ימות המשיח בהלכה חלק ב׳ - סימן יד׃ אכילת מן לעתיד לבוא וברכותיה

סעודת לויתן לעת"ל עם אכילת מן

כתב הרמ"ע מפאנו בס' מאמר שבתות ה' (חלק ו' ד"ה ומסתברא, בהמשך דבריו ע"ד הסעודה דלעת"ל) וז"ל: ומסתברא שאדה"ר יהיה בעה"ב באותה סעודה, והוא יברך לכל המסובין על המן אשר בצנצנת ברוך המוציא לחם מן השמים, הואיל ואתעבידא ביה מצוה חדא הוא המשמרת (שמות טז,לב-ג) נעביד ביה מצוה אחריתא לדרתיכם (שם) דווקא עכ"ל.

ובספר המאמרים מלוקט כרך א' עמ' רלט הערה 49 הביא דבריו דלעת"ל יברכו על המן השמור בצנצנת "המוציא לחם מן השמים", והוסיף וזלה"ק: וראה זח"ב (סב,ב) נפקי ולקטי ומברכאן שמא קדישא עליה (ובאוה"ח - מהרמ"ק - היינו ברכת המוציא) כו' ומברך למלכא קדישא עלאה (שם - היינו ברכת המזון) - וכנראה (כיון שלא הזכירו את הרמ"ק) שלא הי' זה לעיני כמה דשקו"ט בכל זה (הובאו בשד"ח - כללים מערכת כ' כלל ק. נפש חי' - מרגליות - לאו"ח סר"ד סי"ג, תורה שלימה חי"ד בסופו) עכלה"ק.

ומן הנכון להביא כאן קצת מהשקו"ט שמצינו בענין זה בכ"מ, לגבי ההלכה לעת"ל.

דעות שונות אם חייבים בברכת הנהנין על המן

בס' 'בני יששכר' (מאמרי השבת מאמר ג') כתב: והנה דכירנא כשהייתי מסתופף בצל קדשו של הרה"ק מהורצ"ה מזדיטשוב זצ"ל, נפל בפומיה לחקור האיך הי' ברכת המן, ואני הייתי משיב שמצאתי כך להרמ"ע דלעתיד יברכו המוציא לחם מן השמים, ונפל ויכוח בדבר בין החברים, ה"ה הרב המקובל מוה"ר ישראל דוד זלה"ה אמר כמדומה לא בירכו על המן כל עיקר, כיון שהוא (יומא עה,ב) לחם אבירים, נבלע באברים שלא הי' בו בירור, כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידן מן הפסולת ובמן לא הי' פסולת, ונהנתי מאד כי לדעתי הדברים קרובים אל האמת, והייתי מתמיה לפי זה על הקדוש מהרמ"ע שכתב שנצטרך לברך עליו לעתיד.

וממשיך לבאר דאולי לא קאמר רק על לעת"ל דהאכילה תהי' באתר עילאה יתיר, ויצטרך לבירור אחר בירור, כנודע בהצדיקים ההולכים ממדריגה למדריגה, אבל מן שבמדבר לא הי' צריך ברכה בימות החול עיי"ש.

וראה שו"ת בית יצחק חיו"ד סי' פד אות ד' שהביא הרד"ק הידוע (מלכים-ב' ד,ז) עה"פ ושלמי את נשיכי וגו': "ושלמי למרי חובותיך, ובתרגום של תוספתא, וכד אתרחיש לה ההוא ניסא אמרת ליה לנביא דה' אית עלי עשור מהאי מישחא או לא אמר לה בעליך זן נביאיא דה' במילתא דליכא עליה עשורא ואף את לית על משחך עשור דמן ניסא הוא וכו'", וכתב שיש לבאר הטעם בזה דעיקר מצוות תרומה ומעשר הוא משום תיקון שנתקללה האדמה בחטא אדם הראשון, משא"כ דבר הבא מן הנס אין צריך תיקון, והביא שם דברי הבני יששכר הנ"ל, דמה"ט המן לא הי' צריך ברכה משום שלא הי' צריך בירור, דכל עיקר הברכה הוא לברר הניצוצין ולהפרידן מן הפסולת, ובמן לא הי' פסולת ודלא כמ"ש הרמ"ע מפאנו שבירכו ברכת המוציא לחם מן השמים, ומתוספתא הנ"ל יש ראי' לדברי הבני יששכר, עיי"ש.

