ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן יד׃ משיח מורח ודאין

ברמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ג: "בימי המלך המשיח, כשתתישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתיחסו כולם על פיו ברוה"ק שתנוח עליו, שנאמר וישב מצרף ומטהר וגו', ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינם מיוחסים לישראל, הרי הוא אומר ויאמר התרשתא להם וגו' עד עמוד כהן לאורים ולתומים, הנה למדת שברוה"ק מיחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס וכו'".

ובס' מעשי למלך (הל' ביאת המקדש פ"ו הי"א אות ג') הקשה דכיון דמבואר ברמב"ם שם דבי"ד הגדול היו יושבין בלשכת הגזית ועיקר מעשיהן התדיר שהיו יושבין ודנין את הכהונה ובודקין הכהנים ביוחסין וכו', וכיון דקיימ"ל ד"לא בשמים היא" דכל מה שצריך בי"ד אין לנו לעשות רק עפ"י בי"ד ולא עפ"י נביא וא"כ איך יתייחסו כולם על פיו של משיח ברוח הקודש שתנוח עליו?

ותירץ דזה שהיו בי"ד הגדול דנים בזה, ה"ז לקבל עדות אם יצא איזה ערעור או קול, לכן היו צריכים לדון עפ"י חוקי התורה, אבל מה שיהי' לעתיד ע"י משיח לא יהא אלא גילוי מילתא בעלמא מי הוא המיוחס, והוא רק הודעה במציאות, ובמילי דמציאות שפיר עושים עפ"י נביא דבכגון דא לא אמרינן לא בשמים היא עיי"ש.

יחוס ברוה"ק אם מועיל אח"כ לגבי עונשין

ויש לבאר בזה דהנה כתב הרמב"ם בפיהמ"ש (סנהדרין פ"ו מ"ג) וז"ל: ודע שהריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה לפי שתורתנו האמיתית אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאתו בעצמו ולא בנבואת הנביא שיאמר שעשה זה המעשה, ועי' גם רמב"ם הל' סנהדרין סוף פי"ח, ועי' יומא עא,א, לגבי ה"מן", תניא אידך גד שמגיד להם לישראל אי בן תשע לראשון או בן ז' לאחרון עיי"ש, והקשה בס' תוס' יוהכ"פ שם וז"ל: ומיהו קצת תימא איך ספק זה דבן ט' לראשון שהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו, היו פוסקים אותו ספק ע"י עומר של מן שנמצא בבית ראשון או השני? והלא אפילו נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבואה שפלוני הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פלוני הוא בן פלוני מסתברא שלא יעשו על פיו כי עפ"י שנים עדים יקום דבר, ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יוכל הנביא לומר נאמר לו בנבואה שכך הלכה וה"ז נביא השקר ויחנק וכו' (כמ"ש ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ט ה"ד) ואין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז' לראשון פלוני הוא בן פלוני כו' עכ"ל [וא"כ איך שייך לסמוך על המן] ומתרץ דמכח ההוכחות וההלכות הי' פוסק הדין מרע"ה אם הוא בן ז' לראשון או בן ט' לשני כו' והיו מפקפקים בדין ההוא, ולהוציא מלבם עשה להם אות ומופת של עומר כו' עיי"ש. נמצא דסב"ל למהרלב"ח דגם בירור מציאות אינו מועיל עפ"י נביא, ולכן פירש שהיו מבררים המציאות עפ"י ההלכה אם הוא בן ט' לראשון וכו' אלא שה"מן" הי' האות ומופת שכן הוא באמת, וכ"כ בס' בני דוד בתחילתו, וראה בס' יד דוד עירובין סד,ב, שהביא ראי' מהסוגיא שם לשיטה זו.

