ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן נו׃ כתיבת תורה שבעל פה לעתיד לבוא

שיחת הרבי יו"ד שבט תש"ל

בנוגע לתורה שבעל פה, שהדין הוא ד"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" ומשום עת לעשות לה' וגו' (תהלים קיט,קכו) התירו לכתוב בכדי שלא תשתכח כדאיתא בגיטין ס,א-ב, ותמורה יד,ב, ובכ"מ, הנה בשיחת מוצש"ק י' שבט תש"ל, סעי' ב' – בקשר לסיום ס"ת של משיח (שיחות קודש תש"ל ח"א עמ' 396), אמר הרבי שכשיבוא משיח צדקנו שיהי' אז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכרי' יג,ב) ויתבטל ענין השכחה בעולם במילא לא יצטרכו לכתוב אז תורה שבעל פה, ולא רק שלא יצטרכו אלא יהי' גם איסור לכתוב תורה שבעל פה, כיון דשוב לא שייך טעם ההיתר משום עת לעשות לה' וגו' דהרי ליכא שכחה במילא יתבטל ההיתר, והלימוד בהם יהי' בעל פה, ויהי' אסור לכתוב אפילו באופן ד"מגילת סתרים", (ראה שבת ו,ב, ובכ"מ) כיון שכל ההיתר דמגילת סתרים הוא משום שהיחיד עכ"פ לא ישכח, ויוכל אח"כ למסור לתלמידיו, ועפ"ז ביאר שם המעלה בספר תורה – תורה שבכתב, שזה יצטרך להיות בכתב גם לעת"ל עיי"ש.

ועי' גם בס' 'עוד יוסף חי' (מה'בן איש חי') ריש פ' עקב שכתב כן וז"ל: אמרו רבותינו ז"ל פעמים ביטולה של תורה היינו יסודה, ולכן אף על פי ששורת הדין מחייבת בחוקי התורה דברים שבעל פה אסור לאומרם בכתב, אפילו הכי בסוף דור התנאים ראו שנתמעטו הלבבות ונעשה שכחה בעולם, התירו לכתוב תורה שבעל פה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כי ראו אם לא יכתבו תורה שבעל פה תשתכח מדורות הבאים ולא ידעו איך יקיימו את המצות נמצא עשו עון בכתיבת התורה מפני קיומה של תורה שלא תשתכח. וזהו שאמר (דברים ז,יב) והיה עקב רוצה לומר בסוף הדורות תשמעון את המשפטים האלה תיבת תשמעון תחלקנה לשתי תיבות וקרי בה תשם עין בכתיבת המשפטים האלה כי מצות התורה נקראים לפעמים כולם בשם משפטים, כי הם משפט אלקי יעקב (ע"פ תהלים פא,ה), והטעם שעתידין להתיר עון זה, הוא משום שעל ידי הכתיבה לא ישתכחו מכם אלא ושמרתם ועשיתם אותם, וכל זה הוא קודם התיקון, אך בגמר התיקון באחרית הימים, אין אתם צריכים להתיר עון זה של כתיבת התורה, כי ושמר ה' אלקיך הוא ההבטחה שהבטיח לאבותיכם בברית ובשבועה לתת לזרעם כח זכירה בשלימות שלא תשלוט בהם השכחה, וכמו שכתוב (דברים לא,כא) לא תשכח מפי זרעו, ואז אותו זמן אין אתם צריכין להתיר עון זה של כתיבת תורה שבעל פה אלא יהיה לימוד שלה בעל פה ממש שלא תלמדו בה מתוך הכתב עכ"ל, וראה גם בס' חיי המשנה (ירושלים תפר"ח) שהג"ר יעקב משה חרל"פ כתב כן בהסכמתו שם.

הוכחה מהרמב"ם דההיתר כתיבה נשאר לעולם

והנה כבר שקו"ט מחברי זמננו בכ"מ בענין זה אם לעת"ל יתבטל ההיתר דכתיבת תושבע"פ, ומסקי דלעת"ל לא יתבטל ההיתר דכתיבה דכיון דאישתרי אישתרי, והוכחתם הוא ממה שהשמיט הרמב"ם לגמרי הך דינא דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, ובשלמא אי נימא שהאיסור כבר נתבטל לגמרי אתי שפיר, אבל אי נימא דלעת"ל יתבטל ההיתר הי' לו להרמב"ם להביא איסור זה כיון דנוגע לימות המשיח, דאז לא שייך הטעם דעת לעשות לה', ומדלא הביאו מוכח דסב"ל הואיל ואישתרי אישתרי, וזהו לא כפי המבואר בהשיחה.

