ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן מ׃ אם יתנו ערים להלויים לע"ל

הנה לפי המבואר בכ"מ דלע"ל גם שבט לוי ינחלו חלק בא"י, ולפי הרשב"ם (ב"ב קכב,א) משמע בפשטות שזהו גם בא"י שכבר נתחלקה - מז' אומות, וכן יש שפירשו בדברי הסמ"ג (לאווין רע"ו-ז, הובא במל"מ וברדב"ז הל' שמיטה פי"ג) שכתב דלע"ל נוטלין שבט לוי חלק אף בארץ, דקאי על כל ארץ ישראל, וכמ"ש בס' פרשת דרכים דרוש ו', ועוד.

ובלקוטי שיחות חל"ח פ' פינחס (א) פי' כוונת הסמ"ג שינחלו רק בג' אומות דקיני קניזי קדמוני שיתוספו לע"ל שגם הם מא"י, אבל אינם מארץ כנען ועליהן לא קאי הלאו ד"לא יהי' לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה וגו'" (דברים יח,א) מעיקרא, ושכן הוא גם שיטת הרמב"ם דדייק שהאיסור להם להנחיל הוא בארץ כנען דוקא, עיי"ש בארוכה.

ויש שפירשו (ראה ברית משה על הסמ"ג שם, ועוד, הובא בלקוטי שיחות שם הערה 33) כוונת הסמ"ג דקאי רק על שאר הארצות שיכבוש מלך המשיח שע"י הכיבוש הם נעשים ארץ ישראל, כמ"ש הרמב"ם בהל' תרומות פ"א ה"ג, הנה בזה יטלו הלויים חלק ככל ישראל (וראה בכ"ז לעיל סי' לו).

הנה ע"פ כל זה יש להסתפק בנוגע ל"ערי הלויים" שנצטוו ישראל לתת להם מ"ב ערים מעריהם בנוסף לשש ערי מקלט, אם אכתי יתקיים לע"ל חיוב זה די"ל דמ"מ יש מצוה על ישראל ליתן להם מעריהם, או נימא דכיון שכבר יהי' להם נחלה מצ"ע שוב ליכא מצוה זו לתת להם מעריהם.

והנה בנוגע למצות נתינת תרומות ומעשרות לכהנים ולוים – דגם בזה יש להסתפק כנ"ל כאשר ינחלו לע"ל בא"י אם אכתי יתקיים מצות נתינה או לא – מצינו ב' דעות בשיטת הרמב"ם: שבהל' שמיטה ויובל פי"ג הי"א [בנוגע הלאו שלא ינחלו לוים נחלה] כתב וז"ל: יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלויים באותן הארצות, ובביזתן ככל ישראל, עכ"ל.

והראב"ד שם השיג ע"ז וז"ל: א"א א"כ לא יטלו בהם תרומות ומעשרות כי הם היו תחת חלק הארץ והרי בביזת מדין לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה ובמצות יוצר הכל יתברך, עכ"ל, היינו שמקשה על הרמב"ם דאם נוחלים הלויים בשאר כל הארצות הרי צ"ל שלא יטלו שם תרומות ומעשרות כיון שזהו תחת חלקם בארץ, ובמדין מצינו שנטלו רק תרומת מכס ולא ככל ישראל אף דמדין הוה משאר הארצות. ועי' כס"מ שם שכתב דלפי הרמב"ם אין הכי נמי דבהני ארצות הנכבשות אין שם תרומות ומעשרות וסוריא מוכיח שאין בה תרומות ומעשרות מדאורייתא, ואדרבה כיון דבמדין לקחו מן הביזה הרי מוכח שהלאו לא קאי על שאר הארצות, והא דלא נטלו חלק שוה עם ישראל גזירת הכתוב היתה והוראת שעה וכו', עיי"ש. דלפי הכס"מ יוצא בדעת הרמב"ם דבמקום שנוטלים חלק בארץ באמת אינם נוטלים תרומות ומעשרות, דהא בהא תליא.

ואף שהמל"מ שם תמה על הכס"מ בהא דקאמר סוריא מוכיח ששם לא נתחייבו בתרו"מ מדאורייתא, שהרי שם מבואר הטעם משום דהוה כיבוש יחיד ולא נתקדש, ומשמע דאם הי' כיבוש רבים היו חייבים בתרו"מ אף שהיא משאר ארצות הנכבשות ויש להלויים חלק שם, וא"כ איך אפ"ל דהא בהא תליא?

