ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן לח׃ חיים נצחיים בביאת משיח

בלע המות לנצח – הנער בן מאה שנה ימות

בתניא אגה"ק פכ"ו כתב וז"ל: ועוד יש להפליא הפלא ופלא איך אפשר שלימות המשיח לא יצטרכו לידע הלכות איסור והיתר וטומאה וטהרה... וגם טומאת המת יהי' צריכין לידע כדכתיב (ישעיהו סה,כ) הנער בן מאה שנה ימות, וגם טומאת יולדת צריך לידע כדכתיב הרה ויולדת יחדיו (ירמי' לא,ז) אם תלד אשה בכל יום מביאה אחת אעפ"כ דין איסור טומאתה לא ישתנה וכו' עכ"ל, וזה איירי בימות המשיח לפני הזמן דתחיית המתים, כמבואר אח"כ בהמשך הפרק דהא דאמרו רז"ל (נדה סא,ב) דמצוות בטלות לעת"ל היינו בתחיית המתים.

והנה בפסחים סח,א וסנהדרין צא,ב, איתא: עולא רמי: כתיב (ישעיהו כה,ח) בלע המות לנצח, וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות, לא קשיא; כאן - בישראל, כאן - בנכרים. ונכרים מאי בעו התם? - דכתיב (ישעיהו סא,ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם" הרי מבואר בזה דהקרא דנער בן מאה שנה ימות קאי בנכרים, ובישראל כתיב בלע המות לנצח שלא יהי' מיתה כלל, ואין לומר דעולא איירי אודות הזמן שאחר תחיית המתים דוקא, דא"כ למה לא תירץ הקושיא בפשטות דקרא דוהנער וכו' קאי על תקופה הראשונה של ימות המשיח, וקרא דובלע וגו' קאי על אחר תחיית המתים, ומוכח מזה דעולא קאי גם על תקופה הראשונה דימות המשיח.

וכ"כ בהדיא ב'דרשות הר"ן' (בסוף דרוש החמישי) וז"ל: ואמר שם (סנהדרין צא,ב) עולא רמי, כתיב (ישעיה כה,ח) בלע המות לנצח, וכתיב (שם סה,כ) כי הנער בן מאה שנה ימות, לא קשיא כאן בישראל כאן באומות העולם וכו', הנה הוקשה לעולא מה שאמר כי הנער בן מאה שנה ימות, ובמקום אחר אמר שלא תהיה המות לעולם, והעמידה באומות עובדי כוכבים ומזלות שהם יאריכו ימים כדי להיותם אכרים וכורמים לישראל, ולפי הנראה לדעת עולא, כי ישראל שיראה ימות משיחנו לא ימות לעולם, ולפיכך הוצרך להעמיד מקרא שכתוב כי הנער בן מאה שנה ימות באומות העולם וכו' עכ"ל, וא"כ למה כתב אדה"ז דגם אז יצטרכו לדעת הל' טומאת מת וכו'? אי לא דנימא דכוונת אדה"ז הוא למת עכו"ם, דהרי גם מת עכו"ם מטמא במגע ובמשא כמ"ש הרמב"ם בהל' טו"מ פ"א הי"ב.

