ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן נז׃ עוד בענין תורה שבעל פה לעת"ל

ספרים דתושבע"פ שנכתבו בהיתר האם יהי' עלייהו לעת"ל איסור קריאה?

בהשיחה הנ"ל (דמוצש"ק י' שבט תש"ל) הוסיף שיש להסתפק לעת"ל כשיתבטל ענין השכחה אם עכ"פ יכתבו או ידפיסו תושבע"פ אלו שכבר נדפסו מקודם כמו משנה וגמ', כיון שיהי' באפשריות ללמדו בעל פה.

ולכאורה יש מקום להסתפק גם בספרים אלו שנדפסו מקודם בהיתר משום עת לעשות לה', אם יהי' מותר ללמוד בהם אח"כ מתוך הכתב כיון שכבר הותרו ליכתב, אי נימא: א) דגם בזה חל איסור קריאה מצ"ע – אחר שכבר למדו משם ולא שייך שכחה, ב) שכל האיסור מעיקרא הוא הכתיבה כי עי"ז יבואו ללמוד תושבע"פ מהכתב, ואם נכתב באיסור ודאי אסור לקרות ממנו וכדאיתא בתמורה יד,ב, כותבי הלכות כשורפי התורה ופירש"י שאסור להשהותן, כיון שאסור לכותבו לכן צריך גניזה וכ"כ בשטמ"ק שם אות ג', אבל אם נכתב מעיקרא בהיתר, שוב ליכא איסור בהקריאה.

ולכאורה יש להוכיח כאופן הב' מהך דגיטין שם, דעל לשון הגמ' "ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב", פירש"י – "אי אתה רשאי לכותבן", דמשמע מזה לכאורה דרק כתיבה הוא האיסור, ולשון זה מצינו בעוד כמה ראשונים.

ובירושלמי הנ"ל דמגילה הלשון הוא "דברים שנאמרו בפה בפה ודברים שנאמרו בכתב בכתב", דלכאורה משמע מלשון זה שיש איסור על הקריאה עצמה כדקאמר שצריך להיות בפה? אבל באמת גם שם יש לפרש דכיון שהתרגום לא ניתן לכתוב וצריך להיות בעל פה, לכן אסור לקרות ממנו וראה בשו"ת אבני נזר או"ח סי' תקכ"ב.

ועי' שו"ת 'מים עמוקים' להראנ"ח (ח"ב סי' עג בסופו) דסב"ל עוד יותר, שהאיסור הוא בהכתיבה בלבד אבל אחר שנכתב יכולים לקרות בו, וטעמו ע"פ מ"ש רבנו פורת בתוס' שבת קטו,א, (בד"ה לא) שכתב לגבי הדין דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ אם הוא באופן שנכתב שלא כדין (כגון שלא נכתב כהלכתו בדיו וכו'): "כיון דלא ניתנו ליכתב אסור לקרות בהן משום דדברים שבכתב אסור לאומרן בעל פה" היינו דאם לא ניתן לכתוב ה"ז כבעל פה, ולפי"ז גם בהדין דדברים שבעל פה אי אתה רשאין לאומרן בכתב האיסור הוא לכותבם, אבל אחר שנכתבו אין בקריאה מצ"ע שום איסור כיון דחשיבי כקורא בעל פה, ועי' גם בשו"ת קול אריה סי' י"ב שכ"כ שהאיסור הוא בהכתיבה בלבד, ובשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן שעו אות יד-טו) ג"כ נקיט כן, וכתב דהיינו דמקשה שם על ריו"ח ור"ל דמעיינו בספרא דאגדתא "והא לא ניתן לכתוב" ולא מקשה והא דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, אלא משום דלפי האמת דלא ניתן לכתוב אין איסור משום שאומרם מתוך הכתב. ומקשה רק והא לא ניתן לכתוב. [וכתב דאפשר דהקושיא על הקריאה ג"כ, דכיון שלא ניתן לכתוב. והקורא הוא כמו מצוה הבאה בעבירה] עיי"ש, וראה גם בחאו"ח סי' תקכ"ב, ובשו"ת בית אבי ח"ב סי' י"ב.

