ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן נא׃ אם צריך שחיטה לעת"ל

לויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו

ידועים דברי המדרש (ויק"ר פי"ג,ג) בנוגע ללויתן ושור הבר לעת"ל: "כיצד הם נשחטים בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו, ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, וחכמים אומרים זו שחיטה כשירה היא (בתמי') ולא כך תנינן (חולין טו,ב) הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים מפני שהן חונקין, אמר רבי אבין בר כהנא אמר הקב"ה (ישעי' נא,ד - בשינוי) תורה חדשה מאתי תצא, חדוש תורה מאתי תצא, אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק אריסטון (סעודה) עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעוה"ב, הה"ד (ויקרא ז,כד) וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו, (פירוש ואכול יתירא קא דריש, בשביל שתאכלו ממנו לעתיד לבוא לפיכך לא תאכלוהו בעוה"ז)".

ובס' 'תורת חיים' חולין כז,ב, (ד"ה בהמה) ביאר ענין זה ע"פ מה שהקדים לבאר: "דטעמא דצוה הכתוב לשחוט בהמה חיה ועוף, ואסר את הנבלה וטימא אותה, נראה משום דשלטא בה סטרא אחרא רוח הטומאה, שכל מיתה נעשה על ידי מלאך המות אפילו מיתת בהמה, כדאיתא בפרק המפקיד (ב"מ לו,ב) מלאך המות מה לי הכא וכו', ואפילו מי שאינו מת מיתת עצמו אלא נהרג הן אדם הן בהמה, גמר יציאת נשמתו על ידי מלאך המות הוא, ולכך צוה הכתוב לשחוט כדי שתצא נשמתן במצות שחיטה ולא ע"י מלאך המות, וכך כתב הרב ר' מנחם רקאנטי בפרשה ראה וז"ל: וכשנשחטנה אנחנו לא תחול עליה רוח הטומאה כמו בנבלה שמיתתה היתה ברוח הטומאה וכו' (עכ"ל הרקאנטי), והיינו הא דקאמר לעיל (חולין כז,א) "ושחט (ויקרא א,ה) במקום ששח, חטהו" ופירש רש"י ז"ל "טהרהו", נקט קרא לישנא דטהרה שלא יטמאנה מלאך המות". עכ"ל התורת חיים.

טעם טומאת נבילה

וממשיך לבאר: "ונראה דמהאי טעמא ניחא מה שהטומאות חלוקות זו מזו מדריגות מדריגות, כי הכל כפי כח שפולט בו מלאך המות, לפיכך אדם שנברא עפר מן האדמה (בראשית ב,ז) ואיתא במדרש רבה (ב"ר פי"ד,ז) "עפר זכר, אדמה נקבה", רמז לחול הדק וחול הגס שעל ידי שניהם היוצר עושה כליו חזקים ולכך כחו בריא וחזק יותר מכל בעלי חיים ולהכי הוא מאריך ימים יותר מכולן, נמצא דמלאך המות שולט בו הרבה ביציאת נשמתו, ולכך מטמאו הרבה, עד שנעשה אבי אבות הטומאה ומטמא אפילו באהל, אבל בהמה שנבראה מן האדמה בעלמא ואין כחה גדול כל כך, אינה נעשית אלא אב הטומאה ואינה מטמאה אלא במגע ובמשא, דאין מלאך המות שולט בה במיתתה כמו באדם, עוף שנברא מן הרקק ואין לו חיות גדול כבהמה לכך אינו מטמא לא במגע ולא במשא אלא בבית הבליעה בלבד, דאין מלאך המות שולט בו, אלא כל דהו, אבל דגים כיון שנבראו מן המים אין מלאך המות שולט בהן כלל לכך אין מטמאין כלל", וביאר עפ"ז הא דאיתא בחולין (כז,ב): "בהמה שנבראת מן היבשה - הכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים - הכשירן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק - הכשרו בסימן אחד", עיי"ש.