מיתה טבעית ומיתת עונש

אמנם מצינו במפרשים דגם לפי עולא י"ל דקרא דהנער וגו' קאי גם על ישראל, דהנה בס' 'תורת חיים' בגמ' דסנהדרין שם – דאוקי קרא דהנער בן מאה שנה וגו' בעכו"ם – ביאר הטעם שלעתיד לא ימותו עכו"ם בפחות ממאה שנה, לפי שקודם מתן תורה לא היו ראויין לעונש מן השמים בפחות ממאה שנה, וכן לעתיד לבוא כדאיתא במדרש (ב"ר פכ"ו,ב, הביאו רש"י ז"ל בבראשית ה,לב) דלכך לא הוליד נח עד שהיה בן חמש מאות שנה שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונש המבול, וכל אותן שמתו לפני מתן תורה בפחות ממאה שנה לא מתו מיתת עונש בידי שמים, אלא מיתה טבעית שנגזרה על אדם הראשון עד סוף כל הדורות, אבל לעתיד תתבטל גזירת מיתה שנגזרה על אדם וכו' לכך אפילו עכו"ם שלא ימותו אז מיתה טבעית אלא מיתת עונש, לא ימות שום אחד מהן בפחות ממאה שנה, דאז הוא ראוי לעונש לעתיד עכ"ד, יוצא מדבריו דמיתה טבעית תתבטל לגמרי אפילו אצל עכו"ם, ויהי' שייך רק מיתת עונש, ולכן כתיב הנער בן מאה שנה וגו', כיון שלעת"ל יחזור כמו קודם מ"ת ולא יהיו ראויין לעונש מן השמים בפחות ממאה שנה.

ויותר מזה כתב בס' 'קרן אורה' (מו"ק כח,ב) בהא דאיתא שם דלעתיד לבא הוא אומר בלע המות לנצח כו' וז"ל: עי' בשלטי הגיבורים (מו"ק י"ח ע"א מדפי הרי"ף סי' ח') שכתב לפרש ד"מיתה ע"י מקרה כמו שנאמר (משלי יג,כג) דיש נספה בלא משפט, לא יהיה לעתיד, אלא (דברים כד,טז) איש בחטאו יומתו כמו שנאמר (ישעיה סה,כ) כי הנער בן מאה שנה ימות, ומפני שיצר הרע לא ישלוט אז לא יהיה החטא מצוי וכל הנשאר בציון קדוש יאמר לו" והקשה עליו הקרן אורה דלכאורה הוא נגד דברי הש"ס הנ"ל דרמי קראי אהדדי ומשני כאן בישראל בלע המות לנצח וקרא דכי הנער בן מאה שנה ימות מיירי באומות העולם, משמע מזה דבישראל ליכא מיתה כלל, ומהשלטי גיבורים משמע שכן יהי' שייך עונש מיתה גם בישראל? ותירץ דיש לומר דכוונת הש"ס ג"כ הכי, דבישראל לא יהיה החטא מצוי, אבל באומות העולם אין קדושה בהם כל כך ויכולים לבא לידי חטא עכ"ד, דעפ"ז א"ש דהשלטי גיבורים אינו סותר לדברי עולא הנ"ל, כי כוונת עולא הוא דבכללות אמרינן דהנער בן מאה שנה ימות קאי על נכרים, כיון שהם יכולים יותר לבוא לידי חטא, משא"כ בישראל לא יהי' החטא מצוי, ולכן עלייהו כתיב בלע המות לנצח, אבל בפועל שייך דגם בישראל יהי' הך דהנער בן מאה שנה וגו' מצד עונש אלא שאינו מצוי.

[ויש להוסיף ביאור בדבריו, דאין להקשות דלפי הקרן אורה מנלי' להשלטי גיבורים לומר דמיתה ע"י מקרה יתבטל לגמרי, הרי מקורו הוא ממ"ש בלע המות לנצח, ולפי הקרן אורה אפ"ל דזה איירי אודות מיתה מצד עונש, אלא דקאי רק על ישראל, כיון שלא יהי' בהם החטא מצוי? די"ל דודאי דקרא זה דבלע המות וגו' משמע ששולל מיתה טבעית, והשלטי גיבורים חידש רק דכיון דעדיין יהי' שייך מיתת עונש (וכדביאר בתורת חיים דקרא דהנער וגו' הוא מיתה מצד העונש) לכן כתב דאפשר שזה יהי' שייך גם אצל ישראל אלא שאינו מצוי, ולכן תירץ עולא דקאי על נכרים שבהם החטא מצוי יותר].

