ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן נח׃ פעולת גאולה העתידה בבני נח
בלקוטי שיחות חכ"ג פ' בלק (ב) (סעי' ז' ואילך) מבאר בנוגע לגאולה העתידה, כאשר יהי' גילוי אלקות בעולם, כמ"ש (זכרי' יד,ט) והי' ה' למלך על כל הארץ וגו', וכדפירש"י על הפסוק שמע ישראל ה"א ה' אחד: "ה' שהוא אלקינו עתה ולא אלקי העובדי כוכבים הוא עתיד להיות ה' אחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וכו'". וכמ"ש הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"ד): "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה'", הנה יש מקום לשקו"ט אם עיקר הגילוי דלעתיד הוא לישראל, וגאולת העולם כולו הוא רק פרט ותוצאה מצד גאולתן של ישראל, או שאין זה רק פרט מצד גאולתן של ישראל אלא שהגאולה היא גם ענין בפ"ע מצד מציאותם הם.
וממשיך לבאר, דמהרמב"ם משמע כאופן הב' – שהגאולה בהם היא מצד עצמם, כי מדגיש בכ"מ שלעת"ל תהי' הגאולה גם באוה"ע, ואומר זה כענין בפ"ע לא בתור פרט בגאולתן של ישראל, וכמ"ש בהל' מלכים כנ"ל, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, וכן ברפי"ב שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי העולם ויחזרו כולם לדת האמת, וכן בסיום וחותם ספרו ולא יהא עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולשיטתו אזיל במ"ש (שם פ"ח הי"א) דחסידי אוה"ע יש להם חלק לעוה"ב, וקיום הז' מצוות שלהם צ"ל משום שצוה בהן הקב"ה בתורה שהם מצ"ע שייכים לתורה, עיי"ש בארוכה.
שיטת הרמב"ם במציאותו של ב"נ
ובפשטות י"ל ג"כ שהרמב"ם לשיטתו קאי, וזהו עפ"י המבואר בלקוטי שיחות חי"ח פ' שלח ג' וח"כ פ' ויצא א', בביאור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בדין שחיטת עכו"ם נבילה (הל' אבות הטומאה פ"ב ה"י) שהרמב"ם סב"ל דב"נ הוא "מציאות", והראב"ד סב"ל דאינו אלא העדר, ומבאר דלשיטתייהו אזלי לגבי "גדר השגחה פרטית" בב"נ, דלהרמב"ם שהם בגדר מציאות הם בגדר השגחה פרטית, משא"כ להראב"ד. ומבאר בזה, דכיון שכל הבריאה נבראה בשביל התורה ובשביל ישראל, במילא י"ל שאומות העולם הם רק באופן של טפל ואינם מציאות בפ"ע, או אפ"ל דכיון שתורה וישראל מוכרחים להבריאה והם מסייעים לקיום תומ"צ, במילא יש להם גם חשיבות מצד עצמם, ובחלק כ' שם מקשר זה שהרמב"ם לשיטתו קאי דסב"ל שגם ב"נ צריכים לקיים ז' מצוות שלהם מפני שכן צוה הקב"ה בתורה, עיי"ש.
וי"ל דגם בנוגע להגאולה העתידה לשיטתו קאי, דכיון דסב"ל שהם מציאות תורנית מצד עצמם, לכן סב"ל ג"כ בנוגע להגאולה העתידה שתהי' בהם גאולה מצ"ע לא רק בתור פרט וטפל לגאולת ישראל, וראה שם הערה 74.
ויש להוסיף בזה במ"ש הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו וכו'", ודייק בזה בכ"מ בלקוטי שיחות[1] דמהלשון "באי עולם" ובפרט שמקדים "כל באי עולם" מוכח דגם אוה"ע בכלל זה עיי"ש.
ועי' גם בלקוטי שיחות חכ"ז ע' 246 (בה"הדרן" על הרמב"ם דשנת תשמ"ה) דדייק דלפי דעת הרמב"ם שייכים בני נח גם ל"כתר תורה" כשלומדים בז' מצוות דילהו, ומבאר שמקורו מהספרי פ' קרח דכתר תורה מונח כדי שלא יתן פתחון פה לבאי העולם וכו' כתר תורה מונח לכל באי העולם, עיי"ש,[2] וי"ל שכל זה לשיטתו קאי משום דסב"ל שיש בהם חשיבות מצ"ע ושייכים לתורה.