ומצינו שקו"ט כעין זה גם בנוגע לזמן הזה, דבשו"ת החת"ס (או"ח סי' ר"ח) כתב שכל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו... הוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולא הותר אלא משום עת לעשות לה' (כגיטין ס' ע"א) ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד עיי"ש, ועי' גם בס' חוט המשולש (תולדות החת"ס) ד,ב, (הובא בשדי חמד אסיפת דינים מערכת ד' כלל כב) שהג"ר נתן אדלר זצ"ל רבו של החת"ס לא כתב חידושי תורה על הספר, כי אמר שכל עיקר שהתירו חז"ל לכתוב דברים שבע"פ הוא משום עת לעשות לה' וכו' והוא לא שכח מה שלמד ע"כ לא כתב חדושי תורה, הרי דסב"ל שכל ההיתר לכתוב נדחה משום עת לעשות לה' באופן מסוים דוקא, ולפי"ז מובן דאם אין בזה משום עת לעשות לה' אין כאן שום היתר גם בזה"ז, ולא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי.

אבל כבר האריכו באחרונים להקשות ע"ז, דבשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' ב') בתוך דבריו הקשה וז"ל: ותו יש לתמוה, דאי תימא דמי שאינו מכוון לש"ש גמור בחבוריו, איסורא דאורייתא במקומו עומד כמ"ש החת"ס ז"ל, הרי הו"ל לרמב"ם וטוש"ע להעתיק גם דינא דדברים שבע"פ כו', אע"ג דכבר הותר משום עת לעשות לה', מ"מ הרי דוקא לש"ש הותר, וא"כ דינא הוי ולא מדת החסידות בעלמא, ולמה השמיטוהו לגמרי, אלא עכצ"ל משום דלאחר שהתירו, נשאר הדבר כמו שאר תורה ומצוות, דאמרו לעולם יעסוק בתורה ומצוות אפי' שלא לשמה שמתוך כו' אבל איסור דכתיבת דברים שבע"פ, תו ליכא עכ"ל, ועי' גם בשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' פ"ד.

וכן באבן שלמה על הראב"ן סי' ל"ח אות מ"ב (לא,ב) הביא דברי החת"ס אלו, והקשה עליו ג"כ דא"כ למה לא הביא הרמב"ם דין זה בס' הי"ד דדברים שבעל פה אסור לכותבם, כיון שהאיסור שייך גם עכשיו ונוגע גם בזה"ז? ועכצ"ל משום דסב"ל דכיון שהתירו איסור זה, שוב הותרה האיסור לגמרי אפילו באופן דלא שייך הענין דעת לעשות לה', ור"ל שהחת"ס לשיטתו קאי דסב"ל דאיסור זה הוא דאורייתא כלשונו לעיל בהדיא וכ"כ שם בסי' ס"ח ועוד, לכן סב"ל דחכמים דחו איסור זה דאורייתא רק אם יש שם משום עת לעשות לה' בפועל, אבל בדליכא עת לעשות לה' נשאר האיסור דאורייתא במקומו, אבל לפי דנקטי הרבה ראשונים ואחרונים דאיסור זה אינו אלא מדרבנן, י"ל ש"הם אמרו והם אמרו" והתירו איסור זה לגמרי דדברים שבעל פה מותר לכותבן לעולם, ועי' גם בס' ליקוטי הערות על החת"ס שם.

ועי' גם בס' 'תורת הנביאים' למהר"ץ חיות פ"ג (בד"ה ואולם) שהביא מהך דתמורה (יד,ב) דמה שהתירו לכתוב תורה שבעל פה אע"פ דזה סותר לדברי התורה שכתבה (שמות לד,כז) כתב לך את הדברים האלה, ודרשו אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות, מ"מ אמרו שם מוטב תעקור תורה ולא תשתכח תורה מישראל משום דכתיב עת לעשות לה' וגו' עיי"ש, ומבאר דאין הפי' שביטלו איסור זה לגמרי אלא לשעה, וכ"כ בפ"ו שם (בד"ה וכן הוא הענין), דנראה גם דכיון דסב"ל למהר"ץ חיות שהוא מדאורייתא לכן נקט שביטלוהו רק לצורך שעה, ומשמע גם דסב"ל דלעת"ל יתבטל ההיתר.