ועי' גם בראשית רבה (פכ"ו,ב) ויל"ש ישעי' (רמז תכח, הובא בספר חסידים אות שסח) דאיתא: "אמר ר' חנינא אין מיתה לעתיד לבוא אלא בבני נח בלבד, ר' יהושע בן לוי אמר לא בישראל ולא באומות שנאמר ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים (ישעיה כה,ח), מה עבד ליה ר' חנינא, מעל כל פנים של ישראל, והא כתיב כי הנער בן מאה שנים ימות, (שם סה,כ) והא מסייעא לר' חנינא, מה עבד ליה ר' יהושע, ראוי לכל עונשים", דר' חנינא סב"ל דקרא דובלע וגו' קאי רק על ישראל, וריב"ל סב"ל דקאי גם על נכרים, ואלא דצ"ב בהא דתירץ לפי רבי יהושע בן לוי קרא דוהנער בן מאה שנה וגו' ד"ראוי הוא לכל עונשים"?

ונראה לפרש דסב"ל דפלוגתתם הוא בנוגע למיתה טבעית, דלפי רבי חנינא לא יהי' מיתה טבעית אצל ישראל משא"כ בנכרים יהי', ולפי ריב"ל ליכא מיתה טבעית כלל אפילו בנכרים, (וכמ"ש בתורת חיים לפי עולא) ולכן מתרץ המדרש לפי ריב"ל דהא דכתיב והנער בן מאה שנה וגו' ה"ז מיירי לענין מיתת עונש שזה אכן שייך לעת"ל, אלא שלא חילק בזה בין ישראל לאוה"ע, ונמצא מזה דגם לפי דעת ריב"ל, הקרא דוהנער בן מאה וגו' שייך גם בישראל כיון שלא חילק, דלפי כל זה יוצא שהפסוק דהנער וגו' שייך גם בישראל.

[ועי' רד"ק (ישעי' כה,ח) שפי' הפסוק דבלע המות וז"ל: ישחית ויבטל המות, ר"ל מיתה מקרית לא מיתה טבעית, ר"ל ההריגה שהיו הורגים אותם הגוים בגלות אז תבטל אותה המיתה והדמעה שהיתה על כל פנים, ר"ל על כל פני עם ישראל שהיו בוכים בגלות תמיד מהרעות שהיו עושים להם הגוים אז ימחה הא-ל אותה הדמעה מעל פניהם כי לא תהיה להם צרה עוד עכ"ל, היינו דנקט דקרא זה אינו שולל מיתה טבעית גם אצל ישראל (לא כהמדרש והתו"ח והשלטי גיבורים) וקאי רק על מיתה שהיו הורגים הגוים את ישראל בגלות, אלא דלפי"ז תמוה דא"כ הי' עולא יכול לתרץ דקרא דהנער וכו' איירי גם בישראל ואיירי במיתה טבעית? וצ"ע.

ובס' 'ערוך לנר' מכות ט,ב, (בד"ה בגמ' בגלעד) שקו"ט אודות קושיא הידוע בנוגע לערי מקלט לעת"ל, דלמה צריכים ערי מקלט הרי יתבטל היצה"ר וכו' ובתו"ד כתב וז"ל: אכן ק"ל לפי מה דאמרינן בפסחים (סח,א) דעולא רמי כתיב בלע המות לנצח וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות ומשני הא בישראל הא באו"ה ע"ש, הרי דבישראל יבטל המיתה לעת"ל ולמה יצרך לערי מקלט עוד? וצ"ל דמה דאמרינן דיבלע המות זה דוקא שלא יהי' מיתה טבעי מעצמו ע"י מלאך המות, אבל כשירצח האדם ודאי ימות גם לימות המשיח עכ"ל, הרי נקט בפשיטות דלעת"ל לא יהי' מיתה טבעית, אבל שייך מיתה שע"י רציחה, ולפי דבריו י"ל דקרא דוהנער וגו' דע"ז אמר עולא דקאי על עכו"ם, או כוונתו הוא שיהי' אצלם מיתה טבעית, (ומאה שנה מורה שיאריכו ימים, דאפי' אז נקרא "נער" כמ"ש המפרשים) או דאיירי אודות מיתת עונש דוקא, כי מיתה טבעית יתבטל גם באוה"ע].