וע"פ הקדמה זו ביאר הפירוש במדרש הנ"ל: ד"הענין תמוה למה זה תהא נבלה מותרת לעתיד לבא? חלילה לומר שיבטל או יעקור הקב"ה אפילו אות אחת מתורתו, והוא אחד מי"ג עקרים שלא תהא תורה אחרת מאתו יתברך? ולפי מה שפירשתי ניחא, דכיון דטעמא דנבלה אסורה ומטמאה משום דשלטא בה סיטרא אחרא, לכך לעתיד שיבער הקב"ה את הטומאה מן העולם שנאמר (זכרי' יג,ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, כיון דלא שייך האי טעמא, בהמות מותרת בלא שחיטה, דלא איצטריך ליה שחיטה כלל כיון דבטלה טומאה וסטרא אחרא ליתא, והיינו דקאמר במדרש חדוש תורה מאתי תצא, כלומר לא שתצא תורה חדשה מאתו יתברך חלילה, אלא חדוש תורה פירוש חידושי דאורייתא, למה נבלה אסורה וזו מותרת, ואתי נמי שפיר הא דשחיטת טרפה מטהרתה מידי נבלה כדאיתא בפרק בהמה המקשה (חולין עג,א), משום דיציאת נשמתה הוה בטהרת שחיטה והא דאסורה באכילה לאו משום דחשיבא כמתה כיון דסופה למות, דהא איכא מאן דאמר טריפה חיה, אלא גזרת הכתוב והלכה למשה מסיני הוא .. ולהכי שחיטת עכו"ם אסורה אף על גב דשחיט שפיר דכיון דלאו בר זביחה הוא שחיטתו לאו מצוה היא, וכמאן דהרגה דמי ושליט בה סטרא אחרא". וכן כתב בסנהדרין קיב,א (בד"ה מהו) עיי"ש.

ועי' בשו"ת 'תירוש ויצהר' להג"ר צבי יחזקאל מיכלזאהן מווארשא ז"ל (סי' קכב) שכתב דעפ"י פי' התו"ח הנ"ל יש לפרש הא דאיתא בברכות יז,א: "רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי: סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה", דהיינו כשיהי' בלע המות לנצח (ישעי' כה,ח) ויהי' סוף למיתת אדם דאז יעביר רוח טומאה, יהי' סוף לשחיטה דיתבטל צורך השחיטה, ומוסיף דבעין יעקב שם ובילקוט שמעוני (איוב רמז תתקכח) גרסי' "אמר ריו"ח כי הוה מסיים רבי מאיר ספרא דאיוב וכו'" דלפי"ז י"ל דר"מ לשיטתו קאי דחייש למיעוטא, והקשו בחולין (יא,ב) לר"מ דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בשרא, ופירש"י: דשמא במקום נקב קא שחיט [והוה טרפה]? ומתרץ דבמקום דלא אפשר שאני, וא"כ לשיטתו נמצא דלעת"ל לא רק שלא יהי' צורך לשחוט אלא שיהי' אסור לשחוט, כיון דחייש למיעוטא, ואפשר שהי' טרפה במקום השחיטה, וטרפה תהי' אסורה לעת"ל (כנ"ל), ונמצא דלשיטתו קאמר ר"מ דלעת"ל סוף בהמה לשחיטה שיהי' אסור לשחוט ודפח"ח.

ונראה דהתורת חיים פי' סיום המדרש ד"בשביל שתאכלו ממנו לעתיד לבוא" דלא קאי רק על אותה הסעודה דלעת"ל, אלא שנבילה בכלל תהי' מותרת לעת"ל, כיון דואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא יצטרכו לשחיטה כלל.

אבל רוב המפרשים במדרש שם ביארו "שתאכלו ממנו" קאי רק על הסעודה הנזכר, שבשביל שמרם פיהם מנבלות וטרפות יזכו לאכול מסעודה העתידה, אבל לא קאי על נבילה וטרפה שזכר קודם, ובביאור מהרי"פ שם הביא ראי' לזה ממ"ש במדרש תהלים (פי"ח): "וחלב נבילה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו (ויקרא ז,כד), אם אכלתם בעולם הזה סופכם ליתן את הדין, ואם לא אכלתם בעולם הזה, חייכם בניי שאריסטון גדול מתוקן לכם לעתיד לבא מסעודת לויתן, ומבהמת זיז שדי, שנאמר ואכלתם אכול ושבוע (יואל ב,כו)", דכאן מפורש דקאי רק על הסעודה, ועי' בעץ יוסף ופירוש מהרז"ו שם וביפה תאר הארוך סו"פ שמיני שם, וכן נקט הרבי בקונטרס "בענין תורה חדשה מאתי תצא" (חגה"ש תנש"א) סעי' ה' (ספר השיחות תנש"א ח"ב עמ' 568 ואילך), עיי"ש.