הנה המל"מ עצמו בס' פרשת דרכים (דרוש ו' הנ"ל) ביאר ענין זה בארוכה, שהקשה שם דאיך אפשר לומר דהא בהא תליא דאם יש ללוים נחלה בא"י ליכא חיוב תרו"מ, דא"כ לדעת הרשב"ם והסמ"ג דלע"ל נוטלים חלק בארץ ישראל נמצא שלא יהי' חיוב תרומות ומעשרות כלל לע"ל, והרי מפורש בסנהדרין (צ,ב) מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר (במדבר יח,כח) ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים אלא מכאן לתחיית המתים מן התורה, הרי מבואר בהדיא דגם לע"ל יתחייבו בתרו"מ?

ומבאר שם שכל מה שנתקדש בתחילה בקדושה הראשונה או השני' וכבר נתחייבו שם בתרו"מ ודאי יתחייבו גם לע"ל כיון שבקדושתן הן עומדות גם לענין תרו"מ, וע"ז קאי הגמ' דסנהדרין; ורק ארצות אלו שלא נכבשו ונתקדשו מקודם ולא נתחייבו שם מעולם בתרו"מ, ויתקדשו ע"י מלך המשיח, באלו לא יתחייבו בתרו"מ כיון דלע"ל יטלו הלויים חלק בארץ במילא לא יתקדשו מעיקרא לגבי תרו"מ. וביאר בזה מימרא דשמואל (ב"ב נו,א) כל שהראה הקב"ה למשה חייב במעשר לאפוקי קיני קניזי וקדמוני, ופי' הרשב"ם (בד"ה במעשר בפירושו הא') דקאי על לע"ל שלא יתחייבו במעשר, ומבאר המל"מ שזהו מטעם הנ"ל, עיי"ש בארוכה. נמצא דגם לפי המל"מ אמרינן דהא בהא תליא ובשאר ארצות הנכבשות לא יטלו תרו"מ.

אבל המנ"ח (מצוה תח) סב"ל בדעת הרמב"ם דאף שנוטלים חלק בשאר הארצות הנכבשות שנתקדשו בקדושת א"י מ"מ נותנים להם תרו"מ דמצוה על ישראל ליתן אף שיש להם חלק, ולא כמו שכתב הראב"ד. ועי' גם בס' מרגניתא דרבי מאיר להגר"מ שפירא זצ"ל ברמב"ם הל' שמיטה שם שביאר לדעת הרמב"ם דלא אמרינן דהא בהא תליא, ואף שנוטלין חלק בשאר ארצות הנכבשות מ"מ יטלו שם גם תרו"מ, והוכיח כן מהא דלע"ל יטלו חלק בארץ, ומ"מ מבואר בסנהדרין צ,ב דלע"ל יתחייבו בתרו"מ, עיי"ש. ועי' גם בס' מעין החכמה צד,ב, שהוכיח כן.

וב' דעות אלו בדעת הרמב"ם לכאורה י"ל גם בנוגע למצות נתינת ערים להלויים לע"ל.

מ"ב ערים האם הם רק תמורת נחלתם

אלא שהמנ"ח עצמו שם שקו"ט בזה גופא בנוגע לערי הלויים לע"ל, והביא לשון החינוך שם: "שנצטוו ישראל לתת לשבט לוי ערים לשבת אחר שאין להם חלק בארץ", דהיינו תמורת חלקם בארץ ציוה הקב"ה ליתן להם עכ"פ ערים לשבת, אבל לשון הרמב"ם (הל' שמיטה רפי"ג) הוא: "שבט לוי אעפ"י שאין להם חלק בארץ כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם", ז.א. דהרמב"ם לא סב"ל שהערים הם תמורת נחלתם בא"י, אלא שהוא מצוה מצ"ע ליתן להם ערים. ולפי"ז כתב שם בנוגע לאותן הארצות שהלויים נוטלין בשוה עם כל ישראל, דלדעת החינוך אין נותנים להם ערים כיון שיש להם חלק מצ"ע, משא"כ לדעת הרמב"ם שהערים אינם תמורת חלקם אפשר שיש מצוה מצ"ע ליתן להם ערים אף דנוטלים חלק מצ"ע. ומסיק דמצד הסברא נראה דגם לדעת הרמב"ם כיון שנוטלים חלק בארץ אין נותנים להם שם ערים.

