ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן ז׃ שופרו של משיח מאילו של יצחק
קושיית ה'יום תרועה' מהא דשופר של עולה לא יתקע בו
ידוע שבביאת המשיח - שהקדמתו "תקע בשופר גדול לחירותינו" הוא בקרן הימיני דאילו של יצחק, וכמ"ש ב'פרקי דרבי אליעזר' (ספל"א, הובא גם ביל"ש פ' וירא רמז ק"א) שקרן ימין של האיל "עתיד לתקוע בו לעתיד לבוא בקבוץ של גליות שנאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול"[1].
ובס' 'יום תרועה' ר"ה כח, א, (ד"ה "מה"), הקשה ע"ז מהא דאיתא בר"ה שם דשופר של עולה לא יתקע בו משום דין מעילה, וכיון שהוא שופר של עולה איך מותר לתקוע בו? ותירץ, שפירש הקרן מהאיל לאחר זריקת הדם דשוב אין מועלין בו. וכמ"ש רש"י ר"ה שם (בד"ה "של עולה") דהדין דאין תוקעין בו משום מעילה, הוא רק כשתלשו מחיים (דאז אין הזריקה פועלת עליו כלל, ולא נפקע איסור מעילה לעולם), דאילו נתלש לאחר זריקה, אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים וכו' (וזהו לפי דעת ר"א בזבחים פו, א, כמ"ש ב'יום תרועה' שם).
קושיית הרמב"ן הרי בעולה מקריבים גם הקרנים
אלא דצריך לפרש דבריו, דהנה הרמב"ן (יתרו יט, יג) הקשה על מ"ש רש"י שם עה"פ "במשוך היובל המה יעלו בהר", הוא שופר של איל ושופר אילו של יצחק הי', וז"ל: "ולא הבינותי זה, כי אילו של יצחק עולה הקריב אותו והקרנים והטלפים הכל נשרף בעולות? אולי גבל הקב"ה עפר קרנו והחזירו למה שהי'", עכ"ל. היינו, שהקשה דכיון דהדין הוא דבעולה גם הקרנים נקרבים (כדאיתא בזבחים פה, ב), נמצא שאברהם הקריב גם הקרנים, וכיון שנקרב ונשרף איך אפשר שיהי' בו השתמשות אח"כ? וע"ז תירץ, דלאחר שנשרף גבל הקב"ה העפר והחזירו למה שהי' (ולפי"ז פשוט, דלא קשה גם הקושיא ממעילה, וכמש"ש ב'יום תרועה').
אבל לפי תירוצו של ה'יום תרועה' נמצא שלא הי' שינוי כלל באותה הקרן, כיון שלא נקרב כלל, ולכאורה כיון שבעולה יש חיוב הקרבה גם בקרנים כנ"ל, א"כ למה לא הקריבן? ועכצ"ל דאיירי שפירשו בדרך ממילא אחר זריקה, דאז ליכא חיוב הקרבה וגם ליכא מעילה.
תירוצי האור החיים ועוד
ועי' גם ב'אור החיים' פ' ויקרא (א, ט), שהקשה מדיליה קושיית הרמב"ן, דלמה לא הקריב אברהם את השה בקרניו, והניח קרניו לשופרות? ותירץ בתירוצו הב' כמו שתירץ ה'יום תרועה', שנתלש הקרן וכו', דשוב אין ע"ז דין הקרבה ובאופן דליכא מעילה, עיי"ש.
ובתירוצו הראשון תירץ, שבאמת הקריב הכל, אלא שפקע מעל המזבח דשוב לא יחזיר. ויש לבאר זה עפמ"ש בס' 'מהרי"ל דיסקין על התורה' סו"פ וירא, שמפני שהי' האיל זקן, נתקשו הקרנים הרבה לכן לא הי' האש יכול לשלוט בהן ונתפקעו מעל המזבח, דשוב לא יעלו, וכמ"ש הרמב"ם בהל' מעשה"ק פ"ו ה"ב ואח"כ תירץ האוה"ח באופן ג', דכיון שעדיין לא ניתנה תורה, אף שקיים אאע"ה כל התורה כולה, הנה זה הי' רק בדליכא הכרח לאיזו סיבות זכות, אבל כשיש הכרח בדבר לאיזה זכות, כמו בנישואי תמר ליהודא וכו' לא קיימו. ועד"ז הכא, דכיון שידעו דצריך שהקרנים יתקיימו למ"ת ולימות המשיח וכו', לכן לא הקריבום).