ובס' 'ברכת אהרן' (ברכות מאמר פ"ה) הביא הבני יששכר, וכתב שיש להביא סמוכין לדבריו מלשון הש"ס (ברכות לה,א) אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה מעל, ומשמע מלשון הש"ס דחיוב ברכה לא שייך רק בנהנה מעוה"ז, והמן לא הי' מהעוה"ז רק מהעוה"ב, וכדאיתא במהרש"א חדא"ג חגיגה יב,ב, בהא דקאמר בגמ' שם: "שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים", ופי' המהרש"א שהמן הי' חלק מן עוה"ב עיי"ש, וא"כ לא הי' בו חיוב ברכה, וזהו פירוש ויאמרו איש אל אחיו מן הוא (שמות טז,טו), כלומר, כדי לדעת מה יברכו עליו, כיון שטעמו בו טעמים שונים, והשיב משה להם (שם) הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, שהשפיע עליהם ממעון קדשו, ופטור מברכה עיי"ש.

ועי' גם בס' 'נפש חי להגר"ר מרגליות או"ח סי' ר"ד סעי' י"ג שהביא זה, והוסיף לבאר זה שבכל דבר הבא בהשתדלות ויגיעת אדם שיכול הטועה לומר כחי ועוצם ידי עשה לי כל זה, התקינו ברכה עליה להודיע כי הכל מאתו ית', משא"כ בכל דבר שהוא למעלה מן הטבע שאי"צ ברכה.

וראה גם בס' 'כלי גולה' (ברכות לה,א) בשוה"ג בשם 'הריקאנטי' שהברכה באה להזכיר לאדם שיכוון שהוא מה', ולפי"ז רצה לומר דכשבא מן השמים אי"צ להוציא בשפתיו שזהו מה', שהרי ראה בחוש שהדבר בא אליו מן השמים וע"כ אין צורך לברכה, אבל מסיק אח"כ די"ל להיפך, דמכיון דדבר זה בא מן השמים כ"ש דצריך לברך עליו דהא נהנה ממש מקדשי שמים עיי"ש.

אך בס' 'סגולות ישראל' (להג"ר זוסמאן אליעזר סופר, מערכת מ' אות מט) תמה על הבני יששכר וכו' איך אישתמיט להו לשון הזהר הנ"ל (זח"ב סב,ב) דמשמע בהדיא שברכו ברכה ראשונה ואחרונה? וכפי שהעיר הרבי כנ"ל, והוסיף שם עוד להקשות דפשוט דכיון דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ודאי היו מחוייבין לברך, ומאריך שם להביא מכל הני מקומות דמצינו דאיברי דבר מאכל בדרך נס כהך דסנהדרין נט,ב, דנחיתו ליה תרתי אטמתא, וכהך דיומא לט,ב, בשעה שבנה שלמה ביהמ"ק נטע בו כל מיני מגדים וכו' דבודאי היו צריכים לברך בכל אלו עיי"ש בארוכה, וכן הקשה במשנת אברהם (על הספר חסידים – הוצאת מק"ן – סי' תתתת"מ) ועוד בכ"מ.

ועי' ב'דברי חנוך' (בספר 'גן רוה' פ' בשלח, מאמר 'ברכו במן') שרצה לומר דמן שאני דכתיב (שמות טז,טו) "הלחם אשר נתן ה' לכם" במילא לא שייך לומר שיש ע"ז איסור מעילה או גזל, אבל דחה תירוץ זה דהרי מקרא מלא הוא בפ' בראשית (א,כט) ויאמר ה' הנה נתתי לכם את כל עשב … לכם יהי' לאכלה וכיו"ב בכ"מ, ומ"מ חייבים בברכה, וא"כ ה"ה במן עיי"ש.