אבל עי' בס' ברכי יוסף להחיד"א או"ח סי' ל"ב ס"ק ד' וכן בספרו שם הגדולים ח"א אות רכ"ד שהביא דברי התויוהכ"פ הנ"ל וחולק עליו, דאה"נ שאין הנביא יכול לפסוק דין עפ"י נבואה כמ"ש הרמב"ם בהדיא, אבל בנוגע לברר מציאות שפיר הוא נאמן עפ"י נבואה, ובס' מהר"ץ חיות תורת נביאים פ"ב האריך בענינים אלו והעלה ג"כ שהנביא נאמן לברר המציאות, כמו בתרומה שמסופקים בה אם נטמאה או לא דקאמר בפסחים יג,א, אם יבוא אליהו ויברר שלא נטמאה היא טהורה, וכן בבשר קדשים שהסיחו דעת ממנו אמרו שאם יבוא אליהו ויטהרנה שומעין לו (שם לד,א) וכן במעוברת הזקוקה ליבם אמרו שאם יבוא אליהו ויאמר שהעובר הוא נפל הרי היא בת חליצה ויבום (יבמות לה,ב), וכן כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה אם יבוא אליהו ויאמר על אחד מהם שהוא העבד סומכין עליו (גיטין מב,ב) וכן בבשר שנתעלם מן העין כשיאמר אליהו שהבשר אינו של נכרים הוא כשר (תוס' חולין ה,א, ד"ה על פי), ועד"ז בעוד כמה מקומות, וכן יכול לברר טבעיות של דברים כמו הקובע סעודתו על היין אם זה נקרא קביעות סעודה לענין ברכת המזון (ברכות לה,ב) או טבע של עורו של דג טהור אם יש בו זוהמא או לא לענין אם כשר לכתוב עליו תפילין (שבת קח,א) ועוד, משום דלענין בירור המציאות בודאי נאמן ועושים מעשים עפ"י נבואתו.

והוסיף המהר"צ חיות שם דאף אם בא הנביא ואמר נודע לי עפ"י נבואה שפלוני הרג את הנפש או חילל את השבת דאין הורגין עפ"י הנביא אע"ג דאין זה אלא בירור דברים, מפני דשאני לענין עונש שכתבה התורה דעפ"י שנים עדים יקום דבר כו' וביותר תראה מ"ש הרמב"ם בסהמ"צ (מל"ת ר"צ) דקרא (שמות כג,ז) "ונקי וצדיק אל תהרוג" מורה לנו דאסור לדון ע"פ אומדנא אפילו קרובה יותר לאמת כו' וגזה"כ הוא ע"פ שנים עדים יקום דבר כו', הנה זהו דוקא באם באו דברי הנביא להיות גומרין דין ע"י אמירתו דלא מהני לענין עונש, אבל אם הי' אמירת הנביא בתחילה על ענין מה שאינו נוגע לענין עונש מלקות ומיתה אז אפילו אם נצמח מזה אח"כ עונש מיתה כמו בנדון הספק בן ט' לראשון כו' דתחילת הבירור הי' על ענין דיני ממונות בודאי אף אם אח"כ נצמח מזה עונש מיתה לא גרע מעד אחד דג"כ אינו נאמן מן התורה לענין עונש, ומ"מ פסק הרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין ה"ו דהאיסור בעד אחד יוחזק [דעד אחד נאמן באיסורין] ואם בא אח"כ ואכלו לוקה מן התורה עכתו"ד, ועי' גם מהר"ץ חיות יומא שם ובס' בית מאיר אהעה"ז סי' ע"ז וצלעות הבית שם ובס' פרדס יוסף תצוה כו,כא, ובכ"מ. ועי' גם מל"מ הל' אישות פ"ט ה"ו שמחלק ג"כ בין ספיקא דדינא לספיקא דמציאות. וראה רשימות חוברת צ"ה וקמ"ו בענין זה, ובשיחת ו' תשרי תש"מ סעי' י"ט -כ"א לגבי בירור המציאות ע"י אליהו הנביא, ובס' התוועדויות תשמ"ט ח"ג ע' 131 איתא שיש לסמוך על בירור המציאות אם אליהו הנביא יאמר על כבש שהוא ראוי לקרבן שאין בו מום עיי"ש, וראה בארוכה בזה בס' בית אהרן (כרך י"א) ערך בת קול, ושו"ת יביע אומר ח"א סי' מא-מב, ושו"ת יחוה דעת ח"ד סי' נח, ושו"ת הר צבי או"ח ח"ב סי' נ"ג ובכ"מ ואכמ"ל.