אבל ב'חקרי לב' (או"ח סי' י"ב ד"ה ואחרי המחילה) סב"ל שהאיסור הוא גם בקריאה לאחר שנכתב עיי"ש, ובשדי חמד אסיפת דינים מערכת ד' כלל כ"ב הביא שהגאון מוהר"ם חזן בהגהות איי הים (על תשובות הגאונים) כתב שמעולם לא נאסר לכתוב תורה שבעל פה, ולא ניתנו ליכתוב הכוונה להיות נקראים מתוך הכתיבה אבל לא שנאסרה גוף הכתיבה עיי"ש, ועי' גם בס' אהל יצחק גיטין ס,ב, שהביא בשם הגרי"ד סאלאווייציק שהאיסור הוא הקריאה ולא הכתיבה, וביאר בזה מ"ש הרמב"ם בהקדמתו שלעולם הי' מותר לכתוב תושבע"פ לעצמו, כי האיסור הוא רק ללמוד מתוך הכתב, ולכן הסתירו מה שהיו כותבים כדי שלא יבואו ללמוד ממנו, משא"כ כשכותב לעצמו וע"י הכתב זוכר מה ששמע אין זה לימוד מהכתב, וע"ד שכתבו התוס' בכתובות כ,א, (ד"ה דילמא) לגבי עדות דאם זוכר בעצמו ע"י הכתב אין זה מפי כתבם עיי"ש.

ובס' 'בנין הלכה' שם הביא משמו"ר (פרשה מז,ג): "ר' יוחנן ור' יהודה ב"ר שמעון, ר' יוחנן אמר (שמות לד,כז) כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה תורה שבכתב ותורה שבעל פה כרתי אתך ברית, ואם המרת אותה ועשית אותה מה שבעל פה בכתב ומה שבכתב בעל פה אינך מקבל שכר למה שכך נתתיה תורה בכתב ותורה בעל פה, ור' יהודה ב"ר שמעון אומר כתב לך וגו', כי על פי וגו', תורה בכתב ותורה בעל פה, כרתי אתך ברית על מנת שתהא קורא בהם כך אבל אם המרת אותם הוי יודע שאתה מבטל הברית לכך נאמר כתב לך את הדברים האלה" ומבאר דבזה פליגי ריו"ח ורבי יהודא, דלפי ריו"ח האיסור הוא הכתיבה כלשונו "ועשית מה שבעל פה בכתב", משא"כ רבי יהודא סב"ל שהאיסור הוא הקריאה "על מנת שתהי' קורא בהן" והביא הך דגיטין שם (ס,א) דסב"ל לת"ק: "אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלים - מותר", ומוכיח מזה שהאיסור הוא בכתיבה, דמשום זה שייך לומר דאם דעתו להשלים מותר, אבל אי נימא דהוה איסור קריאה מה מועיל דדעתו להשלים עיי"ש.

והנה מזה גופא שהרבי נסתפק אם יהי' מותר להדפיס לעת"ל ספרים אלו שכבר נכתבו מקודם כמו משנה וגמ' וכו', מוכח דסב"ל שהאיסור הוא רק בהכתיבה, ובספרים שכבר נדפסו בהיתר לא חל עליהם שום איסור לקוראם מתוך הכתב, דאי נימא שיש עלייהו איסור קריאה מה שייך להדפיס אחרים וכו', והספק הוא רק אם אסור להדפיס ספרים אחרים כיון שכבר חל אז איסור כתיבה, משא"כ ספרים אלו שכבר נכתבו בהיתר לא חל עלייהו שום איסור, ובפשטות הספק בזה הוא אי נימא דמכיון דבלאו הכי כבר ישנם ספרים אחרים אלו שכבר נדפסו בהיתר, א"כ לא איכפת לן להוסיף עלייהו, וכל האיסור יהי' רק על מה שיתחדש אח"כ ולא נכתבו כלל, או דלא שנא, משא"כ לפי מה שהובא לעיל (בסי' הקודם) מהג"ר אלחנן וואסערמאן הי"ד שאמר שיהיו טעונין גניזה, משמע דסב"ל שהאיסור הוא בהקריאה מצ"ע, אפילו אם נכתבו בהיתר.

הטעמים דדברים שבע"פ א"א רשאי לאומרם בכתב

ויש להוסיף עוד בענין זה, דבהא דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב מצינו כמה טעמים:

א) טעם המורה נבוכים הנ"ל (שצויין בהמכתב) שהוא ע"ד שכתב הר"ן (מגילה יד,א, מדפי הרי"ף) שאם הי' נכתב היו לומדים מתוך הכתב ואפשר שלא יבינו הלשון ויהי' ספיקות בדבר, אבל כשנאמרים בעל פה אי אפשר ללומדם אלא מפי מלמד שיפרש לו יפה, וכ"כ בחי' הריטב"א גיטין שם (ד"ה הא כיצד) ובס' הליכות עולם ריש פ"א.

וראה פרישה או"ח סי' מ"ט סק"א עד"ז וז"ל: ומהאי טעמא שמעתי נמי שאמרו דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם משום כדי שלא תשתבש מדיוקים יתירים הנופלים מתוך הכתב וחלופי גירסאות" עכ"ל.