ובס' 'אמרי שפר' (להגר"ש קלוגר) פ' ויקרא שם תירץ קושיית הרמב"ן באופן אחר, דע"כ לא חייבה תורה להקריב גם הקרנים, רק בדבר שבהמה זו היא ראשית הקרבן שהתנדב בהמה זו; אבל באם זה קרבן תמורה שהקדיש תחילה גוף הבהמה שלא הי' לה קרנים, ואח"כ הומר בבהמה שיש לה קרנים, אז אינו מחוייב להקריב הקרנים, כיון דעיקר חיובו מתחילה הי' בבהמה שאין לה קרנים. וא"כ הכא נמי א"ש באברהם שלא הי' חייב להביא האיל בתחילה, והאיל הי' רק תחת בנו, וא"כ, כיון דבבנו ודאי לא שייך קרנים, לכן כשהביא איל תחת בנו, ג"כ אינו מחוייב להקריב הקרנים, כיון שעיקר חיובו בא מקרבן שאין לו קרנים, עיי"ש.
וכעין זה כתב גם בס' 'ברכת שמעון' (על האור החיים שם, הובא גם בס' 'אור יקר' על האוה"ח שם) בשם האדמו"ר מפילאב זצ"ל, שהרי ארז"ל עה"פ (בראשית כב,יג) "ויעלהו לעולה תחת בנו", על כל עבודה שעשה בו הי' מתפלל ואומר, יה"ר שתהא זו כאילו עשויה בבני, כאילו בני שחוט וכו', וא"כ קרנים שאין כנגדן בבני אדם, לא הי' לו ענין להקריבן, שאין בזה משום הקרבה שתהי' תחת בנו, עיי"ש (ולכאורה ג"כ כוונתו דידע אברהם שכל הקרבת האיל בא משום שתהא תחת בנו, במילא קרבן זה שאני, דמעיקרא אין כאן חיוב בהקרנים).
דלפי תירוצים אלו, ג"כ אפ"ל שתלשן בידים אחר הזריקה, כיון שלא הוצרך להקריבן אח"כ, וא"ש קושיית ה'יום תרועה' לגבי שופרו של משיח דבמילא אין בו מעילה.
האיל נאחז בסבך בקרניו
ועי' בס' 'גן רוה' (פ' וירא) שתירץ קושיית הרמב"ן באופן אחר, שהקשה במ"ש שם: "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל וגו'", דלכאורה איל השני מיותר הוא, שהי' יכול לומר ויקחהו ויעלהו? ותירץ, דכוונת הפסוק לומר שהאיל נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל, רצה לומר שלקח גופו של איל לבד ולא קרניו, כי קרניו נשארו בסבך שנאחז בו ונתלשו. דבזה מתורצת קושיית הרמב"ן למה לא הקריב גם הקרנים, כיון שכבר נתלשו בתחילה. ולפי דבריו שכבר נתלשו לפני שלקחו אברהם לעולה, י"ל שלא חלה קדושת עולה מעיקרא על הקרנים כלל, ובמילא לא קשה כלל מדין מעילה.
אלא דלכאורה יש להקשות ע"ז, דאם לא חל על הקרנים כלל שם עולה, איזה חשיבות יש לשופר זה, דדוקא בו יתקע בביאת משיח? וכעי"ז הקשה ה'גור אריה' בפ' יתרו שם על הרא"ם שתירץ ג"כ, שפירש מן האיל כה'יום תרועה', והקשה, דאם פירש מקודם, איזה חשיבות יש בהם, עיי"ש? אבל לפי הרא"ם וכו' י"ל, דכיון דעכ"פ הי' ע"ז שם קרבן שהותר ע"י הזריקה, אף דלפועל לא הוקרב, יש בזה חשיבות וכו', אבל אי נימא שלא הוקדש לעולה כלל, לכאורה קשה.
תירוץ הקושיא ע"פ ביאור הרבי בגדר הקרבת האיל
ועי' לקוטי שיחות ח"ל פ' וירא ג', שהאריך שם בביאור הענין דאילו של יצחק, דעל כל עבודה שעשה ממנו הי' אברהם מתפלל ואומר יה"ר שתהא זו כאילו עשוי' בבני, דמהו התועלת בזה, ובסעי' ה' ביאר וז"ל (תרגום מאידית): כלומר, בכוונת הכתוב שהקרבת האיל "תחת בנו" הי' אפשר לפרש שהקרבת האיל הי' במקום הקרבת בנו, והיינו, שע"י הקרבת האיל נסתלק מ"בנו" גדר של קרבן, וחל על האיל. ומחדש רש"י, שהפירוש ב"תחת בנו" הוא להיפך, שע"י הקרבת האיל, ה"ז "כאילו היא עשוי' בבני", ועי"ז חל על יצחק גדר קרבן, ותפלתו נתקבלה אצל הקב"ה, שכן הי' בפועל, עיי"ש.