ב' אופנים בגדר החיוב דברכות הנהנין

ויש לבאר בזה, דהנה ב"הדרן על מסכתות בני"ך" (נדפס בס' תורת מנחם – הדרנים על הרמב"ם וש"ס עמ' שיז) בסעי' יא כתב וז"ל: "… ובטעם חיוב הברכות - איתא במסכת ברכות (לה סע"א ואילך): "אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל . . כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל בקדשי שמים, שנאמר (תהלים כד,א) לה' הארץ ומלואה . . כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב (שם קטו,טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם . . כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה" (לאחר ברכה הרי היא לבני אדם, רש"י). וצריך להבין: מהי פעולת הברכה להתיר ההנאה מעניני העוה"ז שהם "קדשי שמים" - הרי לא יתכן לומר שהברכה מפקיעה הקדושה ד"קדשי שמים"?! ויש לומר הביאור בזה - שבאמירת הברכה מודגשת ההכרה שהקב"ה הוא בעה"ב על העולם כולו ועל האדם ("אלקינו מלך העולם"), שזהו"ע קבלת עול מלכות שמים, היינו, שהאדם האומר הברכה הוא עבדו של הקב"ה, ולכן מותר לו לאכול (להנות מ) "קדשי שמים", שהרי "המורם נאכל לכהנים . . ולעבדיהם", ומזה מובן שה"שלום בעולם" שב"ברכות" עיקרו מצד גדרי הנותן - הדגשת בעלותו של הקב"ה בעולם, "לה' הארץ ומלואה", שלכן כל עניני עוה"ז הם "קדשי שמים", והנאת האדם מהם אפשרית רק לאחר הדגשת עובדת היותו עבדו של הקב"ה". עכ"ל.

וכבר נת' בארוכה במ"א [בביאור כמה פלוגתות הראשונים שמצינו בענין ברכות הנהנין עיי"ש] שיש מקום לבאר גדר החיוב דברכות הנהנין בב' אופנים:

א) הסיבה וההתחלה הוא החיוב ברכה, וע"ד שכתב רש"י ברכות שם דסברא הוא כיון שנהנה צריך להודות למי שבראם, ומחמת זה אמרו רז"ל דאם אינו מברך מעל, והיינו דהאיסור מעילה הוא מסובב עי"ז שלא קיים חיובו, וכ"כ בשו"ת אבני נזר סי' ל"ז אות ח' דהברכה הוא חיוב גברא וממילא כשנהנה בלא ברכה מעל, לא שעיקר הטעם הוא משום מעילה, והביא האבני נזר ראי' לזה מבעל קרי שאוכל בלא ברכה ואי הוי משום איסור מעילה אף מדרבנן יהא אסור לאכול עד שיטבול, וכמו שאר איסורי אכילה מדרבנן שאסורין אפילו לחולה שאין בו סכנה, אלא וודאי מצוה בעלמא לברך וכשאסור לברך לא רמיא חיובא עלי' עיי"ש, וראה גם בס' 'עמק ברכה' ערך ברכת הנהנין, וכ"כ בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' יח אות ח' דאין כוונת הגמ' שיש איסור מעילה וגזל בעצם ובא להתיר איסור זה בברכתו, אלא אדרבה - עיקר האיסור נובע מהחיוב ברכה, שהחיוב ברכה הוא שגורם איסור להנות קודם הברכה דומיא דאיסור אכילה קודם קידוש וכדומה שאין הקידוש וההבדלה מתירין האכילה אלא שאסור לאכול מחמת עצם החיוב דקידוש והבדלה, רק שבברכת הנהנין אלמוה רבנן לאיסור זה משום חומרת הברכה דהו"ל כגזל ומעילה עיי"ש.

ב) שהסיבה וההתחלה היא האיסור דמעילה, דהוא הגורם את החיוב ברכה, שלפי"ז נמצא שהברכה היא היא המתירה איסור זה, וראה בחי' ר' ארי' לייב ח"א סי' ב, ובס' 'נזר הראש' סוס"י טו, ועוד.

ומצינו כעין חקירה זו בלקוטי שיחות חי"ז פ' צו ב' בנוגע לשתי הלחם בחגה"ש בתבואה חדשה, ורק אח"כ מותר להביא מנחות מתבואה חדשה, דיש להסתפק מהי הסיבה ומהו המסובב, אם הסיבה היא האיסור להביא מנחה חדשה בלי מתיר ולכן כ'מסובב' מכך בא שתי הלחם להתיר איסור זה; או שהסיבה היא ששתי הלחם צ"ל תבואה חדשה ו'המסובב' מכך הוא שאסור להביא מנחה מתבואה חדשה לפני זה, ועד"ז איתא בלקוטי שיחות חל"ב פ' אמור ב' עיי"ש, ועד"ז י"ל בנדו"ד: אם הסיבה היא האיסור מעילה, והמסובב הוא הברכה להתיר האיסור; או שהסיבה היא שצריך ברכה, ולכן אם לא בירך מעל.

