייתו אקרא דפ' אמור דמיירי מבהמת חולין שרוצה להקדישה, ובחולין היום הולך אחר הלילה וכלים ז' ימים עם צאת הכוכבים נגהי ח' ושוב כתיב מיום השמיני והלאה ירצה משמע ביום דוקא ע"כ הוצרך לחלק, לילה לקדושה יום להרצאה עיי"ש, ועי' גם חידושי חת"ס חולין פג,א שתירץ כן, הרי משמע מזה דסב"ל להחת"ס דדין זה דבקדשים הלילה הולך אחר היום אינו רק באכילת קדשים אלא הוא דין בכל דיני קדשים, היינו שכן הוא עצם סדר היום בקדשים, דהלילה הולך אחר היום, ואפילו במקום שלא הי' שום התחלה בפועל ביום – כפי שהוא בבן שמונה ימים – וא"כ י"ל דה"ה לגבי הדלקת הנרות שהלילה הולך אחר היום.

וכן משמע בלקוטי שיחות חל"ה (פ' ויצא ב), דאיירי שם בענין 'סדר התפלות' אם תפלה הראשונה היא תפלת ערבית דהיום הולך אחר הלילה, או דתפלה הראשונה היא תפלת שחרית ותפלת ערבית היא האחרונה דהלילה הולך אחר היום, ומבאר שישנם ב' ענינים בתפלה; הענין דעבודת ה' והענין ד'בקשת צרכיו', דהענין דעבודת ה' הו"ע של "קדשים" דהלילה הולך אחר היום והענין דבקשת צרכיו הוא הענין ד"מעשה בראשית" דבזה היום הולך אחר הלילה עיי"ש.

וממשיך לבאר טעם ההבדל ש"במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה", ו"בקדשים הלילה הולך אחר היום", כי ב"קדשים" גם ההתחלה היא ב"יום" ואור, כיון שכל עיסוקו הוא בדברים שהקדושה בהם היא בהתגלות (אור וגילוי) ואח"כ עולה מחיל אל חיל, להוסיף ולעלות באור הקדושה, שמזה מובן, שלא זו בלבד שה"לילה" הבא לאחרי ה"יום" (בקדשים) הוא ג"כ ענין של אור וקדושה, אלא עוד זאת ש"לילה" זה הוא למעלה מאור היום שלפניו, [כי ב"אור" גופא יש שני אופנים: אור היום דהיינו התגלות אלקית שיכולה להתקבל אצל האדם, ואור עליון יותר, אור סתום הנקרא בשם "חושך" כי הוא למעלה מתפיסת האדם], וזהו ש"בקדשים לילה הולך אחר היום" שההתחלה היא בענין האור הגלוי ואח"כ מגיעים לאור נעלה יותר אור סתום שלמעלה מגדר נבראים, משא"כ ב"מעשה בראשית היום הולך אחר הלילה" וכסדר "ברייתו של עולם ויהי ערב ואח"כ ויהי בוקר (בראשית א,ה)" "ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז,ב)" כי מטרת עבודה זו היא הפעולה בעולם, ולכן התחלת העבודה היא מ"לילה" כי בתחילת העבודה העולם הוא במצב של"חושך", עולם מלשון העלם, שאין הקדושה נראית ונגלית בו, וע"י עבודת האדם באים מ"לילה" ל"יום" שמאירים את החושך עד שמהפכים את החושך עצמו לאור עכ"ד, הרי מוכח מכל זה שכן הוא סדר הזמן בעצם בקדשים שהלילה בא אחר היום.

הלילה הולך אחר היום האם פועל גם ביום החודש

אולם אכתי יש לעיין, דהנה בס' 'חדושי רבי שמואל' (פסחים סי' י"ד) הביא קושיא הנ"ל מה שמקשים על רש"י דלמה הוצרך רש"י לומר שהשחיטה והזריקה דק"פ דוחה שבת משום דהעבודה היא ביום, תיפוק ליה בפשיטות משום דבעינן "יום ארבעה עשר"? והביא לתרץ בשם הגר"מ זעמבא הי"ד כנ"ל דכיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום שוב גם ליל ט"ו נידון כי"ד, אולם הגרש"ר ז"ל הקשה על זה, דעד כאן לא מצינו שבקדשים הלילה הולך אחר היום, אלא אי דיינינן אי כבר עבר עליו יום והוא יום אחר או שהוא עדיין בתוך יומו, אבל אי דיינינן על מספר היום בחודש אם הוא י"ד או ט"ו נראה פשוט דנידון כט"ו אע"פ שהוא יום אחד עם היום שלפניו, והרי זה כאילו שיום אחד מקצתו נידון כי"ד בחודש ומקצתו כט"ו בו, וט"ו הרי פסול לשחיטת הפסח אע"פ שהוא יום אחד עם היום של י"ד עיי"ש, ולפי דבריו מובן בעניננו שההדלקה היתה של יום כ"ו בחודש, וא"כ אכתי צ"ב למה מדליקים ליום כ"ה?

