ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן סז׃ עוד בענין קידושין אחר תחה"מ

תחיית המתים ומתן תורה בשו"ת חתם סופר חלק יו"ד סימן של"ז (ד"ה והנה בנדה) פי' השאלה ששאלו אנשי אלכסנדריא (נדה ע,ב) במתים דלעתיד לבוא אם צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין, (ולא הקשו כן על בן השונמית כפי שהקשו התוס' שם) וכתב וז"ל: דבבן השונמית פשיטא להו דבעי הזאה דנהי דבחיותו אינו מטמא עוד דמת מטמא ואין חי מטמא, מ"מ איהו גופיה טמא דבשעה שהחיהו נגע בעצמו במותו ובעי הזאה כטמא מת, עכ"ל ... [היינו דבבן השונמית ודאי הי' צריך להזאה כי טומאתו לא בטלה וכו' והשאלה היא רק בתחיית המתים דלע"ל] וז"ל: דכיון שעתידים להיות עפר שעה אחת קודם התחי' ובטל טומאה מיני' ע"ז שאלו.. ועוד השיב להם לכשיבא משה רבינו עמהם י"ל דישאלו למשה אם הדין הזה ברור דבשעת חיותם נגעו במותן כמו בשעת פרישתן קבלו טומאה מאביהן, וזה ידע מרע"ה בבירור שכך אירע בימיו בדור המדבר במתן תורה שיצאו נשמתם על כל דיבור ודיבור והקב"ה הוריד טל של תחי' והחי' אותם, ואם הוצרכו אח"כ הזאה הוא הדין לעתיד לבוא וכו' עכ"ל, נמצא מזה דסב"ל להחתם סופר דיש לדמות תחיית המתים דלע"ל למתן תורה, דכיון שאמרו רז"ל (שבת פח,ב,) דעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן והחזירה להן בטל של תחי', נמצא דגם במתן תורה הי' להם דין של מתים ממש ואח"כ הי' בהם תחיית המתים.

קידושין אחר תחי'

והנה הובא לעיל (בסי' הקודם) ספיקת החיד"א בס' ברכי יוסף אבעה"ז ר"ס י"ז, בהא דאיתא במגילה (ז,ב) ברבה ור' זירא שישבו בסעודת פורים ואגב בסומי בפוריא קם רבה ושחטיה לר' זירא "למחר בעי רחמיה עליה ואחייה", – דיש להסתפק גבי אשתו של ר' זירא, דכיון שמת שמא פקעי הקידושין מינה והוה פנויה, וכי חייה רבי זירא למחר יצטרך לקדשה שוב קידושין חדשים, או דילמא הא דאשה קונה עצמה במיתת הבעל היינו דוקא כאשר מת ונשאר מת, אך כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד אגלאי מילתא דאותה מיתה לא היתה מיתה כמות כל אדם, וממילא נמי לא פקעי קידושי קמאי מינה, וכשיחיה בעלה מותר בה מיד כאשר היה לפני מותו.

ובס' גן רוה פ' פנחס (קלד,ב) בדברי חנוך אות ה' ובס' בן יהוידע מגילה שם ובס' פרדס יוסף פ' משפטים (כא,יח), הביאו דבריו, והוכיחו מהא דאיתא בשבת פח,ב דבשעת מתן תורה פרחה נשמתן של ישראל והקב"ה הוריד להם טל שעתיד להחיות בו מתים והחי' אותם, ואיתא בגמ' (ביצה ה,ב) דהא דכתיב (דברים ה,כז) שובו לכם לאהליכם דהתיר להם מצות פרישה, ולא מצינו שהיו צריכים קידושין חדשים אף דכאן היו כולם מתים, אלא ודאי דבכהאי גוונא אם מת ואח"כ חי אין אשתו צריכה קידושין מחדש דזיקה הראשונה עדיין לא פקע, וזהו כדעת החתם סופר שבשעת מתן תורה מתו ממש והוצרך להיות תחיית המתים כמו שיהי' לע"ל.

