הנה ימים באים - שופטים - היכונו לקבלת שכר המצוות

כיצד מותר לקב״ה, כביכול, לדחות את מתן שכרן של המצוות לעתיד לבוא, והרי מצווה היא "ביומו תתן שכרו"?!* האם השכר שנקבל בימות המשיח מוגדר 'משכורת' או ׳חלוקת רווחים׳? * על משמעותו השכר שנקבל לעתיד לבוא, לאור תורת החסידות בפרשת השבוע, מדברת התורה על שכרו של הפועל (כד, יד־טו): "לא תעשק שכיר עני ואביון, מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא״. - בקשר לכך נדון במאמר זה בשכר שאנחנו, בני ישראל, נקבל בימות המשיח, כ״פועלים" אצל אדון העולם.

מאת הרב מנחם מענדל רייצס

השוואה זו בין בני ישראל והקב״ה - לפועלים ומעביד, מצינו בכמה מקומות בדברי חז״ל. לדוגמה, בסוף פרק ב׳ של מסכת אבות, אותו נלמד בשבת זו, נאמר: "...ודע לפני מי אתה עמל, ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. רבי טרפון אומר, היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל־הבית דוחק. הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה .. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך".

והנה, אם ישראל מוגדרים כפועלים אצל הקב״ה, מובן שמגיע להם שכר. מתי הם יקבלו את השכר הזה? - מסיימת המשנה שם: ״ודע - שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא״. כך משמע גם מדברי הגמרא (עירובין כב, א): ״היום לעשותם - למחר לקבל שכרם", כלומר לעתיד לבוא.

ודבר זה דורש ביאור:

ידועה דרשת חז״ל (שמות־רבה פ״ל, ט) על הפסוק, "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל״, - "מידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב״ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור". והנה, הקב״ה ציווה בתורתו - "ביומו תתן שכרו". לאמור: אסור להשהות את שכר הפועל, ויש לתת לו את שכרו עם סיום העבודה. אם כן, כיצד הוא עצמו מעכב ומשהה את שכרם של ישראל עד לימות המשיח?!

סיום הקבלנות

הרבי מתרץ שאלה זו (לקו״ש חכ״ט שיחה ג׳ לפרשתנו), לפי ביאורו של אדמו״ר הזקן אודות מטרת המצוות. בספר התניא (פרקים לו־לז) מבואר, שלכל המצוות שנעשות במשך כל הדורות יש מטרה אחת: להכשיר את העולם להשראת השכינה בו בצורה גלויה. הקב״ה נתאווה ״להיות לו יתברך דירה בתחתונים״ - ששכינתו תשכון בצורה גלויה בעולם הזה, ובעולם הזה תהיה 'דירתו' ומטרה זו מתבצעת ע״י התורה והמצוות שמקיימים בני ישראל בזמן הזה.

כל מצווה מזככת עוד חלק בעולם, וכך, אט־אט, מכשירים את העולם להתגלות שתהיה בימות המשיח, כאשר כל העולם יבוא לשלמותו ולייעודו, ותושלם הכוונה של עשיית "דירה בתחתונים". לפי הסבר זה שבספר התניא, מיושבת הקושיה האמורה. שכן, הרעיון הזה מלמד אותנו, שכל בני ישראל הינם בבחינת ׳פועלים׳ שעובדים אצל הקב״ה בעבודה אחת: "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". כל המצוות הרבות הן חלקים קטנים מתוכנית כוללת זו.

לכן, מובן שאין הקב״ה מתחייב בנתינת השכר מיד לאחר ביצועה של כל מצווה, שאינה אלא חלק קטן מהעבודה: ואף כשאדם משלים את ימי חייו ומסיים את עבודתו בקיום המצוות, הרי הוא רק חלק קטן מתוך בני ישראל, שעל כולם יחד הוטלה המלאכה. רק כשתגיע העבודה לסיומה - בביאת המשיח, רק כשתושלם המטרה של קיום המצוות ויתמלא רצונו של ה׳ שכבודו ישכון בעולם הזה התחתון, או־אז יהיה זה הזמן המתאים לנתינת השכר לעם ישראל, שכר על עבודתם שהביאה למימוד מטרה זו.

