ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן מ׃ זמן קיום מצות ציצית לעת"ל

האם לעת"ל יתחייבו בציצית גם בלילה

הובא לעיל טעם על המנהג שמוציאין את הציצית בזמן קידוש הלבנה, משום דכתיב (במדבר טו,לט) "וראיתם אותו" ולילה לאו זמן ראיה כי החושך מכסה ארץ, לא כן לעתיד לבוא שיהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעי' ל,כו) וכמו שאנו מתפללים בקידוש לבנה "למלאות פגימת הלבנה וכו' ויהיה אור הלבנה כאור החמה כאור שבעת ימי בראשית" ואז נוכל לראות הציצית גם בלילה, ונהי' ממילא גם בלילה חייבים בציצית, לכן אנו בודקין הציצית להראות שמחכים אנו להזמן שבו לילה כיום יאיר, ושנהיה חייבים בציצית גם בלילה.

ובס' 'יד אליהו' (רוגולר) כתבים אות צ' (ציצית) הוסיף עפ"ז עוד, דכיון דלעת"ל יתחייבו בציצית גם בלילה, א"כ גם נשים תהיינה מחוייבות אז בציצית, דלא תהי' מ"ע שהזמן גרמא, ודחה עפ"ז ראיית המרדכי ועוד, (ראה ב"י או"ח סי' יד וש"נ) שאשה מותרת לעשות ציצית מהך דב"ב עד,ב, דדביתהו דר"ח בן דוסא עתידה דשדיא תכלתא בה לצדיקי לעלמא דאתי, ודחה די"ל דלעת"ל שאני שאז גם נשים יהיו מחוייבות עיי"ש.

ואף דכל המצוות הנוהגות רק ביום יתקיימו גם לעת"ל רק ביום, מ"מ י"ל דמצות ציצית שאני דשם אין המצוה תלויה ביום אלא בזמן ראי', וכיון דלעת"ל גם לילה כיום יאיר לכן יתקיים מצות ציצית גם בלילה וכפי שנתבאר כ"ז בסי' הקודם.

ונמצא לפי זה דהדין ד"וראיתם אותו", אין הפירוש שהוא "סימן והוכחה" דמצות ציצית חיובה רק ביום, והוה כשאר המצוות שנוהגות רק ביום, דאי נימא כן הי' צ"ל דגם לעת"ל לא יתנהג מצות ציצית אלא ביום כנ"ל, אלא ד"וראיתם אותו" מצד עצמו הוא הוא הטעם המחייב את המצוה ואינה תלויה מצד "יום" דוקא, וכיון דלעת"ל יהי' שייך ראי' גם בלילה לכן יתחייבו גם אז.

וראה גם בס' הפרדס לרש"י הל' ציצית (סי' לו) וז"ל: ונ"ל דבלילה לפני הנר שפיר דמי להתעטף דהא לא קתני דאסור להתעטף אלא פטור הוא מלהתעטף, עכ"ל, ובשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' רנח) כתב שאלת ממני למה אני מתפלל ערבית עם טלית ותפילין. תשובה סעד גדול יש לי ובתחילה אני טוען כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד ע"ש בעצמו (ברכות י"ד:) מי התיר זה בק"ש של ערבית הלא תענה שאין מקבלין עדות בלילה אמר בסמ"ע [סי' ה' ס"ק ז'] כשיש נרות דלוקים מעידים עכ"ל, וכבר שקו"ט הרבה באחרונים בדבריהם, ראה גליוני הש"ס להגר"י ענגל ברכות כז,ב בד"ה מרבה, ושו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' י"ב, ועוד.