ולכאורה יל"ע לפי פירושו, דבשלמא אי נימא דקאי רק על הסעודה, א"ש דלאו כל אחד זוכה לזה, רק אלו שלא אכלו נבלה בעוה"ז, וכדפי' בעץ יוסף שם דאפילו צדיק דהיינו רובו זכיות לא יזכה לסעודה זו לפי שהחוטא באבר אחד לא יזכה עוד באותו האבר, וע"כ מי שחוטא בפיו ע"י אכילה לא יזכה לאכילה זו, אבל אם הכוונה הוא דלעת"ל לא יהי' שייך איסור נבלה כלל, כיון דרוח הטומאה אעביר וכו', א"כ למה לא יהי' היתר זה שייך לכאו"א שרובו זכיות וכו'? וצ"ע.

בהריגה אם המיתה הוא ע"י מלאך המות

עוד יש להעיר בדבריו במ"ש בשו"ת אבני נזר יו"ד סי' תסו, שהביא טעם טומאת מת (כנ"ל בתורת חיים) כמ"ש הרמב"ן (חוקת יט, ב) משום דאדם מת בעטיו של נחש, ומבאר האבנ"ז כוונתו עפ"י מ"ש הרח"ו שג' טיפי מרה שזורק מלאך המות מטמאים הגוף, ואינה מוצאת הנשמה מנוח לכף רגלה ויוצאת ומכאן טומאת המת, ובהערות בפי' הרמב"ן שם הביא בזה מ"ש הראקאנטי דסיבת הטומאה הוא מצד מלאך המות שהטיל בו זוהמא והמטמא בו צריך טהרה, וממשיך האבני נזר לבאר דטעם זה שייך רק אם מת, אבל לא בנהרג, דאז אינו מת ע"י מלאך המות כמ"ש בזוה"ק ח"א קיד,א, בטעם עגלה ערופה, ע"כ צריכין לומר שהוא טמא מטעם שכתב בזוה"ק (פ' אמור עה"פ (ויקרא כא,א) לנפש לא יטמא) "ושרי' עלי' רוח מסאבא דהא תיאובתא דרוח מסאבא לגבי גופיהן דישראל בגין דאתרחק מינייהו רוח קדישא, ובמנא דקודשא אתיין לאיתחברא" - [בגוף זה שהיתה בו נשמה קדושה מתאוה הטומאה להתחבר שם].

וכ"כ באור החיים (במדבר יט,ב): "אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה, התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל, ואפילו אלף בתים מקורים, ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החדר המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה", דזהו הביאור בדעת ר"ש ביבמות סא,א, דעכו"ם אינו מטמא באהל, (אבל רבנן פליגי עליו וסב"ל דגם עכו"ם מטמא באוהל עיי"ש).

וממשיך – באבני נזר – דלפי"ז צריך לומר דגוי שמת לכו"ע שייך בו טומאה במגע מטעם הראשון דמלאך המות, אבל אם נהרג - דלא שייך טעם הראשון כנ"ל, אכתי אפ"ל לפי רבנן – דסב"ל דגם גוי מטמא באוהל – דגם אצל גוי שייך טעם שני, כי סב"ל שגם בו יש קדושה כיון שהוא מחוייב עכ"פ בז' מצוות בני נח, אבל לפי רשב"י – דסב"ל דבגוי לא שייך טעם השני דלכן סב"ל דאינו מטמא באוהל כנ"ל – הנה גוי שנהרג אינו מטמא כלל עיי"ש בארוכה.

וראה בס' 'דעת תורה' להמהרש"ם (יו"ד סי' של"ט סעי' ה) שהביא דבהגהות 'יד שאול' (יו"ד סי' שנ"ט) הביא דעות בענין זה אם בהריגה, המיתה היא ע"י מלאך המות או לא, והביא גם דברי התורת חיים הנ"ל דלא שנא, ושו"ת בית יעקב סי' עב ועוד, ונפק"מ להלכה לגבי שפיכת מים בשכונת המת ועוד עיי"ש, ועי' גם בשו"ת אבני חפץ סי' לח בענין זה, ויש לציין גם למ"ש רש"י בתענית (יא,א) וז"ל: מיתה משונה – מת בחרב וברעב, וכל מיתה שאינה בידי מלאך המות כדרך כל אדם על מטתו עכ"ל, דמשמע כדעת הזהר.