והנה אי נימא כאופן הא' שהסיבה היא הברכה, שפיר י"ל כסברת הנפש חי' וכו' הפוטרים מברכה במן, דבמן שראו במוחש שניתן להם מה' במילא אין צורך לברך וא"כ שוב ליכא איסור מעילה; אמנם אי נימא כאופן הב' דהסיבה היא האיסור מעילה כיון שנהנה מקדשי שמים, והמסובב היא הברכה שמתירה את האיסור, הנה מסתבר לומר דבמן שראו במוחש שהיא קדשי שמים, ודאי שיש שם איסור מעילה וחייבין לברך להתיר האיסור.

וממה שמבואר לעיל בההדרן ובהרשימה, משמע כאופן הב' שיש בעצם איסור מעילה כיון שבעצם ה"ז קדשי שמים, והברכה עושה אותו לעבד ה' ומתירה אותו באכילה, וכן משמע מהלשון ברשימות כ"ק אדמו"ר, חוברת יב (עמ' 44), וחוברת לה (עמ' 4) וזלה"ק: "הענין: קודם ברכה כל העולם כולו קדשי שמים, ולכן אמרז"ל הלשון מעילה (ברכות לה, א)", עכלה"ק. וראה גם בלקוטי שיחות חכ"ד פ' עקב א'. וא"כ א"ש הא דנקט כ"ק אדמו"ר במאמר הנ"ל דבמן ודאי מברכין עליו.

שקו"ט בדעות שבירכו על המן רק ברכה אחרונה

והנה הרבינו בחיי (שמות טז,יב) כתב: ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלקיכם - שתברכו את שמי על המזון כענין שכתוב (דברים ח,י') ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, ומכאן אמרו רז"ל (ברכות מח,ב) משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, ומזה אמרו ברכת המזון דאורייתא, אבל ברכת המוציא דרבנן מק"ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב עאכו"כ עכ"ל.

ועי' שו"ת לב אברהם סי' קי"ב ובכ"מ, שפירשו כוונתו שבירכו גם ברכה ראשונה מכח הק"ו, אכן בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' א') דייק מלשון רבנו בחיי שכתב "אבל ברכת המוציא" דכוונתו לומר שהגם שברכו על המן לאחריו ברכת המזון, אבל לפניו לא ברכו כל עיקר, כיון שזהו רק מדרבנן עיי"ש, אמנם באמת מל' רבנו בחיי אין להוכיח כדבריו, דיל"פ כוונתו דרק ברכת המזון הוא מן התורה אבל ברכה ראשונה הוא מדרבנן, ולא נחית כלל לומר אם ברכו גם ברכה ראשונה מכח הק"ו או לא.

והנה ז"ל הספר חסידים – הוצאת מק"נ – סי' תתתת"מ (הובא בהערת הרבי הנ"ל): על המן היו מברכין הנותן לחם מן השמים וכן אליהו על עוגת רצפים (מלכים-א יט,ו) הנותן לחם מן השמים עכ"ל. וב'משנת אברהם' שם הביא דברי הבני יששכר דלעיל, והקשה עליו דמפורש בספר חסידים דגם במדבר היו מברכים, וכן הקשה עליו מהא דמבואר בברכות דמשה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, א"כ הרי מסתבר שברכו גם ברכה ראשונה מכח הק"ו דאם כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש עיי"ש.

