ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן כב׃ "טומאה הותרה בציבור" בחינוך ביהמ"ק השלישי

בחינוך לא אמרינן טומאה הותרה בציבור

בתענית יז,א-ב איתא: "רבי אומר, אומר אני: כהנים אסורים לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו. ואמר אביי: כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי. מכלל דרבנן אסרי, מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא", והתוס' שם (בד"ה בעינן כהנים) כתבו וז"ל: וא"ת והלא בלא יין נמי אסורין בעבודה דטמאי מתים נינהו וצריכין הזאה ג' [וז'] ואמאי אסרי להו יין? וי"ל דמ"מ מותרין בעבודת צבור דטומאה הותרה בצבור עכ"ל, וראה פסקי תוספות סנהדרין סופ"ב: "כהני דלעתיד אע"ג דבעי הזאה שלישי ושביעי טומאה מותרת בציבור".

והנה ידוע התירוץ להקושיא למה הוצרכו לנס חנוכה הלא טומאה הותרה בציבור? שתירץ בחכמת שלמה (שו"ע או"ח סי' תרע) וז"ל: נראה אפילו למ"ד טומאה הותרה בציבור היינו לגוף העבודה דילפינן (פסחים סו,ב) מאיש נדחה דאין הציבור נדחין, אבל לחנך בתחילה הביהמ"ק ודאי החינוך בתחילה צריך להיות בטהורים, ולכך אז כיון דתחילה פסקה העבודה, ועכשיו התחילה העבודה מחדש ודאי תחילת החינוך צ"ל בטהורים, ולכך הוה נס חנוכה שתחילת החינוך יהי' בטהרה עכ"ל.

וכ"כ הגר"י ענגל בגליוני הש"ס שבת כא,ב, (הובא בלקוטי שיחות חכ"א עמ' 241, ובאנציקלופדיה תלמודית כרך ט"ז ערך 'חנכה' עמ' רמה הערה 69) וז"ל: נראה דכיון שהי' אז חנוכת הבית כמבואר במהרש"א בחדא"ג וכדמוכח נמי ממאי דקרינן בחנוכה בנשיאים, לכן כיון דחנוכה הוא דבר התחליי וראשיי לכל הבא אחריו, לכן הוצרך שיהי' בטהרה גמורה לא בדחיית טומאה, וזהו ג"כ מה שמבואר בבעלי התוס' פ' שמיני (י,ד) על הכתוב ויקרא משה אל מישאל: דכהן הדיוט ביום שנמשח לעבודה אסור בטומאת קרובים ככהן גדול, והטעם ג"כ כנ"ל דכיון שהוא חינוכו והתחלתו צריך שיהי' בטהרה לגמרי עכ"ל, ומביא שזהו גם ביאור דברי הר"ן בחידושיו ר"ה יג,א, דאין נראה לומר שעומר הראשון הי' שלא כמצוותו דכיון שהי' הראשון הוא שורש לכל הבא אחריו, וע"כ כיון דהוא דבר שרשיי ועיקריי צריך שיהי' כתיקונו לגמרי עיי"ש, וכ"כ בס' כלי חמדה (פ' אמור אות ט) בשם החידושי הרי"ם זצ"ל דכיון דעשו אז מנורה חדשה וקיימ"ל דעבודתה מחנכתה, א"כ הי' בזה מצות חינוך המנורה ואסור לחנך בטומאה דנהי דטומאה הותרה בציבור אבל לחנך בטומאה אסור עיי"ש, וכ"כ בס' אמרי אמת פ' נשא בשם הרבי מקאצק זצ"ל.

משמעות התוס' במס' תענית דגם בחינוך שייך טומאה הותרה

והקשה ע"ז בס' 'מכתבי תורה' להאמרי אמת זצ"ל (מכתב ס"ו) מהתוס' דתענית הנ"ל, דמבואר בתוס' דמיד כשיבנה ביהמ"ק יהיו מותרין בעבודת צבור כי טומאה הותרה בצבור, והרי אז יהי' חינוך המזבח והכלים וכו' וא"כ איך נימא בזה דטומאה הותרה בציבור?