במלים אחרות: בני ישראל אינם כמו פועלים רגילים שמקבלים את שכרם לפי מספר שעות וימי עבודה, (ובענייננו - שכר על קייומה של כל מצווה בנפרד); בני ישראל משמשים כ'קבלנים' שקיבלו על עצמם לבצע את רצונו של הקב״ה, ש״נתאווה להיות לו דירה בתחתונים". ולכן, הם יקבלו את שכרם רק בסיום הקבלנות כולה, בימות המשיח. משכורת יומית אמנם לפי זה נשאלת השאלה, לאידך גיסא:

אם כן, אם רק בביאת המשיח תגיע עבודתם של בני ישראל לסיומה ולכן רק אז הם יקבלו את שכרם, מדוע אנו מוצאים עניינים של קבלת שכר על המצוות גם בזמן הזה - כמו שמפורש בפרשת בחוקותי ועוד?

אמנם נכון שהבטחות אלו אינן עיקר השכר, ובלשון הרמב״ם (הלכות תשובה פ״ט ה״א) "אין אותן הטובות כו׳ סוף מתן שכרן של מצוות"; ובכל זאת, המשמעות הפשוטה בתורה ובדברי חז״ל היא. שגם ייעודים אלו בבחינת "שכר" ייחשבו. ולפי ההקבלה האמורה לפועלים ומעביד, הרי אין חיוב על המעביד לשלם לפועל מאומה מלבד התשלום בסיום העבודה!

מסביר הרבי (שם), שאכן יש להגדיר את העבודה של עם ישראל בצורה עמוקה יותר, שלפיה תיושב השאלה. ההגדרה היותר מדוייקת לעבודת קיום המצוות של בני ישראל היא המצב שמוזכר בהלכה (רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין תחילת פ״ח), שבו אדם נותן ביצים לחברו שיש בבעלותו תרנגולים, במטרה שהלה יושיב את התרנגולים שלו על הביצים, עד שיצאו האפרוחים ואז הוא יטפל גם בגידולם ולבסוף יתחלקו ברווחים.

וזה פשרה של ההשוואה:

הקב״ה 'נתן' לבני ישראל את העולם, במטרה שיגלו את האור האלוקי שחבוי בו. הדבר דומה לביצים שניתנו לבעל התרנגולים, על־מנת שזה ׳יביא לידי גילוי׳ את האפרוחים שנמצאים בתוך הביצים. וכשם ששני הבעלים מחלקים ביניהם לבסוף את הרווחים, כך בענייננו, לבסוף תיערך ׳חלוקת הרווחים׳ בצורה זו: הקב״ה ׳יקבל׳ תענוג מכך שנתמלאה "תאוותו" ונתקיים רצונו, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"; ועם ישראל יקבל תענוג מגילוי השכינה שיבוא כתוצאה מקיום המצוות שבכל הדורות.

כלומר, לא תינתן לעם ישראל ׳משכורת׳ במובן של תשלום שכר תמורת העבודה; שכרם יתבטא בנטילת חלק בפרי עבודתם עצמו. לפי זה, מובן היטב גם מדוע השכר יינתן רק בימות המשיח, שכן רק אז יהיו קיימים ה׳רווחים׳ ויהיה ניתן לחלק אותם.

והנה, במצב כזה פוסקת ההלכה (שם), שבנוסף לחלוקת הרווחים הסופית - חייב בעל הביצים ב״שכר עמלו ומזונו" של בעל התרנגולים, מדי יום ביומו. ולפי זה מובן בענייננו, שבנוסף לחלוקת הרווחים שתהיה בימות המשיח - חייב הקב״ה לשלם לנו שכר גם בזמן הזה. וזה פשרן של ההבטחות שהבטיח הקב״ה על שכר שייתן בזמן הזה לעושי רצונו, כתוספת לשכר העיקרי והסופי שיינתן לעתיד לבוא.

