ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן טז׃ רש"י והרמב"ם לשיטתייהו בבנין ביהמ"ק השלישי

בלקוטי שיחות חי"א פ' פקודי (ב) מבאר דעת רש"י (ר"ה ל, א ד"ה "לא צריכא", וסוכה מא, א ד"ה "אי נמי"), "דמקדש דלעתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבא משמים שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך", דאף שיש עילוי וחידוש בעבודת האדם למטה, מ"מ א"א שעשיית משכן והשראת השכינה ייעשו ע"י המטה, אלא דוקא ע"י אתערותא דלעילא, שלמעלה באין ערוך מזה שנמשך ע"י העבודה למטה. ולכן סב"ל, שגם המקדש דלעתיד לא יהי' בניינו ע"י אדם, אלא יתגלה ויבוא מהשמים. אבל הרמב"ם סב"ל שמשיח בונה ביהמ"ק, ואזיל לשיטתו במעלת עבודת האדם למטה על הגילוי מלמעלה, והוא עפ"י מה שנתבאר (בלקוטי שיחות שם ע' 120), שבמשכן ובמקדש היו שני דברים כלליים: א) מנוחת והשראת השכינה שהיתה בהם, וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם שהוא הגילוי מלמעלה, ב) העבודה הנעשית בהם, שבעיקרה היא עבודת הקרבנות והעליה לרגל בשלש רגלים, שהוא עבודת המטה, ולדעת הרמב"ם העיקר בציווי הקב"ה לבנות ביהמ"ק, הוא ענין הב' – עבודת המטה, כמ"ש בריש הל' בית הבחירה שיהי' לנו "בית מוכן להקריב בו קרבנות כו'". עיי"ש.

ולפי ב' אופנים אלו, נראה לבאר פלוגתא אחרת בין רש"י והרמב"ם, דבשבת צב, א, תנן "המוציא בין בימינו ובין בשמאלו בתוך חיקו או על כתפיו, חייב, שכן משא בני קהת". ופירש"י: "שכן משא בני קהת: בכתף ישאו, וימין ושמאל וחיק אורח ארעא, ובשם רבינו יצחק בר יהודא מצאתי, שאמר בשם רב האי, שמפורש בש"ס ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, שמן אחד בימין, ושמן אחד בשמאל, והקטורת בחיקו והחביתין בכתף". עכ"ל, היינו דלפירש"י למידים רק על כתף ממשא בני קהת, והשאר אורחיה הוא. משא"כ לפירוש רב האי למדים הכל מאלעזר בן אהרן, שהי' נושא בימינו ושמאלו וכו'.

ובס' 'אגלי טל' בהפתיחה, מביא שיטת רש"י בכמה מקומות, דהא דילפינן מלאכת שבת ממלאכת המשכן, הרי זה רק מעבודת המשכן עצמו ולא מעבודת הקרבנות, וכדאיתא לעיל שם עג, א, דאופה לא הי' במשכן, שהי' רק בישול סממנין לצורך הצבע של תכלת וכו', אבל לא ילפינן מעבודת הקרבנות שהי' שם חרישה וזריעה וכו' לצורך המנחות כו'. אבל עי' בתשובת הרמב"ם (לפסיא) נט, ב, שכתב שם וז"ל: "וכתב רב האי גאון ז"ל, שאלו הי"ג מלאכות [החורש והזורע וכו'] ישנם בקרבן תמיד בכל יום ובחביתי כהן גדול כו', וכולן מזרע וקציר, וכן גרסינן בפ' במה טומנין, הם זרעו, אתם לא תזרעו, הם קצרו, אתם לא תקצרו כו'". עכ"ל. דשיטת הרמב"ם כרב האי גאון, דבאמת ילפינן מלאכת שבת גם מעבודת קרבנות, וזהו גם לשיטתם לעיל, דרש"י אינו רוצה ללמוד מאלעזר בן אהרן הכהן שהי' נושא השמן בימין וכו', דזהו בעבודת הקרבנות ולא בבנין המשכן, ולכן מפרש דמשא בני קהת קאי רק על הכתף, דזהו בגוף המשכן. משא"כ רב האי לשיטתו דילפינן גם מעבודת הקרבנות, שפיר לומד מאלעזר בן אהרן הכהן שהי' נושא השמן והקטרת כו', כיון דילפינן גם מעבודת הקרבנות. עיי"ש בארוכה.