ועי' גם בשו"ת 'כנף רננה' סי' ע"ז שהביא לתרץ כן בשם ה'מראה יחזקאל' ותירץ עפ"ז גם קושיית בעלי התוס' בפ' שמיני (ויקרא י,טז) שהקשה דלמ"ד שעיר ר"ח מפני טומאה נשרפה הי' לו ליקרב בטומאה כיון דטומאה הותרה בציבור דכתיב (במדבר כח,ב) במועדו אפילו בטומאה (יומא מו,א), ומחלק כנ"ל דאם כבר יש השראת השכינה ע"ז נאמר (ויקרא טז,טז) השוכן אתם בתוך טומאתם, אבל שיתחיל השראת השכינה בעי קדושה וטהרה ולכן בימי המילואים שהי' התחלת השראת השכינה לא הותרה טומאה.

אלא שהכנף רננה כתב ע"ז דזה ניחא לתרץ הא דשעיר ר"ח, אבל לא בנוגע לחנוכה כיון דקדושה ראשונה קדשה לעת"ל וכבר הי' שם השראת השכינה. ומוכיח מהא דמצינו בכ"מ בנוגע לעת"ל דכשיבנה ביהמ"ק יעשו העבודה מיד כגון מהא דהתקין ריב"ז דיום הנף כולו אסור שמא יבנה ביהמ"ק, וכן בסוגיא הנ"ל דתענית דכהנים אסורים לשתות יין שמא יבנה ביהמ"ק, הרי נקטינן שיעשו העבודה מיד, ועכצ"ל משום דטומאה הותרה בציבור ולא כהנ"ל עיי"ש.

דעת המהרש"ם דלעת"ל לא יצטרכו חינוך כיון שנבנה בידי שמים

ולכאורה אפשר לתרץ כמ"ש בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' לח) על מה שהקשו לו בהא דגזר ריב"ז דיום הנף כולו אסור (סוכה מא,א) משום מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח - השתא נמי ניכול, ואינהו לא ידעי דאשתקד דלא הוה בית המקדש - האיר מזרח התיר, השתא דאיכא בית המקדש - עומר מתיר, ומסיק דהיינו באיבני בליל שיתסר, ותמוה דהא אין מחנכין המזבח אלא בקרבן תמיד, ולשיטת התוס' בסוכה מב,א (ד"ה שאינו מבוקר) דביקור מעכב בדיעבד בתמיד, א"כ לא יהי' אפשר להקריב תמיד בלא ביקור ד' ימים ולא יהי' באפשר להקריב התמיד לחנך המזבח, וא"כ לא יהי' אפשר להקריב כבש העומר, והאיך חושש דשמא יקריבו את העומר? וכתב לתרץ שם כיון דהבית יבנה בידי שמים וירד למטה המקדש שלמעלה, והמזבח שמקריב עליו מיכאל כבשים של אש כמ"ש בתוס' מנחות קי,א, ד"ה ומיכאל, א"כ כבר נתחנך המזבח, וממשיך דעפ"ז יש לתרץ קושיא בשם הגאון רע"א ז"ל אמאי לא תירץ רש"י ותוס' שיבנו רק המזבח דהוי כלי כדאי' בזבחים ס,א, ומותר לבנותו בלילה? ולפימ"ש ניחא דאם יהי' בנוי המזבח בידי אדם הרי לא יוכלו לחנכו, אלא דלפי"ז קשה מדוע לא הביאו רש"י ותוס' רק מהא דאין בונין ביהמ"ק בלילה עכתו"ד.

דלפי דבריו דלעת"ל לא יצטרכו לחנך המזבח כלל, לא קשה קושיא הנ"ל דאיך נימא אז טומאה הותרה בציבור כמ"ש התוס' הרי בחינוך ליכא היתר זה, כיון דלעת"ל אכן לא יצטרכו חינוך.