נמצא מזה דתירוצו של המעשי למלך, לא א"ש לפי שיטת מהרלב"ח והבני דוד דסב"ל שאינו נאמן אפילו בבירור המציאות כנ"ל, וא"ש רק לפי שיטת הברכי יוסף וכו' דנביא נאמן לברר המציאות, ולפי מהר"ץ חיות הרי זה מועיל אפילו לגבי עונשין שמסתעף אח"כ, אלא שכבר ידוע מ"ש הגרע"א בתשובותיו (ח"א סו"ס ק"ז) שכל מה שכתב הרמב"ם בעד אחד הוא רק לגבי מלקות אבל לא לגבי מיתה, ותירץ בזה קושיית הפנ"י עיי"ש, (וראה ב'ספר המפתח' ברמב"ם פרנקל שם שצויין להרבה אחרונים שדנו בענין זה אם מועיל גם לגבי מיתה) ונמצא דנפק"מ לפי שיטה זו אם הענין ד"מורח ודאין" יועיל גם לגבי עונשין וכו' ולגבי מיתה, ובפשטות משמע שהענין ד"מורח ודאין" הו"ע של שלימות שמועיל בכל מילי, וראה גם בשיחת אחש"פ תשח"י (אות לג, נדפס גם בפרדס חב"ד גליון עשר) שאמר שיש מתרצים כהנ"ל, אבל הקשה ע"ז דמלשון "ודאין" לא משמע שרק יברר המציאות, אלא שיפסוק בפועל ע"פ רוה"ק שעליו.

ובס' בגדי כהונה (ע' שכ"ג) עמד ג"כ על שאלה הנ"ל, והביא רמב"ם הנ"ל בהל' ביאת המקדש שזהו חובתו של בי"ד הגדול וכו' ומה זה שייך לרוה"ק? ותירץ באופן אחר, דשאני רוח הקודש השורה על מלך המשיח כיון שכתוב במעלותיו (ישעי' יא,ב-ג): "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח ושפט בצדק דלים וגו'", ומפרש לה בסנהדרין צג,ב, דמורח ודאין, ופירש"י שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב שנאמר "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" ואפילו הכי "ושפט בצדק דלים" כגון ע"י הרחה עיי"ש, וכיון שרוה"ק השורה על מלך המשיח יסודתו על אדני המשפט לכן ניתן לו הכח לבירור משפחות וייחוסן עיי"ש.

דלפי דבריו נמצא דפעולתו של משיח בהתייחסות הוא מצד המשפט שיש בו, ודומה לפעולת בי"ד הגדול, ונמצא לפי"ז דלכו"ע הרי זה מועיל גם לגבי שאר הדינים המסתעפים אח"כ (וראה צפע"נ הל' יסוה"ת פ"ט ה"ד במ"ש שהרמב"ם לשיטתו אזיל בסוף הל' מלכים וב'העמק עיון' שם).

אלא דלכאורה זה גופא צריך ביאור דאיך שייך להיות מורח ודאין והרי עפ"י תורה צריכים לדון עפ"י עדים והתראה דוקא וכו'?

מורח ודאין איך זה מועיל בד"ת

וראה אגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ד (ע' קפ"א נדפס בלקוטי שיחות ח"ו ע' 254) שמוכיח דמעלת המלוכה של משיח גדולה מכל המלכים ממשה ושלמה. וזלה"ק: אבל במדריגת מלך - הרי אמרו דמשיח מורה ודאין (סנהדרין צ"ג,ב ועשו מעשה ע"פ זה, עיי"ש) דאפילו למ"ד דבמלכים קם כמשה והיינו שלמה, לא הורשה לדון אלא עפ"י עדים וכו', ופשיטא דמורח ודאין הוא מדין מלך ולא מדין נביא דאין נביא שופט. עכלה"ק. (ראה ר"ה כא,ב, בקש קהלת למצוא דברי חפץ (קהלת יב,י) ביקש קהלת לדון דינין שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת ע"פ שנים עדים וגו', ועיי"ש דזה קאי למ"ד דבמלכים קם, ששלמה הי' כמשה, ומ"מ מבואר שהוצרך לדון עפ"י עדים, וכיון דמשיח אי"צ לזה דהרי מורח ודאין הרי מוכח מזה שמלכותו של משיח הוא למעלה גם משלמה ומשה).