ומ"מ אין להקשות בזה ממ"ש באחרונים בהא דאמרו (קידושין לד,א) דמזוזה מעקה שילוח הקן הוה מ"ע שאין הזמ"ג, אף שכולן אי אפשר לקיימן בשבת, שהמעקה צריכה בנין חזק (חו"מ סתכ"ז), מזוזה הרי אמרו שצריך לקבעה במסמרים (יו"ד סרפ"ט) ושלוח קן פשיטא שאינו יכול לצוד עופות בשבת שלא מן המזומן - מ"מ ה"ה מ"ע שאין הזמ"ג כיון שהמצוה מצ"ע נוהגת לעולם, אלא דאריא הוא דרביע עלי' שמצד מלאכת שבת אי אפשר לקיימם בשבת עיי"ש, ולפי"ז לכאורה י"ל כן גם לגבי מצות ציצית, דבשלמא אי נימא ד"וראיתם אותו" הוא "סימן" דבלילה פטור בעצם, א"ש למה הוא מ"ע שהזמ"ג, אבל כיון שנת' דהמצוה מצ"ע הוא תמיד, למה לא נימא גם הכא ע"ד במזוזה וכו' דאריא הוא דרביע עלי' דבלילה ליכא ראי' והוה מ"ע שאין הזמ"ג?

די"ל בפשטות דציצית שאני שקבעה התורה מעיקרא בקיום גוף המצוה דבעינן "וראיתם אותו", הרי שהגבילה התורה מעיקרא שחיוב המצוה היא רק בזמן ששייך ראי', וא"כ שפיר ה"ז זמן גרמא, משא"כ במזוזה וכו' הנה בגוף המצוה לא הגבילה התורה שום זמן כלל, והמצוה מצ"ע נוהגת לעולם, אלא שמצד איסור שבת אינו יכול לעשותה בפועל.

"וראיתם אותו" הוא טעם המצוה או סימן לזמן המצוה

אמנם נראה שבאמת יש פלוגתא בענין זה, אם "וראיתם אותו" הוא סימן והוכחה שהחיוב הוא רק בזמן יום ולא בלילה, או שזה עצמו הוא ה"טעם" שהחיוב הוא רק בזמן שיש ראי' ואינו תלוי ביום או בלילה, דבשו"ע (או"ח סי' י"ח סעי ג') כתב המחבר: "מאימתי מברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה", וכתב ע"ז הרמ"א "ואם לבשו מעלות השחר ואילך, י"א דמברך עליו וכן נוהגין (מרדכי פ"ב דמגילה)" והמגן אברהם שם (סק"ד) כתב על הרמ"א "ונ"ל דה"ה בערב עד צאת הכוכבים", ובהגהות הגרע"א שם כתב על המג"א וז"ל: קשה לי הא שאני דעמוד השחר הוא יום מדינא, משא"כ בבין השמשות הוה ספק לילה ואיך יברך מספק? ואפשר דהוי ספק ספיקא ספק יום וספק דכסות יום חייב בלילה וצ"ע לדינא, ואפשר כוונת המג"א כיון דדעת המרדכי (מגילה רמז תתא) דתלי הכל בראי' ולא תלי ביום, וכ"כ בכנה"ג בשם מהרי"ל (שו"ת סי' קנז אות ז) דעד צאת הכוכבים הוא זמן ציצית דתלוי הכל בראי', ועדיין צ"ע ובפרט לפסק רמ"א סעי' א' כמהרא"י עכ"ל.

יוצא מדבריו שישנם ב' דרכים לבאר דעת המג"א למה יכול לברך לכתחילה עד צאת הכוכבים: א) משום שיש ספק ספיקא שהוא חייב, דילמא יום הוא, ואפילו אם לילה היא דילמא הלכה כהרא"ש דכסות יום חייב אפילו בלילה. ב) דזהו לפי דעת המרדכי דחיוב ציצית אינו תלוי ביום אלא בראי', וא"כ אף אם בין השמשות הוה לילה, מ"מ כיון שעדיין יש אור עד צאת הכוכבים לכן חייב בציצית, וכן כתב הפמ"ג בא"א שם בביאור טעם המג"א או משום ספק ספיקא כנ"ל, או משום דאפילו אי הוה לילה כיון דאכתי יש אור עד צאת הכוכבים כמ"ש בראב"ד ריש פסחים דלכן נקט התנא הלשון "אור לארבעה עשר" משום דעד צאת הכוכבים עדיין יש אור, וכיון שיש אז ראי' חייב בציצית, ועי' מחצית השקל שם דנקט רק טעם הב', וראה אשל אברהם שם (בוטשאטש) ד"ה ואחר תפלת ערבית.