ולפי"ז הרי יש מקום ללמוד מכאן גם לענין קידושין אחר תחיית המתים, שלא יצטרכו קידושין חדשים וכמ"ש בשו"ת נפש חי' חאהע"ז סי' ג' ובכ"מ, שלא מסתבר לחלק אם חזר וחי בסמיכות למיתתו, או לאחר זמן מרובה, דממ"נ אי סבירא לן דמיתה מפקיע הקידושין כמו בגט ה"ז מפקיע אפילו מיד, ואם מיתה אינה מפקיע הקידושין, אלא שהיא מותרת להנשא משום דליכא מי שאוסרה, צריכים לומר כן גם בתחיית המתים, דאם לא נשאת אחר מיתת הבעל חוזרת לו אז בלי קידושין וכפי שנת' לעיל, ומעתה כדאי לעיין בנוגע ללאחר מ"ת אם אכן לא הוצרכו קידושין חדשים כנ"ל או דילמא שבאמת הוצרכו לקידושין.

אחר מתן תורה האם הוצרכו לקדש מחדש

ועי' בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ז סימן כד) שהביא ראי' הנ"ל ממתן תורה וכתב דיש לדחות זאת, דיש לומר דהכוונה של שובו לכם לאהליכם היא רק זאת שהאיסור של "אל תגשו אל אשה" ירד, אבל אה"נ דכדי שיוכלו לחזור להיתר זה היו צריכים מיהת שיקדים לזה קדושין מחדש, והא בין כך היו צריכים לכך מצד אחר, דהא בהר סיני נכנסו לברית וגירות כמבואר במס' כריתות ט' ע"א, והרי גר שנתגייר ואשתו עמו אם רוצה לקיימה צריך חופה וקדושין כדת יהדות כמבואר ביו"ד סי' רס"ט סעי' ט' ובדגול מרבבה ופתחי תשובה סק"ג ע"ש, והא קודם מתן תורה לא היו קדושין בעדים אלא מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו כמבואר ברמב"ם פ"א מאישות ה"א.

אבל ראה לקוטי שיחות חי"ח פ' בלק (ג) שכתב ג"כ דאחר מ"ת לא היו צריכים קידושין מחדש (כלקמן), ובהערה 58 כתב דלפ"ז מתורץ מה שנאמר תיכף לאחר מ"ת "שובו לכם לאהליכם" דמזה שנק' "אהליכם" גם קודם "שובו גו'" מוכח שלא היו צריכים קידושין מחדש לאחר מ"ת, וא"ש ראי' הנ"ל, ועי' גם בשו"ת משנה הלכות ח"ט סי' ת"ב שביאר הראי' עד"ז, דאי נימא שהיו צריכים קידושין מחדש, א"כ לאו אהליהם הם, אלא הול"ל שובו וקחו נשים, וגם מה דאמרו בגמ' (ביצה שם) ודילמא למצות עונה הוא דאתא ואי לאו אשתו הוא מה עונה יש, וע"כ דלא פקעי הקידושין כלל עיי"ש.