ואי נימא כהתו"ח, דכל הדין דטומאת נבילה הוא מצד הטומאה הנעשה ע"י מלאך המות, א"כ לפי דברי האבני נזר צריך לומר דבבהמה יש טומאת נבילה רק במתה מאליה ולא בנהרגה, כיון דשם ודאי לא שייך טעם השני, וזה בודאי ליתא כיון דהוה נבילה בין במתה מאליה ובין בנהרגה, א"כ מוכרח מזה דסב"ל דטומאת נבילה הוא מחמת טעם אחר ולא כהתו"ח שהוא מצד טומאת מלאך המות.

זמנה של סעודת לויתן לדעת התו"ח

עוד יש לדון בדברי ה'תורת חיים' לפי מ"ש הרבי בקונטרס הנ"ל (סעי' יב) [עמ' 576] וז"ל: ידוע שגם בימות המשיח כשתושלם עבודת בנ"י בבירור הטוב מן רע ויגיעו לשלימות שהיתה לפני חטא עה"ד - תהי' עדיין מציאות הרע בעולם, ולכן ישאר הצורך בערי מקלט כדי לשלול אפשרות לענין בלתי רצוי שיכול להיות כתוצאה ממציאות הרע בעולם (כמו שלפני חטא עה"ד היתה אפשרות לענין החטא ע"י מציאות הרע בעולם) עכ"ל, ובהערה 108 כתב וז"ל: ורק לאחר זה בעולם התחי', יבטל הקב"ה מציאות הרע מן העולם, כמ"ש "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ועל תקופה זו אמרו חז"ל (נדה סא,ב ש"מצוות בטלות לעת"ל".. ועפ"ז צ"ל שהסעודה דלויתן ושור הבר (שבה יאכלו משחיטה זו שיתירה הקב"ה) תהי' בימות המשיח, לפני תחה"מ, כי, לאחרי ש"מצוות בטלות" אין מקום לשקו"ט אם "זו היא שחיטה כשירה" ואין צורך ב"חידוש תורה" עכ"ל.

דלפי"ז נמצא דבעת סעודת הלויתן אכתי לא תתקיים הענין דאת רוח הטומאה אעביר וגו', וא"כ איך אפשר לומר דגוף ההיתר בהשחיטה שם, הוא מחמת זה גופא דלא שייך שם טומאת נבילה כיון דרוח הטומאה יעביר וכו'?

ואולי אפ"ל בזה דסב"ל להתו"ח כדעת הראשונים דגם אחר תחיית המתים אין מצוות בטלות, וסב"ל כהדעה שהובא באגרות קודש ח"ב ע' עו-עז בהערה 23 (תשובות וביאורים סי"א) דסעודה זו תהי' בתחילת זמן התחי', עיי"ש, וא"ש שאז יתקיימו כל המצוות וגם כבר תתקיים אז הענין דואת רוח הטומאה וכו'.

אמנם בכלל יל"ע בכל הני מצוות, שנת' בכ"מ דלעת"ל לא יהי' שייך הטעם, אם שייך לומר שמשום זה יתבטלו, שהרי הרבה ראשונים סב"ל להלכה שבמקום שיש חילוק בדין על פי הטעם, אין דורשים טעמא דקרא, כיון דזהו פלוגתת רבי יהודא ורבי שמעון אם דרשינן טעמא דקרא או לא (ראה ב"מ קטו,א, וש"נ) ורבי יהודא ורבי שמעון הלכה כרבי יהודא.

וידוע מ"ש הרמב"ם במו"נ (ח"ג, פמ"ו) בטעם הקרבת קרבנות (הובא ברמב"ן ויקרא א,ט) וז"ל הרמב"ן: ואמר הרב במורה הנבוכים כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך עכ"ל, והרמב"ן שם חולק עליו עיי"ש, הכי נימא לדעת הרמב"ם דלעת"ל שיתבטל העבוד"ז ויתבטל הטעם יתבטלו הקרבנות? ועי' גם בס' לב חיים ח"א סי' ל"ב ד"ה ואולם (ע' רט בדפוס חדש) שכתב כן.

ומסתבר לומר דכל טעמים אלו הם רק לקרב הדבר אל השכל, ע"ד המבואר ברמב"ם בסוף הל' תמורה (פ"ד הי"ג): "אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם", אבל לכאורה לא נימא משום זה דאם יבטל הטעם ישתנה הדין.