ועי' גם בשו"ת 'דעת משה' סי' נ"ב דשקו"ט אודות קושיית גבורת ארי תענית יז,א, שהקשה אהא דאיתא שם דאסור לכהנים לשתות יין שמא יצטרכו לעבוד בביהמ"ק, והקשה דהרי במנחות מט,א, איתא דאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר, וא"כ אחרי חצות יהי' מותר להם לשתות יין כיון שאין מחנכין ממילא את המזבח אז? וכן הקשה במצפה איתן סנהדרין כב,א, ועי' בהערת המהדיר שם שביאר תירוצו כהנ"ל דביהמ"ק והמזבח דלעת"ל לא יצטרכו לחינוך.

מקורות וטעמים לחינוך המזבח לעת"ל

אלא שיש לפקפק בזה: א) בכלל חידוש לומר שהעבודה שיעשה בבנין ביהמ"ק השלישי הוא המשך אחד עם העבודה הנעשית למעלה ע"י מיכאל שלכן אי"צ חינוך.

ב) עוד יש להעיר דבס' מקדש דוד (סי' א' סק"א) כתב דהא דאמרינן דביהמ"ק ירד מן השמים אין זה שייך לומר בהמזבח, וטעמו הוא דאם המזבח יבנה בידי שמים יהי' פסול, דבעינן בנין לשם מזבח, דבזבחים קח,א, פליגי תנאי בבמת יחיד אי צריך מזבח או יכול להעלות אף על סלע או על אבן, ובגמ' אמרינן שם דאף למ"ד דצריך מזבח מ"מ קרן וכבש ויסוד וריבוע אין מעכבין בבמה קטנה ויכול לעשות מזבח בכל אופן שירצה, ומ"מ סלע או אבן אי אפשר ליחשב מזבח וצריך דוקא לעשות מזבח משום דצריך בנין לשם מזבח, וכמ"ש רש"י במתניתין שם בד"ה שיעלה לראש המזבח: "שיבנה מזבח לשם כך", א"כ מזבח אם יבנה בידי שמים הוה כסלע ואבן דלאו שמי' מזבח עכ"ד, ואם כנים דבריו שהמזבח יבנוהו בידי אדם דוקא הרי צריך חינוך?

ג) ממה שאומרים בתפלת ר"ח "מזבח חדש בציון תכין" לא משמע כדבריו.

וביחזקאל (פמ"ה, יח) כתוב: "בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש" ופי' הרד"ק: "בראשון זהו חדש ניסן שהוא חדש הגאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להגאל לעתיד באחד לחדש יחנכו את המזבח בקרבנות וכו' מה שאמר בניסן עתידין להגאל לא שיצאו מהגלות בניסן אלא קודם ניסן יצאו ויעלו עד שבאחד בניסן יהיה בנין הבית נשלם ויחנכו המזבח באחד בניסן וכן עשו במשכן באחד בניסן החל אהרן לעבוד במזבח אלא שקדמו לו שבעת ימי המלואים ששמש בהם משה וכו' וראה גם פירש"י שם.

וראה גם רמב"ם הל' מעה"ק פ"ב הי"ד-ט"ו: "אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי"..וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם", הרי מפורש שיהי' אז חנוכת המזבח.

גם כתב החת"ס בחי' על מסכת תמיד (נדפס בסוף ס' המאירי שם, ובסו"ס חי' חת"ס על מסכת גיטין) לתרץ קושיית תשובת אלשיך (שו"ת אלשיך סי' קל"ח) שהובא במג"א סוף סי' קל"ב (סק"ד) על שאין אומרים שירים בתפלת המנחה, ואמאי הלא בביהמ"ק היו אומרים גם במנחה כדמוכח מהא דנתקלקלו הלוים בשיר (ר"ה ל,ב)?

