ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן יז׃ עוד בענין שמיטה בביאת משיח

ע"פ מה שנת' לעיל די"ל דאם לעת"ל צריך קידוש חדש אפשר להמתין בזה עד תחילת שנה הבאה, משא"כ אם אי"צ קידוש, א"כ י"ל שזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד, דהנה כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פי"ב הט"ז) וז"ל: וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות, ויקדשו בתי ערי חומה, ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות שנאמר (דברים ל,ה) והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך אתה נוהג [בה] בחידוש כל הדברים האלו אף ירושתך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו עכ"ל, והראב"ד שם כתב על הרמב"ם: "וכן לעתיד לבא. א"א הא דלא כרבי יוסי אלא במקומות שלא קידש עזרא". דבפשטות פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם סב"ל דלעת"ל יצטרכו קידוש חדש אף במקומות שכבר קידש עזרא את הערי חומה, והראב"ד סב"ל שיקדש רק מקומות אלו שלא קידש עזרא, אבל במקומות שקידש עזרא אין צריך עוד קידוש, כיון דקיי"ל דקדושה שני' קדשה לעת"ל.

והגר"ח (על הרמב"ם שם) ביאר פלוגתתם ע"פ מ"ש הרמב"ם בהל' תרומות פ"א הכ"ו וז"ל: "התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבאו ביאת כולכם וכו'" עכ"ל, והנה בתרומה לא כתיב כלל כי תבואו, וצ"ל דיליף מכי תבאו האמור בשמיטה ויובל (ויקרא כה,ב), ומשום דתרומות ומעשרות תליין בשנות השמיטה, כמבואר ברש"י כתובות (כה, א ד"ה ולא נתחייבו) עיי"ש, ולפי"ז ביאר דשמיטה ויובל גם כן צריך ביאת כולכם לדעת הרמב"ם, כמו תרומה ומעשר, כיון דעלייהו הוא דכתיב הך קרא דכי תבאו דילפינן מיניה דצריך דוקא ביאת כולכם.

ומבאר הגר"ח דהך דינא ד"ביאת כולכם" לא דמי להך דינא ד"כל יושביה עליה" דמבואר בהסוגיא דערכין (לב,ב) דזה תלוי רק בשנת היובל עצמו בשעתו אם היו אז כל יושביה עליה אם לא, אבל לא כן הך דינא ד"ביאת כולכם", עיקרו הוא על שעת ביאה וירושה, דאז הוא דצריך שיהא ביאת כולכם, והכי מבואר בכתובות (כה, ב), דקאמר דלהכי חלה בזמן הזה דרבנן משום דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק, ולא קאמר בפשיטות משום דעתה אין עליה כל ישראל, הרי להדיא דהעיקר תלוי רק בשעת ביאה וירושה.

וממשיך לבאר עוד, דהך דינא ד"ביאת כולכם" הוא דין שחייל בעיקר הירושה והקידוש, דרק בירושה כי האי שיש בה ביאת כולם הוא דמתחייבים בתרומות ומעשרות ושמיטה ויובל, ובחסר ביאת כולם מיקרי עוד לא נגמר עצם הירושה והקידוש לענין חיובא דתרומות ומעשרות ושמיטות ויובלות, והוי זה חסרון בעצם הארץ דלית בה עדיין חיובא דתרומות ומעשרות ושמיטות ויובלות, ונמצא - לדעת הרמב"ם - דבירושה שניה דלא נהגו יובלות הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא היו כל יושביה עליה, וזה הוי רק חסרון בהנהגת וקיום דיני היובל בפועל, ועוד משום דלא היתה ביאת כולם, דזה הוי חסרון בעצם הארץ בעיקר דין ירושתה וקדושתה, דמיחסר בה עוד חיובא דיובלות, ולפ"ז ביאר, דמשום הך דינא דביאת כולכם, כיון דהוי חסרון בעיקר הירושה לענין שמיטות ויובלות, א"כ ממילא דבירושה שלישית שיבואו אז כל ישראל ויהיה נשלם אז חיוב הארץ בתרומות ומעשרות ושמיטות ויובלות יהיה אז גם גמר הירושה לענין זה, וא"כ י"ל שזה הגמר יהיה צריך גם קידוש ע"י בית דין כמו בעצם ירושת הארץ.