ולפי כל זה לכאורה י"ל שהספק בנוגע ללעת"ל, תלוי בפלוגתא הנ"ל בזה"ז אם אמרינן כיון דאישתרי אישתרי או שנדחה רק משום עת לעשות לה' ולא יותר.

אמנם י"ל דאפילו אם נימא שלא כהחת"ס ומותר לגמרי לכתוב תורה שבע"פ, מ"מ אכתי י"ל שהאיסור רק נדחה במקום דהוה עת לעשות לה', אלא דלאחר שהותר כתיבה בתושבע"פ משום עת לעשות לה', נעשה הכתיבה עצמה להיות נכלל במצות תלמוד תורה, ובנוגע לתלמוד תורה הרי אמרו רז"ל (פסחים נ,ב) לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לכן גם הכא מותר להדפיס חידו"ת כו' אפילו כשהוא שלא לשמה כנ"ל, אבל בנוגע ללעת"ל כאשר יתבטל ענין השכחה לגמרי ואין צורך בכתיבה, יתבטל ההיתר אפילו אם האיסור הוא רק מדרבנן.

וראה שו"ע אדה"ז סי' של"ד סעי' י"ג וז"ל: לא התירו בזמן הזה לכתוב בשאר לשונות אלא כשאותו העם בקיאין באותו לשון, אבל אם אינן מבינים אותו אסור לכתוב ואין קורין בו ואין מצילים אותו (בין בכ"ד ספרים בין בשאר ספרים של תורה שבעל פה) שהרי לא התירו אלא משום עת לעשות לה' וכשאין העם מבינים לא שייך עת לעשות לה', (וכן אסור לכתוב שמות שאינן נמחקין או פסוקים בקמיעות או בשאר מקומות שלא שייך בהם עת לעשות לה') ואפילו כותב אשורית ולשון הקודש ובדיו על הקלף הרי לא ניתנה תורה ליכתב אלא ספר שלם ולא פרשיות פרשיות אלא משום עת לעשות לה' כמ"ש בי"ד סי' רפ"ג, ולפיכך אין קורין בהם ואין מצילין אותם בשבת מפני הדליקה שהרי אינן בכלל כתבי הקדש .. ויש אומרים שמותר לכתוב ולהציל שכיון שניתן רשות לכתוב אזכרות בברכות וכן פסוקים שבסידורי תפלות ותחנונים משום עת לעשות לה' הוא הדין שניתן רשות לכתבם בקמיעות או שאר מקומות אע"פ שלא שייך בהם עת לעשות לה' .. והעיקר כסברא הראשונה עכ"ל, דלכאורה נראה דדעה השני' סב"ל ע"ד סברא הנ"ל דכיון שהותרה הותרה.

אמנם גם הכא יש לחלק דשם דלפועל יש היתר לכתוב אזכרות אלו בברכות כו', לכן סב"ל דלא חילקו בזה גופא דבמקום אחר ה"ז אסור, משא"כ בנדו"ד אמרינן דלאחר שכבר אין צורך בכתיבה יתבטל כל ההיתר לגמרי, ועוד דאפילו בדין זה גופא פסק אדה"ז כסברא הראשונה כנ"ל, ובדין הא' כשהעם אינם בקיאין באותו לשון פסק בפשיטות דאסור ליכתב ומשמע דזהו לכו"ע, ויש לבאר זה כנ"ל דכל מה דסב"ל להי"א שהוא מותר ה"ז רק בנוגע לקמיעין וכו' כיון שהתירו לכתוב אזכרות אלו בסידורי תפלות וכו', שוב לא חילקו והתירו לכתוב בכל מקום, אבל אם ליכא היתר ע"ז כלל כגון כשאין מבינים בלשון זה וליכא בזה כלל משום עת לעשות לה' לכו"ע אסור.

קושיא על הוכחה הנ"ל

אלא דבכלל יש להקשות על דבריהם במה שהוכיחו דהואיל ואישתרי אישתרי, מזה שהרמב"ם לא הביא דין זה דדברים שבע"פ א"א רשאי לאומרם בכתב בספרו כנ"ל, שהרי כתב הרמב"ם בהל' תפלה (פי"ב ה"ח) וז"ל: הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד כגון אחרי מות (ויקרא טז) ואך בעשור (שם כג,כז) שבפרשת אמור אל הכהנים, והוא שלא יקרא על פה שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת, ופי' הכס"מ דמקורו הוא בגיטין פרק הניזקין (דף ס,ב) אמרינן דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, ושם בהי"א כתב: "ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה, ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה", ופי' בכס"מ ולא יתרגם מתוך הכתב וכו'. "גם זה ירושלמי כתבו הרי"ף ז"ל פרק הקורא עומד", וזהו משום הך דינא דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם, כדאיתא בירושלמי שם (מגילה פ"ד ה"א): "א"ר חגי ר' שמואל בר יצחק על לבי כנישתא חמא חד סופר מושיט תרגומא מן גו ספרא אמר ליה אסור לך דברים שנאמרו בפה בפה בכתב בכתב", הרי מבואר שהרמב"ם אכן הביא ב' דינים אלו בספרו ולא כמו שכתבו הם, וא"כ בטל כל ראי' זו.