שני שלבים בשבר המצוות

לפי הסבר זה, שבימות המשיח לא יקבלו בני ישראל ׳משכורת׳, אלא יתענגו ממעשי ידיהם שלהם - קרי: גילוי השכינה שהם גרמו לו באמצעות קיום המצוות - מסביר הרבי את דברי אדמו״ר הזקן בתניא (פרק לו), שלאחר שהוא מאריך בעניין הגילוי הנפלא שיהיה לעם ישראל בימות המשיח, הוא מוסיף ואומר: "וקבלת שכר עיקרו באלף השביעי". כלומר, עיקר השכר יינתן בשלב מאוחר יותר, רק באלף השביעי.

לאור האמור, מובנים היטב דברי רבינו הזקן: לאחר שבימות המשיח יתענגו בני ישראל מפרי עבודתם, מהאור האלוקי שהם עצמם גרמו להתגלותו, הרי באלף השביעי יתגלה גילוי נעלה הרבה יותר, שיינתן בתור "שכר" נוסף. גילוי אלוקי נעלה זה, אין באפשרותם של בני ישראל לגלות אותו בכוח עבודתם הרוחנית, אלא הוא יינתן כ׳משכורת׳ מיוחדת מלמעלה. זוהי, אפוא, הכוונה בדברי רבינו הזקן: בימות המשיח לא יקבלו בני ישראל שכר ממש, אלא רק יתענגו מהתוצאות של עבודתם. רק באלף השביעי יינתן להם שכר של ממש, שיהיה נעלה הרבה יותר. למעשה, הבחנה זו בין שני חלקים שונים בעניין השכר שיינתן לעתיד לבוא - שהאחד יהיה כעין תוצאה טבעית מקיום המצוות, והשני יהיה נעלה יותר ויינתן כשכר מיוחד מהקב״ה - מוסברת במקומות נוספים.

אדמו״ר ה״צמח־צדק" (בספר הליקוטים ערך "לעתיד לבוא", עמ׳ תרכט ואילך) מביא את הפסוק (ויחי מט, כב) "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ומבאר ששני החלקים בפסוק מתייחסים לשתי התקופות שתהיינה בתחום קבלת השכר לעתיד לבוא.

החלק הראשון, "בן פורת יוסף", מדבר על ימות המשיח, שאז תהיה תוספת ("יוסף") בגילוי אורו האין־סופי של הקב״ה, והתוספת תהיה בהתאם לרמתה של עבודתנו בתורה ובמצוות. בכל מצווה ומצווה שאנו מקיימים קיים אור אלוקי, אלא שהוא גנוז ונעלם. ולעתיד לבוא הוא יבוא לידי גילוי. וכמו שכתוב (ישעיה מ, ה) ״ונגלה כבוד ה'״ - כבוד ה' יצא מן ההעלם אל הגילוי. ובלשונו של ה׳צמח־צדק׳: "כמו אור אלוקי הגנוז בתוך ד׳ אמות של הלכה, שעכשיו בהעלם הוא אצל כל לומד הלכה, ולעתיד הרי יגלה לעין כל. וזהו שכתוב ונגלה כבוד ה' מן ההעלם שנתעלם כבר במעשה המצוות. וכמו במצוות טלית שנקרא פרישו דמלכא, מבחינת מקיף שבמלכות כו', וכמו פרשה קדש שבתפילין שגנוזים בה אור חכמה וכיוצא, הכל בהעלם עכשיו - ולעתיד יתגלו האורות הגנוזים כו'.

"וזהו ׳ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר׳. פירוש, דבר ה' זו הלכה, כמו שכתוב ׳ואשים דברי בפיך׳. אך עכשיו הוא בהעלם, ולעתיד יתגלה לעין כל כי פי ה' ממש דיבר בדבר ההלכה. וכיוצא בזה בכל המצוות, שנאמר בהן ׳וידבר ה" כו׳, אלא עכשיו האור נעלם בהם ולעתיד יתגלה כו' ".