י"ל דלעת"ל דרשינן טעמא דקרא

ואולי אפ"ל בזה ע"פ מ"ש בס' 'סדר הדורות' (ע' 'שמאי' סוף אות ב, ובע' 'רשב"י' אות ז) שהביא מס' ויקהל משה (להרב משה ב"ר מנחם מפראג, דף מב ודף נד) שלעת"ל יהי' הלכה כרבי שמעון בן יוחאי, ובס' 'תפארת שלמה' פ' שופטים (יז,ח, על הפסוק כי יפלא ממך) כתב דמי לנו גדול מרבי שמעון בן יוחאי ומדוע אין הלכה כמותו? אך האמת בזה כי לפי שגודל מעלת רשב"י גבוה מאד לכן בעוה"ז בעת כזאת אינו באפשר שיהי' הנהגת העולם כמותו אבל לעתיד כאשר יהי' מלאה הארץ דעה (ישעי' יא,ט) אז יהי' הלכה כמותו, וז"ש הליכות עולם (חבקוק ג,ו) אל תקרי הליכות אלא הלכות (נדה עג,א), שההלכה הוא לפי ההליכה של העולם לפי מדריגת ומעלת עוה"ז לכן עתה אין העולם ראוי להתנהג לסבול עוצם קדושתו של רשב"י, עכ"ד, וראה מנחות ד,א: "כלום הגענו לסוף דעתו של ר"ש", וראה גם בפי' המלבי"ם (ר"פ חוקת) - תורה אור בענין זה, ובס' 'שמלה חדשה' ח"ב אות ט', ולפי"ז י"ל דלעת"ל יהי' ההלכה כרבי שמעון ד"דרשינן טעמא דקרא", ובמילא שפיר י"ל דכל הני מצוות שיתבטלו טעמם יתבטלו קיומם.

ועי' בס' 'הנחמדים מפז' סי' ט' שפירש כוונת המדרש ע"פ מ"ש בכ"מ דבהמה שנברא ע"י ספר יצירה אי"צ שחיטה, וכיון דשור הבר הזה הוא אחד מהבהמות שנבראו כבר בששת ימי בראשית יציר כפיו של הקב"ה ממש, שנברא במאמרו יתברך דומיא דהלויתן דהוא נברא כבר בששת ימי בראשית (ראה ב"ב עד,ב), ומעתה כיון ששור הבר הזה לא הוי נולד מאב ואם, אלא נברא ע"פ ציוויו יתברך ויתעלה, הוי כדין בהמה שנוצרה בספר יצירה דאינה צריכה שחיטה מדינא, וכדין בהמה שהיא בן פקועה שאינה צריכה שחיטה, ובהפריס ע"ג קרקע שוחטין אותה מפני מראית העין דאתי לאחלופי בבהמה גמורה (שו"ע יו"ד סי' יג סעי' ב).

ושאלתם של הצדיקים תהי' שהרי גם זו צריך שחיטה מדרבנן משום מראית עין? וע"ז משיב להם הקב"ה "תורה חדשה מאתי תצא" דכיון דסו"ס מדאורייתא אין צריך שחיטה כלל, והוא רק מדרבנן מפני מראית העין, עתה כבר לא חיישינן לדינא דמראית העין, ומעמידים הדבר רק על דין תורה בלבד, ולכו"ע סגי אף בסכין פגומה כיון דמדאורייתא אין צריך שחיטה כלל וכ"כ בספרו 'עטרת זהב' (ח"א-ב (יו"ד) ע' תצה) עיי"ש, אבל קשה לומר כדבריו שכוונת המדרש הוא דה"חדוש תורה" דכאן הוא דלא גזרינן גזירה דרבנן.

וראה בקונטרס הנ"ל 'תורה חדשה מאתי תצא' שהביא הביאור מ"ש המפרשים, שהיתר שחיטה זו הוא באופן ד"הוראת שעה", והרבי הקשה ע"ז דא"כ אין זה בגדר "תורה חדשה" שהרי "למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה . . שמע לו (חוץ מע"ז) והוא שיהי' הדבר לפי שעה" (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ט ה"ד)? וביאר הפירוש בזה שזה אינו ככל הוראת שעה אלא שהקב"ה יגלה "חידוש בתורה" (ש"מאתי תצא") שדיני שחיטה שבתורה לא נאמרו מלכתחילה על שחיטה זו, ועפ"ז מבאר גם שאין זה סותר לנצחיות התורה עיי"ש בארוכה.