ועי' גם בשו"ת צפע"נ סי' ש"כ בסופו (מובא בצפע"נ סנהדרין שם) שכתב: דמשיח צדקינו יהא יכול לדון בגדר המלך לא בגדר דין הסנהדרין ע"י אומדנא, וזה ר"ל הך דסנהדרין צג,ב, מורח ודאין, וגדר קיסר בדף צח,ב, עיי"ש, אך כ"ז בהדין מלך לא ח"ו ע"י סנהדרין, כי הד"ת הוא נצחי לא ישתנה אפילו אות אחת וכו' ושלמה המלך רצה לדון בזה ג"כ כדין המלך ולא הניחו אותו, עכ"ד. וראה בשיחת קודש פ' שמיני תשכ"ג בתחילתו ושיחת אחש"פ תשח"י שם.

אבל לכאורה צריך ביאור, שהרי המלך מותר לו לענוש שלא עפ"י דין תורה בלי עדים והתראה אם השעה צריכה לכך כמ"ש ברמב"ם פ"ג ה"י, ועכצ"ל דהא שביקש שלמה שיוכל לדון בלי עדים וכו' הוא באופן תמידי גם בלי צורך השעה אף שאינו נוגע להנהגת המלוכה בתיקון המדינה, וע"ז אמרו לו שצריך עדים וכו' דוקא, וא"כ מהו הביאור לגבי מלך המשיח דכיון דהמלוכה שלו הוא באופן נעלה יותר, לכן מצד דין מלך שבו אי"צ לדון דיני התורה עפ"י עדים וכו', אלא מורח ודאין, דמה שייך כאן דין מלך דמחמת זה יכול לפסוק תמיד דיני התורה עי"ז דמורח ודאין?

מלכותו של משיח גבוה יותר

ונראה לומר עפ"י מה שמבואר בלקוטי שיחות חכ"ג פ' פינחס (ג) דבכל הדורות הנה הענין דמלך, ונשיא בתורה, הם ב' סוגי שררה שונים שאינם סותרים זה את זה, ולא שייך לומר בזה שיש חסרון משום דבר אחד לדור ולא שני דברים, כי נשיא הסנהדרין אינו באותו הדרגא של מלך שאין על גביו אלא ה' אלקיו, ונשיאותו של הנשיא אינו בסוג כזה, ורק אצל משה ויהושע שנשיאותם בתורה הי' באופן נעלה יותר כדרגת מלך לכן שם לא הי' שייך שיהיו ב' שררות נפרדות מלך ונשיא דאז ה"ז שני דברים לדור וזה אי אפשר, ומבאר שם בנוגע ליהושע שלכן נתמנה ע"י סמיכה ולא ע"י משיחה משום שכל המלוכה שלו היתה תוצאה מנשיאותו בתורה, דמלכות יהושע עיקרה ע"י נשיאותו בתורה עיי"ש בארוכה, ועי' גם בחי' הגרי"ז פ' וילך שכתב עד"ז.

ולפי"ז אולי יש לבאר גם בנוגע למלך המשיח, שיהי' מלך ונשיא ביחד (ראה לקוטי שיחות חל"ה פ' ויגש ג' וחי"ט ע' 170 ובכ"מ), הנה י"ל דגדלותו ונשיאותו בתורה יפעול בדין מלך שבו, (כפי שנתבאר לגבי משה ויהושע) שמחמת זה אין למעלה ממנו במלוכה, וכמבואר במכתב הנ"ל דלע"ל ישפיע משיח פנימיות התורה גם להאבות מרע"ה ואהרן וכו', ומ"ש הרמב"ם שיהי' קרוב למשה ה"ז בנוגע לנבואה עיי"ש, (וראה בס' שערי גאולה (ימות המשיח) סי' י"ד שנדפסו כמה אגרות קודש כ"ק אדמו"ר בענין זה, ובקונטרס בענין "תורה חדשה מאתי תצא" הערה 60 ובשוה"ג שם), ומבאר דמה שלא קם כמשה הוא בנוגע למעלת הנבואה, אבל בנוגע למלכות ותורה י"ל שמעלתו גדולה יותר, ובפרט תורתו של משיח שהו"ע דישקני מנשיקות פיהו עיי"ש. וראה גם בס' מגדים חדשים ח"א ע' נו בענין 'משה רבינו' שהאריך בענין זה, דרק בנוגע למדריגת הנבואה אי אפשר להיות כמשה אבל לא בשאר הענינים עיי"ש.

ולכן י"ל דכיון שגדלותו במלוכה נובע גם מגדלותו בתורה, ובמילא הרי זה פועל שמצד דין מלך שבו יוכל להיות מורח ודאין תמיד בדיני תורה. כיון שהם ענין אחד ממש.