ומה שהקשה בציץ אליעזר שהרי קודם מתן תורה לא היו קידושין בעדים אלא מכניסה לתוך ביתו וכו' כמ"ש הרמב"ם בריש הל' אישות, א"כ ודאי היו צריכים קידושין אחר מתן תורה, יש לומר בזה כמ"ש בלקוטי שיחות שם (סעי' ה') לגבי ההיתר דמשה רבינו בבת יתרו, דקאמר שם דלכאורה כיון שהיו לישראל דין בני נח לפני מתן תורה ולא הי' אז גדר קידושין שלאחר מ"ת, א"כ עכצ"ל שאחר מתן תורה היו כל ישראל צריכים לחדש הקידושין דנשותיהן עפ"י תורה וא"כ קשה האיך חזר משה וקידש את צפורה הלא משה רבינו כהן (גדול) הי' (ראה זבחים קא,ב- קב,א) ואסור בגיורת? ומתרץ דכיון דדרשו חז"ל (סוטה יב,א) עה"פ (שמות ב,א): "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" "שעשה לה מעשה ליקוחין", שעמרם קידשה בקידושין שלאחר מתן תורה, ועפ"ז פירשו המפרשים כוונת הרמב"ם (הל' מלכים פ"ט ה"א) דבמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, דכוונתו לקידושין שלאחר מ"ת, נמצא דגם לפני מ"ת היו הקידושין אצל ישראל באופן שלאחר מתן תורה, במילא לא היו צריכים לקדש נשותיהן אח"כ מחדש, וכיון שקידשה מקודם שוב אינה אסורה עליו, וכמבואר במשנה (יבמות סא,א) כהן הדיוט שאירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס עיי"ש, ועי' שם בהערה 4 שם שהביא מ"ש ביד רמ"ה סנהדרין פב,א, ובגליוני הש"ס שם, ובתורה שלימה שמות ב' פסוק כ"א אות קע, היוצא מכל זה דשפיר י"ל דלאחר מתן תורה לא הוצרכו לקידושין חדשים, וכדמשמע גם ממ"ש שובו לכם לאהליכם.

הגירות דמ"ת האם אמרינן כקטן שנולד דמי

אבל אכתי י"ל שבכל אופן היו צריכים קידושין חדשים מצד עצם הדין דגירות, דכיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב,א, ומח,ב וש"נ) ובמ"ת הרי נתגיירו כל ישראל ע"י מילה טבילה וכו' כדאיתא בכריתות ט,א, רמב"ם הל' איסורי ביאה רפי"ג, (וכמ"ש בציץ אליעזר כנ"ל) נמצא שנתהוו כולם למציאות חדשה, וא"כ ודאי הוצרכו קידושין חדשים.

אמנם י"ל דזה אינו, דהנה בגור ארי' להמהר"ל פ' ויגש (מו,י) הקשה בהא דדרשו רז"ל (שבת קל,א, יומא עה,א וראה רמב"ם הל' איסורי ביאה פכ"ב הי"ח) על הפסוק (במדבר יא,י): "וישמע משה את העם בוכה למשפחתיו וגו'" על עסקי עריות שנאסרו להם" שהרי קיימ"ל ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" וגר נושא אחותו וכו', (רמב"ם שם פי"ד הי"ג), ונמצא דלא שייך איסור קרובות שנישאו להם לפני זה ולמה בכו? ותירץ דבגירות שנתהווה ע"י מתן תורה לא אמרינן שם דכקטן שנולד דמי, והטעם כיון שהיו מוכרחים לקבל את התורה שהרי כפה עליהם הר כגיגית (שבת פח,א), ולא אמרינן דכקטן שנולד דמי אלא במי שמתגייר מעצמו ומרצונו, אבל בישראל שיצאו ממצרים שהיו מוכרחים לקבל את התורה לא. (הובא בלקוטי שיחות חכ"א פ' בא ב' הערה 16, וציין שם להקדמת הס' שב שמעתתא וכלי חמדה פ' ויגש ולבית האוצר כלל א' אות כב שהביאו דבריו ושקו"ט בזה וראה גם בס' אוצרות יוסף להגר"י ענגל דרוש ב'), ובכלי חמדה ביאר הטעם דמעיקרא הי' התורה ומצוות מוכרח עבור בני ישראל ואחרת אי אפשר, ולכן כפה עליהם הר כגיגית, נמצא שאין מתן תורה חידוש גמור אצל בנ"י דנימא דהוה כקטן שנולד, ואינו דומה לשאר גירות כשבא מעם אחר, ובפרט אי נימא דגם לפני מ"ת יצאו מגדר בני נח, א"כ ודאי לא הי' כאן חידוש גמור במ"ת עיי"ש במקומות הנ"ל, ולכן לא אמרינן בהם כקטן שנולד וראה גם בס' הררי קדם ח"ב מהגרי"ד סאלאווייציק ז"ל סי' קכה שביאר באופן אחר למה לא אמרינן בהך גירות דכקטן שנולד דמי, כיון שלא הי' גירות נפרדת של לכל אחד ואחד מישראל אלא גירות של כלל ישראל כאחד עיי"ש.