ובהערה 29 שם ביאר, שזהו באמת הטעם שנתקדש להיות עולה תמימה, דהיינו בקדושת עולה אחר הקרבתו, דזהו ע"י שקיבל הקב"ה את תפלתו הוה כאילו נקרב הוא, וזהו ג"כ הענין דאפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח[2].
דמלשון השיחה, דלא נימא שהקרבן הי' האיל והסתלק שם הקרבן מיצחק, אלא שהי' "להיפך", - משמע דלפי האמת, נפקע גדר הקרבן מהאיל וחל רק על יצחק, ולפי"ז י"ל דלא קשה כלל קושיית ה'יום תרועה' מדין מעילה בהשופר, כיון שקיבל הקב"ה תפלת אברהם, במילא נפקע לגמרי גדר "קרבן עולה" מהאיל עצמו וחל ביצחק.
ועי' בס' 'פרדס יוסף' פ' וירא שם, שתירץ קושיית ה'יום תרועה' עפ"י מ"ש ה'בית יוסף' (סי' תקפ"ו) בשם ה'כלבו', דמודר הנאה משופר, אחר תוקע והוא שומע, אבל הוא אסור לתקוע, דאיכא הנאה בהדי מצוה דמתגאה בזה שהוא תוקע. וכתבו המפרשים, דמשום הכי בשופר של עולה לא יתקע, מכיון שיש הנאה רוחנית, דמתגאה, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שלא יהי' לו הנאת עצמו, אבל לע"ל שיבוטל היצה"ר ויעשה המצוה בשלימות, כו"ע מודים דמותר לתקוע בשופר של עולה, דאין כאן הנאה כלל.
הוכחת הט"ז דצ"ל כהרמב"ן
ובס' 'דברי דוד' להט"ז פ' יתרו, הוכיח כדעת הרמב"ן שבודאי צ"ל שגם הקרנים הוקרבו ע"ג המזבח, אלא שגבל הקב"ה העפר והחזירו למה שהי', דהרי בפדר"א שם איתא דגם גידין שלו נעשו ממנו נימין לכינור של דוד, עורו לאזור מתניו של אליהו וכו', ושם בודאי הי' הקרבה בהעור והגידין, ועכצ"ל כהרמב"ן שהקב"ה החזירו אח"כ למה שהי', וכתב שמצינו בטיטוס הרשע שצברו את עפרו בכל יום ודנו אותו, ק"ו למדה טובה שהוא ית' נוטל עפר השריפה הקדושה, ובורא ממנו ברי' חדשה, עיי"ש.
היוצא מזה, שיש דסב"ל דשופרו של משיח הוא אותו הקרן ממש דאילו של יצחק, ולא נשתנה כלל, ויש דסב"ל דלאחר שנשרף החזירו הקב"ה למה שהי' שכבר (וראה כעי"ז בלקוטי שיחות חל"א פ' שמות - ג הערה 5, בענין חמורו של אברהם ומשה ומשיח, אם זהו כפשוטו אותו החמור, או לא). וראה גם שו"ת 'ציץ אליעזר' חט"ו סי' ו' בענין זה.
אלא שבעיקר קושיית ה'יום תרועה' לכאורה י"ל, שאין לך "צרכי גבוה" יותר מהגאולה ע"י משיח צדקינו, שהרי מבואר בכ"מ בחז"ל, שהקב"ה נמצא כביכול בגלות ביחד עם בנ"י, דשכינתא בגלותא וכו', וכמ"ש: "ושב ה"א את שבותך וגו'" (דברים ל,ג) ואמרו חז"ל: והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב עמהם וכו', (מגילה כט,א, הובא בפירש"י עה"פ שם, ספרי בהעלותך י,לה, מסעי לה, לד, וראה לקוטי שיחות ח"ט נצבים א', וחכ"ז ע' 223 ובכ"מ) והגאולה היא כביכול גם להקב"ה, נמצא שהגאולה היא צורך גבוה, וא"כ מה מעילה שייך בזה.