וממשיך דלפי זה מיושב היטב דברי הרמב"ם דלעתיד לבוא יקדשו בתי ערי חומה, אף על מקומות שקידש עזרא, דכיון דהדין דביאת כולכם הוא שייך לעצם ירושת הארץ לענין שמיטות ויובלות ותרומות ומעשרות, א"כ הא נמצא דירושת הארץ לענין שמיטות ויובלות ותרומות ומעשרות נשלמת ע"י שני הירושות יחד, דירושה שניה אהניא לעצם קדושת הארץ, וירושה שלישית תהני להשלים קדושתה ודין ירושה שלה בביאת כל ישראל שהוא זה ביאת כולכם האמור בתורה, וא"כ י"ל דהוא הדין לענין קידוש בתי ערי חומה, כיון דהם תלויין ביובל, ועצם דינה של קדושת בתי ערי חומה הוא ע"י קדושת הארץ, והוא מדברים התלויין בארץ, א"כ ממילא דנוהג בהם דין ביאת כולכם בעצם קדושתם כמו קדושת הארץ לענין יובל, ונשלמת קדושת הבתי ערי חומה ג"כ ע"י שתי הירושות יחד בקדושת הארץ המועילה ליובלות, אשר על כן שפיר סב"ל להרמב"ם שצריך קידוש גם במקומות שקידש עזרא בירושה שניה, ושפיר פסק דלעתיד לבוא יקדשו את הארץ ויתחייבו בתרומות ומעשרות ויתחילו למנות שמיטות ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה.

אבל הראב"ד בפ"א מהל' תרומות שם שחולק על הרמב"ם וס"ל דאין צריך "ביאת כולכם" אלא לענין חלה בלבד ולא בתרומות ומעשרות, ולדידי' הא ודאי דגם שמיטות ויובלות אין צריך ביאת כולכם, ותלויין רק בקדושת הארץ לחוד, וא"כ הרי ממילא דהא דלא נהגו יובלות בירושה שניה, הוא רק משום טעמא ד"כל יושביה" לחוד, דאין זה שייך כלל לעצם ירושת וקדושת הארץ, וקדושת הארץ נגמרה עוד בימי עזרא גם לענין תרומות ומעשרות וגם לענין שמיטות ויובלות ובתי ערי חומה, וע"כ לטעמי' שפיר השיג הכא וכתב דהא דיקדשו בתי ערי חומה לעתיד לבוא היינו דוקא במקומות שלא קידש עזרא, דבמקומות שקידש עזרא הרי כבר נגמר קדושת הבתי ערי חומה לגמרי, ותו לא חסר בהו שום קידוש כלל, כיון דקדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ולא שייך עוד קידוש בתי ערי חומה כיון דכבר נגמרה קדושת הארץ, ולדעת הראב"ד אף דבפועל לא נהגו בדיני יובל בזמן בית שני כיון שלא היו כל יושבי' עליה, אבל כיון שנתקדש לענין יובל בביאה שני' דלא בעינן ביאת כולכם, יש קיום חלות היובל גם אז בזמן בית שני ומנו יובלות לקדש שמיטין מן התורה עכתו"ד עיי"ש בארוכה, ועי' גם בחי' הגרי"ז ערכין (יב,ב).

ולפי"ז י"ל דלדעת הרמב"ם שצריך קידוש חדש לענין שמיטה וכו' אפשר לחכות בזה עד גמר שנת השמיטה, משא"כ לדעת הראב"ד, (אבל ראה לקמן סי' ל' שיש חולקים על הגר"ח בזה).

ובאמת לדעת הראב"ד דסב"ל דגם עכשיו יש דין דאורייתא למנות יובלות לקדש שמיטין, כיון שנתקדש בביאה שני' כנ"ל, הנה לדידיה לכאורה י"ל שחולק על הרמב"ם וסב"ל דלעת"ל באמת לא יתחילו לספור מנין מחדש אלא ימשיכו הספירה של עכשיו, (וראה בשיעורי הגרמ"ד (ערכין שם ד"ה ולפי"ז) דנקט כן), וא"כ לדידיה אין צריך לשנות כלום, כיון דהמנין דעכשיו הוא גם המנין דלעת"ל.

אבל הגר"ח שם הוכיח דאי אפשר לומר כן, דאי נימא כן הי' לו להראב"ד לחלוק על הרמב"ם גם בזה שכתב בריש ההלכה דלעת"ל יתחילו למנות וכו', ומדלא פליג ע"ז משמע דמודה בזה להרמב"ם, וביאר הגר"ח טעמו מפני שהמנין בזמן הזה אינו אלא לחשבון השמיטות, אבל לא לענין קיום דיני היובל, או משום שלעתיד לבא תחולק הארץ בחלוקה חדשה, ויהא אז דין ירושה מחדש אף לענין המנין עיי"ש.