ואי נימא שהם פירשו דברי הרמב"ם שהוא דין מיוחד בקריאת התורה דוקא, ואינו משום דברים שבע"פ א"א רשאי וכו', שלכן הביא הדין רק שם בהל' תפלה ולא בהל' ת"ת וכו', א"כ אכתי קשה לדבריהם, דבשלמא דין זה דדברים שבע"פ א"א לאומרם בכתב י"ל שהרמב"ם השמיט זה כיון שהותר לגמרי משום עת לעשות לה', אבל אכתי קשה למה לא הביא הרמב"ם במ"א הדין דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בע"פ? ועכצ"ל כביאור הרבי דלקמן, ולפי"ז שוב ליכא ראי' דאישתרי לגמרי.

אבל לאידך גיסא צריך להבין למה לא כתב הרמב"ם בהלכותיו בס' היד גם דמשום עת לעשות לה' התירו לכתוב תושבע"פ? (ראה בהקדמת הרמב"ם, אבל שם הוא סיפור דברים וכו' כמ"ש הרבי בהמכתב דלקמן).

ביאור הג"ר ראובן גרוזובסקי ז"ל בשיטת הרמב"ם

והנה בס' 'אהל יצחק' (גיטין ס,ב) הובא שם מהג"ר ראובן גרוזובסקי ז"ל שהקשו לו על הרי"ף הנ"ל במגילה, דלמה לא הביא הך דינא מהסוגיא דגיטין (שם) דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב והביא הירושלמי? ותירץ דהך דהירושלמי לא שייך כלל לדינא דדברים שבע"פ אא"ר לאומרם בכתב, דהתרגום הרי זה ס"ת שנכתב בלשון ארמית ואין על זה דין דדברים שבעל פה כדמוכח מהתוס' שבת קטו,א, ד"ה לא ניתנו עיי"ש, ודינא דירושלמי הוא משום דיני קריאת התורה למה שהיו קורים ומתרגמים שהקריאה צריכה להיות מהכתב והתרגום בע"פ, ולהכי גם הרמב"ם בהל' תפילה פי"ב הביאו בהל' קרה"ת ולא בהל' ת"ת, והא דלא הביא הרי"ף הדין דהגמרא גיטין דדברים שבע"פ אא"ר לאומרם בכתב, הוא משום דדין דברים שבע"פ הלא הותר לכתוב משום עת לעשות ואינו נוהג עתה, והדין דדברים שבכתב הלא כבר הביאו מהירושלמי עיי"ש.

היינו דמבאר שיטת הרמב"ם [שהיא כשיטת הרי"ף] דבה"ח במ"ש "שאסור לקרות שלא מן הכתב" כוונתו להדין דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בעל פה, אבל מ"ש בהי"א הוא דין אחר מצד דיני קריאת התורה, שכן תיקנו שהתרגום צ"ל בעל פה אף שהתרגום עצמו אין דינו כתורה שעל פה, והדין דדברים שבעל פה א"א רשאין לאומרם בכתב לא הביא הרמב"ם כלל כיון שבזמן הזה כבר אינו נהוג, דלפי"ז לא קשה קושיא הנ"ל למה לא הזכיר הרמב"ם הך דינא דעת לעשות וגו', כיון שלא הביא מעיקרא איסור זה כלל כיון שאינו נוהג בזה"ז, ולפי"ז שוב א"ש הוכחה הנ"ל דגם לעת"ל לא יחזור האיסור דאישתרי לגמרי, דאי נימא דלעת"ל יחזור האיסור הי' לו להרמב"ם להביא האיסור דנוגע לימות המשיח.

אלא דלכאורה פירושו דחוק דמהירושלמי משמע דב' דינים שווים הם דהאיסור דדברים שבכתב הוא משום שזהו בכתב והאיסור דדברים שבעל פה הוא משום שזהו בעל פה ומשמע דאיסור התרגום הוא משום שהוא "דברים שבעל פה" וקשה לחלק ביניהם?