ובנוגע לטענת הבני יששכר דכיון דבמן לא שייך בירור לא שייך בו ברכה, ראה בשו"ת תורה לשמה (סימן סג) וז"ל: שאלה – חכם אחד היה דורש כיון כל עיקר ברכת הנהנין הוא לברר הטוב מן הרע, ואמר לפ"ז יש לומר דישראל לא ברכו על המן שהיה יורד מן השמים ואין בו בירור, והשומעים חלקו עליו מנין לך דבר זה והכרח זה אינו הכרח, על כן רצינו לדעת אם האמת עם אלו האומרים שברכו עליו גם מה ברכה ברכו עליו.. תשובה – הן אמת שעל ידי הברכה יהיה בירור, מ"מ גם אם לא היו נצרכים לבירור נמי צריך לברך בעבור הודאה ושבח ועי"ז משתלשל שפע בכל העולמות, והרי להדיא איתא בגמרא דברכות (דף מח,ב) א"ר נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, ע"ש, ונמצא היו מברכים ברכת הזן על המן כמו שאר לחם, וממילא שמעינן שגם ברכה ראשונה היו מברכים דמאי שנא, עכ"ל.

ובס' 'גליוני הש"ס' (ברכות שם) הקשה הגר"י ענגל דלמה הי' חיוב ברכת המזון על המן, הרי לא הי' לחם רק בריה בפ"ע? ואף שטעמו בו טעם לחם אם רצו, מ"מ על טעם בלבד אין נראה שיהי' חיוב בהמ"ז? ומתרץ דזה קאי כמ"ד ביומא עה,א, דכל המינין טעמו בטעם המן טעמן וממשן, ע"כ שפיר הי' חיוב ברכת המזון כעל לחם ממש כיון דהי' גם במן טעם וממש של לחם.

ועי' במאמר הנפש להרמ"ע ח"ד פי"א שכתב וז"ל: ואעפ"י שלא אכלו פת וכו' ברכו ברכת המזון כו' כי לא היו דורות הראשונים מברכין רק ברכת הזן, והיא היתה הקבועה להם לכל מידי דזיין עד שניתנה תורה ונתחדשה הלכה וכו'", וראה בענין זה גם במאמר חקור הדין ח"א פכ"א, וכבר שקו"ט בדבריו במלואים ל'תולדות הרמ"ע מפאנו מהגרמ"ד פלאצקי ז"ל אות ג' עיי"ש.

ובס' 'נפש חיים' (מערכת מ' אות קו) להגר"ח פלאג'י הביא בשם אחד מרבני אשכנז הרה"ג רבי מרדכי הלוי, שאמר לו שנראה בעיניו שישראל בירכו על המן המוציא לחם מן השמים, וכתב, שהפסוק מסייעו, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז,ד). וביאר שם שאף שכתוב (שם,לא) וטעמו כצפיחת בדבש, ונאמר (במדבר יא,ח) והיה טעמו כטעם לשד השמן, והרי הוא כפת הבאה בכסנין, שמברכים עליו בורא מיני מזונות, מכל מקום גם פת הבאה בכסנין אם קובע סעודתו עליו מברך המוציא וברכת המזון, כמו שכתב בשלחן ערוך (סימן קסח סעיף ח'). ובשבילם היה קביעות סעודה על המן, שלא היה להם פת אחר. ומכיון שמבואר (ברכות מח,ב) שמשה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, ממילא היו מברכים מתחלה ברכת המוציא עיי"ש, וראה בס' 'פתח הדביר' או"ח ח"ב סי' ר"ג סוף סעי' א' ובשו"ת 'דברי יציב' חאו"ח סי' קפ"ט.

אלא דמענין זה – אם ברכו אז ברכה ראשונה כיון דעדיין לא נתקנה אז – כמובן שאין ללמוד ממנו בנוגע ללעת"ל, כיון דעכשיו ודאי מחוייבים בברכה ראשונה. והנוגע לדידן הוא רק השקו"ט בנוגע לעצם ברכת המן אם חייב בברכה וכו', דכ"ז שייך גם על לעת"ל.