ועי' גם לקוטי שיחות חל"ח שם בהערה 20 דג"כ דייק מלשון הרמב"ם הנ"ל שנתינת הערים ללוים אינו במקום נטילת חלק בארץ, ולכן אפילו אי נימא דסב"ל להרמב"ם כהסמ"ג דלע"ל יש להם חלק בארץ – אין זה סותר למ"ש הרמב"ם שם דלע"ל מוסיפים עוד ג' ערי מקלט בקיני קניזי וקדמוני והכל ללווים, כיון שזה אינו תמורת חלקם בארץ, עיי"ש.

דעת הרמב"ם בסהמ"צ

אבל עי' רמב"ם בספר המצוות (עשה קפ"ג) שכתב וז"ל: שצונו לתת ללוים ערים לשבת כי אין להם חלק בארץ", ומשמע דהכא סב"ל כהחינוך שהערים אכן הם תמורת חלקם בהארץ. ולכאורה יש מקום לומר דבאמת סב"ל כן גם בס' היד, ומ"מ כתב: "אעפ"י שאין להם חלק בארץ" – כי י"ל דבס' היד לא בא לבאר הטעם למה נותנים להם ערים, אלא בא לתרץ דאעפ"י שאין להם חלק בארץ מ"מ נצטוו ליתן להם ערים לשבת, היינו דנתינת הערים להם אינו סותר להאיסור שלא יהי' להם נחלה וכו'.

דהנה בירושלמי מע"ש פ"ה ה"ט מבאר פלוגת ר"מ ורבי יוסי אם כהנים ולוים מתוודים וידוי מעשרות, דר"מ סב"ל דאינם מתוודים כיון שלא נטלו חלק בארץ ואינם יכולים לומר ואת האדמה אשר נתת לנו, והערי מגרש הם רק לבית דירה בלבד, אבל ר' יוסי סב"ל שמתוודים כיון שיש להם ערי מגרש דלמחלוקת ניתנו שניתנו להלויים לחלקם ולאחוזתם, עיי"ש. והרמב"ם סוף הל' מעשר שני והל' ביכורים פ"ד ה"ג פסק כר' יוסי שמתוודים (וראה בזה לקוטי שיחות חכ"ה ע' 93), ובמילא י"ל שזהו כוונתו בס' היד לפרש לפי שיטתו שפסק כר' יוסי דלמחלוקת ניתנו, דמ"מ אין נתינת הערים להלויים סותר להא שאין להם חלק בארץ, כי סו"ס אין זה נחלה ממש.

חילוק בין ז' הארצות לשאר ארצות

והנה לפי מה שנתבאר בלקוטי שיחות חכ"ח הנ"ל, בדעת הסמ"ג והרמב"ם שהלויים יטלו חלק רק בג' הארצות דקיני קניזי וקדמוני וכן בשאר ארצות הנכבשות כמ"ש הרמב"ם בהדיא, ונימא גם כנ"ל שגם הרמב"ם בס' היד סב"ל שהערים הם תמורת חלקם בהארץ, נראה לומר דלע"ל יתנו להלויים רק מ"ח ערים בז' הארצות בלבד וכן ג' ערי מקלט שבשלש הארצות, אבל לא יתנו להם עוד ערים בג' הארצות וכו', כיון שיש להם חלק שם כשאר שבטי ישראל.

דהנה מלשון הרמב"ם שכתב: "כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם והערים הם שש ערי מקלט ועליהן ארבעים ושתים עיר, וכשמוסיפין ערי מקלט אחרות בימות המשיח הכל ללוים" – משמע ברור דגם בימות המשיח יתנו להם כל המ"ח ערים כפי שנתנו להם מקודם, אבל בג' הארצות וכן בשאר הארצות שיכבוש מלך המשיח י"ל דליכא שום מצוה על ישראל ליתן להם שם מעריהם.