ונראה דזהו כמ"ש התוס' בב"ק ג,ב (בד"ה כדמתרגם רב יוסף) וז"ל: נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום שיש כמה ענייני תרגום ולא כדפירש בעלמא לפי שהיה סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לומר על פה ולכך היה אומר תרגום, דמשום עת לעשות אמר התם דשרי ואין לך עת לעשות גדול מזה, עכ"ל, הרי שהתוס' הכא סב"ל ג"כ דתרגום של תורה הוה תורה שבעל פה וכבפשטות הירושלמי, ועי' מהרש"א בתוס' שבת שם שכתב שהתוס' בב"ק חולקים על מ"ש בשבת שם, ועי' בזה בס' חקרי לב או"ח סי' י"ב.

ביאור הרבי בשיטת הרמב"ם

ועי' אגרות קודש (כרך ח' עמ' רנה) שכתב להג"ר אהרן חיים הלוי צימרמן ז"ל שביאר ענין זה דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן בשיטת הרמב"ם, וזלה"ק: והנה עפמ"ש ומבאר בבנין הלכה דאין חילוק באיסורים הנ"ל בין קרה"ת ות"ת ברבים סתם עדיין צע"ק: א) מפני מה לא הובאו ברמב"ם דינים אלו בת"ת דרבים. דפשיטא דלא יסמוך על מש"כ בהקדמת ספרו (וגם שם הוא רק ספור דברים ולא פס"ד), או במו"נ. ב) איך התירו האיסור – כרמב"ם הל' תפלה פי"ב ה"ח – בקריאת כה"ג דאך בעשור ביוהכ"פ.. ועוד, והעיקר מנ"ל לחדש דלהרמב"ם ישנם איסורים אלו בת"ת דרבים. ולדידי – אין לנו בדעת הרמב"ם אלא האמור בפירוש – דבקריאת התורה אסור לקרות שלא מן הכתב וכן שבקרה"ת אסור לתרגם מן הכתב – כהירושלמי. וס"ל להרמב"ם דהירושלמי מפרש דברי הבבלי בזה (כמוש"כ גם בבנין הלכה) – ראה תוד"ה והאמר יומא פז, ב. ת"י ד"ה המלך יומא עט, א. ובמש"נ בשד"ח כללי הפוסקים ס"ב סק"א. או דפליג על הבבלי ובכ"ז הלכה כהירושלמי, כיון דסתם משנה דיומא (סח, ב) דקורא אך בעשור בע"פ מוכח דלא כבבלי גיטין (ס, ב) . ומעליותא דקרה"ת יש לבאר בכמה אופנים. ואחד מהם שזהו חובת הצבור ולא היחיד (וכסברת המלחמות מגילה פ"א ד"ה ועוד אמר. וראה צפנת פענח להל' תפלה פי"ב ה"ה), משא"כ מקרא מגילה.. ומשא"כ קרה"ת דכה"ג – דצורך עבודתו היא (יומא שם).. ועדיין צריך ביאור דא"כ למה לא נכתבה תושבע"פ ע"י רז"ל. ושערי תירוצים לא ננעלו, והוא דאף דאין איסור בדבר בכ"ז לא כתבוה א) מפני דעת הבבלי – את"ל דפליג על הירושלמי. ב) משום דאכתוב לו רובי תורתי גו' [הושע ח,יב] – בגיטין שם. ג) מהטעם שהובא במו"נ ח"א פע"א, ועוד. וראה ג"כ זהר ח"א רנג, א. לקו"ת לרבנו הזקן דרושים לסוכות פ, ב, עכלה"ק, וראה גם באגרות קודש ח"ט עמ' עט שביאר הענין המיוחד בקריאת התורה שזהו חובת הצבור, וה"ה בדוגמא דנתינת התורה שניתנה לכלל ישראל ולכן דברים שנתנו בכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ וכו' כי צריך להיות כנתינתה, עיי"ש.