ברכת המן: "המוציא לחם מן הארץ" או "המוציא לחם מן השמים"

והנה בשו"ת 'ויצבר יוסף' (סי' י"ט אות ב') תירץ קושיית הגר"י ענגל, ע"פ המבואר בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קצ"ז, וראה גם חת"ס על התורה פ' שלח ד"ה וישאוהו) שירידת המן הי' "אותו הרוחנית ושפע אלקי מצינורי מעלה שהי' מעותד לירד על תבואת ז' עממים שבא"י בעת ההיא, ואכלו מקבלי תורה הפנימיות ולאמורים נשאר המוץ והקליפה, והיינו דאמר להו כלב (במדבר יד, ט) לחמנו הם סר צילם מעליהם וה' אתנו, ר"ל כח ה' אנו אוכלים וכל כח חיוני שלהם היא מלחם חצוני שלנו", א"כ לפי"ז שפיר ברכו ברכת הזן, ומסיים דלפי"ז היו יכולים גם לברך המוציא לחם מן הארץ, כיון שהי' המן הפנימיות שפע אלקי שצריך להיות בתבואת הארץ, וציין לשו"ת 'צור יעקב' סי' נ"ח שתירץ הקושיא איך עשו ממן לחם הפנים, הרי מפורש ולקחת סולת? ותירץ ע"פ חת"ס הנ"ל.

וראה בס' 'פסקי תשובה' סי' ר"פ בשוה"ג שהביא מס' 'שפתי צדיק' להגה"ק מפילץ זצ"ל פ' בשלח שכתב כי תמיד חשב שברכו על המן המוציא לחם מן השמים והי' מסופק עפי"ז אי שייך בו פת פוטר כל מיני מאכל, אמנם ראה ספורנו (שמות טז, כז - כח) שכתב וז"ל: יצאו מן העם: מן המחנה אל מקום רחוק חושבים למצא ממנו שם, כי לא נאמנה את אל רוחם. ללקוט: וזה היה חלול שבת בלי ספק אם היו מלקטים הדבר ממקום גדולו, כאמרם ז"ל (שבת קז,ב) האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי חייב משום תולש. עד אנה מאנתם לשמור: … אבל לא למדתם מצוותי שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן שחייב בה הלוקט משום תולש כו' עכ"ל, דמוכח מזה דשיטתו דהמן נגמר להיות מאכל אדם אחר שהותו על הארץ זמן מה, ומקודם לכן הי' לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלים, א"כ יש לברך המוציא לחם מן הארץ עכ"ד, וכן רצה לומר בשו"ת מהרא"ב שם עפ"י הספורנו שהיו מברכין המוציא לחם מן הארץ, אבל דחה זה דגם לפי הספורנו אין כוונתו שהמן הי' לו חיותא מהקרקע גופא, דהא החוש מעיד דלאו מחובר לקרקע הי', רק כוונתם דלחלוחית הקרקע החיה את המן שיהי' נשאר במעמדו ולכן חייב משום תולש, אבל לא שייך לומר ע"ז לחם מן הארץ, ועי' במשנת אברהם (על הספר חסידים שם) שהוכיח דמדכתב הספר חסידים שהיו מברכין עליו הנותן לחם מן השמים, מוכח שחולק על הספורנו, אבל לפי הנ"ל י"ל שאינו חולק.

ובס' 'חמדת ישראל' (ח"ב סי' יד אות ב') הביא דברי הספורנו דלקיטת המן הוה כתולש כשותא מהיזמי והיגי, וכתב דע"פ המבואר בעירובין כח,ב, דכשותא מברכין עליו בורא פרי האדמה, א"כ ה"ה על המן היו מברכין בורא פרי האדמה, אלא דאם עשה ממנו לחם יש לברך עליו ברכת המזון, אלא שמסיים דעיקר דברי הספורנו הם דברים חדשים דהמן יהי' בכלל גידולי קרקע, ושכבר האריך בזה בספרו 'כלי חמדה' פ' בשלח עיי"ש.