ואין להקשות, דכיון שנוטלים חלק בג' הארצות וכו', למה צריך ליתן להם מ"ב ערים בז' הארצות הלא יש להם כבר מקום לשבת בג' הארצות?

די"ל בזה עפ"י מ"ש בלקוטי שיחות שם (סעי' ד') דז' הארצות ניתן לבנ"י בכדי שתהי' להם ארץ לישב בה ע"ד שיש לשאר אומות העולם ארץ ונחלה בעולם, אבל מה שיקבלו ישראל לע"ל ארץ קיני קניזי וקדמוני אין זה בסוג "נחלה" כמו ארץ כנען, אלא נתינה מיוחדת מאת ה' כדכתיב ואם ירחיב ה"א את גבולך וגו' שהוא רק מצד הרחבה ולא מצד ההכרח דישובם בארץ, עיי"ש.

– ולפי"ז י"ל דכיון שהארץ לשבת בה הוא רק בז' הארצות בלבד, והלויים אין להם חלק שם גם לע"ל כנ"ל, לכן יש מצוה על ישראל ליתן להם שם מעריהם לשבת, ולא מספיק מה שנוטלים בג' הארצות כיון שזה לא ניתן להם משום ההכרח לישב שם, אלא בתורת "ירחיב ה"א את גבולך" כנ"ל, ובהארץ שניתן לבנ"י משום ההכרח שיוכלו לישב שם, גם הלויים צריכים להיות נכללים בהך נתינה שיהיו להם ערים לשבת שם, דלא מספיק במה שיהי' להם חלק בהארצות שהם משום "כי ירחיב" בלבד.

והנה במנ"ח שם הקשה על הסמ"ג, לפי מ"ש דמסתבר לומר דאם נוטלים חלק בארץ אין נותנים להם ערים לשבת, א"כ קשה דכיון שכתב הסמ"ג דלע"ל נוטלים חלק בארץ למה לא כתב במ"ע קנ"ה במצות נתינת ערים להלויים דלע"ל לא יתנו להם ערים.

ולפי הנ"ל אתי שפיר, דלפי מה שנת' בלקוטי שיחות כנ"ל דכוונת הסמ"ג הוא שיטלו רק בג' הארצות אבל לא בז' הארצות, במילא שפיר יטלו לע"ל מ"ח ערים בז' הארצות, ולכן לא כתב במ"ע קנ"ה דלע"ל לא יתקיים מצוה זו.

אלא דאכתי צ"ב דא"כ למה נותנים להם ג' ערי מקלט בג' הארצות הלא יש להם שם ערים משלהם? וי"ל בזה עפ"י מ"ש באוה"ח ופנים יפות פ' מסעי (לה,ו) שיש חילוק יסודי בין השש ערי מקלט למ"ב העיירות: דבשש הערים אם נתרבו הרוצחים ואין להם מקום לדור נדחים הלויים מפניהם כי עיקרם לגולים ולא ללוים, אבל המ"ב ערים העיקר הם להלויים והגולים נדחים מפניהם, היינו דהערי מקלט עיקרם הם בשביל מקלט, אלא דבכדי שיהיו קולטים בעינן שיהיו של הלויים, כמ"ש החינוך שם (מצוה ת"ח) ד"מפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלוט וכו' אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם" (ועי' גם במצוה תקכ ובמנ"ח שם, וראה בזה לקוטי שיחות חכ"ה ע' 94 ואילך), לכן אמרה התורה שהן של הלויים. ולכן סב"ל להאוה"ח דכיון שעיקרו הוא בשביל מקלט הלויים נדחים מפניהם.

אבל המ"ב ערים עיקרם הוא בשביל הלויים שיהיו להם מקום לשבת, אלא דאמרה התורה דכיון שהם של הלויים הם ג"כ קולטין כנ"ל, ולכן כתב האוה"ח ששם הגולים נדחים מפני הלויים. דלפי"ז מובן דאף שהלויים יטלו חלק בג' הארצות מ"מ כיון דאמרה התורה שיפרישו שם ג' ערי מקלט, ה"ז במילא של הלויים כיון דלולי זה אינם קולטים, משא"כ שאר הערים שעיקרם הוא בשביל שיהי' להם לשבת, שפיר אמרינן דכיון שנוטלים שם חלק לכן אי"צ ליתן להם שם ערים.