וראה בכתבי הגרי"ז עה"ת פ' ויחי (אות עח) שהביא קרא דישעי' (סו,כא) : "והביאו את כל אחיהם מכל הגוים מנחה לה' וגו' וגם מהם אקח לכהנים ללווים אמר ה'" ומפרש דנראה דמ"ש "אמר ה'" הוא דהיינו דהיחוס הזה של השבטים לעתיד לבא יהי' ברוח הקודש, מדין הלכה מיוחדת, דהרי בכלל בעינן לזה ב' עדים, וזהו מ"ש הרמב"ם בהל' מלכים פי"ב שיהי' עפ"י רוה"ק עיי"ש.

וראה בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סי' קא) שכתב דהא דאמרינן דתורה לא בשמים היא ולא סמכינן על בת קול, הרי זה מפני הרמאין שכל אחד יבוא ויאמר כך נתגלה לי מן השמים, וא"כ לע"ל שפיר יורו עפ"י בת קול, ופירש עפ"ז הא דאמרינן דמצוות בטלות לע"ל שיפסקו ע"פ כרוזים מן השמים, שעל פיהם ישתנה ההלכה ממה שנפסק היום, ושכעי"ז פי' גם ביפה תואר פ' שמיני (פ' י"ג סי' ג) עיי"ש, דלפי דבריו לכאורה יש לתרץ גם בעניננו אודות משיח הא דמורח ודאין כיון דבמשיח לע"ל שאני. ולכאורה יל"ע ממ"ש הרמב"ם בהל' מלכים פרק י"א ה"ג לגבי ימות המשיח: "ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהם ואין גורעין מהם", דמשמע קצת דגם בימות המשיח נימא דלא בשמים היא וכו' ויל"ע.

שלמה המלך האם דן בעדים והתראה

ויש להוסיף בענין זה עוד במ"ש באגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ב ע' ל' וזלה"ק: ולהעיר -דרך אגב- שבזח"ב עח,א, שהביא שם בלקו"ת איתא דגם שלמה דן בלי עדים והתראה וכן הוא בשהש"ר בתחלתו, ובש"ס דילן (ר"ה כא,ב) ובתרגום משמע דלא ס"ל כך, עכלה"ק.

וז"ל הזוהר עה"פ ואתה תחזה וגו' (שמות יח,כא): כה"ג ידע שלמה מלכא, ידע בכורסייה דרוח קודשא שריא עליה, דכל מאן דקריב לכורסייה דחילו ואימתא נפיל עליה ובי הוה דאין דינא בלא סהדין בגין דדיוקנין הוו בכורסייה וכל מאן דמקרב בשיקרא מכשכשא ההוא דיוקנא והוה ידע שלמה מלכא דבשקרא קאתי, בגין כך אימתא דכורסייה הוה נפיל על כלא וכלהו אשתכחו זכאין קמיה, מלכא משיחא בריחא וכו' ותלת אלין דנו עלמא בלא סהדין והתראה כו' עכ"ל, וזהו מה שהקשה הרבי דבגמ' ר"ה הנ"ל מבואר להיפך, וראה גם מדרש שוח"ט מזמור ע"ב וכן בילקוט שמעוני (רמז תת"ה) ששלמה הי' דן בלי התראה ועדים, (וראה גם בשו"ת יביע אומר שם לגבי משה רבינו שהי' דן עפ"י רוה"ק, דמשה רבינו שאני עיי"ש).

וכבר עמד על קושיא זו החיד"א בס' מדבר קדמות (מערכת ש' אות י"ט) וכתב שמצא בגליון הזהר מאחד שהקשה שזה היפך מ"ש בגמ' ר"ה, ותירץ החיד"א דכוונת הזהר דמחמת יראה הי' מודה החייב אמיתו של דבר, ונמצא שדן בלא עדים מצד שהי' מודה לא מצד רוה"ק או נבואה כמו שביקש, וכ"כ בס' דבש לפי מערכת ש' אות מ"א. ובס' פני דוד פ' בשלח אות י"ח בסופו, וכעי"ז כתב בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קל"ג בביאור תרגום יונתן סו"פ שופטים (כא,ח) גבי עגלה ערופה דמיד נפקין נחיל דמורנין מגו פרתא דעגלתא נגדין ואזלין עד אתרא דקטולא תמן, וסלקין עלוי ואחדין בי דינא יתיה ודיינין יתיה כו', וקשה וכי ידונו בי"ד ע"י המורנין? ומתרץ שהי' הרוצח מודה עי"ז עיי"ש, וראה בס' ישבב סופר סנהדרין שם שכתב עד"ז גם גבי משיח דמורח ודאין עיי"ש.