והנה באגרות קודש ח"א עמ' רסא (לקוטי שיחות ח"ב עמ' 668) הקשה הרה"ח וכו' הר"ר משה פינחס ז"ל הכהן כ"ץ לכ"ק אדמו"ר, בדברי הספורנו דהלא הי' לחם מן השמים ואיך שייך בו תלישה מן הקרקע? וענה לו הרבי וזלה"ק: מוקשה לו – להספורנו – דמלשון הכתוב: יצאו מן העם ללקוט גו' עד מתי מאנתם לשמור מצותי ותורתי ראו כי ד' נתן לכם השבת גו' משמע דבהלקיטה לחוד הי' ענין של עבירה דחילול שבת, ולכן מפרש – דכמו דמצינו בשבת (קז, ב. – ולא בפ' כלל גדול) איסור תולש בעוקר כשותא מהיזמי (וכן בעוקר פוטרא מאונא דחצבא, שם) אף שבין לילה הי' והוא עוקרו מן העצים ומן האבנים – ולא מן הקרקע, ומפרש הטעם בש"ס משום דהיינו רביתי' כמו"כ הוא גם במן, אף שהי' מתחדש בכל לילה והוא לוקטו מעל הטל ולא מע"ג הקרקע, וי"ל בשני אופנים: א) דבירידתו למטה נתגשם ע"י לחלוחית הקרקע, ב) דבירידתו למטה גדל מלחלוחית הקרקע (וכמו ב' הפי' ברמב"ן שם טז, ו). עכלה"ק. ואי נימא כאופן הא' דרק נתגשם ע"י לחלוחית הקרקע, לא שייך לברך עליו המוציא לחם מן הארץ, ולאופן הב' דגדל מלחלוחית הקרקע יל"ע. וראה גם בס' 'סוכת דוד' פ' בשלח אות קלו בענין זה, וביאר ג"כ שנתגשם ויצא חומר של המן, עיי"ש.

חיוב ברכה לפי המין שרוצים לטעום

והנה בפרדס יוסף שם (הנדפס מחדש) פ' בשלח טז,ד, העיר, דע"פ מה שאמרו רז"ל (מכילתא בשלח טז,כג- מסכתא ד' פרשה ד, ד"ה את אשר תאפו) שנהפך טעם המן לכל מה שרצו, נראה דברכו תמיד מעין כל ברכה שמברכין על אותו מין, ואפילו למ"ד שנהפך טעמו ולא ממשו, עיקר הברכה על הטעם שנהנה, וכן כתב הגר"א דייטש ז"ל בהסכמתו לס' 'סגולות ישראל' ובספרו הנ"ל 'דודאי השדה' שם (מובא גם בויצבר יוסף שם), וביאר דלענין ברכה העיקר תלוי בהנאת הטעם וכל שיודע שיטעום בו אותו הטעם שרוצה לטעום צריך לברך כברכת אותו המין עיי"ש בארוכה שהביא ראיות לזה, וכ"כ ב'מרכבת המשנה' על המכילתא פ' בשלח שם (דף סו,א) וב'תולדות אדם' על הספרי פ' בהעלותך אות לא.

אלא דלפי שיטה זו, ר"ל אח"כ בפרדס יוסף שם, דא"כ י"ל דלא שייך ברכה כלל, לפי מה שכתב הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' י"ח) הא דאין מברכין על צדקה דילמא לא ירצה העני לקבל, א"כ גם במן דמשתנה לכמה טעמים, אם אחר הברכה יימלך ויהי' לו רצון לטעם אחר, הרי יהי' צריך ברכה אחרת ויהי' ברכה ראשונה לבטלה, משום הכי לא שייך ברכה, אבל אח"כ הביא מהחת"ס או"ח סי' נ"ד שזהו רק אם תלוי בדעת אחרים ולא אם תלוי בדעת עצמו עיי"ש.

ועי' במדב"ר (פרשה ז,ד, ד"ה וישלחו מן) "אין לו לאכול אלא מן, הרי נפשות יבשים שנאמר (במדבר יא,ו) ועתה נפשנו יבשה אין כל וגו'", ופי' ב'ידי משה' שם וז"ל: שמעתי בשם ירושלמי אחד דהכי פירושו, לפי דאיתא (ויקרא כג,כט) הנפש אשר לא תעונה, ומקשה הזהר והלא בכ"מ דכתיב נפש קאי על הנשמה ומאי עינוי שייך בנשמה? ומשני לפי שעיקר חיוני של הנשמה הוא הברכה, זה חלקה מכל דבר המאכל, וא"כ במן אף שנשתנה לכל הטעמים מ"מ לא היו יכולים לעשות שום ברכה רק מה שהיו רואים בעיניהם, וזהו שאמרו נפשנו יבשה, וז"ש המדרש "הרי נפשות יבשים", פי' שהנשמה יבשה מכח הברכות ודו"ק ודפח"ח עכ"ל. הרי דסב"ל דליכא ברכה על אכילת המן כלל ואין להאריך עוד.