והוא חידוש גדול בשיטת הרמב"ם, שהאיסור דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם הוא רק בנוגע לקריאת התורה בלבד שהיא חובת הציבור ולכן הביא דינים אלו רק בהל' קריאת התורה, אבל בשאר מקומות ליכא איסור, וכלשונו: "דאף דאין איסור בדבר בכ"ז לא כתבוה" וציין הטעם להמורה נבוכים (ח"א פע"א) שכתב וז"ל: וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם, לענין המתפשט באומה, דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, והיה זה תכלית החכמה בדת שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה, ר"ל רוב הדעות והשתרגם וספקות נופלות בלשון המחובר בספר, ושגגה תתחבר לו, ותתחדש המחלוקת בין האנשים, ושובם חבורות, והתחדש הבלבול במעשים, אבל נמסר הדבר בזה כולו לבית דין הגדול כמו שבארנו בחבורינו התלמודיים וכמו שיורה עליו דבר התורה וכו' עכ"ל.

דלפי"ז מבואר היטב שיטת הרמב"ם (והרי"ף) דסב"ל שכל האיסור בכלל הוא רק בנוגע לקריאת התורה בלבד כיון שבזה יש דין מיוחד שצריך להיות כנתינתה מסיני, וכשם שניתנה התורה שבכתב בכתב, והתרגום בעל פה, הוא הדין נמי בקרה"ת שצריך לקרות התורה בכתב והתרגום על פה, ולכן הביא הרמב"ם דינים אלו רק שם ולא בהל' ת"ת, ובשאר מקומות ליכא איסור כלל אלא דלפועל לא כתבוה כנ"ל, ולפי"ז נמצא שפירשו דברי הירושלמי "דברים שנאמרו בפה בפה בכתב בכתב" דקאי רק על קריאת התורה בלבד שצריך להיות דומה לנתינתה בסיני, ובזה ליכא שום היתר דעת לעשות לה' וכו' דמעולם לא הותר.

והרמב"ם לא סב"ל כלל להלכה דמשום עת לעשות וגו' התירו איסור זה, ועי' במהרש"א הנ"ל בשבת וז"ל: ומה שהקשו התוס' בזה שם דהא אף בדברים שבכתב הוה שרי לומר בע"פ משום עת לעשות לאו קושיא היא דבפרק הניזקין מוכח בהדיא דרב יוסף לית ליה היתירא דעת לעשות עכ"ל. (צויין בגליון הש"ס להגרע"א בתוס' ב"ק שם) ועי' בזה בחקרי לב שם ובסי' נו - נז.

ויש להביא עוד ראי' לשיטת הרבי, מלשון הרמב"ם בהקדמתו לס' היד וז"ל: וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורבצו בכל מקום. כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה. לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת. וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח וכו' עכ"ל, ולכאורה למה לא כתב הרמב"ם: "ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא חשש לאיסור כתיבת תורה שבעל פה וכו'" וכתב רק "ולא הניח הדבר כמות שהיה", ומשמע דסב"ל דמעולם לא הי' על זה איסור, אלא שבפועל לא כתבוהו וכפי שנת'.

והנה לפי כל זה מובן דליכא שום הוכחה מדלא הביא הרמב"ם הך דינא בס' היד דזהו משום דהואיל ואישתרי אישתרי, כיון דסב"ל שכל תורה שבע"פ לא נאסר מעולם, ומה שנאסר - בקריה"ת - לא הותר.

אלא דלפי מה שנת' דלשיטת הרמב"ם בשאר דברים בתורה שבע"פ ליכא איסור כתיבה כלל, כיון שכל האיסור הוא רק בנוגע לקריאת התורה, א"כ איך קאמר בהשיחה הנ"ל דלעת"ל יהי' איסור לכתוב תושבע"פ? ועכצ"ל דהשיחה קאי לפי שאר שיטות הראשונים, דמעיקר הדין יש איסור על כל תורה שבעל פה לאומרן בכתב, והתירו משום עת לעשות וגו', וכן בכל תורה שבכתב אסור לאומרם בעל פה, ולשיטתם שפיר י"ל דלעת"ל שלא תהי' ענין השכחה וכו' יחזור האיסור כמקדם, ובכלל אין לדייק מהם בנוגע ללעת"ל, כיון שהם לא הביאו הילכתא למשיחא.

עוד דחי' בהוכחה הנ"ל

ויש להוסיף עוד דאפילו לפי שיטתם בדעת הרמב"ם, דהאיסור דדברים שבעל פה א"א רשאי לאומרן בכתב קאי על כל האופנים, מ"מ ליכא שום הוכחה מדלא הביא הרמב"ם הך איסורא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי וההיתר חל במילא גם על לעת"ל, כי י"ל דכיון שבי"ד התירו איסור זה משום עת לעשות וכו', א"כ הרי צריך בי"ד אחר לבטל ההיתר של בי"ד הקודם. גם מסתבר לומר שלא ישתנה המצב מיד, אלא בהמשך הזמן דימות המשיח, ואז י"ל שאכן יפסקו הבי"ד שההיתר בטל וכו', וכמבואר בשיחה הנ"ל, והרמב"ם הביא ההלכות כפי שנפסקו להלכה בזמן הזה, וכפי שנתבאר בענין זה לעיל סי' נד בארוכה עי"ש.