עוד יש להוסיף בזה במ"ש רש"י ערכין (יג, א ד"ה וכתיב ושיציא) וז"ל: "אלמא בשנת שש נשלם, הרי חמש שנים ובאותו זמן לשנה הבאה שהיא שנה ששית לבנין עלה עזרא ובא לירושלים בחדש אב ועד תשרי שהוא שבע לבנין לא התחיל למנות" עכ"ל. דמשמע מדבריו דכשמתחילים למנות השנים צריכים למנות רק שנה שלימה, שלכן הוצרכו אז לחכות עד תשרי, וא"כ גם בנדו"ד י"ל שלא יתבטל השמיטה דרבנן וימתינו עד תשרי להתחיל למנות מחדש.

ועי' בס' 'שיעורי הגרמ"ד' (ערכין שם) שהביא בשם הגרי"ז לבאר דברי רש"י דהסוגיא קאי למ"ד דבגלות בבל בטלה קדושת הארץ, וא"כ אותה שנה שעלה בה עזרא היתה מופקעת לגמרי מקדושת הארץ והי' צריך קידוש חדש, לכן לא שייך למנות רק ב' חדשים, דבשלמא אם לא בטלה קדושת הארץ ורק לא נהג בה יובל משום דין מסויים, י"ל כיון דבטל אותו טעם באמצע השנה אמרינן דשארית השנה תהא נמנית כשנה אבל הכא דשנה זו מופקעת לגמרי והוצרך עזרא לקדש קידוש חדש בזה בעינן שנה שלימה ולא מנינן מאמצע השנה, אבל הוסיף דצ"ע בהא גופא דלמה לא אפשר לקדש באמצע השנה אבל מ"מ כך מבואר כאן עיי"ש.

וא"כ לפי הגרי"ז דרק כשצריך קידוש חדש צריך למנות שנה שלימה, הרי יוצא ג"כ ע"פ הנ"ל, דלדעת הרמב"ם דלעת"ל יצטרכו קידוש חדש לענין שמיטה ויובל, יצטרכו להתחיל למנות בשנה הבאה ולא באמצע שנת השמיטה, אבל אי נימא כדעת הראב"ד שאי"צ קידוש חדש כנ"ל, יוכלו להתחיל למנות מיד באמצע שנת השמיטה.

אלא דלכאורה יש להקשות ע"ז ממ"ש הרמב"ם (שם פ"י ה"ג) בתוך דבריו: "ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא והיא הביאה השנייה, ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר, ועשו שנת י"ג לבנין בית שני שמיטה", דמשמע שהתחילו למנות מיד כשעלו ולא כרש"י, והעיר הגרמ"ד דהרי הרמב"ם סב"ל דקדושה ראשונה נתבטל בגלות בבל ומ"מ כתב שהתחילו למנות מיד ולא כהנ"ל מהגרי"ז, ועי' גם ברבינו גרשום ערכין שם שכתב: "ויבא ירושלים בחודש החמישי היא שנת השביעית למלך (עזרא ז,ח), מלמד שמשביעית ואילך התחיל לקדש", דמשמע דסב"ל שהתחילו למנות מיד ואי"צ שנה שלימה.

העמידו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה

ויש לומר בזה עוד באופן אחר, דהנה להסוברים דשביעית בזה"ז דאורייתא, הנה כשיבוא משיח באמצע שנת השמיטה, כיון שיש חיוב שמיטה מדאורייתא בשנה זו, שוב לא יתבטל חיוב זה שהוא מן התורה, והא דכתב הרמב"ם שלעת"ל יתחילו למנות וכו', יש לפרש דאם יהי' בשנת השמיטה, יתחילו למנות בשנה שלאחרי זה.

ואפילו אי נימא כרוב הפוסקים דשביעית בזמן הזה מדרבנן, י"ל דכיון שכבר נהגו ישראל דיני שמיטה באותה שנה עד אז, לא יבטלו זה, אלא ימשיכו לקיים מצות שמיטה דרבנן בכל השנה, ויעמידו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה, שלא יתחילו למנות שנה הראשונה עד אחר שנת השמיטה.

אך יש לעיין בזה ע"פ מה שכתב לחדש בערוך השלחן העתיד (ה' תרומות סי' נ' סעי' א') שתיכף שנכנסו ישראל לארץ נתחייבו בתרומות ומעשרות, ואע"ג דשמיטין ויובלות לא מנו רק לאחר י"ד שנה משנכנסו לארץ אחר שכיבשו וחילקו את הארץ, זהו מפני שבהם כתיב (ויקרא כה,ג'-ד') שדך ובעינן שדך המיוחד לך משא"כ בתרומות ומעשרות כתיב (דברים יח,ד') ראשית דגנך כל חלב יצהר וגו' ובמעשר כתיב (במדבר יח,כא) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל וגו' ובמעשר שני כתיב (דברים יד,כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וכן במעשר עני ולא כתיבי בהו שדך לפיכך נתחייבו מיד, עכ"ל.