אבל עי' בס' משך חכמה פ' ואתחנן (ה,כז) עה"פ שובו לכם לאהליכם שכתב להיפך, וז"ל: החתם סופר בחידושיו לע"ז כתב כי כל ימיו נתקשה מהיכן הוציאו חז"ל הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ולדעתי פשוט, דיצא להם דמסתמא הי' ליוצאי מצרים נשים הרבה שהיו מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח שגדול הדור הי' ונשא דודתו וכו' ואיך אמר רחמנא אחר מתן תורה "שובו לכם לאהליכם" - ואין אהלו אלא אשתו (מועד קטן ז,ב) הלא אלו שנשאו קרובותיהם צריכים לפרוש מהם, ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכו' עכ"ל, ולפי דבריו לכאורה צריכים לומר דהא דבכו על עסקי עריות, היינו על אלו שיוולדו להם אח"כ שיהיו אסורות.

נמצא מזה שיש פלוגתא אם בגירות דמתן תורה אמרינן כקטן שנולד דמי או לא, ובעניננו אי נימא כדעת הגור ארי' שהגירות דמתן תורה לא הי' באופן דכקטן שנולד דמי שפיר י"ל שלא היו צריכים לקידושין מחדש, אבל אי נימא כהמשך חכמה שהגירות הי' באופן דכקטן שנולד דמי ודאי צריכים לומר שהיו צריכים לקידושין חדשים.

וישמע משה וגו' בוכה למשפחתיו

וראה בקובץ מורי' שנה י"ז גליון א-ד סי' ט"ז-יח ששקו"ט בדברי המשך חכמה והקשו עליו מספרי במדבר פיסקא צ' ד"ה וישמע: וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, היה רבי נהוראי אומר מלמד שהיו ישראל מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות ומלמד שהיה אדם נושא את אחותו ואחות אביו ואחות אמו ובשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות היו מצטערים. וראה גם בספרי זוטא פיסקא יא ד"ה וישמע: וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, ר' נהוראי אומר מלמד שהיו בוכין בשעה שאמר להן לפרוש מן העריות, היה כל אחד מהן נושא לאחותו לאחות אביו לאחות אמו לאחות אשתו וכיון שאמר להם לפרוש מן העריות התחילו מתרעמין, דמשמע מזה שאכן הוצרכו לפרוש מהקרובות שנישאו להם מקודם, וראה גם בתוס' הרא"ש פ' בהעלותך (יא,כז, הובא בלקוטי שיחות חלק י"ח פ' בלק שם הערה 4) עה"פ אלדד ומידד וז"ל: אחי משה היו אלא שכשניתנה תורה ונאסרו כל העריות פירשו כולם שנאמר (שם יא,י) וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו ודרשנין על עסקי משפחות, וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד דודתו שהיתה אשתו ונשא אשה אחרת והוליד ממנו אלדד ומידד וכו' עכ"ל, וכ"כ בדעת זקנים שם, הרי מוכח מכאן שנאסרו גם לקרובות שלפני מ"ת. (וראה בזה בס' פרדס יוסף החדש בהעלותך שם בארוכה, וציין שם לשו"ת דעת משה סי' נ' דשקו"ט בזה בארוכה, ולקובץ מוריה שנה ט' גליון ה-ו ע' ס', ושנה י"ב גליון ה-ו ע' נו, ושנה י"ט גליון ז-ט ע' קי"א).