ונראה דב' אופנים אלו פליגי במה שנת' לעיל שיש לפרש הדין ד"וראיתם אותו" בב' אופנים, דאופן הא' סב"ל דחיוב ציצית הוא רק בזמן יום דוקא, ולכן אי אפשר לומר כאופן הב' דגם אז יש ראי' כי מכיון דהוה ספק לילה א"כ ספק ברכות להקל, ולכן צ"ל משום ספק ספיקא דילמא אפילו אי הוה לילה חייב לברך כדעת הרא"ש, משא"כ אופן הב' סב"ל דאינו תלוי ביום ולילה אלא אם יש ראי', לכן פירש טעמו של המג"א דאפילו אם הוא לילה יש חיוב כיון שיש ראי' עד צאה"כ, וזהו כוונת הגרע"א שם בסו"ד דצ"ע דהרי הרמ"א פסק בסעי' א' כמהרא"י שכתב שם: "ואחר תפלת ערבית, אע"פ שעדיין יום הוא, אין לברך עליו" דבפשטות כוונתו דהוה תרתי דסתרי, ואי נימא דחיוב ציצית אינה תלוי ביום דוקא אלא גם בלילה כשעדיין יש אור, איזה תרתי דסתרי יש כאן, הלא אף שהוא לילה חייב?

ובאמת גם בהא דנחלקו הרמב"ם והמרדכי שהרמב"ם (הל' ציצית פ"ג ה"ח) פסק דחייב לברך משיכיר לתכלת שבה ללבן שבה, והמרדכי (מגילה שם) כתב כנ"ל דציצית דלא כתיב ביה יום בהדיא אלא וראיתם אותו בראייה תליא מילתא ומעמוד השחר שריא לכתחילה, בפשטות משמע דזהו ביאור פלוגתתם, שהרמב"ם וכו' סב"ל דוראיתם אותו מגלה דבעינן יום ולכן מדמה ליה לק"ש ותפלין וכו' כמ"ש בכס"מ שם, משא"כ המרדכי סב"ל דלא בעינן יום אלא ראי' בלבד, ומעלות השחר יש כבר ראי', וזהו גם פלוגתת המחבר והרמ"א בסעי' ג' שהמחבר פסק כהרמב"ם והרמ"א כהמרדכי.

וכן משמע מסתימת לשון הבית יוסף (שם) שזהו פלוגתתם וז"ל: מ"ש הרמב"ם ומאימתי יברך על הציצית בשחר וכו' לא מצאתי כן בהדיא אלא שאפשר שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה לזמן קריאת שמע בפרק קמא דברכות ט,ב. וה"ר יונה שם (ד,ב ד"ה אמר) גבי הא דאמר אביי לתפילין כאחרים כתב וזה לשונו וציצית שמצותו ביום אפשר שזמן התחלתו הוא ג"כ משיראה את חבירו ויכירנו או אפשר שזמנו משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. והמרדכי כתב בפרק ב' דמגילה (סי' תתא) דציצית כיון דלא כתיב ביה יום בהדיא אלא וראיתם אותו בראיה תליא מילתא ומעמוד השחר שרי לכתחלה וכן עמא דבר עכ"ל.