לאחר זמן מצאתי בס' 'פרח מטה אהרן' להג"ר אהרן ז"ל סולוביצי'ק (הל' יסודי התורה פ"ו ה"ח) שבתו"ד הביא שקו"ט בענין זה מהגאון רא"ב וואסערמאן הי"ד עם אביו הגאון ר' משה ז"ל ואחיו הגרי"ד ז"ל וז"ל: דכירנא כשהייתי ילד בן שמונה, הגאון ר' אלחנן וואסערמאן ז"ל שהה איזה ימים בבית אבא מארי ז"ל, והוא אמר לפני אבא מארי ז"ל שבימות המשיח שהנבואה של וכל בניך למודי ה' (ישעיהו נד,יג) תתקיים, ובני ישראל לא יהיו זקוקים לספרי תורה שבעל פה, אז ההיתר של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט,קכו) לא יהי' שייך, וממילא כל ספרי תורה שבעל פה יהיו טעונים גניזה, ואבא מארי ז"ל אמר שאע"פ שבהשקפה ראשונה ההערה של ר' אלחנן היא נכונה, מ"מ חס ושלום לאמר דבר כזה. שהרי כתב הרמב"ם בסוף הלכות מגילה (פ"ב הי"ח): "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות תורה שבעל פה שאינן בטלין", הרי מבואר בלשון הרמב"ם שספרי תורה שבעל פה לא יגנזו. ובודאי שאין כוונת הרמב"ם שתורה שבעל פה יהי' בבחינת "אותיות פורחות", אלא כוונת הרמב"ם היא שספרי תורה שבעל פה לא יבוטלו כלל, אלא יהיו קיימים האותיות והכתב ביחד.

ואחי הגרי"ד זצ"ל אמר לפני אבא מארי ז"ל שיש לו תירוץ על הערתו של ר' אלחנן. דזה כמה ימים שהוקשה לו מה שהרמב"ם אינו מביא את הדין של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב שהוא איסור דאורייתא וכמבואר במסכת גיטין פרק הניזקין דף ס' ע"ב. הדין של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה מבואר ברמב"ם בפרק י"ב מהלכות תפלה הלכה ח'. אבל הרמב"ם משמיט הדין של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב. אבל התירוץ הוא שהרמב"ם כותב בהקדמתו ליד החזקה: "ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חברו חיבור שמלמדין אותו ברבים תורה שבע"פ אלא שבכל דור ודור ראש ב"ד או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו . . והוא קבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו ב"ד שבכל דור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר משנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל. וכתבוה כולם, ורבצו בכל מקום כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמו שהיה? לפי שראה תלמידי חכמים מתמעטים והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו ברבים ולא ישכח. וישב כל ימיו הוא ובית דינו ולמד המשנה ברבים". עכ"ל הרמב"ם.

זכורני שאחי שהגרי"ד זצ"ל אמר לפני אבא מארי ז"ל שמדברי הרמב"ם האלו מבואר שהדין של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב אינו מציג איסור גרידא של כתיבת תורה שבע"פ, אלא שהוא דומה להדין של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה . וכמו שהדין של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה הוא דין שניתן להכתב, והוא שדברים שבכתב צריכים להאמר דווקא מתוך הכתב שנכתב על גבי קלף ודיו, כך הדין של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב הוא דין שתורה שבעל פה צריכה להתלמד ברבים על ידי קבלה איש מפי איש.