וכתב וז"ל: ונלפענ"ד ליישב בהקדם דאנו אומרים פ' הקרבנות משום ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד,ג), והיא על א' משני פנים: או דנאמר נהי שאין אנו מצפים להקריב היום עוד זה הקרבן והוא נמנע במציאות להקריבו עוד היום, כיון שלא נבנה עתה כבר בהמ"ק, מ"מ אנו אומרים כל הפרשיות מדמין בנפשינו כאלו הוא כבר נבנה מאתמול, ויהי' נא אמרינו לרצון כאלו אנו עומדים עתה בתוכו ומקריבים בו. והשני הוא כוונה יותר טובה ומעולה שבאמירה זו אנו משתוקקים ומצפים שעוד היום בירושלים לעמוד ויבנה בהמ"ק, כפירש"י במס' ר"ה (ל,א, ד"ה לא צריכא) שלעת"ל יהיו בנוי כמו רגע יורד בנוי מן השמים ומשוכלל, וידוע כי אין המזבח הפנימי מתחנך אלא בתמיד של בין הערבים, שא"א להקטיר עליו קטורת כ"א בהטיבו הנרות וצריך שתהי' מנורה דולקת בין הערבים תחלה.

והכי אתי שפיר דבבקר ע"כ אנו קוראים בפרשיות על הכוונה ראשונה, דא"נ יבנה היום מ"מ א"א לעבוד היום עבודת שחר שלימה, שהרי א"א לחנך מזבח הפנימי כ"א בקטורת ומנורה בנרות, וא"א לכווין כאשר הוא בנוי ועומד מאז, ע"כ אנו אומרים גם השירה שהי' אומרים אז, משא"כ בערב אנו רוצים שיבנה היום ונזכה לעשותו כאשר זכינו לסדרו, ע"כ אין אנו אומרים בו השיר שלא לקלקל כוונותינו, שהרי לעת"ל לא יאמר השיר ההוא וק"ל עכ"ל החת"ס, הרי דסב"ל בהדיא שאכן יהי' לעת"ל הסדר דחינוך המזבח.

ב' דינים לפני העבודה בכלי המקדש: קידוש וחינוך

והנה כתב הרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"ד הי"ב) "וממנין כ"ג הוא ראש לכל הכהנים, ומושחין אותו בשמן המשחה, ומלבישין אותו בגדי כהונה גדולה שנאמר (ויקרא כא,י) והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק וגו', ואם אין שם שמן המשחה מרבין אותו בבגדי כהונה גדולה בלבד שנאמר (שם) אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים, כשם שמתרבה בשמן המשחה כך מתרבה בבגדים וכו'" ושם פ"ה הי"ז כתב: "כהן שלא עבד עדיין מימיו שמנוהו כ"ג ה"ז מביא עשירית האיפה ועובדה בידו בתחלה כשאר חינוך כל כהן הדיוט ואח"כ מקריב עשירית האיפה שנייה שהיא חינוך כ"ג, ואח"כ מקריב עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כ"ג שמקריב בכל יום כמו שיתבאר ומעשה שלשתן שוה הוא", הרי מוכח מזה שישנם בכהן גדול המתקדש ב' דינים שונים: א) משיחה או ריבוי בגדים שזה פועל עליו קדושת כהן גדול. ב) הקרבת עשירית האיפה וכו' שזהו דין שצריך להתחנך לעבודה על ידם, וי"ל דזה אינו שייך לדין קדושה.

וענין החינוך הוא שיתחיל עבודתו ע"י דברים אלו, וכמ"ש הרמב"ם בפירושו למשנה מנחות פ"ד, מ"ד: "וענין חנוך הרגל... ולשון החינוך שם מושאל בדברים האלה לתחילת המעשים, לפי שזה הכלי מרגילים אותו בעבודה; דרך דומיא לאדם בתחילת שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהא קבועה בו", ועד"ז איתא בלקוטי שיחות חכ"ו פ' פקודי ג' עמ' 292 דחינוך הוא לשון התחלה ומציין בהערות לפיהמ"ש הנ"ל, ולפירש"י לך יד,יד, שופטים כ,ה, ועוד.