לפי שמואל דאין בין עוה"ז לימוה"מ אלא שעבוד מלכיות

והנה ביד רמ"ה (סנהדרין שם) כתב: "דשמואל דסב"ל דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, מתרץ הסתירה דקראי, אידי ואידי בישראל כאן בימות המשיח וכאן בעוה"ב", כוונתו דלפי שמואל הלא אין לומר דבימות המשיח יקויים כבר מ"ש ובלע המות לנצח, כיון דסב"ל דאין בין עוה"ז לימות המשיח וכו', וע"כ צריך לתרץ לדידיה אידי ואידי בישראל הא לימות המשיח דאז כתיב הנער בן מאה שנה ימות, והא לעוה"ב דאז ובלע המות לנצח, ולפי זה יוצא דלפי מה שפסק הרמב"ם כשמואל (הל' מלכים רפי"ב) צ"ל ג"כ דקרא דהנער בן מאה שנה וגו' קאי על ימות המשיח ועל ישראל, וא"כ הרי יש לומר בפשטות דאדה"ז קאי לפי שיטה זו, וכדפי' הרמ"ה.

אלא דא"כ צ"ע איך כתב אדה"ז שם מיד אח"כ "כדכתיב הרה ויולדת יחדיו אם תלד אשה בכל יום מביאה אחת", הלא לדעת הרמב"ם ה"ז שינוי במנהג העולם?

אמנם לכאורה יש לומר שלא כהרמ"ה, דתירוצו של עולא א"ש גם לפי שמואל, והוא עפ"י מ"ש בס' עבודת הקודש (ח"ב פל"ח, הובא בלקוטי שיחות חכ"ז פ' בחוקותי א' סעי' ה) דאין בין עוה"ז לימות המשיח וכו', היינו שהקב"ה לא יחדש דברים חוץ מן הטבע, דכל הענינים שבבריאה יהיו על טבעם ושרשם כמו שהיו בתחילת הויתם ובריאתם. וכן כתב המהר"ל בס' נצח ישראל (פרק נ') דכוונת שמואל הוא שלא יהי' חידוש במעשה בראשית אבל שפיר יוחזר המצב כפי שהי' קודם החטא, עיי"ש, וכיון דלפני חטא עץ הדעת לא הי' ענין המיתה, במילא שפיר י"ל גם לפי שמואל דבימות המשיח יתקיים הפסוק דובלע המות לנצח כמו שהי' לפני החטא.

דאי נימא כן יש לתרץ למה לא ביאר הגמ' בהדיא דלשמואל צריך לתרץ באופן אחר, וכמו דקאמר שם אח"כ בהא ד"רב חסדא רמי כתיב (ישעי' כד,כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות, וכתיב (שם ל,כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, - לא קשיא, כאן - לימות המשיח, כאן לעולם הבא. ולשמואל דאמר: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, לא קשיא וכו'", ולהנ"ל ניחא, כיון דקרא ובלע וגו' א"ש גם לשמואל בימות המשיח, משא"כ לפי הרמ"ה לכאורה קשה.

אמנם כל זה יש לומר בדעת שמואל, אבל לדעת הרמב"ם אין לתרץ כן, שהרי מבואר בלקוטי שיחות שם (סעי' ז) דמלשונו (הל' מלכים שם רפי"ב) שכתב: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג" מוכח ששולל לא רק חידוש במעשה בראשית היינו דבר שלא הי' כלל במעשה בראשית, אלא שולל גם שיהי' איזה שינוי "ממנהגו של עולם", וכתב ש"עולם כמנהגו נוהג", דלשון זה משמע שיהי' כהנהגת העולם בפועל בקביעות, ואין נפק"מ מתי נקבעה הנהגה זו בתחילת הבריאה ממש או לאחר זה, (וראה בחלק א' סי' סב) וא"כ להרמב"ם עכצ"ל כהרמ"ה, ולפי המבואר בלקוטי שיחות שם יש לפרש דקרא דוהנער וגו' קאי על תקופה הראשונה שבימות המשיח, וקרא דובלע וגו' קאי על תקופה הב' אחר תחיית המתים שאז ישתנה טבע העולם.