הוי אומר, גילוי זה הוא תוצאה ישירה מקיום המצוות שלנו. כיום. ה׳צמח־צדק׳ מצטט גם את דברי הנביא (ישעיה נב, ח): "כי עין בעין יראו, בשוב ה׳ ציון", ומפרש שבכך יש רמז לסוג זה של גילוי שתלוי במידת עבודת האדם. זהו פירוש המושג "עין בעין": בהתאם ל׳מבטי' האדם למטה, קרי: מידת התקשרותו בה' ר״הסתכלותו כלפי מעלה", כך יתגלו לו ׳מבטי׳ הקב״ה כביכול, מידה כנגד מידה.

אלא, שכל זה יהיה בתחילת ימות המשיח, "בשוב ה' ציון"; אך בהמשך הזמן יקויים חלקו השני של הפסוק האמור, "בן פורת עלי עין".

כלומר, האדם בכוח עבודתו מסוגל להביא לידי גילוי את הדרגה העליונה שנקראת ״עין״ (״עיני ה׳ אל צדיקים״ - תהילים לד, טז), ולמעלה מזה אין באפשרותו להגיע. ועל כך נאמר, שבאלף השביעי יהיה הגילוי של בחינת "עלי עין". אז תתגלה לבני ישראל דרגה גבוהה יותר מדרגת ״עיני ה'״ - זו שאינה מתגלית כתוצאה טבעית ממעשי המצוות, אלא תינתן לעתיד לברא כשכר מיוחד מלמעלה. גילוי מעלתם העצמית של בני ישראל.

במקום אחר (׳ספר המאמרים - מלוקט׳ ח״ג עמ' לד) מוסיף הרבי ביאור בעניין זה:

על הכתוב (ישעיה ס,כא) "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", אמרו חז״ל (סנהדרין צ, א) ש״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

נשאלת השאלה: לשם מה מביאים חז״ל גם את החלק השני של הפסוק, "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"? לכאורה, רק חציו הראשון של הפסוק שייך לעניין, שהרי ההוכחה היא מהמלים ״ועמך כולם צדיקים - לעולם יירשו ארץ״!

מבאר על כך הרבי, שבעולם הבא שכל בני ישראל יזכו לו, תהיינה שתי תקופות, ושתיהן מרומזות בשני חלקיו של פסוק זה.

בתקופה הראשונה יינתן השכר על קיום המצוות, ובמהלכה יתגלו הגילויים האלוקיים שחבויים במצוות. לכך מתייחס חלקו הראשון של הפסוק, "ועמך כולם צדיקים": כידוע, כל המצוות מכונות "צדקה", ומי שמקיים אותן מכונה "צדיק". ומכיוון ש״עמך כולם צדיקים", כל בני ישראל מקיימים מצוות, לכן "לעולם יירשו ארץ״ - כולם יטלו חלק בקבלת שכר המצוות שתהיה בעולם הבא.

לאחר מכן ממשיך הפסוק ומדבר על התקופה השנייה, שאז תבוא לידי גילוי מעלתם העצמית של בני ישראל, שהם "נצר מטעי, מעשי ידי להתפאר". שורשם של בני ישראל הוא בעצמותו של הקב״ה, שהרי נשמתו של כל יהודי הינה "חלק אלוקה ממעל ממש". דבר זה אינו תלוי בקיום המצוות, אלא זוהי מעלה עצמית של ישראל.

אלא שכיום, מעלה זו היא חבויה ונעלמת, ולעתיד לבוא היא תתגלה. וכאמור, שורשם ומקורם של ישראל הינו נעלה אף יותר מהגילויים האלוקיים שבאים כשכר על קיום המצוות, ולכן הוא יתגלה רק בתקופה השנייה של העולם הבא, לאחר שנקבל את השכר שעל קיום המצוות.

ונסיים בדברי הרבי (לקו״ש חכ״ד עמ׳ 94), שכשם שעל השבת נאמר "טועמיה חיים זכו", ומצווה לטעום ממאכלי השבת בערב שבת - כך צריך הקב״ה ׳להטעים׳ אותנו כבר עכשיו, בערב הגאולה, מעין השכר העתידי על כל חלקיו, ודבר זה יכין אותנו לקבל את השכר במילואו, בגאולה האמיתית והשלימה.