וביומא יב,ב, איתא: "רב פפא אמר עבודתו מחנכתו. מי לא תניא: כל הכלים שעשה משה - משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך - עבודתן מחנכתן. הכא נמי - עבודתו מחנכתו", הרי מוכח מהגמ' דקדושת כהן גדול דומה לקדושת כלים, ולפי"ז י"ל עד"ז גם בנוגע לחנוכת המזבח והכלים שישנם בזה ב' דינים, הא' הוא לקדשם בקדושת כלי שרת, והב' הא דאמרינן (מנחות מט,א, ורמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ג ה"א) ש"אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר (שם פ"א הי"ב), ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת (שם פ"ה ה"ג), ולא את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים (שם פ"ג הי"א)", די"ל שאין זה דוקא כדי לקדשם בקדושת כלי שרת, אלא שמצוה לחנכם ע"י קרבנות אלו, וראי' לזה שהרי המזבחות שבמשכן וכו' כבר נמשחו ונתקדשו בשמן המשחה ע"י משה רבינו, וכבר חלה עליהם קדושת כלי שרת ע"י משיחה, ומ"מ מצוה לחנכם ע"י עבודות אלו, הרי דדין חינוך הוא דין בפ"ע, אלא דאח"כ כשלא הי' עוד שמן המשחה כאשר עבודתם מחנכתם (כדאיתא ביומא יב,ב, וברמב"ם הל' כלי המקדש פ"א הי"ב) הנה שם עבודתם פועלת עליהם גם קדושת כלי שרת, אבל גם באופן שאי"צ לקדשם אכתי יש שם הדין שיתחנכו ע"י קרבנות אלו דוקא, ועי' גם בס' 'נתיבות הקודש' מנחות נ,א. (בד"ה שאין מחנכין) שהביא כן בשם הגרי"ז שיש תרי עניני חינוך הא' לקדשה בקדושת כלי שרת והב' התחלת העבודה עיי"ש.

טומאה לא הותרה בציבור גבי חינוך רק בחינוך הפועל גם קידוש

והנה בלקוטי שיחות חכ"א שם כשהביא תירוץ הנ"ל לגבי חנוכה – דחינוך שאני דלא אמרינן בהם טומאה הותרה בציבור – כתב, שזהו ע"ד שביארו במפרשים אחרים לגבי נס השמן דחנוכה – שלא הי' שייך אז הדין ד"טומאה הותרה בציבור", כיון שאז הוצרכו לחנך המקדש מחדש, ובעשיית קדושה חדשה לא אמרינן דטומאה הותרה וכו' עכ"ד. דממה דקאמר "ובעשיית קדושה חדשה", יש לומר דזה קאי רק על חינוך כזה שצריך לפעול קדושה, דבזה אמרינן דאי אפשר להמשיך קדושה בטומאה אף אם הותרה בציבור כיון דהוה דבר והיפוכו, אבל באופן שצריך רק עבודה זו משום מצות חינוך גרידא, י"ל דבזה שפיר שייך לומר טומאה הותרה בציבור.

אלא דלכאורה יש להקשות ע"ז ממ"ש בלקוטי שיחות ח"כ (עמ' 449 ועמ' 633) לגבי חנוכת המזבח דחנוכה וזלה"ק: ומה שהקשו דקדושה הקודמת לא בטלה וא"צ חינוך – י"ל דאין כאן הכוונה כבדין עבודתן מחנכתן (שבועות טו,א) כ"א כפשוטו – התחלה לאחרי הפסק ארוך ולאחרי שפינו וטיהרו וכו' עכלה"ק, ומ"מ הביא בחלק כ"א כנ"ל התירוץ דבנרות חנוכה לא שייך ההיתר דטומאה הותרה בציבור, הרי מוכח שזה אינו דין בקדושה דוקא, וגם אפילו לא בגדר דעבודתן מחנכתן, אלא אפילו בהתחלה סתם ליכא ההיתר דטומאה הותרה וכו'?

ואפשר לומר שאין כאן שום סתירה, דהרי בנוגע להמנורה איתא בר"ה כד,ב, וע"ז מג,א, ועוד, דבית חשמונאי עשו מנורה חדשה של עץ וכו' וא"כ בנוגע להמנורה שהיתה חדשה לגמרי והוצרכה להתקדש בקדושת כלי שרת, ודאי הי' בזה הדין דעבודתן מחנכתן וגם נתקדש אז בקדושת כלי שרת, [וכפי שהובא לעיל ממתניתין דמנחות וכ"כ הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין פ"ג הי"א "ואין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים"] א"כ בזה שפיר שייך לתרץ דלא שייך ההיתר דטומאה הותרה.

ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה ב'אמבוהא דספרי' שם ממה שכתב הזית רענן לרבינו המגן אברהם פ' שמיני שכתב דאף דשולחן ומנורה נטמאו באוהל המת במיתת נדב ואביהו, מ"מ היו מסדרין על השלחן לחם הפנים וכן הדליקו את המנורה משום דטומאה הותרה בציבור עיי"ש, וזה הי' בשמיני למילואים כשחינכו את השולחן והמנורה, הרי מוכח דגם בחינוך אמרינן דטומאה הותרה בציבור עיי"ש, ועי' גם ב'מכתבי תורה' שם שהקשה מספרי פ' נשא (עה"פ במדבר ז,יז) זה קרבן נחשון בן עמינדב: זה דוחה את השבת ואת הטומאה ואין היחיד דוחה את השבת ואת הטומאה, והקשה הרי קרבנות אלו היו לחנוכת המשכן, ובחינוך לא אמרינן דטומאה הותרה בציבור? ולהנ"ל י"ל דכיון שכבר חל עליהן מקודם קדושתם ע"י שמן המשחה, ומעתה הוצרכו רק חינוך בלבד בזה שפיר אמרינן טומאה הותרה בציבור ועוד יל"ע.

חינוך מזבח שעשה משה כשיחזור לעת"ל

והנה איתא בסוטה ט,א: "משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו", ונת' בשיחת קודש פ' צו שבת הגדול תש"מ אות כד ואילך (שיחות קודש תש"מ ח"ב עמ' 630) משום דמעשה משה נצחיים המה, ולעת"ל יתגלו בשלימות בכל הפרטים, וזהו ע"ד המבואר בפרקי דר"א (פ' נא) ובילקוט שמעוני יחזקאל (רמז שפ"ג ד"ה ובבוא עם): "ושערים שטבעו בארץ עתידים לעלות ולהתחדש כאו"א במקומו".

ועי' בס' 'חידושים וביאורים בהל' בית הבחירה' (עמ' ק) שכתב וזלה"ק: אמרו חז"ל משנבנה מקדש ראשון נגנז אוהל מועד קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו, ולכאורה פי' דרק המשכן עצמו בכל פרטיו נגנז ולא הכלים, ומוכרח הוא בלאה"כ דהרי מנורה והשלחן וכו' דמשה היו במקדש ולא נגנזו, אבל באבות דר"נ [פמ"א,יב]: דברים העשויין וגנוזין אלו הן אהל מועד וכלים שבו וארון שבו כו', ובמכילתא (יתרו, בחודש פרשה יא ד"ה מזבח אדמה) בנוגע למזבח הנחושת "ביום שנבנה זה (מזבח של שלמה) נגנז זה" וכן מפורש ברש"י מלכים ב (טז,יד: "אי אפשר לומר מזבח הנחשת שעשה משה שהרי נגנז"), וברש"י מלכים-א (ו,כ: "ויצף מזבח ארז - הוא מזבח הקטרת ותמיה אני ושל משה למה נגנז") דמזבח הזהב של משה נגנז וכו' . ובכל אופן מדרשות חלוקות בכמה פרטים וארון יוכיח עכ"ל. וראה לקוטי שיחות חט"ז עמ' 466 דנקט שם שכן הוא בכלי המשכן.

וא"כ לפי דעה זו דלעת"ל יוחזר המזבח שעשה משה, ומזבח זה הרי כבר נתקדש בקדושת שמן המשחה, י"ל שיהיו צריכים רק חינוך מצד המצוה בלבד, כיון שהי' הפסק גדול ע"י גניזתו שלא היו משתמשים בו, ולכן שפיר שייך בזה הדין דטומאה הותרה בציבור.