ועי' גם בערוך לנר ר"ה שם שתירץ קושיא זו באופן אחר, שהזהר סב"ל כלשון ראשון בר"ה שם שביקש שלמה להיות כמשה וע"ז יצאת בת קול ואמרה לו כתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא וגו', ולפי לשון זה מה ששלמה הי' דן שלא בעדים ע"י רוה"ק לא יצאת בת קול למחות בידו, וראה חי' מהר"צ חיות ר"ה שם.

ועי' גם בתוס' יוהכ"פ שם שהביא הגמ' מכות כג,ב, שהופיע רוה"ק בבי"ד של שלמה דכתיב (מלכים א' ג, כז) ויען המלך ויאמר תנו לה את הילוד החי וגו' ויצא בת קול ואמרה היא אמו, וביאר זה לפי שיטתו הנ"ל שהי' רק הוכחה דמה שפסק הוא נכון.

לא בשמים היא בעניני ביהמ"ק

והנה בנוגע לשקו"ט הנ"ל במ"ש הרמב"ם דבימי מלך המשיח יתייחסו כולם על פיו ברוה"ק שתנוח עליו שהוקשה ע"ז מהא דלא בשמים היא, כתב לי לאחרונה (בההסכמה שנדפסה בריש הספר) הרה"ג המפורסם וכו' מוה"ר זלמן נחמי' שליט"א גולדברג בענין זה וז"ל: ולענ"ד יש לומר שאף שבכל המצוות כן הוא שאין סומכין על רוה"ק לפסוק הלכות, אבל בית המקדש אינו כן, וכמפורש בתורה (דברים יב,יד): "במקום אשר יבחר וגו'" הרי שלגבי ביהמ"ק יבחר ה' על פי נביא היכן מקומו, וכן פירש החת"ס מה שכתב רש"י (שמות כה,ט) עה"פ: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", וכתב רש"י וכן תעשו לדורות, והקשה הרמב"ן הרי לדורות לא עשו כתבנית המשכן שמקדש שילה אינו דומה למשכן, ובית ראשון אינו דומה לשילה ובית שני אינו דומה לראשון, ובית שלישי? ותירץ החת"ס שהכוונה כך, וכן תעשו לדורות כמו שאת המשכן אני מראה תבניתו בהר וכן כליו, כן תעשו לדורות שג"כ אראה לכם תבניתו, וכן מצינו ששלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד העיד על מקום המזבח ואחד העיד על זה שיש להגדיל המזבח ואחד שמקריבין אע"פ שאין בית (זבחים סב,א, רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ב ה"ד), ולפי כל זה יש לומר שלייחס כהנים זה דומה להלכות המקדש, תדע שהרמב"ם הביא דיני כהנים בהל' כלי המקדש, ולכן ניתן לייחסם על רוח הקודש של מלך המשיח, עכ"ל בענין זה.

וראה גם בתפארת ישראל מדות פ"ג מי"ג, ובס' משפט כהן הל' בית הבחירה (סי' צ"ב) נדפס גם בשו"ת ישכיל עבדי ח"ב ק"א יו"ד סי' ב', (ועיי"ש עוד מה שהשיב לו בענין זה הגהמ"ח ז"ל), ובמעשי למלך הל' ביהב"ח פ"ב (דף ק' ע"ד) ובס' תורת הקודש ח"א סי' יח ועוד, שכן כתבו, שהענין דתורה לא בשמים היא ע"פ נבואה, אינו נוגע להסידורים השייכים לבנין ביהמ"ק שע"ז שנינו מפורש בברייתא דספרי פ' ראה עה"פ לשכנו תדרשו ובאת שמה כ"א אל המקום אשר יבחר ה' וגו' ע"פ נביא, הרי שחידשה כאן התורה דבעניני מזבח וה"ה כל עניני תבנית המקדש ובנינו הוא מסור לנביא ואין זה נכנס להכלל שלא בשמים היא וכו'.