ודבר זה מבואר במסכת בבא מציעא בדף פ"ו ע"א "רבינא ורב אשי סוף הוראה". זאת אומרת שהקבלה של תורה שבעל פה נמסרה איש מפי איש ממשה רבינו עד רבינא ורב אשי. והראיה לזה שיש דין מיוחד של חכמי הקבלה, הוא מלשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות תשובה הלכה ח': "שלושה הן הכופרים בתורה. האומר שאין התורה מעם ד' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה. וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק וביתוס". הרי מבואר בלשון הרמב"ם דאם אחד חולק על רב האי גאון הוא רק שוטה וגס רוח, אבל אינו כופר. ברם, אם אחד חולק על חכמי הקבלה, הוא כופר בעיקר גמור ויש לו דין של מומר לכל התורה כולה ושחיטתו אסורה. ולכן אומר הרמב"ם שהמכחיש מגידיה נחשב לכופר בתורה, וכל האיבעיות שלא נפשטו בגמרא ע"י חכמי הקבלה אפילו ב"ד הגדול בימות המשיח לא יוכל לפשוט אותם, רק אליהו יוכל לפשוט אותם מפני שאליהו הוא בעצמו מחכמי הקבלה. וזה המובן של "תיקו" – תשבי (דווקא) יתרץ קושיות ואיבעיות.

וזכורני שאחי הגרי"ד זצ"ל אמר שראיה שיש דין שתורה שבעל פה ניתנית להתלמד ברבים דווקא ע"י קבלה איש מפי איש ממשה רבינו עד רבינא ורב אשי היא ממה שכתב הרמב"ם בהקדמתו שיהושע, אלעזר, ופינחס שלשתן קבלו ממשה. ויהושע שהוא תלמידו של משה הוא מסר תורה שבעל פה לאלעזר, ואלעזר מסר אותה לפינחס. ואחיהו השלוני שמע את תורה שבעל פה מפי משה וקטן היה באותה שעה וקבל אחר כן מפי דוד. וקשה כיון שאלעזר ופינחס ואחיה השלוני שמעו את כל התורה שבעל פה ממשה רבינו, מדוע היו צריכים לשמוע את התורה שבעל פה עוד הפעם מיהושע, ופינחס היה צריך לשמוע את כל התורה מאלעזר, ואחיה השלוני היה צריך לשמוע את כל התורה שבעל פה מדוד? אלא בוודאי שמוכח מזה שלא רק שיש דין שתורה שבעל פה קודם חתימת התלמוד יכולה להתלמד ע"י קבלה איש מפי איש, אלא שיש גם הלכה ע"י מי, התורה שבעל פה חייבת להמסר. ולכן הרמב"ם אינו צריך להזכיר את הדין של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, ביד החזקה, מפני שדין זה היה שייך רק קודם חתימת התלמוד (ורק אז היינו זקוקים לההיתר של "עת לעשות לה' הפרו תורתך"). אבל עכשיו, לאחר חתימת התלמוד, אין דין זה נוהג כלל, ואין דין זה מביע איסור של כתיבת דברים שבעל פה, וממילא גם בימות המשיח ספרי תורה שבעל פה לא יגנזו עכ"ל.

ולפי מ"ש לעיל יש להעיר בדבריו, דהרי מה שהעלה הגרי"ד דלע"ל לא יצטרכו לגנוז ספרי תושבע"פ ה"ז לפי שיטת הרמב"ם, וכבר נת' לעיל דלפי מ"ש באגרות קודש בשיטת הרמב"ם, יוצא לכאורה ג"כ דלעת"ל יוכלו ללמוד בכתב, והשיחה י"ל קאי לפי שיטת שאר הראשונים והפוסקים שהאיסור דכתיבת תושבע"פ שייך גם האידנא בדליכא ההיתר ד"עת לעשות לה'", דלפי שיטות אלו י"ל דלעת"ל יחזור האיסור, וכפי שנת'.

אלא דבס' תורת מנחם – התוועדויות תנש"א ח"ב (ש"פ ויגש) עמ' 104 אמר הרבי דלעת"ל ילמד משיח צדקנו תורה את כל העם כולו ועד לתורה חדשה מאתי תצא מהקב"ה בעצמו, ובודאי יכתבו התורה חדשה שישמעו מהקב"ה בעצמו, ובמילא יתוסף עוד יותר בענין דבית מלא ספרים, ובהערה 58 שם איתא וז"ל: אף שלא יהי' צורך בהכתיבה כדי שלא ישכחו הדברים, שהרי לעת"ל לא תהי' שכחה – כפי שמצינו שגם לפני שנכתב תורה שבעל פה (כשהשכחה לא הי' מצוי'), "ראש בית דין או נביא שהי' באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו .. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כו'" (הקדמת הרמב"ם לספר הי"ד), ומהטעמים לזה – שע"י הכתיבה (כמו ע"י הדיבור) ניתוסף יותר בהבנת הענינים, ועד לתוספות חידושים כו' כנראה במוחש עכ"ל, ונראה דשיחה זו הוא לפי השיטה דהואיל ואישתרי אישתרי.