ולפי דבריו יוצא שבכל אופן – אפילו אם לא יתחילו עדיין למנות שמיטין ויובלות – יתחייבו מיד מן התורה בתרו"מ, וא"כ אם לא יפרישו בשנת השמיטה דרבנן, יש בזה איסור טבל דאורייתא?

בגדר "הפקר" דשמיטה

ואפשר לומר בזה, דידוע פלוגתת הפוסקים בגדר "הפקר" של שמיטת קרקעות שהובא דיש אומרים שהבעלים צריכים להפקיר את שדותיהם על ידי אמירה בפה שהפירות הפקר, ויש אומרים שההפקר חל מאליו משום דהוה "אפקעתא דמלכא", והנה בלקוטי שיחות חי"ז פ' בהר (שיחה ב) הובא ונת' בענין זה, וכתב שיש נפק"מ לפי הנ"ל, לפי מ"ש הרמב"ם הל' מתנות עניים (פ"ו ה"ה): "שנת השמטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני", דאם החיוב הוא על הבעלים להפקיר הנה אם עבר ולא הפקיר חייב בתרו"מ, אבל אי נימא דהוא אפקעתא דמלכא ה"ז הפקר בדרך ממילא עיי"ש. ובסעיף ג' שם חידש הרבי דאפילו אי נימא שהחיוב הוא על הגברא להפקיר, הנה גם באופן שעבר ולא הפקיר, י"ל דליכא שום חיוב דתרו"מ, כי כשם שאמרה התורה הדין דסדר השנים דבשנה ראשונה וכו' יש חיוב דמעשר עני, ובשלישית חיוב מעשר שני וכו', היינו שכן הוא הסדר בעצם השנים, כן הוא גם בנוגע לשנת השמיטה ששם הסדר הוא שצריך להפקיר פירותיו, וזה גופא ביטל החיוב תרו"מ בשנה זו עיי"ש.

אמנם טעם זה בפשטות שייך לומר רק אם שמיטה היא מדאורייתא, במילא ליכא חיוב תרו"מ, אבל אם החיוב דתרו"מ הוא מן התורה ושמיטה היא מדרבנן ליכא הפקעה זו?

אלא דבסעיף ו' בהשיחה שם מסיק דמסתבר לומר שיש חיוב הפקר על הגברא והוכיח זה ממה ש"שמיטת קרקע" דומה ל"שמיטת כספים, עיי"ש בארוכה, ולפי"ז שיש חיוב על האדם להפקיר שדהו, מובן בפשטות דלא קשה אפילו אם שמיטה בזה"ז היא דרבנן והפרשת תרו"מ היא דאורייתא, כי מכיון שהבעלים מפקירים שוב פטור מתרו"מ גם מדאורייתא, ואפילו באופן שהבעלים לא הפקירו, הרי כתב בפרישה יו"ד סי' של"א (ס"ק ה) שהוא הפקר בדרך ממילא, משום ד"הפקר בי"ד הפקר" והם אמרו שיהא הפקר נוהג ופטור מתרו"מ.

ולפי"ז מובן שכל זה אפ"ל גם לעת"ל כשיבוא משיח באמצע שנת השמיטה, אף אם חל עי"ז חיוב תרו"מ מה"ת, ליכא חיוב דהפרשת תרו"מ או מצד הפקר הבעלים או מצד הפקר בי"ד הפקר.

אלא דבאמת דברי הערוך השלחן העתיד תמוהין מאד שהרי כתב רש"י בהדיא בכתובות כה,ב, (בד"ה ולא נתחייבו וכנ"ל בדברי הגר"ח) וז"ל: ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שנות השמטה דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר (דברים כו,יב) ושמטות לא מנו אלא משכבשו וחילקו כדאמרינן בסדר עולם ובמסכת ערכין (דף יב:) עכ"ל, הרי מפורש להיפך מדבריו, וגם מפורש שם דבז' שכבשו וז' שחלקו לא נתחייבו בתרו"מ, וראה קידושין מ,ב: "תניא, רבי יוסי אומר: גדול תלמוד - שקדם לחלה ארבעים שנה, לתרומות ולמעשרות - חמשים וארבע וכו'", ופירש"י (באמצע ד"ה גדול): "ובתרומות ומעשרות לאחר כיבוש וחילוק דכתיב תבואת זרעך (דברים יד,כב) שיהא כל אחד מכיר חלקו והן י"ד שנים הרי נ"ד ומשם התחילו למנות שמיטין וכו'" וכן בב"מ פט,א, ובכ"מ, וכבר תמהו עליו בשו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' יא, ועוד.