אבל יש להעיר במ"ש בספרי דבי רב פ' ראה שם (פיסקא סב) בהא דאיתא בספרי שם: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם דרוש על פי נביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומוצא ואח"כ יאמר לך נביא וכו'", והקשה ע"ז דלכאורה נראה דדברי התנא סתראי נינהו, דברישא קאמר שהדרשה תהי' ע"פ הנביא והדר קאמר דרוש ומצוא ואח"כ יאמר לך נביא? ומבאר כוונת התנא דברישא תדרשו ע"פ בי"ד בחקירה ודרישה מתוך דקדוק במקראות, ואח"כ ובאת שמה למי שיאמר לו הנביא, ומבאר בארוכה דאין לעשות מעשה במצות ע"פ נביא כדאיתא בשבת דק"ח וכו' דלא בשמים היא וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' יסודי התורה, ואע"ג דאיתא בזבחים דג' נביאים עלו מן הגולה אחד העיד על מקום המזבח וכו' הא לא דמי דהתם שפיר העיד בלשון עדות שראה בנבואה ששם הוא מקום המזבח שהי' בבית ראשון וזהו כספק במציאות והא פשיטא דמהימן הנביא, וסמכינן עלי' דהא קיימ"ל דעד אחד נאמן באיסורין, ולא עדיף עד אחד שיודע אמיתית המציאות לפי שראה בעין בשר טפי מן הנביא שיודע אמיתית המציאות לפי שראה בעין הנבואה והרי הוא מעיד, אבל להודיע מעיקרא שזהו מקום שאמר הכתוב והבאתם שמה ולומר ע"פ הנבואה מעיקרא זהו מקום שבחר בו השי"ת להקריב בו ולבית המקדש ולפסול שאר המקומות מן העבודה משום שחוטי חוץ וכו' בכה"ג ודאי אמרינן לא בשמים היא שאין זה ספק מציאות דשייך בו עדות שהרי עדיים לא הי' מעולם, והילכך צריך לידע המקום ע"פ דרישה וחקירה מתוך המקרא ע"י שקלא וטריא של החכמים כמו שאר הלכות התורה ומיהו עכ"ז אפילו אחר שחקרו ודרשו אמיתות המקום אמר רחמנא שלא יעשו מעשה אלא ע"פ נביא, דהשתא אין עיקר סמיכתם אלא על מה שחקרו ושדרשו ע"פ התורה והעלו בראיות ששם הוא המקום, והנבואה אינו אלא לחזק את לבם להיות נכון בטוח שכיוונו אל האמת עיי"ש בארוכה. (וזהו ע"ד שכתב בס' תוס' יוהכ"פ יומא עא,א, לגבי המן שהי' מגיד לישראל אם הוא בן תשע לראשון או בן ז' לשני כפי שהובא לעיל אלא שהוא סב"ל דאפילו בדבר שבמציאות אין הנביא נאמן, וראה ב'העמק עיון' על הצפע"נ הל' יסודי התורה פ"ט ה"ד).

הרי דסב"ל להספרי דבי רב דגם לפי הספרי אין עיקר סמיכתם על הנביא אלא על מה שדרשו וחקרו ע"פ התורה והעלו בראיות ששם הוא המקום, והנבואה אינה אלא לחזק את לבם להיות נכון בטוח שכיוונו של האמת.

ובאמת י"ל דגם החתם סופר מודה לזה, שגם בעניני ביהמ"ק אמרינן דלא בשמים היא, וסב"ל דרק בענין תבנית ומדות המשכן והכלים דבזה איירי קרא שם דפ' תרומה, רק בהם גילתה התורה שהם נקבעים מעיקרא ע"י נביא, אבל לענין שאר דברים והלכות שבביהמ"ק הדרינן לכללא דלא בשמים היא.

עוד יש להעיר מלשון הרמב"ם שם: "ואינו מיחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהם בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד, שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה" הרי מוכח שברוח הקודש שתנוח עליו מייחס גם שאר השבטים, ובעצם הי' שייך לו לומר בהם ג"כ שזה ממזר וזה עבד, אלא שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה, הרי דרוה"ק מועיל לא רק לגבי כהנים בנוגע לעבודת ביהמ"ק אלא גם בנוגע לכלל ישראל.