ועי' מנ"ח (ריש מצוה תצז) שכתב דלדעת הרמב"ם דלעת"ל עולם כמנהגו נוהג יהי' נוגע אז לדעת דיני ירושה לגבי מלך המשיח, והביא ראי' ממ"ש הרמב"ם (הל' מלכים פ"ד ה"ח): "המלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק אחד משלשה עשר, ודבר זה חק לו ולבניו עד עולם" וכ"כ בפירוש המשניות בהקדמתו לפרק חלק, ולפי"ז יש להוכיח מכאן להמבואר בלקוטי שיחות כנ"ל, דלדעת הרמב"ם לא יוחזר המצב אפילו כפי שהי' קודם החטא אלא עולם כמנהגו נוהג בלי שום שינוי, דהרי סב"ל דבימות המשיח אכתי יהי' מיתה, וא"כ צריך לומר דסב"ל כמו שתירץ הרמ"ה דקראי איירי בב' תקופות וכפי שנת'.

לדעת הרדב"ז שיהיו ב' תחיות

וי"ל עוד באופן אחר, דבאמת גם לשמואל (וכן י"ל לפי הרמב"ם) קאי פסוק זה דובלע וגו' לימות המשיח, והוא ע"פ מ"ש בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתלט, ובח"ג סי' תרמד), שיהיו שתי תחיות, חדא סמוך לביאת המשיח לצדיקים אשר מתו בגלות וסבלו הצרות ולא ראו בטובתן של ישראל כדי שיראו בטובה ההיא ויזכו לראות בית המקדש בתיקונו ומקריבין עליו עולות. והתחייה השנית לסוף ימות המשיח סמוך לאלף השביעי ועליהם כתיב ורבים מישני אדמת עפר יקוצו וגו' (דניאל יב,ב), דצדיקים הקמים מיד יחיו לעד, וכתב שם בהמשך דבריו וז"ל: ואם תקשה עלי קרא דכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות משמע דאיכא מיתה, י"ל דהנך קראי ודכוותייהו איירי בנולדים אחר ביאת המשיח, ובאותם שראו ביאת המשיח שיחיו חיים ארוכים לסוף יטעמו טעם מיתה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל כי מלך המשיח ימות וימלוך בנו אחריו. אבל הצדיקים שכבר טעמו טעם מיתה וחיו בשביל צדקתם לא ימותו עוד. א"נ דהנך קראי באומות העולם והכי משני בחלק עכ"ל, ומסיק שם דבאמת הי' עולא יכול לתרץ סתירת הפסוקים כנ"ל דובלע המות וגו' קאי על צדיקים שכבר קמו, וקרא דהנער וגו' קאי על אלו שלא מתו עדיין וכו', והא דמשני כאן בישראל כאן באומות העולם לרווחא דמלתא משני הכי וכו' עיי"ש.

[ועי' גם בספר תשב"ץ קטן (סימן תמד) שהביא עד"ז בשם מהר"ם מרוטנבורג וז"ל: בספר האמונות יש כתוב אחד אומר ובלע המות לנצח. משמע שיהא מבולע לעולם. וכתוב אחד אומר כי הנער בן מאה שנה ימות. ומשני אותם שמתים עכשיו קודם שיבא משיח הם יעמדו בתחית המתים ועליהם נאמר ובלע המות לנצח. כי לא ימותו עוד לעולם ועד. אבל אותם שחיים בשעת ביאת הגואל עליהם נאמר כי הנער בן מאה שנה ימות כי ימותו לבסוף. אמנם יחיו כל כך דאפילו בן מאה קרוי נער כדכתיב הנער בן מאה שנה ימות עכ"ל. והוא בס' אמונות ודעות (להרס"ג) מאמר השביעי ששם הביא ג' דעות בענין זה, ודעה הג' הוא כנ"ל, וכתב ע"ז שנוטה לאופן הג' עיי"ש בארוכה, וראה גם בס' 'גנוזות' (ח"א ע' קנט) שהביא כן מס' חסידים, וראה בס' 'לשם שבו ואחלמה' (ספר הדעה א' ע' נח) שהאריך בדעה זו, והביא שם גם ממדרש הנעלם פ' וירא דהא דכתיב הנער בן מאה שנה וגו' ה"ז קאי על הגרים עיי"ש].