הרמב"ם לשיטתו קאי בריבוי הלכות בס' הי"ד
וי"ל בזה עוד, שהרמב"ם לשיטתו קאי בהלכות שונות בס' הי"ד, וזהו עפ"י מה שנתבאר בלקוטי שיחות חי"ז פ' קדושים ד', בביאור שיטת הרמב"ם במה שכתב (הל' איסורי ביאה פ"ג הי"ז): "בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן וכו'". והראב"ד חולק ע"ז וכתב: "זהו שיבוש שלא מצינו קטן בר עונשין וקרבן זה מן העונשין הוא וכו'". ומביא גם מ"ש הרמב"ם הל' קרבן פסח (פ"ה ה"ז) בקטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני ושחטו עליו בראשון פטור, והקשה שם הכס"מ, אטו קטן בר חיובא ופיטורא הוא. ומביא גם מ"ש הרמב"ם (הל' ת"ת פ"א ה"ג) מי שלא למדו אביו חייב ללמוד כשיכיר, ודייק הצ"צ מזה שלא כתב "כשיגדיל" אלא "כשיכיר" [דמשמע אפילו בקטנותו], דשמא גם על הקטן יש חיוב מדאורייתא, וכן מ"ש הרמב"ם (הל' חגיגה פ"א ה"א) דנשים חייבות בשלמי שמחה, והראב"ד חולק ע"ז דכיון דאין החיוב על האשה אלא על הבעל, לא הי' לו לומר ונשים חייבות במצוה זו, עיי"ש בכס"מ. וכן ברמב"ם הל' פסולי המוקדשין ספי"ג עיי"ש.[3]
דכללות הביאור בזה הוא, דשיטת הרמב"ם היא דאף שאין תכלית הכוונה בדבר א' מצ"ע, ורק שעל ידו באים לפעולה אחרת שבו הוא התכלית, הנה מכיון שבאים להתכלית רק ע"י דבר זה, לכן נעשה חשיבות בעצם גם בדבר זה מצ"ע, וע"פ נקודה זו בשיטת הרמב"ם יישב דברי הרמב"ם הנ"ל.
ולפי"ז י"ל ג"כ שהרמב"ם לשיטתו קאי לגבי ב"נ, דסב"ל דאף שנבראו בשביל התורה ובשביל ישראל, מ"מ כיון שמוכרחים להם בכדי שהעולם יהי' באופן של "לשבת יצרה", לכן נעשה בהם חשיבות מצ"ע, ולכן סב"ל שהם "מציאות" כנ"ל, וגם הגאולה שהיא התכלית דבריאת העולם פועלת בהם מצ"ע.
אומות העולם לא יתגיירו
ובסי' הקודם הובא שיש שפירשו במ"ש הרמב"ם ברפי"ב מהל' מלכים בנוגע לאומות העולם בימות המשיח ש"ויחזרו כולם לדת האמת" דכוונתו שכולם יתגיירו (וכדעת הר"ן בדרשותיו דרוש ז'), ולכאורה מסתבר לומר כן עפ"י המבואר לעיל בלקוטי שיחות , דכיון דסב"ל להרמב"ם שהגאולה פועלת עליהם מצ"ע לא רק מצד טפל ופרט בגאולת ישראל, לכן לשיטתו סב"ל שיתגיירו דעי"ז יהיו בתכלית השלימות, משא"כ אי נימא שפועלת רק בדרך טפל בלבד.
אבל באמת זה אינו, וכמבואר בסי' הקודם דבלקוטי שיחות שלל פירוש זה והביא ראי' לזה ולא סב"ל שיתגיירו, עיי"ש, ומ"מ פשוט דגם הא דסב"ל שלא יתגיירו מתאים לשיטתו שהגאולה פועלת בהם מצ"ע, כי הכוונה בזה היא שהגאולה פועלת בהם מצ"ע כפי מציאותם הם, וכיון שב"נ נצטוו רק בז' מצוות, נמצא דזהו מציאותם ותכליתם, ובזה נפעל בהם ענין הגאולה.