חקירת הרבי אם וראיתם הוא הוא עצם המצוה או תוצאת המצוה

ולכאורה יש לבאר ב' צדדים אלו ע"פ מ"ש בלקוטי שיחות חל"ח פ' שלח (סעי' ח') דבגדר "וראיתם אותו וזכרתם וגו' יש לפרש בב' אופנים: א) דזהו מגוף מצות ציצית. ב) דזהו דבר נוסף הבא כתוצאה מקיום מצות ציצית, וממשיך בסעי' ו' לבאר דבזה פליגי הרמב"ם והטור, דהרמב"ם בסוף הל' ציצית (פ"ג הי"א) כתב וז"ל: אעפ"י שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו וכו' עכ"ל, ובהלכה שלאחר זה (הי"ב) כתב וז"ל: לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' עכ"ל, חזינן מזה שהרמב"ם חילק ההשתדלות במצות ציצית לב' פרטים בב' הלכות, תחלה מדבר אודות מצות ציצית עצמה, ובהלכה בפ"ע מבאר הזהירות הבאה מזה שהציצית מביאה לידי זכירת כל המצות "שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן", וזהו משום דלשיטת הרמב"ם הענין דוראיתם אותו וגו' הוא דבר נוסף על עצם מצות ציצית ולכן חלקם לב' פרטים בב' הלכות, אבל הטור או"ח סי' כ"ד הביא ענין הזהירות במצות ציצית רק משום שיש בה זכירת כל המצות עיי"ש משום דלשיטתו הענין דוראיתם אותו וגו' הוא מגוף מצות ציצית עיי"ש, וראה גם בתורת מנחם – התוועדויות תשמ"ט ח"ג ע' 389 ובהערה 61.

דאי נימא ד"וראיתם אותו וגו'" הוא תוצאה מהמצוה, ואינו בעצם המצוה וכדעת הרמב"ם, יש לומר שזהו גם גילוי מילתא על זמן החיוב שהוא ביום דוקא, אבל אי נימא דזה גופא - הראי' - הוא הוא עצם וגוף המצוה, לא מסתבר לומר שהוא גילוי מילתא בלבד, אלא שכל מצות ציצית תלוי' בשעת ראי', וכשיש ראי' חייב אפילו בלילה.

שקו"ט בדעת אדה"ז

אלא שבשו"ע אדה"ז סי' יח (סעי' ו') כתב וז"ל: מאימתי מברך על הציצית יש אומרים משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה שנאמר וראיתם אותו משעת ראיה והכרת התכלת מתחיל החיוב, ויש אומרים דשעת ראיה נקרא משיעלה עמוד השחר שאז יכולים לראות את הציצית ואע"פ שאינו מכיר בין התכלת שבה ללבן שבה יכול לברך עליה דכבר חל עליה שעת החיוב וכן נוהגין עכ"ל, מוכח מזה דסב"ל לאדה"ז דלכו"ע – גם לדעת הרמב"ם – ה"ז תלוי בראי' דוקא, אלא דפליגי אם בעינן ראי' פרטית בין תכלת ללבן, או ראיית הציצית בכלל ולא כפי שנת'.

אבל בסעי' ח' שם כתב וז"ל: אם מתעטף בציצית אחר שהתפלל תפלת ערבית לא יברך עליהן שהרי כבר עשה לאותה שעה לילה בתפלתו, אבל אם עדיין לא התפלל יכול לברך עליהן עד צאת הכוכבים עכ"ל, דכאן משמע דסב"ל דכיון שעשאו לילה ליכא חיוב אף דעדיין יש אור, דתלוי ביום או לילה ולא בראי'.

ועי' גם בהסידור (הל' ציצית) שכתב אדה"ז: "אין לברך על הציצית כו' ולא בערב אחר תחילת השקיעה שאז הוא תחילת בין השמשות" ולא כמ"ש בשו"ע, ובפסקי הסידור (אות מב) ביאר טעם הפלוגתא, דבשו"ע שכתב דמברכים עד צאת הכוכבים הוא משום ספק ספיקא (וכטעם ראשון הנ"ל של רע"א), ובשו"ע סב"ל דבמקום ספק ספיקא מותר לברך, אבל בסידור החמיר בספק ברכות דאפילו במקום ספק ספיקא לא יברך (שהוא כידוע מחלוקת האחרונים) וכ"כ בקצות השלחן סי' ז' סק"ג, וכ"כ גם הרה"ג וכו' רלו"צ שי' ראסקין בהערותיו לסידור רבינו הזקן הערה 171, דגם בהסידור סב"ל כמהרא"י ש"ביום תליא מילתא" ולכן מי שכבר התפלל ערבית מבעוד יום אינו יכול לברך אח"כ על הציצית אף שיש אור עדיין, ולכן אף שיש ספק ספיקא, מ"מ הוא מחמיר בספק ברכות שלא לברך אפילו במקום ספק ספיקא, משא"כ בשו"ע סב"ל דמברכים בספק ספיקא עיי"ש, הרי מוכח מזה דגם לפי אדה"ז יש לומר דביומא תליא מילתא ולא בראי' לחוד.