ב) המהר"ל בגור ארי' (שמות לד,כז) ביאר שכבר נתנו טעם בפרק ב' דעירובין (כא,ב) למה לא מותר לכתוב תורה בעל פה, מפני שאין קץ וסוף לתורה שבעל פה כדכתיב עשות ספרים הרבה אין קץ (קהלת יב,יב) ולא כתבה התורה אלא דבר ששייך אליו כתיבה דכל דבר שנכתב הוא משוער ומוגבל, וזה מה שנכתב, ודבר שבעצמו אין לו קץ וסוף, נהגה עמו התורה כמו שהוא ראוי, שלא יהיה נגבל ומשוער ונכתב כלל בתורה, וזהו ענין שנאסר לכתוב תורה שבעל פה, ועי' גם בחדא"ג מהרש"א עירובין שם (ד"ה שדברי תורה) שכ"כ.

ועי' סמ"ג בהקדמה לחלק הל"ת וז"ל: ועל כי התורה רבה ועצומה מאד אשר הכתב לא יכילנה כמה שאמר דוד (תהלים קיט,צו) לכל תכלה ראיתי קץ וגו' וכן ישעיה אמר (ישעי' מב,כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר לכך כתב הקב"ה זכרון המצות בקוצר בתושב"כ ופתרונם בתושבע"פ עכ"ל,

וראה גם במדב"ר (פי"ד,ד): "א"ר אבא סדדונניא אם יאמר לך אדם למה לא נתנו בכתב דברי סופרים כשם שנתנו ד"ת אמור לו לפי שא"א לכתוב כל דבריהם הה"ד ויותר מהמה בני הזהר (קהלת שם) מהו מהמה מה נכנסה בך אם באת לכתוב דברי סופרים למה שאלו באת לכתוב דבריהם אין קץ וסוף לדברים לעשות ספרים הה"ד עשות ספרים הרבה אין קץ".

ג) בשמות רבה (פמ"ז,א, הובא בתוס' גיטין ס,ב, בד"ה אתמוהי עיי"ש): "בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה תלמוד ואגדה.. אמר הקב"ה למשה באותה שעה, מאחר שלמדה מפי הקב"ה אמר לו למדה לישראל, אמר לפניו רבש"ע אכתוב אותה להם, אמר לו איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שעובדי כוכבים עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזוים בעובדי כוכבים אלא המקרא אני נותן להם במכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו עובדי כוכבים וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם, אמר לנביא (הושע ח,יב) אם אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, ומה אני עושה להם נותן את המקרא בכתב והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה". ועד"ז איתא בילקוט שמעוני הושע רמז תקכה ועוד, ועי' בזה בשו"ת דברי ישראל חיו"ד סי' ל"ז.

ד) טעמו של הים של שלמה ב"ק (פ"ד סי' ט ד"ה והקשו התוס') וז"ל: וה' מסר התורה בקבלה למשה לומר ליהושע, ויהושע לזקנים כו'. ולא הניח לכתוב התורה שבעל פה, כדי שלא יהפכו למינות, כדאיתא בפרקי דר' אליעזר, עכ"ל.

ה) עי' מהרש"א חדא"ג גיטין (ס,א ד"ה והא) וז"ל: נראה בזה דלא ניתן לכתוב משום דלא יסמוך האדם על הכתיבה ולא ילמוד יותר, ובודאי דא"א לכתוב כל הדברים שהפה יוכל לדבר בדברי תורה, ולכך בדורות הראשונים שהיה לבבם רחבה מני ים אמר לא ניתן לכתוב כדי שיחזור על תלמודו ומשנתו תמיד ויהיו סדורים לו תמיד ללמוד ולהביאו לידי עשיה, אבל עתה עת שנתמעטו הלבבות וא"א לזכרם ע"י הלימוד בע"פ מרבו ומשתכחת ממנו בע"פ אדרבה עת הוא להביאו לידי עשיה ע"י שיהיו המצות סדורים לו בכתיבה אע"פ שע"י זה הפרו תורתך שלא יחזור על משנתו ותלמודו תמיד כי יסמוך על הכתיבה עכ"ל, ועי' תוס' רי"ד מגילה ג,א, בד"ה תרגום.

דלכאורה לפי כמה טעמים מהנ"ל כגון טעם הא' של המו"נ והר"ן וכו' דדברים שבעל פה אין לכותבן כי אפשר שיהיו ספיקות ומחלוקת וכו' א"כ לעת"ל כשכבר למדו תושבע"פ וליכא ענין השכחה וכו' איך שייך שיפול שם ספיקות ומחלוקת? וא"כ לכאורה ליכא סברא כלל לאסור כתיבת תושבע"פ, וכן לכאורה לפי טעם הג' והד' והה', דאין זה שייך לעת"ל.

מיהו אי נימא דהוה איסור דאורייתא כנ"ל, י"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, והאיסור מתקיים בכל אופן שהוא, ואין להאריך עוד.