ותירוץ זה מתאים לומר אפילו לדעת הרמב"ם, כי תחי' הראשונה הוא נס פרטי שתתקיים אצל צדיקים וכו' ואין זה ביטול מנהגו של עולם, וע"ד המבואר בלקוטי שיחות שם (סעי' ג') בהא דאיתא בגמ' סוף כתובות (קיב,ב) דעתידין אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות וכו', שאין זה שינוי מנהגו של עולם כיון דזהו נס מיוחד בא"י עיי"ש וא"כ ה"ה בנדו"ד, וא"כ י"ל דעלייהו קאי קרא דובלע וגו', וזה יהי' כבר בתקופה הראשונה, וקרא דהנער וכו' קאי על אלו שחיו בעת הגאולה וכמ"ש הרדב"ז.

דברי כ"ק אדמו"ר שמיד בימוה"מ יהיו חיים נצחיים

וידוע שהרבי הי' אומר תמיד, דבגאולה האמיתית והשלימה נזכה לחיים נצחיים כפשוטם בלי הפסק כלל, ובלשון קדשו (ספר השיחות תש"נ ח"ב ע' 616): ביז אז מ'איז זוכה – יעדער איד און אלע אידן בתוך כלל ישראל, "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו (שמות י,ט)" צו גאולה האמיתית והשלימה, און מ'גייט איבער, בלי הפסק כלל מחיינו עתה, צו חיים נצחיים און צו דעם קיום היעוד בסיום וחותם מסכת תענית (כו,ב) "בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו", "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו וישיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעי' כה,ט)", עכלה"ק, וכן איתא בעוד הרבה מקומות, וזהו כמ"ש בדרשות ר"ן הנ"ל.

ואפ"ל בזה ע"פ המבואר בלקוטי שיחות שם, שביאר דמ"ש הרמב"ם בס' ה'יד' דעולם כמנהגו נוהג ושבנין ביהמ"ק תהי' בידי אדם דוקא, ה"ז משום דבס' היד איירי הרמב"ם רק כפי מה שמוכרח מצד עצם גדרו של משיח כשהוא באופן ד"בעתה", ואז לא ישתנה מנהגו של עולם וכו' משא"כ כשהוא באופן ד"זכו" אז ירד המקדש מלמעלה ויהי' הנהגה נסית וכו', וביאר דזהו כוונת הרמב"ם ב'אגרת תחיית המתים' שלו, שכתב, דמה שכתב בס' היד דכל היעודים דלעתיד הם בדרך משל וחידה אין זה החלטי שהם משל וכו', דכוונתו דאם יהי' הגאולה באופן של "זכו – אחישנה" אפשר שיתקיימו כפשוטן, עיי"ש, וכן נת' בארוכה בשיחת קודש ש"פ שמיני תשמ"ב (סעי' ז' ואילך, תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ב ח"ג עמ' 1328).

דעפי"ז מובן שלכן נקט הרמב"ם בס' היד, דבימות המשיח עולם כמנהגו נוהג וכו' וכמ"ש המנ"ח הנ"ל, אבל לפי מה שאמר הרבי הרבה פעמים דבימינו לאחרי שבנ"י עברו את כל הגזירות והשמדות רח"ל – לא תקום פעמיים צרה (נחום א,ט) – בודאי נמצאים כבר במעמד ומצב ד"זכו", נמצא דגם לדעת הרמב"ם יהי' שינוי מנהגו של עולם גם בתקופה הראשונה, וזהו מה שאמר הרבי שיהיו חיים נצחיים מיד.