אלא דאולי אפ"ל באופן אחר, דלדעת אדה"ז לכו"ע מתלי תליא בראי' לחוד, וכוונת אדה"ז במ"ש "שהרי כבר עשה לאותה שעה לילה בתפלתו" – לא דלילה פוטרתו אלא – דסמיך על מ"ש לעיל בסעי' ג' וז"ל: "מי שהיה לבוש טלית גדול מבעוד יום צריך לפושטו מעליו כשמתחילין ברכו מאחר דעכשיו אין לובשים את הטלית אלא לשם מצות ציצית ואם יהיה עליו הטלית בלילה יהיה נראה כאלו הוא סובר דלילה זמן ציצית הוא", ז.א. דאין כוונתו שהוא פטור בעצם מצד הזמן דלילה, אלא משום דנראה כאילו הוא סובר דלילה זמן ציצית הוא, ועוד שהרי מקור דין זה הוא מרמ"א סעי' א' עיי"ש, ושם גופא כתב אדה"ז טעם הנ"ל משום שנראה וכו'.

וגם אי נימא כן, יש לבאר למה סב"ל לאדה"ז בסידור דאחר השקיעה לא יברך אף שעדיין יש אור, ולא כמ"ש בשו"ע, דבפסקי סידור שם הוסיף לבאר דעת אדה"ז באופן אחר, שהוא ע"פ מ"ש בשער הכוונות (דנ"א ע"ד) וז"ל: אבל בתפלת המנחה אם היה אומרה סמוך לשקיעה"ח והיה רואה שכבר שקעה החמה היה (האריז"ל) תיכף מסיר מעל ראש תש"ר, ואח"כ היה מוריד הטלית בין כתפיו משום דלילה לאו זמן ציצית הוא, וכשנשא בין כתפיו אין חושש אם הוא לילה, כמו שנת' בספר המנהגים של מורי ז"ל, ובדנ"ב ע"ב כ' וז"ל: והיה נזהר מאד שלא להיות מעוטף בטו"ת אחר שקיעת החמה, ותיכף היה מסירם מעל ראשו בעת שקיעת החמה והיה חושש בדבר זה מאד עכ"ל. הרי שלדעת האריז"ל אחר שקיעת החמה הנראית אינו זמן ציצית עוד, ואפילו היה לבוש צריך להסירו מעל ראשו ואפשר שזהו הטעם של אדמו"ר בסידורו עיי"ש, ז.א. דבהסידור נקט כדעת האריז"ל, וי"ל עפ"ז דמדת הלילה והתגברות הדינים מתחיל מהשקיעה, ועי' ברכי יוסף שם סי' י"ח אות א', (הובאו דבריו בשערי תשובה שם אות ג') שהאריז"ל הי' נזהר בזה בתכלית והי' חושש מאד בדבר זה עיי"ש.

אמנם מסתימת לשון אדה"ז "שהרי כבר עשה לאותה שעה לילה בתפלתו" משמע יותר דסב"ל הכא דתלוי ביום ולילה ויל"ע.

ולפי כל הנ"ל יש לומר בעניננו, דאם סבירא לן כהדעה ד"וראיתם אותו" הוא סימן והוכחה שחיוב ציצית הוא ביום ולא בלילה, ולכן סב"ל דאף אם יש אור עדיין לפני צאת הכוכבים וכיו"ב, הוא פטור, לכאורה י"ל שכן הוא גם בנוגע ללעתיד לבוא, דאף כאשר לילה כיום יאיר, כיון דהוה לילה לא יתחייבו במצות ציצית.