דלפי מה שנתבאר בלקוטי שיחות יש לבאר בזה, דרש"י לשיטתו דעצם המשכן עיקר ענינו הוא ההשראה מלמעלה למטה כנ"ל, ובמילא נמצא דעבודת הקרבנות שהיא עבודת המטה, הו"ע בפני עצמו, ואינו נכלל בהא דאמרינן דילפינן מלאכת שבת ממלאכת המשכן, דעבודת הקרבנות הו"ע בפ"ע. אבל הרמב"ם לשיטתו דסב"ל דעיקר הענין במשכן וביהמ"ק הוא עבודת המטה, נמצא דמלאכת המשכן כוללת גם עבודת הקרבנות, דזהו כל ענין המשכן להקריב בו קרבנות, ולכן שפיר סב"ל כרב האי דילפינן גם מעבודת הקרבנות.

שמא יבנה ביהמ"ק

והנה הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"א ה"ז) כתב וז"ל: "כל כהן שיודע מאיזה משמר הוא ומאיזה בית אב הוא, ויודע שבתי אבותיו קבועים בעבודת היום, אסור לו לשתות יין כל אותו היום, הי' יודע מאיזה משמר הוא, ואינו מכיר בית אב שלו, אסור לו לשתות יין כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה. לא הי' מכיר משמרתו ולא בית אבותיו, הדין נותן שאסור לו לשתות יין לעולם, אבל תקנתו קלקלתו, והרי הוא מותר לשתות תמיד, שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו". עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל: "א"א כמה דבריו חלושים וקלושים, וכי כשיבנה ביהמ"ק לא יהי' שם מצרף ומטהר ומודיע המשמרות הראויות ושבתם ויומם, ואי זה שהות יהי' שם לקביעותם, אבל הלכה כרבי שתקנתו קלקלתו, שאין עכשיו שעת עבודה, ולמהרה יבנה לא חיישינן, ובין מכיר ובין שאינו מכיר מותר לשתות יין, דסתמא אמר אביי כמאן שתי כהני האידנא חמרא כרבי". עכ"ל, עיי"ש.

ובקושיית הראב"ד, שהרי יהי' שם מצרף ומטהר שיודיע מיד מתי צריך לעבוד, כתב הכס"מ לתרץ (באחד מתירוציו) ובארוכה יותר ב'מרכבת המשנה' שם, לפי מה דקיימ"ל (עירובין מג, ב) דאליהו הנביא יבוא לבי"ד הגדול יום אחד לפני ביאת משיח ויבשר ביאת משיח, נמצא שהכהנים בירושלים ידעו בזה מקודם, וא"כ מהו בכלל החשש שבגללו יש לאסור להם לשתות יין שמא יבנה המקדש וכו', הרי ידעו בזה מקודם, והכהנים הרחוקים מירושלים בלאו הכי לא חזי לעבודה משום דרך רחוקה, ובהכרח לפרש כוונת הש"ס דשמא יבנה ביהמ"ק, דהיינו שהמלכיות יתנו רשות לבנות מזבח להקריב קרבנות (דמצינו בכ"מ דמקדש היינו מזבח, ראה מל"מ הל' ביהב"ח פ"ו הי"ד וכפות תמרים סוכה לד, ב, ד"ה "ואפשר", ועוד בכ"מ), ואז לא יהי' עדיין מצרף ומטהר, כיון שהוא לפני ביאת המשיח, ובמילא שפיר פסק הרמב"ם באינו מכיר, תקנתו קלקלתו, כיון שיצטרכו לקבוע משמרות וכו'.

ועי' גם בס' 'גבורת ארי' תענית יז, א, שביאר הגמ' דשמא יבנה ביהמ"ק עפ"י דעת הירושלמי, דבנין ביהמ"ק קודם למלכות בית דוד, והכוונה ללפני ביאת משיח, וכ"כ המנ"ח מצוה קנ"ב, אבל בהרמב"ם ודאי אין לפרש כן, כיון דסב"ל דבנין ביהמ"ק הוא ע"י משיח, ולכן פירשו כנ"ל שהכוונה הוא למזבח בלי בית.

ולפי מה שנתבאר לעיל לשיטת הרמב"ם, דעיקר הענין דביהמ"ק הוא עבודת הקרבנות, יומתק ביותר תירוצם, שהרמב"ם פירש "שמא יבנה ביהמ"ק", דקאי על המזבח שמקריבין בו קרבנות, כיון שזהו עיקר מהותו של ביהמ"ק.

אבל ראה להלן בסי' יז בנוגע לתירוץ הכס"מ, וכן בקושיית 'מרכבת המשנה' מביאת אליהו, וביאור שיטת הרמב"ם באופן אחר.