וכבר שקו"ט הרבה באחרונים במזבח שנפגם וחזרו ותיקנוהו אי בעינן חינוך חדש, מיהו אפילו אי נימא דשם בנפגם אין צריך אפ"ל דזהו משום שבידו לתקנו ולהשתמש בו בכל שעה ולכן לא נחשב למזבח חדש, אבל בנדו"ד שלא היתה אפשריות כלל להשתמש בו ה"ז נידון כמזבח חדש ויל"ע.

משיחת כלים בשמן המשחה לעת"ל על-ידי משה

עוד י"ל דגם בכלים חדשים לעת"ל א"ש, וזהו ע"פ מ"ש לעיל סי' כ, דבהוריות יא,ב איתא: "ת"ר: שמן המשחה שעשה משה במדבר... וממנו היה נמשח משכן וכליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר: (שמות ל,לא) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם", וכן הוא בכריתות ה,ב, הובא גם בפירש"י שם עה"פ לדרתיכם: "מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא", ולפי מ"ש בשו"ת 'שואל ומשיב' (מהד"ק ח"ג סימן מב) דהא דלדורות עבודתן מחנכתן היינו משום דתורה אמרה שאף שלא יהי' להם שמן המשחה יהי' עבודתו מחנכתו, אבל כל שנזדמן להם שמן המשחה פשיטא דהי' מושחין בשמן המשחה עיי"ש, שלפי דבריו מובן דלעת"ל שיהי' להם שמן המשחה ודאי ימשחו הכלים בשמן המשחה.

ונת' שם שיש מקום לומר דאמרה התורה דקידוש כלים בשמן המשחה תלוי במשה רבינו, דרק אם נתקדשו ע"י משה רבינו צ"ל ע"י שמן המשחה, אבל בדורות אח"כ שלא נתקדשו ע"י משה רבינו עבודתם מחנכתן, ולפי"ז י"ל גם בנוגע ללעת"ל דמבואר ביומא ה,ב, "כיצד מלבישן לעתיד לבוא? לעתיד לבא נמי - לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם", וכן כתבו התוס' פסחים קיד,ב, (בד"ה אחד) "וכשיבנה משה ואהרן יהא עמנו", א"כ י"ל שקידוש כלים החדשים יהי' ע"י משה רבינו ובמילא יתקדשו ע"י שמן המשחה עיי"ש לעיל בארוכה, דלפי"ז א"ש ג"כ שקידוש המזבח והכלים יהי' ע"י משה רבינו, ואח"כ יצטרכו רק לחנכם בלבד מצד סדר החינוך, ושפיר שייך בזה הדין דטומאה הותרה בציבור.

ויש להוסיף ע"פ מה שנת' בחלק א' (סי' כב) דהנה שם הובא דברי כ"ק אדמו"ר (ס' תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ז ח"ג עמ' 486) אודות קרבנות התשלומין דחגה"ש ששייך להקריבם בשנה זו ממש, ואמר דנשאלת שאלה בנוגע לטהרה דהרי כולנו טמאי מתים וצריך הזאה ג' וז' וא"כ עד שיוגמר הטהרה כבר נגמרו ימי התשלומין? ומבאר שם עפ"י הגמ' יומא ה,ב, דכשיבנה ביהמ"ק יהיו משה ואהרן עמהם, (ועד"ז שאר צדיקים) ולא מצינו בהם שיצטרכו הזאה ג' וז' ומשמע שהם יהיו מוכנים מיד עיי"ש, ונת' שם בהספר ח"א ע"פ מ"ש האחרונים דצדיקים שמתו אין מטמאין עיי"ש, א"כ יוצא מזה דמה שיעשה ע"י אהרן עצמו יהי' בטהרה גמורה ולא מצד טומאה הותרה וכו', ובעינן להדין דטומאה הותרה רק במה שיצטרך להיעשות ע"י שאר הכהנים, ויש גם נפק"מ לענין קרבן יחיד, דאי משום דטומאה הותרה ה"ז רק בקרבן ציבור כמ"ש התוס', משא"כ כשהוא בטהרה גמורה.