עוד הקשו שם על המשך חכמה, שהרא"ם פ' בהעלותך שם הקשה דלמה בכו רק אח"כ (בפ' בהעלותך שם) ולא בכו מיד בעת מתן תורה? ותירץ שלא נאמרה להם פ' עריות אלא אח"כ, ונמצא לפי"ז שבעת מתן תורה שפיר אמר להם שובו לכם לאהליכם כיון דעדיין לא נאמרה פ' עריות, אבל אח"כ כשנאמרה פ' עריות י"ל דשפיר הוצרכו לפרוש, דלא אמרינן בהם כקטן שנולד דמי, [ומ"מ ראיית הגור ארי' אתי שפיר, כי אי נימא שבעת מ"ת חל עליהם הדין דכקטן שנולד למה בכו אח"כ הרי היו מותרים להם דאין זה קורבא כלל].

עוד הקשו דאיך שייך לומר על בני ישראל דע"י מ"ת היו כקטן שנולד וכו', דא"כ נימא ח"ו שנפסק היחוס מאבותינו אברהם יצחק ויעקב? ומפורש בב"ק קט,א עה"פ (במדבר ה,ח): ואם אין לאיש גואל להשיב האשם - וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים? ופירש"י שעד יעקב אבינו ודאי ישנו לכ"א מישראל גואל, ולכן קאמר שם דבגזל הגר הכתוב מדבר עיי"ש, וא"כ מוכח מזה דשם לא אמרינן כקטן שנולד דמי.

דלפי"ז נמצא שאצל ישראל במ"ת לא אמרינן דכקטן שנולד דמי, וא"כ י"ל שלא הוצרכו לקידושין מחדש, ושפיר יש לפשוט מכאן לענין תחיית המתים דמהא דקאמר שובו לכם לאהליכם משמע דגם אחר התחי' אי"צ קידושין.

אבל עי' תויו"ט אבות פ"ה משנה כ"א שכתב בענין "בן ארבעים לבינה" דישראל בשעת מ"ת גרים היו וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולכן היו כולם בני ארבעים עיי"ש, וכן בלקוטי שיחות חכ"א שם הנה כל השיחה נוטה יותר להצד די"ל דע"י הגירות דמ"ת הי' כקטן שנולד עיי"ש, וכן הוא בחל"ג הג השבועות (ב) בסופו עיי"ש.

ובהא שהוקשה לעיל דאי נימא דהוה כקטן שנולד דא"כ נימא ח"ו שנפסק היחוס מאבותינו אברהם יצחק ויעקב? העירוני למה שכתב בלקוטי שיחות חכ"א שם הערה 13 [דקאי על הא דקאמר בפנים דאצל ישראל הי' להם אז דין גירות וכקטן שנולד דמי] וז"ל: ואין להקשות מירושתם ארץ ישראל מאברהם, מענין כהנים ולוים וחלוקה לשבטים בכלל - שהרי כל זה הי' ע"פ הדבור מפורש, והאמירה שישובו לאהליהם - ה"ז דבור שקידושין הקודמין בתוקפן עכ"ל.

ונראה הפירוש בזה, דרק בדינים אלו שלא הי' בהם ציווי מפורש דאכתי שייכים לאחר הגירות אמרינן שם דכקטן שנולד דמי, וכמו לגבי הדין דאחים שנתגיירו דמעידים זה לזה דאין להם קורבה (כמבואר שם בהשיחה מיבמות שם, ורמב"ם שם פי"ג ה"ב) כיון ששם לא הי' שום ציווי דאחר הגירות יש להם קורבה אמרינן הכלל כבכל גירות ד"כקטן שנולד דמי", אבל בדין ירושת הארץ מאבותינו וכיו"ב, שגילתה התורה בפירוש שיש דין ירושה וכו', בזה לא אמרינן כקטן שנולד דמי, דלפי"ז א"ש ג"כ קושייתם אודות היחוס מאבותינו, כיון ששם הרי גילתה התורה בהדיא שהם אבותינו, ושכל המעלה שבחר בנו מכל העמים הוא משום אבותינו שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, נמצא דגילתה התורה בהדיא דבזה לא אמרינן כקטן שנולד דמי, אלא דאכתי צריך להבין מהו הביאור בזה גופא, דלדברים מסויימים הוה כקטן שנולד כמציאות חדשה, ולענינים מסויימים לא הוה כקטן שנולד ויל"ע ואכ"מ.