דברי האבני נזר דבדברים שהם מעין לעת"ל הלילה הולך אחר היום

ויש מקום לבאר בזה ע"פ מה שכתב האבני נזר בס' "נאות הדשא" (ח"ב ע' רפו) וז"ל: הנה ביארנו כי פורים מעין לימות המשיח, וע"כ סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, כי ידוע שקודם מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום, והטעם בזה נ"ל כי יום בחי' אור היא הבנה, ולילה בחי' אמונה, וע"כ אומרים אמת ואמונה ערבית, וקודם מתן תורה, המצוות שעשו כמו יהודה מצות יבום ואברהם כל המצוות, אף שלא נצטוו, עשו רק מכוח הבנתם, נמצא שהיום שהוא הבנה הי' תחילה, ואח"כ המעשה, שאין בו בחי' הבנה ודומה ללילה, ע"כ בהם הלילה הולך אחר היום, אבל אחר מתן תורה שנצטוו ישראל לעשות המצוות, יבינו או לא יבינו, ומכוח זה באים אל הבנה, וזה פי' נעשה ונשמע (שמות כד,ז), ע"כ היום הולך אחר הלילה, ולימות המשיח שהמצוות בטילות, נ"ל הפירוש שאחר שימלאו דעה יעשו כל המצוות מחמת הבנתם - ולא מחמת הציווי - כמו באברהם, ממילא הלילה הולך אחר היום, והוא הדין בפורים, רק שמחוייבים לקרוא המגילה גם בלילה כדי שיתגלה הנס ויהיה מעין לימות המשיח, אבל לאחר שנתגלה הנס, שאז זמן השמחה, היא רק ביום, וזה שמנהג ישראל תורה, לעשות חלק גדול מהסעודה בלילה שאח"כ, וע"כ בפורים כתיב "נזכרים ונעשים (אסתר ט,כח)" ובכל מקום הרי עשייה תחילה, רק משום שהוא מעין לימות המשיח עכ"ל.

והנה בס' 'כד הקמח' לרבנו בחיי (ערך נר חנוכה) ביאר אחד מן הטעמים דימי חנוכה הם שמונה ימים, משום דימות המשיח יהיו במעלת שמונה, דעוה"ז הוא במעלת שבעה, ולכן מנורת המשכן והמקדש היו בהדלקת שבעה נרות, ונר חנוכה בא במעלת שמונה לפי שהוא מרמז על ימות המשיח שאז העולם יהי' במעלת שמונה ובסוף דבריו כתב וז"ל: ענין הזה יש להתבונן בשמונת הימים האלה הנקראים חנוכה, שהוא נגזר מלשון "חנוך לנער (משלי כב,ו)" כלשון "חנוכת הבית (תהלים ל,א)" לפי שהוא רומז לשמן המשיח שאנו עתידין לחנך בית המקדש עכ"ל, ועי' גם בס' נר מצוה למהר"ל ע' ס"ח, ובס' 'שפת אמת על התורה' פ' מקץ שבת חנוכה תרמ"ו.

ועד"ז איתא בכמה וכמה מקומות במאמרי ושיחות הרבי, ראה בס' תורת מנחם – התוועדויות ח"ז (תשי"ג ח"א) ע' 240 וז"ל: ומזה מובן מעלת נרות חנוכה על נרות המקדש, שע"י נרות המקדש בלבד לא נתפייס אהרן, לפי שאינם קיימים לעד, כי אם ע"י נרות חנוכה דוקא. וזהו גם שנרות המקדש היו שבעה נרות ונרות חנוכה הם שמונה נרות דוקא, וכמו הכינור דלעתיד שיהי' של שמונה נימין (ערכין יג,ב. וראה לקו"ת תזריע כא,ד) והיינו שנר חנוכה הוא בדוגמת הגילויים דלעתיד, והרי ידוע שהגילויים דלעתיד הם למעלה מהגילויים דביהמ"ק וכו' עכ"ל, ובס' השיחות תשמ"ח ח"א ע' 192 בהערה 88 כתב שענינו של חנוכה הוא הכנה לחנוכת ביהמ"ק השלישי.

ולפי"ז אפשר לומר דאף אי נימא דאותה הדלקה הי' בליל כ"ו, מ"מ כיון שההדלקה שייכת גם ליום כ"ה, דבקדשים הלילה הולך אחר היום, וכיון דאז נעשה הנס דחנוכה לשמונה ימים, דכנ"ל הרי זה הכנה ומעין דלעת"ל, ולפי האבני נזר לעת"ל הלילה הולך אחר היום, לכן תקנו חכמים במיוחד מצות נ"ח ליום כ"ה דוקא, להדגיש דבר זה שההדלקה דליל כ"ו הוא מעין דלעת"ל שהלילה הולך אחר היום, אלא דיל"ע בכוונת האבני נזר דלעת"ל הלילה הולך אחר היום, דאיזה דינים ומצוות ישתנו.