י"ל דבמ"ת לא הי' מיתה ממש

אלא דבכללות הראי' שמביאים ממתן תורה, ראה בפרדס יוסף (פ' משפטים שם) שהביא מקונטרס זר זהב שדחה ראי' זו, ע"פ מ"ש בשמות רבה (פרשה כט): "א"ר לוי וכי לא היה גלוי לפני המקום שאם הוא מראה כבודו לישראל ומשמיען קולו שאינן יכולין לעמוד, אלא צפה הקב"ה שהן עתידין לעשות עבודת כוכבים שלא יהו אומרין אלו הראנו את כבודו ואת גדלו והשמיענו את קולו לא היינו עושים עבודת כוכבים, לכך נאמר שמעה עמי ואדברה". נמצא מזה שמעיקרא נקבע שכן צריך להיות בעת מ"ת שבתחילה יהי' "פרחה נשמתן" ואח"כ יחזור להחיותם, ובמילא אמרינן דאיגלאי מילתא מפרע שלא הי' זה מיתה ממש, והביא ראי' לסברא זו מהנמ"י יבמות לו,א, (י,ב, מדפי הרי"ף בד"ה וריש לקיש) מדין חליצת מעוברת דחיישינן שבאותה שעה שחלץ היתה ראוי' לילד אלא דאח"כ גרם לה איזה דבר שתפיל ובכה"ג לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע משא"כ כשלא נעשה חידוש אח"כ אמרינן איגלאי מילתא למפרע עיי"ש, ולפי"ז אין להוכיח מכאן לענין תחי' שנעשה אח"כ מחדש, דג"כ אי"צ קידושין.

עוד כתב בפרדס יוסף שם, דלפי מ"ש המהרש"א (שבת שם ד"ה יצאה נשמתן) שהי' לפי כחות הטבע של ישראל, שיש מהם שמתו ויש מהם דרק נעשו חלשים עיי"ש, א"כ י"ל דרק לאלו שלא מתו צוה להם לחזור לאהליהם ואי"צ קידושין חדשים, אבל אלו שמתו באמת הוצרכו קידושין חדשים עיי"ש.

אבל ראה בספר המאמרים מלוקט ח"א (ד"ה אתה הראת תשמ"ו) בהערה 74 שכתב וז"ל: בתניא רפל"ד מבואר ד"מדריגת משה רבינו ע"ה היא העולה על כולנה שאמרו עליו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ומעין זה זכו ישראל במעמד הר סיני רק שלא יכלו לסבול, כמאמר רז"ל שעל כל דבור פרחה נשמתן כו'" דמזה משמע לכאורה, שאצל משה לא הוצרך להיות "פרחה נשמתו" (כמו שלא פרחה נשמתו כששכינה מדברת מתוך גרונו). אבל עכצ"ל דהגילוי דמ"ת, "פנים בפנים" הוא למעלה מהגילוי ד"שכינה מדברת כו'", ובשביל גילוי זה י"ל (ע"פ המבואר בפנים, דאאפ"ל שאצל משה רבינו הי' חסר העילוי דטל תחי') שגם אצל משה פרחה נשמתו ועצ"ע, עכ"ל, היינו דלפי מה שביאר בפנים המאמר בארוכה בגודל המעלה והעילוי של ה"טל שעתיד להחיות בו את המתים" מסתבר לומר שזה הי' אצל כל ישראל גם אצל משה רבינו, ובהערה 73 כתב דמ"ש בחדא"ג להמהרש"א (הנ"ל) צע"ג, וכ"כ בלקוטי שיחות חלק כ"ח ע' 13 הערה 56 דבודאי הי' פרחה נשמתו גם אצל משה, שהרי גם אצל משה הי' הגילוי ד"טל תחי'" עיי"ש, וזהו שלא כהמהרש"א.